אנציקלופדיה תלמודית:נקימה

הגדרת הערך: האיסור לנקום במי שנמנע מלעשות לו טוב.

הדין וגדרו

האיסור

המונע טובה מחברו, מחמת שקודם לכן מנע טובה ממנו, הרי הוא עובר באיסור נקימה^[1], וכן אמרו: איזו היא נקימה וכו', אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא: השאילני קרדמוך, אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה^[2].

טעם האיסור

בטעם איסור נקימה, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה^[3]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא^[4]. מן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים, שהוא בכדי שלא יקבע האדם בלבו את מידת האכזריות^[5].

על עשיית רעה

הנוקם על רעה שעשה לו חברו, יש מן האחרונים שכתבו, שאין הוא עובר באיסור נקימה, ולדעתם לא נאמר איסור נקימה אלא בנוקם מחמת מניעת טובה^[6], וכן לדעתם זהו שאמרו שהקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו^[7], שכיון שביזה אותו שלא כדין, רשאי לנקום בו^[8], וכן כתבו, שבכל אותם מקומות בהם אמרו שיש לאדם תרעומת על חברו^[9], היינו שעשה חברו שלא כדין, ועל כן מותר לנקום בו^[10]. אבל מדברי ראשונים נראה, שבכלל איסור נקימה אף נקימה הבאה על רעה שעשה לו חברו^[11].

מחמת צער הגוף

נקימה במי שגרם לו צער הגוף – כגון שביישו או קללו או הכהו^[12] - אם בכלל איסור נקימה היא, נחלקו בדבר ראשונים: א) יש סוברים, שנקימה הבאה מחמת צער הגוף מותרת, ולא נאמר איסור נקימה אלא בזו הבאה מחמת דבר שבממון^[13], שמכיון שהכתוב: לא תקם^[14], נמצא בפרשה העוסקת ברובה באיסורי ממון – כגון באיסור גזל, ואיסור הלנת שכיר, וכיוצא בזה – דבר-הלמד-מענינו* הוא, שאף הכתוב: לא תקום עוסק בנקימה הבאה מחמת עניני ממון, ולא בנקימה הבאה מחמת צער הגוף^[15]. לטעם זה יש מן האחרונים מצדדים, שמכל מקום לא הותרה אלא נקימה על ידי צער הגוף, אבל נקימה בדבר שבממון אסורה^[16]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שמן הכתוב: בני עמך^[17], למדים שאיסור נקימה אינו אלא כלפי עושה מעשה עמך, והמחרפו ומגדפו, אינו בכלל בני עמך^[18]. ב) ויש סוברים שאף נקימה הבאה מחמת צער הגוף בכלל איסור נקימה^[19].

אף לסוברים שנקימה הבאה מחמת צער הגוף מותרת^[20], כתבו ראשונים שמכל מקום מעלה היא שלא ינקום בחברו, ואפילו לא פייסו^[21], ובכך הרי הוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, שעליהם נאמר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו^[22].

במונע טובה שרגילים למונעה

דברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו – כגון מתנה או הלוואה שאין אדם בטוח בפרעונה^[23] – ואין במניעתם בכדי ללמד על רוע לב נגד חברו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהנוקם על מניעתן לא עובר באיסור נקימה, שנקימתו היא מן השפה ולחוץ ואינם אלא פטפוטי דברים, ולדעתם איסור נקימה אינו אלא במונע מחברו חפץ בשאלה או בשכירות החוזרת בעינה, שרגילים בני אדם להאמין זה בזה, להשאיל ולהשכיר להם, והמונע מחברו הרי זה מחמת רוע לבב^[24]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בדברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו, הנוקם על מניעתם עובר באיסור נקימה^[25], וכן כתבו שהמונע צדקה מאחר מחמת שלא עשה עמו צדקה, הרי הוא עובר באיסור נקימה^[26].

בתביעת חוב

העושה רעה אשר על ידה הוא מתחייב כלפי חברו – כגון המזיק את ממון חברו^[27] – יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שנקימה הבאה על רעה שעשה לו חברו בכלל איסור נקימה היא^[28], מכל מקום אין בתביעת חובו משום נקימה^[29], שהמזיק מעצמו מתחייב לשלם^[30], וכן יש מן הראשונים שכתבו, שאף גואל הדם הרי הוא נוקם עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפט, ואין הוא עובר בנקימה^[31].

נקמה על נקמה

הנוקם בחברו על כך שנקם בו, עובר אף הוא על איסור נקימה^[32].

שלא מחמת רעה

המונע טובה מחברו, שלא מחמת רעה או מניעת טובה שעשה לו, אלא משום קנאה וכיוצא בזה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף הוא עובר באיסור נקימה^[33].

בהרעו לחברו

הנוקם באדם מחמת שהרע לחברו, אולם לו עצמו לא הרע, נראה מדברי ראשונים שאף הוא עובר באיסור נקימה^[34].

בפגיעה בענינים הנוגעים לכבוד שמים

נקימה הבאה מחמת ענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם – לגירסתם בגמרא – שאינה בכלל איסור נקימה, ולא נאסרה אלא על עניני חולין^[35]. אבל מהרבה ראשונים נראה – לגירסתם בגמרא – שנאסרה נקימה על כל פגיעה, הן בעניני חולין והן בענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים^[36].

בנקמה על ידי צער הגוף

הנוקם על ידי צער הגוף, נחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שאינו עובר באיסור, שלפי שהכתוב: לא תקם, נמצא בפרשה העוסקת ברובה באיסורי ממון, דבר הלמד מענינו הוא שאף הכתוב: לא תקם, עוסק בנקימה על ידי דבר שבממון ולא על ידי צער הגוף^[37]. ויש סוברים שאף הנוקם על ידי צער הגוף עובר באיסור נקימה, שאף על פי שהכתוב: לא תקם, עוסק בעניני ממון, היינו בסיבת הנקימה, שבאה מחמת דבר שבממון, אבל באופן הנקימה עצמו אין חילוק בין דבר שבממון לבין צער הגוף^[38].

כשאין הננקם יודע על הנקמה

הנוקם באחר, ואין הננקם יודע על הנקימה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין הוא עובר באיסור נקימה^[39], שאין גוף האיסור אלא במה שהננקם מרגיש את הנקמה שבדבר^[40]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שאין איסור נקימה תלוי בידיעתו של הננקם^[41], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהמספר לשון הרע על אחר – שלא בפניו - מחמת שמנע ממנו טובה, עובר באיסור נקימה^[42].

באינו מתכוין לנקום

הנמנע להיטיב עם אחר, לאחר שהלה נמנע מלהיטיב לו, אולם אין כוונתו לנקום בו, יש מן האחרונים שכתבו, שאין הוא עובר באיסור נקימה^[43], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהנמנע מלהשאיל כלים לאחר, לאחר שהלה נמנע מלהשאיל לו, ואין כוונתו לנקמה, אלא שחושש הוא לקלקול הכלי, אין הוא עובר באיסור נקימה^[44], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהמשאיל כלים לחברו מתוך כוונה שחברו אף הוא ישאיל לו את כליו, ולאחר שנמנע חברו מלהשאיל לו את כליו, שוב אינו חפץ להשאיל לו כלים, אין הוא עובר באיסור נקימה, שמניעת הטובה היא מחמת שאין הוא חפץ להשאיל כלים בלא טובת הנאה, אולם אין כוונתו לנקום בחברו^[45]. וכן יש מן האחרונים מצדדים שהנוקם בחברו בדרך משפט מתוך כוונה שלא ישנה באיוולתו כלפיו, או אפילו כלפי אחרים, אין הוא עובר על איסור נקימה^[46]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שהנמנע להיטיב עם חברו, לאחר שהלה נמנע מלהיטיב לו, אף על פי שאין כוונתו לנקום בחברו, עובר באיסור נקימה^[47], וכן יש שכתבו, שהמשאיל כלים לחברו מתוך כוונה שחברו אף הוא ישאיל לו את כליו, ולאחר שנמנע חברו מלהשאיל לו את כליו, שוב אינו חפץ להשאיל לו כלים, עובר באיסור נקימה^[48].

באומר שנוקם ואינו מתכוין לכך

המונע טובה מאחר, לאחר שהלה נמנע מלהיטיב לו, ואין כוונתו לנקום בו – כגון שנמנע מלהשאילו מחמת שחס על הכלי^[49] – אולם בדבריו אליו תולה סיבת הדבר בכך שנמנע מלהיטיב לו, יש מן האחרונים שכתבו, שאף לסוברים שהמונע טובה מאחר ואין כוונתו לנקימה אינו עובר באיסור נקימה^[50], מכל מקום זה המפרש בפיו שכוונתו לנקמה, עובר באיסור נקימה^[51].

במידה פחותה

המשיב רעה לחברו כנקמה על מעשיו, אולם רעתו פחותה משל חברו – כגון מי שחברו נמנע מלהשאיל לו חפץ שערכו נמוך, וכשביקש חברו לשאול ממנו חפץ שערכו רב, נמנע הוא מלהשאיל לו^[52] – יש מן האחרונים שכתבו, שאין הוא עובר באיסור נקימה, ולדעתם איסור נקימה אלא במשיב רעה במידה גדושה דוקא^[53]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהשבת רעה כנקמה על מעשיו של חברו, אפילו במידה פחותה, הרי היא בכלל איסור נקימה^[54].

במוסיף מעלה בעצמו

הנוקם בחברו על ידי שמוסיף בעצמו יתרון ומעלות טובות – שחברו מצטער ומתאבל על שמו הטוב^[55] – כתבו ראשונים שהיא מותרת^[56].

במוסר דינו לשמים

המוסר דין על חברו לשמים – היינו שהוא צועק עליו לקב"ה שיקח נקמתו ממנו על הרעה שעשו לו^[57] – אין הוא עובר באיסור נקימה^[58]. על האופנים בהם מותרת מסירת דין על חברו לשמים, ועל כך שמידת חסידות היא שלא למסור דין לשמים, אפילו באופנים המותרים, ע"ע מסירת דין לשמים.

בשעת מריבה

המשיב למחרפיו דבר בשעת מעשה – לסוברים שנאסרה הנקימה אף על צער הגוף^[59] – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין הוא עובר באיסור נקימה, שלא נאסרה הנקימה אלא לאחר שנח מרוגזו, שאי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכים^[60], ומכל מקום אף לדעתם ראוי לאדם להשיב דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, ומידת חסידות היא שלא יענה אדם לחורפיו דבר אפילו בשעה שמבזים אותם, שמא יגבר עליו הכעס יותר מן המותר^[61].

בתלמיד חכם

תלמיד-חכם*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שלא נוהג בו איסור נקימה^[62], ולדעתם זו היא שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם^[63], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין הדברים אמורים אלא בתלמיד חכם שביזוהו בפרהסיא, שביזיון התורה הוא^[64]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף בתלמיד חכם נוהג איסור נקימה^[65], ואותה שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם^[66], היינו בנטירה על צער הגוף, שמותרת היא אף למי שאינו תלמיד חכם, לסוברים כן^[67]. על חיובו של תלמיד חכם – באופנים מסוימים – לנקום כשאין איסור בנקימה, ועל גדרו של תלמיד חכם, ע"ע תלמיד חכם.

בנשים

על נשים, שנחלקו בהם אם הן מצוות בלאו-שאין-בו-מעשה*, ע"ע אשה^[68].

ענשו

איסור נקימה, אין בו עונש מלקות*^[69], לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, שלהלכה אין לוקים עליו^[70], ומהם שכתבו, שאפילו עבר באיסור נקימה על ידי מעשה, מכל מקום אינו לוקה, לפי שלאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה, אף אם עבר עליו על ידי מעשה, אין לוקים עליו, לסוברים כן^[71]. על לאו שאין בו מעשה, שנחלקו בו אם לוקים עליו מכת-מרדות*, ע"ע. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין בו עונש מלקות אף משום שהוא לאו-הניתק-לעשה* שאין לוקים עליו^[72], לפי שלאו של נקימה ניתק לעשה להעביר השנאה מלבו^[73]. על לאו הניתק לעשה, שנחלקו או אם לוקים עליו מכת מרדות, ע"ע.

שכלפיהם נוהג האיסור

כלפי עכו"ם

נקימה לא נאסרה אלא כלפי ישראל, אולם נקימה כלפי גוים מותרת^[74], וכן שנינו: לא תקום ולא תטור את בני עמך, נוקם אתה ונוטר לאחרים^[75], והיינו לעובדי כוכבים^[76].

כלפי גר

איסור נקימה, נראה מדברי ראשונים ואחרונים, שנוהג גם כלפי גר^[77].

כלפי עבד

איסור נקימה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינו נוהג כלפי עבד^[78], שלשון הכתוב: לא תקם וגו' בני עמך^[79], ועבד אינו בכלל עמך, לסוברים כן^[80]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שלשון הכתוב: לא תטר בני עמך^[81], היינו בני עושי מעשה עמך, והעבד הוא בנם של מי שאינם עושי מעשה עמך^[82]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאיסור נקימה נוהג גם כלפי עבד^[83].

כלפי אדם רשע

הנוקם באדם רשע ובעל עבירות, יש מן האחרונים סוברים שאינו עובר באיסור נקימה^[84], שיש ללמוד מלשון הכתוב: לא תקם וגו' את בני עמך^[85], שאין האיסור אלא לעושים מעשי "עמך"^[86], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שאף בצער הגוף נאמר איסור נקימה, לסוברים כן^[87], מכל מקום מותר לנקום באדם המבזהו בפרהסיא, לפי שהמלבין פני חברו ברבים הרי הוא רשע^[88]. ויש מן האחרונים סוברים, שאסור לנקום בכל אדם מישראל, ואפילו ברשעים^[89], שלדעתם אף על פי שנתמעטו הרשעים מכלל "עמך"^[90], מכל מקום לא נתמעטו מכלל "בני עמך", שאף הם בכלל בני עם ישראל^[91]. בטעם הדבר שציותה התורה שלא לנקום אף ברשעים, יש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי שטעם איסור נקימה הוא כדי שלא לקבוע בלבנו את מידת האכזריות, לסוברים כן^[92].

הערות שוליים