אנציקלופדיה תלמודית:נשואין

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:13, 18 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''': התקשרות בין איש ואשה, על ידי חפה*, שלאחריה יש ביניהם קשר גמור של אי...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: התקשרות בין איש ואשה, על ידי חפה*, שלאחריה יש ביניהם קשר גמור של אישות.

מקורם וגדרם

החובה לישא אשה

אסור לאדם לעמוד בלא אשה, ואף על פי שיש לו כבר בנים, ולמדו זאת מהכתוב: לא טוב היות האדם לבדו[1]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שהיא מצות חכמים[2], ולדעתם הלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא[3]. ויש סוברים שהאיסור הוא מן התורה[4]. ויש שנסתפקו אם הוא מן התורה או מדרבנן[5].

בטעם האיסור לעמוד בלא אשה, כתבו ראשונים שהוא כדי שלא יבוא לידי הרהור[6], וכתבו אחרונים בדעתם, שלכן מי שיודע שעל ידי שילמד תורה לא יבוא לידי הרהור עבירה, יכול ללמוד תורה ולא לישא אשה[7].

ואמרו, שהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה בלא תורה בלא חומה ובלא שלום[8], ויש מן הראשונים שכתבו שמטעם ששרוי בלא שמחה, לכן כהן שאין לו אשה לא ישא כפיו, שהכהן המברך ראוי שהיא שרוי בשמחה[9].

אשה, יש מן האחרונים שכתבו שאסור לה לעמוד בלא איש, שאף אשה היא בכלל "אדם" שבכתוב "לא טוב היות האדם לבדו"[10]. ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שהאשה נבראה מן הפרצוף[11], הרי שהכתוב מוסב אף על האשה, שאף היא כבר נבראה כאשר נאמר הכתוב, ואף לאשה יש איסור לעמוד בלא איש, אבל לסוברים שהאשה נבראה מן הזנב[12], כאשר נאמר הכתוב האשה עדיין לא נבראה, ואם כן אין הכתוב מוסב עליה, ואין עליה איסור לעמוד בלא איש[13].

חיוב להשיא את בנו ובתו

מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקם, שאם יניחם יבואו לידי זנות או לידי הרהור, ועל זה נאמר ופקדת נוך ולא תחטא[14], ויש מן האחרונים שכתבו שהמצוה מדברי קבלה מהכתוב: וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו'[15].

הגיל שיכול להשיא את בנו - שבבתו מן התורה יכול להשיאה כשהיא קטנה[16] - יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהוא דוקא אחר גיל י"ג, אבל קודם גיל י"ג אסור לשאת[17]. ויש מן הראשונים סוברים שאף קודם גיל י"ג יש מצוה להשיא אשה לבנו[18]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שקודם שנכנס לשנתו הי"ג אין להשיאו אשה, אבל אחר שנכנס לשנותו הי"ג מצוה להשיאו[19]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שאם אביו משיאו אשה, הרי שמצוה להשיאו אף קודם שנתו הי"ג, כיון שאביו מלמדו שלא יהיה לשם זנות, אבל כאשר הקטן נושא אשה בעצמו, רק כשמלאו לו י"ג שנים שלמות יכול לישא אשה[20].

ההבדל שבין ארוסה לנשואה

בכמה דינים שמן התורה ומדרבנן, מצינו ששונה בהם דינה של אשה נשואה לעומת דינה של הארוסה: זכויות ממוניות של הבעל באשתו, כגון זכותו במציאתה, במעשה ידיה, ואכילת פירות נכסי מלוג וירושתה, וכן חובותיו כלפיה, כגון מזונותיה, ופרקונה וקבורתה, אינן חלות אלא אחר נשואין[21]; הפרת נדריה, נערה מאורסה בעלה ואביה מפרים נדריה[22], ואילו הנשואה בעלה לבד מיפר נדריה[23]; נערה מאורסה שזינתה דינה בסקילה ואילו הנשואה שזינתה דינה בחנק[24]; אינו מיטמא לה ואינו אונן עליה אלא לאחר נשואין[25]; המארס אשה חוזר עליה מעורכי המלחמה אבל מספק מים ומזון, ואילו בנשואה כל שנה ראשונה אינו יוצא כלל למלחמה[26]; ארוסה אין לה כתובה - לסוברים כן[27] - ואילו הנשואה יש לה כתובה[28]; הארוסה בעלה כשר להעיד על קרוביה ואילו הנשואה בעלה פסול להעיד על קרוביה[29]; ארוסה שקינא לה הארוס ונסתרה אינה שותה מי סוטה[30]; גרושה שנתארסה לאחר ונתגרשה ממנו, מותרת לחזור לבעלה הראשון ואין בה איסור מחזיר גרושתו - לסוברים כן[31] - ואילו אם נשאת לאחר אסורה לחזור לראשון משום מחזיר גרושתו[32]; בת ארוסתו, יש מן הראשונים סוברים שאינה אסורה עליו משום בת אשתו[33]; כהן גדול ביום הכיפורים, שצריך שתהיה לו אשה, היינו דוקא נשואה ולא ארוסה, שהארוסה אינה בכלל ביתו[34]; המאורסת לכהן, מדרבנן אינה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה[35].

אחר הנשואין, האשה חשובה "שארו" ו"ביתו", לענין דינים התלויים בכך[36].

האשה שנתארסה, אף על פי שהיא כאשת איש לחייב הבא עליה[37] ואינה יוצאה בלא גט[38], מכל מקום אסור לבעלה לבוא עליה - מן התורה, לסוברים כן[39], או מדרבנן, לסוברים כן[40] - ואפילו להתייחד עמה אסרו, לסוברים כן[41], גזירה שמא יבא עליה[42], עד שתיכנס לחופה בברכה[43], הכניסה לחופה היא הנקראית "נשואין" בכל מקום[44].

מצוה

הנשואין יש מן הראשונים שכתבו שהם גמר המצוה של הקידושין[45], ותכלית הקידושין היא הכניסה לחופה[46].

קנין

נשואין, יש מן האחרונים שכתבו שאינם מעשה של קנין[47], שהקנין נגמר בקידושין, אלא שדין תורה הוא לענין כמה דינים שצריך שתהיה ברשותו ומיוחדת לו[48], והיינו שתהיה הנהגת האישות כאיש ואשתו[49], ולדעתם זה הטעם שנשואין אין צריכים עדים, לסוברים כן[50], שרק קנין צריך עדים משום שאפשר שיתבטל, אבל מעשה הנשואין כבר נעשה ואינו יכול להתבטל[51], וכן לדעתם מטעם זה שאין הנשואין קנין, אין צריך בהם כוונה לקנין, אלא רק הסכמה של הבעל והאשה להיות מעתה כאיש ואשתו[52]. וכעין זה, יש מן האחרונים שכתבו שהנשואין הם שיור מהקידושין, ואינם קנין לעצמם אלא קירוב הדעת וחיבור בין האיש והאשה[53]. וכן בטעם אותה שחילקו ראשונים בין ביאה לשם קידושין, שאינה קונה אלא בגמר ביאה, שכל הבועל דעתו על גמר ביאה[54], לבין ביאה שאחר קידושין לשם נשואין, שנקנית בהעראה[55], יש מן האחרונים שכתבו שנשואין אינם מעשה קנין אלא שבמציאות תהיה אשתו, ולכן כל שכוונתם לנשואין ושבגמר ביאה תהיה נשואה לו, כבר בתחילת ביאה הרי היא בביתו וברשותו[56].

ויש שכתבו שהנשואין אינם גמר הקנין של האירוסין, אלא יש שני קניני אישות, קנין האירוסין, וקנין הנשואין, ובשעת כניסתה לחופה פקע קנין האישות של האירוסין וחל קנין האישות של הנשואין, ועד שלא עשה קנין נשואין הרי היא אסורה עליו כמו איסור פנויה, ולדעתם זה הטעם שצריך עדים בחופה, לסוברים כן[57]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהנשואין הם קנין, ובו שני חלקים: האחד, שקונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה ולמעשה ידיה, ובקנין זה די בהכנסה לרשותו, וכן אם מסר האב את האשה לשלוחי הבעל, חשוב שנכנסה לרשותו לענין קנין זה[58], והשני, קנין האישות, וקנין זה אינה נקנית לו אלא על ידי יחוד[59].

ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בזה אמוראים, שלדעת רבא שאין ללמוד שאפשר לעשות קידושין על ידי חופה מכך שחופה עושה נשואין, שחופה שעושה נשואין היא נעשית אחר קידושין[60], נשואין אינם קנין, ואילו לדעת רב הונא ואביי שאפשר ללמוד שחופה עושה קידושין, מכך שעושה נשואין, הרי שנשואין הם קנין, וכיון שהלכה שחופה אינה עושה קידושין[61], הרי שחופה של נשואין אינה קנין בפני עצמו[62].

כמעשה המתמשך

הנשואין, יש מן האחרונים שכתבו שהם דבר הנמשך ומתחדש בכל יום, לעומת קידושין שאינם דבר הנמשך[63], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שאם כנס לחופה קודם שבירך ברכת חתנים, שהיא כבר נשואה גמורה, חוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים[64], וכן זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שהנושא מעוברת-ומינקת-חבירו* שכופים אותו להוציא[65], וכן זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שהנשוי לנשים רבות, ומת, אף על פי שנשאן בזו אחר זו, ניזונות כולן בשוה, אפילו מן הקרקע[66], שהנשואין הם דבר שמתחדש בכל יום[67].

קטן

קטן, יש מן האחרונים שכתבו שאין שייכים בו נשואין, שלדעתם נשואין ענינם קירוב הדעת וחיבור, שמתחבר לאשה בביאה, והחופה היא קירוב ביאה, וקטן אין לו דעת ואינו מתחבר בביאה[68].

ע"י שליח

נשואין, אם אפשר לעשותם על ידי שליח, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בזה ראשונים, ולסוברים שמסירת האב את האשה לשלוחי הבעל אינה חשובה נשואין גמורים אלא רק לענין ירושתה[69], הרי שאי אפשר לעשות נשואין על ידי שליח, ולסוברים שמסירת האב עושה נשואין גמורים[70], הרי שאפשר לעשות נשואין על ידי שליח[71]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיסוי הכלה בהינומא - שיציאת הכלה בהינומא חשובה חופת בתולה, לסוברים כן[72] - יכול להעשות על ידי שליח[73]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שמסירה לשלוחי הבעל אינה עושה נשואין גמורים, מכל מקום כיון שלענין כמה ענינים חשובה נשואה, הרי שאפשר לעשות נשואין על ידי שליח[74]. ויש מן האחרונים סוברים שאי אפשר לעשות נשואין על ידי שליח[75].

תנאי בנשואין

נשואין, אם אפשר להתנות בהם תנאי באופן שאם לא יתקיים התנאי, לא יחולו הנשואין, אבל הקידושין לא יתבטלו, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין מועיל תנאי[76], ואם קידשה בלא תנאי ובעל בתנאי, אינו חשוב תנאי[77], ומהם שכתבו הטעם, שכיון שאי אפשר לעשות נשואין על ידי שליח, לדעתם[78], וכל שאינו בשליחות אין תנאי מועיל בו[79], הרי שאי אפשר לעשות נשואין על תנאי[80]. ואף לסוברים שמסירת האב את האשה לשלוחי הבעל עושה נשואין גמורים[81], ויש שליחות בנשואין, יש מן האחרונים שכתבו שאין תנאי מועיל בהם, שכל שעיקר החלות תלויה במעשה ולא בדעת ובכוונה, אין מועיל בו תנאי, ובנשואין שנעשים על ידי כניסה לחופה ויחוד העיקר הוא המעשה[82]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאפשר לעשות תנאי בנשואין[83], ומהם שכתבו שאף לסוברים שמסירת האב את האשה לשלוחי הבעל אינה עושה נשואין גמורים[84], מכל מקום כיון שלענין חלק מהדינים השליחות מועילה להחשיבה כנשואה, הרי שיש בנשואין שליחות ומועיל בהם תנאי[85].

נשואין בטעות

נשואין שנעשו בטעות, יש מן הראשונים שכתבו שהם בטלים, ולדעתם הכונס את האשה ונמצאו בה מומים שנולדו אחר האירוסין, אף על פי שיש לה כתובה, תוספת כתובה אין לה, שאילו היה יודע שיש בה מומים לא היה כונסה[86], והיינו שמבטל החופה מחמת טעות[87], וכן יש מן הראשונים שכתבו שאם האשה פרסה נדה קודם כניסתה לחופה, צריך להודיע כן לחתן, שאם לא הודיעוהו אסור לעשות חופה שהרי זה חופה וקידושין בטעות[88]. והטעם שטעות מבטלת החופה, יש מן האחרונים שכתבו שכיון שחופה ישנה על ידי שליח, הרי ששייך בה תנאי, וממילא מועיל תנאי לבטל את החופה, ואף טענת טעות שהיא מועילה לבטל מדין תנאי, מבטלת את החופה[89], או שטענת טעות שמבטלת מקח אינה מדין תנאי אלא דין הוא בקנינים שבטלים כשיש אונאה גדולה, ולכן אף אם נאמר שאין תנאי מועיל בחופה, טענת טעות מועילה[90]. ויש מן האחרונים סוברים שנשואין שנעשו בטעות אינם בטלים, שהעיקר בנשואין הוא המעשה ולא הדעת והרצון, וסוף סוף נעשה מעשה[91], והיינו שנשואין אינם מעשה קנין התלוי בדעת ורצון, אלא הם מעשה שמסיים את קנין הקידושין[92]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שמקח-טעות* שמועיל לבטל קנינים הוא משום תנאי, לדעתם[93] - ואף כשלא התנה במפורש, אומדים בדעתו שכך רצונו וחשוב כאילו התנה[94] - ולסוברים שאין שליחות בנשואין[95], וממילא אין בהם תנאי[96], אם כן אף טענת טעות אינה מועילה לבטל נשואין[97], ולדעתם זה הטעם שהנושא את הבתולה בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה, אין אומרים שהנשואין היו בטעות ודינה כארוסה[98].

עדי קיום בנשואין

נשואין שעל ידי כניסה לחופה, אם צריך שיהיו בפני עדים, נחלקו: יש מן הראשונים שכתבו שצריכים להיות בפני עדים[99]. ויש מן האחרונים שכתבו כן מסברא, שכשם שהמקדש בלא עדים אין חוששים לקידושין, לפי שאין דבר-שבערוה* פחות משנים[100], הוא הדין לחופה, שכל עניני אישות צריכים עדים, והרי בכמה דברים שונה נשואה מארוסה[101]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין צריך שיהיו עדים לחופה[102], שאין זו בכלל דבר שבערוה, שהרי כבר נאסרה לכל העולם משעת אירוסין[103], או משום שהצורך בעדי קיום בדבר שבערוה הוא רק בהחלת חלות שתלויה בדעתו של אדם, אבל בנשואין שהחלות חלה מאליה והאדם רק עושה את המעשה שעל ידו חלה החלות, אין צריך עדי קיום[104]. ויש שנסתפקו בדבר, שהרי הטעם שבקידושין צריך שיהיו בפני עדים ואין די בהודאת שניהם, הוא לפי שהם חבים לאחרים בהודאתם, שקרוביהם נאסרים בשניהם[105], וכאן כבר נאסרו משעת הקידושין[106].

חלות קדושין ונשואין כאחד

המקדש בביאה, שנסתפקו בתלמוד אם עושה נשואין[107], יש מן האחרונים שכתבו שאף לצד שעושה נשואין, היינו שהביאה היא קנין חזק שכולל גם קנין נשואין, אבל אין כלול בה קנין חופה[108], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאף אם ביאה עושה נשואין, אין זה אלא לענין ליורשה ולהיטמא לה, אבל אינה ניתרת לבעלה אלא אחר שתיכנס לחופה, שלהתירה לבעלה צריך דוקא חופה[109]. ויש מן האחרונים שכתבו שלצד שנשואין עושה, אף מותר לו לבוא עליה[110].

לצד שביאה עושה נשואין, אם יכול להתנות שתעשה רק קידושין, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שיכול להתנות שתעשה רק קידושין, שאינה נעשית נשואה בעל כרחו[111]. ויש שכתבו שאינו יכול להתנות שתעשה רק קידושין[112].

קטנה שקידשה אביה ומת

קטנה שקידשה אביה ומת קודם שנשאת, שקידושיה חלו מן התורה, אם בעודה קטנה נשואיה חלים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין נשואיה חלים, כיון שקידושיה חלו מן התורה והנשואין אינם מן התורה הרי היא כמו בזנות אצלו, ולכן אם מתה אינו יורשה[113], שכיון שהקדושין חלו מן התורה, אף הנשואין צריכים להיות מן התורה[114], וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה[115], ויש מן האחרונים שכתבו הטעם שקטנה אין לה דעת להקנות עצמה ולכן הנשואין שלה בלא האב אינם כלום, אבל נערה יכולה להשיא עצמה[116]. ויש מן הראשונים סוברים שהנשואין חלים, כיון שהאב מת ואין חשש שיבוא וימחה[117].

מסירה לשלוחי הבעל

הכלל

מסר האב את בתו לשלוחי הבעל - כלומר שתיכנס לחופה לשם נשואין[118] - או שמסרו שלוחי האב את האשה לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל[119], וכן אמר התנא בבריתא, שאם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל, וזינתה, הרי זו בחנק[120], כנשואה, ולא בסקילה כארוסה[121], ואמר ר' אמי בר חמא שלמד זאת מהכתוב: והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה וכו' לזנות בית אביה וכו'[122], ודרשו "בית אביה" למעט שמסרה אביה לשלוחי הבעל[123], ועוד דרש תנא דבי ר' ישמעאל, לענין הפרת נדרים שנאמר בה "ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה"[124], שלא הוצרך לכתוב שנדריה קיימים שהרי אין מי שיפר לה, אלא בא לומר שאם מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, ונתארמלה בדרך או נתגרשה, הרי שיצאה מרשות מהאב ושוב אינו יכול להפר[125].

מחלוקת האמוראים

ונחלקו אמוראים בדינים שחשובה בהם כנשואה: לדעת רב חשובה נשואה לכל הדינים של אשה נשואה, מלבד אכילת תרומה, שאם היא בת ישראל שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה, ולדעת רב אסי ור' יוחנן ור' חנינא, חשובה נשואה אף לענין אכילה בתרומה[126], והיינו שלדעת אמוראים הללו מעיקר הדין חשובה נשואה גמורה, שמסירת השלוחים עומדת במקום חופה[127], אלא שנחלקו אם אסרוה חכמים באכילת תרומה משום חששות שונים[128]. ולדעת ריש לקיש אינה חשובה נשואה אלא לענין כתובה, היינו שאם מת בעלה ונשאת לאחר, אין כתובתה ממנו אלא מנה, כדין אלמנה מן הנשואין[129]. ולדעת שמואל, חשובה נשואה לירושתה[130], שאם מתה בדרך בעלה יורשה[131]. ומסקנת התלמוד כדעת שמואל, שכן סובר התנא בבריתא[132].

להלכה, מסירת האשה לשלוחי הבעל מועילה לענין ירושתה[133].

הדעה שאינה חשובה נשואה

בדעת שמואל, שעל ידי מסירת האשה לידי שלוחי הבעל חשובה נשואה לענין ירושתה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאינו יכול להפר נדריה[134], וכן אינה אוכלת בתרומה ואינו זכאי במציאתה[135], ובטעם שלענין ירושה חשובה כנשואה, עי' להלן[136]. ולדעה זו, אותה שאמר תנא דבי ר' ישמאל בבריתא, שעל ידי מסירתה לשלוחי הבעל יוצאת מרשות האב לענין הפרת נדרים[137], היינו שיוצאת מרשות האב שאינו יכול עוד להפר, אבל לרשות הבעל לא נכנסה ואינו יכול להפר לבדו[138]. ונחלקו אחרונים בדעת ראשונים זו: יש סוברים שהמסירה אינה חשובה כחופה כלל ואינה חשובה כלל כנשואה[139], ומהם שביארו, שגדר הנשואין אינו קנין נוסף, אלא כניסה לרשות הבעל בפועל, ועל ידי כך נעשית נשואה, ועל ידי מסירת האשה לשלוחי הבעל, האשה יוצאת מרשות האב - ולכן כאשר זינתה, מיתתה בחנק ולא בסקילה, כיון שיצאה מרשות אביה ואין כאן "לזנות בית אביה"[140] - אבל עדיין לא נכנסה לרשות הבעל בפועל, ולכן לא נעשית נשואה[141]. ויש שנראה מדבריהם שחשובה מסירתה לשלוחי הבעל כמסירה לחופה לענין ירושה ומיתה בחנק[142].

בטעם שזכאי בירושתה, לדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שהאב מוחל לבעל מחמת קירוב נשואין[143], וביארו אחרונים בדעתם, שדוקא את נדוניתה הבעל יורש מחמת מחילת האב, שכבר הגיעה הנדוניה לידי הבעל, אבל שאר נכסיה אינו יורש שאין אדם יכול למחול על ירושתו[144]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלענין ירושתה חשובה נשואה, שבמסירתה לשלוחי הבעל האשה מזכה לו את עצמה ומקבלת אותו כבעלה[145]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמסירתה מועילה לירושתה משום שירושת-הבעל* היא מדרבנן, לדעתם[146], והם תיקנו שמשעה שנמסרה לשלוחי הבעל, בעלה יורשה[147].

הדעה שחשובה נשואה לכל דבר

ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלדעת שמואל יכול הבעל להפר נדריה[148], שמסירת האשה לשלוחי הבעל חשובה ככניסתה לחופה, מלבד אכילת תרומה[149], ולא אמר שמואל שחשובה נשואה לענין ירושתה, אלא לחדש שאף לענין ירושתה שהיא מדרבנן זוכה כבר משעת מסירה[150], או שלדעתו חשובה נשואה מלבד לענין כתובה ואכילת תרומה[151], ולדעתם זהו ששנה תנא דבי ר' ישמעאל שכאשר נמסרה לשלוחי הבעל יצאה מרשות האב לענין הפרת נדריה[152], והיינו שנכנסה לרשות הבעל להפרת נדרים[153]. וכתבו אחרונים שלדעה זו מסירה לשלוחי הבעל הרי זו כחופה ממש לכל דבר[154]. וביארו אחרונים לדעה זו, שגדר הנשואין הוא קנין, שאחר הקידושין הצריכה התורה קנין נוסף כדי לעשותה נשואה, והוא נעשה על ידי החופה, ובכל קנין היציאה מרשות המקנה והכניסה לרשות הקונה תלויים זה בזה ונעשים במעשה אחד, ולכן מסירת האשה לשלוחי הבעל, שחשובה קנין נשואין, עושה גם את היציאה מרשות האב המקנה וגם את ההכנסה לרשות הבעל הקונה[155].

שאר זכויות וחיובים

בדעת הסוברים שמסירת האשה לשלוחי הבעל, לענין הפרת נדרים יצאה מרשות האב אבל עדיין לא נכנסה לרשות הבעל[156], יש מן האחרונים שכתבו שרק לענין הפרת נדרים ומיתה בחנק כשזינתה, חשובה נשואה, שבהם נאמר "בית אביה" ונתחדש שעל ידי מסירתה יצאה מרשות אביה, אבל לענין מעשה ידיה וקבלת קידושיה, שלא נאמר בהם "בית אביה" עדיין אביה זכאי בהם[157]. ויש מן האחרונים שכתבו שהבעל זוכה אף במעשה ידיה, שכיון שהגיע הזמן להינשא ומתחייב לה במזונות[158], הרי שמעשה ידיה שלו תחת מזונותיה[159]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף מטמא לה, שכיון שיורשה וירושתה תחת קבורתה ממילא יכול להיטמא לה[160].

גדר חשיבות המסירה כחופה

מסירה לשלוחי הבעל, שחשובה כחופה, לסוברים כן[161], יש מן האחרונים שכתבו שאינה כחופה אלא לענין הזכויות והבעלות של הבעל על האשה, כגון ירושה ומעשה ידיה והפרת נדריה, אבל לענין האישות שביניהם וההיתר לבוא עליה כנשואה, אינה חשובה כחופה, ואף לסוברים שחופה היא יחוד[162], אין זה אלא לענין האישות, אבל לזכויות הבעל אין צריך יחוד, ולכן אף כשאינה ראויה לביאה, מסירתה לשלוחי הבעל מועילה להיחשב כנשואה לענין זכויות הבעל[163]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שמסירה לשלוחי הבעל אינה מתירה לבעל לבוא עליה[164]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שחשובה כחופה אף לענין האישות שביניהם[165].

הנשים שבהן מסירה כחופה

מסירה לשלוחי הבעל שחשובה כחופה, לסוברים כן[166], יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שחופה היא יחוד[167], יש מן האחרונים שכתבו שמסירה חשובה כחופה דוקא בקטנה או נערה שביד האב למוסרן לחופה בעל כרחן, וכיון שמסרן האב יכול הבעל לישא אותן בעל כרחן ואינו תלוי ברצונן כלל, לכן כאשר יצאו מרשות האב ונכנסו לרשות הבעל חשובות מיד כנשואות, אבל בגדולה שאין יכול לישא אותה בעל כרחה, אין המסירה חשובה חופה כל זמן שלא נתיחדה עמו לשם נשואין[168], שקטנה שעומדת ברשות אביה כיון שיצאה מרשות אביה קנאה הבעל, אבל גדולה שהיא ברשות עצמה, כל מקום שעומדת עדיין היא ברשות עצמה ורק על ידי יחוד נכנסת לרשות הבעל[169]. ויש מן האחרונים שכתבו שמסירה חשובה כחופה אף בגדולה[170], ובטעם שלדעתם חשובה המסירה כחופה, אף לסוברים שחופה היא יחוד, עי' לעיל[171].

על החופה ומהותה, ע"ע חפה. על ברכות שמברכים בשעת נשואין ובשבעת ימי המשתה, ע"ע ברכת חתנים. על ביאה ראשונה והפרישה שלאחריה, ע"ע בעילת מצוה, וע' דם בתולים, וע' טענת בתולים. על שבעת ימי שמחה שתיקנו חכמים לבתולה, ושלשה ימים לבעולה, ע"ע חתן וכלה: בשבעת ימי המשתה. על איסור יחוד* בחתן שפרסה כלתו נדה, או שנשאה כשהיא נדה, ע"ע יחוד[172]. על נשואין בתוך ימי אבלות*, של האיש או של האשה, ע"ע אבלות[173]. על פרק הזמן שצריך להמתין מי שמתה אשתו, ומי שמת בעלה, ע"ע הנ"ל[174]. על המתנת זמן לאשה שנתגרשה או שנתאלמנה, עד לנשואיה, כדי להבחין בין זרע לזרע, ע"ע הבחנה. על נשואי קטנה* על ידי אביה, ע"ע קדושי קטנה. על נשואי קטנה על ידי אמה ואחיה, ע"ע מיאון.

ימים הראויים לנשואין

תקנת נשואי בתולה ביום רביעי

בתולה* נשאת ביום רביעי[175], ותקנת חכמים היא שתיקנו לבתולה, שבכל מקום שבית דין יושבין בו בשני ובחמישי בלבד – שתקנת עזרא היא לכל עיר שאין להם צורך בבי"ד שישבו בכל יום, שיהו יושבים בשני ובחמישי בלבד[176] - שתהא נישאת ביום רביעי, שאם היתה לו טענת-בתולים* ישכים בחמישי לבית דין[177], בעוד כעסו עליו קודם שתתקרר דעתו[178], ויתפייס עמה וישתוק[179], ויקיים את האסורה עליו[180] - שאם זינתה תחתיו בהיותה מאורסת נאסרה עליו[181] - ומתוך שיבא לבי"ד יתברר הדבר, ותיאסר עליו[182]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שתקנת נשואין ברביעי היתה גם משום נשים שבטענת בתולים בלבד הבעל נאמן לאוסרן עליו, וגם משום נשים שאינו נאמן לאוסרן עליו, ואינן נאסרות אלא בעדים[183] – על האופנים שנאמן ושאינו נאמן, ועל פרטי הדינים, ע"ע טענת בתולים: לאוסרה על עצמו – שאף על פי שאם יבא לבי"ד לא יהא נאמן לאוסרה עליו, מכל מקום - מתוך שמתאספים העם לבי"ד[184] - יצא קול שבא לבי"ד, ושמא יבאו עדים שזינתה תחתיו, ותיאסר עליו[185], או שמא תודה האשה[186]. ויש סוברים שתקנת נשואין ברביעי היתה משום נשים שנאמן לאוסרן על פי טענתו, אבל שאר נשים שאינן נאסרות אלא בעדים, לא רצו חכמים שישכים לבי"ד, כיון שאינו נאמן לאוסרה, אלא שלא חילקו חכמים בתקנתם, ותיקנו כן אף בכל הנשים[187].

יום רביעי שתיקנו לבתולה שתנשא בו[188], ולא יום ראשון, אף שלמחרתו הוא יום שבי"ד יושבים בו[189], הרי זה משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ("תקנת שקדו"), קודם הנשואין – על תקנת חכמים זו, עי' להלן: הסעודה[190] - שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה[191], ואם היו מתקנים שתנשא באחד בשבת, ויתקן הסעודה קודם השבת, היו המאכלים נפסדים[192]. על נשואין ביום ראשון כשהיתה סעודתו מוכנה קודם השבת, עי' להלן[193].

גדר התקנה

בגדר התקנה שבתולה תנשא ברביעי, כתבו ראשונים שלא תיקנו אלא למקום שבי"ד יושבין בו בשני ובחמישי בלבד[194], ותנאי התנו בתקנתם שאם יהיה מקום שישבו בו בכל יום, שיחזור הדבר לכמות שהיה קודם התקנה, שבתולה נשאת בכל יום[195]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שבזמן תקנת עזרא ואחריה היו מקומות שהיו בי"ד יושבים בהם בכל יום – לפי צורך השעה[196] - ולאותם מקומות לא תיקנו שתנשא ברביעי[197]. ויש מן האחרונים שכתבו בגדר התקנה, שלא תיקנו שתנשא ברביעי, אלא ביום הקודם למושב בי"ד, ובמקום שבי"ד יושבים באחד מן הימים מלבד שני וחמישי, מתקיימת תקנת נשואין ביום הקודם ליום מושב בי"ד[198].

רביעי מבעוד יום

יום רביעי שתיקנו לבתולה שתנשא בו כדי שישכים לבית דין בחמישי קודם שתתקרר דעתו[199], אין חוששים בו שמא יבעלנה מבעוד יום – באופן שתשמיש-המטה* מותר ביום, כגון בבית אפל[200] - ולא ימצא לה בתולים, ותתקרר דעתו עד יום חמישי בבוקר[201], אם מפני שבזמן מועט כזה לא תתקרר דעתו[202], ואם מפני שתקנת נשואין לרוב בני אדם שנושאים ביום ובועלים בלילה הסמוך תיקנוה – וזמן לנשואין תיקנו, ולא זמן לבעילה[203] - וכל שרצה היחיד להקדים ולבעול מבעוד יום, לא גזרו חכמים מפני חשש קירור דעתו[204].

ליל רביעי

ליל רביעי, נחלקו ראשונים אם בתולה נשאת בו: יש סוברים שלא תנשא בו, שמא לא ימצא בתולים בליל רביעי, ועד שיגיע יום חמישי - אחר שלש עונות, ליל רביעי ויומו וליל חמישי – תתקרר דעתו, ולא יבא לבית דין[205]. ויש סוברים שנשאת בליל רביעי, שאין חוששים שתתקרר דעתו בזמן מועט של שלש עונות[206], ומכל מקום ביום שלישי לא תנשא, אף על פי שרוצה לבועלה בליל רביעי, שיש לחוש שיבעלנה בשלישי ביום – באופן המותר[207] - ותתקרר דעתו על יום חמישי, ולפיכך גזרו שלא תנשא בו[208].

נשא ברביעי ולא בעל בחמישי

נשא ברביעי ולא בעל בחמישי, אינו מחוייב להמתין עד ליל שני או ליל חמישי הבא, אלא בועל מתי שרוצה[209], שלא תיקנו חכמים זמן לבעילה, אלא לנשואין[210], שכך היה דרכם, לישא ביום ולבעול בלילה הסמוך[211], ולרוב בני אדם תיקנו[212].

תקנה משום ברכה שנאמרה לדגים

תקנת נשואין שתיקנו לבתולה, שנה בה בר קפרא בברייתא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בחמישי ברכה - בכתוב: פרו ורבו ומלאו את המים בימים[213] - לדגים[214]. וכתבו ראשונים שמי שאין הברכה חשובה בעיניו, ואומר לא איכפת לי ממנה, אינו חייב - מטעם זה[215] - לישא ברביעי ולבעול בחמישי[216], ואינו קרוי עבריין[217], שאין טעם זה אלא עצה טובה ולא תקנת חכמים[218], ומפני טעם זה לבד לא היו מתקנים זמן קבוע לנשואין[219]. ומן הראשונים יש שהוסיפו שטעם הברכה לא נאמר כטעם עיקרי, אלא כסניף בעלמא לטעם של טענת בתולים[220], או שלא נאמר כלל לתקנת נשואין ברביעי, אלא לבעילה בחמישי, שהנושא ברביעי – מטעם טענת בתולים – דוחה בעילתו לליל חמישי[221]. בירושלמי ובמדרש שנו את דברי בר קפרא על עיקר תקנת נשואי בתולה ביום רביעי, שנשאת ברביעי אור לחמישי[222] – היינו בסוף היום, סמוך לערב[223], או שנשאת ברביעי כדי שתבעל בליל חמישי[224] - וכתבו אחרונים שלדעת הירושלמי בר קפרא סובר שעיקר התקנה לישא ביום רביעי היא מטעם ברכה[225], אם מפני שהוא חולק על הטעם של טענת בתולים, ולא גרס אותו במשנה[226], ואם מפני שהוסיף טעם[227], לפי שהטעם של טענת בתולים אינו מועיל אלא לאשה שנאסרת עליו על פי טענתו[228], או שאינו מועיל במקום שבית דין יושבים בו בכל יום[229].

ביום ראשון כשסעודה מוכנה

טרח בסעודתו קודם השבת, והיתה סעודתו מוכנה – בזמן שתקנת נשואין ביום רביעי היתה נוהגת[230], והיה יום ראשון אסור בנשואין משום תקנת "שקדו"[231] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם רשאי לישא ביום ראשון: יש סוברים שרשאי, שכיון שטרח בסעודתו נתקיימה תקנת "שקדו", וכדרך שאמרו לענין הזמן שאין התקנה נוהגת, שכל שטרח בסעודתו קודם השבת רשאי לישא קודם יום רביעי[232]. ויש סוברים שאינו רשאי לישא ביום ראשון[233], שאף על פי שכל שטרח בסעודתו נתקיימה תקנת "שקדו", לא זזה תקנת נשואין ביום רביעי ממקומה, שתקנה קבועה היא, ואינה מתבטלת אף כשבטל הטעם[234] - שכל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזרותיהם ובתקנותיהם, ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה[235] - שאם כן תתבטל התקנה לגמרי, שהרואים אותו נושא ביום ראשון, ואינם יודעים שטרח בסעודתו, יבואו לישא ביום שני ושלישי[236], או משום שבתקנת יום רביעי קבעו חכמים זמן לנשואין, וקביעות זו אינה מתבטלת אף כשבטל הטעם, מה שאין כן בזמן שאין תקנת יום רביעי נוהגת, לא קבעו חכמים זמן לנשואין, אלא שתיקנו - בתקנת "שקדו" - שלא ישא אדם אלא אם כן קדמו לנשואין ג' ימי הכנת הסעודה[237], וכל שהסעודה כבר מוכנה נתקיימה התקנה[238]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר שאינו רשאי לישא ביום ראשון אף כשטרח בסעודתו קודם השבת, שלא רצו חכמים שתתבטל תקנת יום רביעי בעבור יום אחד בלבד, שהרי ביום שני ושלישי אינו רשאי לישא אף כשנתקיימה תקנת "שקדו", כיון שאין בי"ד יושבים למחרתם, מה שאין כן בזמן שאין תקנת יום רביעי נוהגת, קיום תקנת "שקדו" מועיל לשלשה ימים שרשאי לישא בהם[239], ויש שכתבו בטעם הדבר, שכשאדם מכין צרכי סעודתו ליום ראשון, אין סעודתו מוכנה קודם השבת אלא על ידי הדחק, ואין תקנת "שקדו" מתקיימת כראוי, ולפיכך לא רצו לבטל תקנת יום רביעי בעבור יום ראשון, מה שאין כן בזמן שאין תקנת יום רביעי נוהגת, שיכול לישא ביום שני ושלישי על ידי שמכין סעודתו קודם השבת בריוח, ותקנת "שקדו" מתקיימת כראוי, התירו לישא אף ביום ראשון, שסוף סוף על ידי הדחק מתקיימת תקנת "שקדו"[240].

מסכנה ואילך

מסכנה ואילך – שגזרה המלכות שכל בתולה הנשאת ברביעי תיבעל להגמון, וחששו חכמים לנשים צנועות, או לנשות כהנים, שימסרו נפשן למיתה, כדי לא להיאסר לבעליהן[241] – שנינו בברייתא: נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים[242], ובשני לא יכנוס[243], שבשביל הסכנה די בעקירת תקנת "שקדו" – שתיקנו שיהא אדם טורח בסעודת נשואיו שלשה ימים[244] - יום אחד, ויטרח בסעודה על כל פנים שני ימים, ותקויים תקנת "שקדו" במקצת[245], או משום שאינו דומה קרירות דעת של המשתהה - מלבא לבי"ד לטעון טענת בתולים[246] - שני ימים, לקרירות דעת של המשתהה שלשה ימים[247]. היתה סכנה להנשא אף ביום שלישי, כגון שגזרה המלכות שבתולה הנשאת בשלישי או ברביעי תיבעל להגמון, כתבו ראשונים שרשאי לכנוס ביום שני[248], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלא עקרו חכמים תקנתם בשעת הסכנה אלא יום אחד בלבד, מרביעי לשלישי, אבל בשני לא יכנוס[249]. ויש מן הראשונים חולקים על כל זה וסוברים שבשעת הסכנה – אף שאינה אלא ביום רביעי[250] - רשאי לכנוס אף בשני[251].

אותה ששנינו "נהגו" העם לכנוס בשלישי[252], יש מן הראשונים סוברים דהיינו שנהגו העם, אבל אין מורים לעשות כן[253], ואפילו יחיד הבא לימלך אין מורים לו לעשות כן[254]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שהיתר גמור הוא[255], ומפרסמים ההיתר ברבים[256].

משבטלה הגזירה

אחר שבטלה הגזירה וחלפה הסכנה – שחזרה למקומה תקנת נשואין לכנוס ברביעי[257] - יש מן הראשונים שכתבו שעדיין החזיקו העם במנהגם לכנוס בשלישי[258] - היינו שכנסו ברביעי או בשלישי[259] - ולא מיחו בידם חכמים[260], ופירשו אותה שאמרו שמסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים[261], היינו אף אחר שבטלה הגזירה וחלפה הסכנה, שאף על פי שחזרה תקנת הנשואין למקומה, לא מיחו חכמים באותם שכנסו בשלישי[262].

מחמת אונס

מחמת אונס המונע נשואי בתולה ביום שלישי ורביעי, מחשש שתיפסד סעודת הנשואין, שנינו בברייתא שמותר לכנוס בשני[263] – אף על פי שמחמת סכנה אינו רשאי לכנוס אלא בשלישי, לסוברים כן[264] - וכגון שיצא קול ששר צבא עומד לבא עם חילו לעיר ביום רביעי, וחששו שיטלו סעודת הנשואין לעצמם, שכן דרך משרתיו לבא יום קודם, בשלישי, להכין צרכי הסעודה, והם נוטלים סעודתם מאשר ימצאו[265], או כגון שהיתה סעודת הנשואין מוכנה ומת אביו של חתן או אמה של כלה, שהדין הוא שמקדים לכונסה לפני הקבורה[266], וכשהיתה המיתה ביום שני, מותר לכנוס באותו יום, ואינו צריך להמתין מלכונסה – ולהשהות את קבורת המת – עד ליום שלישי[267]. היתה המיתה ביום ראשון, יש סוברים שיכול להקדים ולכנוס ביום ראשון[268], ויש סוברים – לשיטתם שבזמן שתקנת נשואין לכנוס ברביעי נוהגת, אינו נושא בראשון אף אם סעודתו מוכנה[269] - שאינו רשאי להקדים מחמת אונס המיתה אלא ליום שני, אף על פי שסעודתו מוכנה, שלא התירו לכנוס בראשון בזמן שתקנת נשואין נוהגת[270]. היתה המיתה ביום שלישי, יש מן האחרונים שצידדו לומר שדוחה הקבורה עד אחר שיכנוס ביום רביעי, שכדי לקיים תקנת נשואין לישא ביום רביעי, לא חששו להשהות הקבורה יום אחד[271]. בירושלמי פירשו אותה שאמרו בברייתא שמחמת אונס כונס בשני[272], בכגון שמקדים הנשואין מפני הכשפים[273], שדרך המכשפים לעשות כישוף בעת הנשואין[274], או כדי שלא יאמרו כשפים עושים היהודים שמקפידים על נשואין ביום מסויים[275].

אותה ששנינו שמחמת האונס "מותר" לכנוס בשני[276], יש מן הראשונים סוברים שמותר לכתחלה, ומורים כן ברבים[277], ואף על פי שמחמת סכנה לא נהגו היתר אלא בהקדמת יום אחד – לסוברים כן[278] - מכל מקום מחמת אונס התירו להקדים שני ימים, שכיון שאינו דבר שכיח אלא אקראי בעלמא, לא חששו שתשתכח תקנת נשואין[279]. ויש מן הראשונים סוברים ש"מותר" ששנינו היינו שמורים היתר ליחיד הבא לימלך – כהוראת שעה[280] - אבל אין מורים היתר זה לרבים[281], ואין נוהגים כן בפרסום[282].

כשבי"ד יושבים בכל יום

מקום שבי"ד יושבים בכל יום – או שאין יושבים בו כלל[283], או שאין להם זמן קבוע[284] - וכגון בזמן הזה שקביעות כל הימים שוה[285], בתולה נשאת בכל יום[286] - כלומר מכח התקנה אין מניעה מלהנשא בכל יום, אבל סיבות אחרות יש שמונעות מלהנשא בימים מסויימים[287], ועל כך עי' להלן[288]. על יום שישי אם בתולה נשאת בו, עי' להלן[289] – ואף על פי שאין-בי"ד-יכול-לבטל-דברי-בי"ד-חברו* עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין[290], אף כשבטל טעם האיסור[291], אין זה אלא כשרוצים לבטל תקנה, מה שאין כן תקנת נשואין מלכתחילה על דעת כן נתקנה, שאם יהיו מקומות שבי"ד יושבים בהם בכל יום, שיחזור הדין לקדמותו, ותנשא בכל יום כמות שהיה קודם התקנה, ובכגון זה אינו חשוב ביטול תקנה[292], או שאף בזמן תקנת עזרא ואחריה היו מקומות שהיו בי"ד יושבים בהם בכל יום – לפי צורך השעה[293] - ולאותם מקומות לא תיקנו שתנשא ברביעי[294], או משום שמעולם לא תיקנו שתנשא אשה ברביעי, אלא ביום הקודם למושב בי"ד, ונמצא שבמקומות שבי"ד יושבים בכל יום, כל יום הוא יום הקודם למושב בי"ד, ומתקיימת תקנת נשואין בכל יום[295].

יום חמישי, אף על פי שאין בי"ד יושבים לדון למחרתו ביום שישי – שאין דנים בערב שבת[296] - מכל מקום בתולה נשאת בו, שלקבל טענות בעלי הדין בי"ד יושבים אף ביום שישי, ואם לא ימצא לה בתולים ישכים לבי"ד לטעון טענתו, וביום ראשון ידונו בענין[297].

אותה שאמרו שבמקום שבי"ד יושבים בכל יום בתולה נשאת בכל יום[298], בשטרח והכין צרכי סעודתו קודם השבת הדברים אמורים[299], אבל כשאין סעודת הנשואין מוכנה קודם השבת אינה נשאת עד יום רביעי, משום תקנת "שקדו"[300]. בגדר הדין, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בדבר ראשונים, שיש סוברים שקבעו זמן – יום רביעי – לנשואין[301], ויש סוברים שלא קבעו זמן לנשואין, אלא תקנו שלא ישא אדם אשה אלא אם כן קדמו לנשואין ג' ימים של הכנת הסעודה[302].

ביום שישי כשבי"ד יושבים בכל יום

מקום שבית דין יושבים בו בכל יום, שתקנת נשואין אינה נוהגת, ובתולה נשאת בו בכל יום[303], נחלקו ראשונים – לדין התלמוד - אם יום שישי בכלל, ובתולה נשאת בו: יש סוברים שאינו בכלל, ואין בתולה נשאת בו[304], שאין בי"ד דנים בשבת[305], ואם לא ימצא בתולים בליל שבת לא יוכל למחרת להשכים לבי"ד[306], ועד שבי"ד ישבו ביום ראשון יש לחשוש שתתקרר דעתו - שלדעתם בשלש עונות חוששים לקירור דעתו[307] - ולא יבא לבי"ד[308]. ואפילו יקדים ויבעל בשישי ביום – באופן שתשמיש-המטה* מותר ביום, כגון בבית אפל[309] - מתוך עסק כתיבת הכתובה וצרכי החופה והבעילה, כבר יעבור רובו של יום, ואין בי"ד יושבים אחר חצות היום[310]. ויש סוברים שאף יום שישי בכלל "בכל יום", ובתולה נשאת בו[311], אם מפני שלדעתם אף בשלש עונות אין חוששים לקירור דעתו[312], ולכשיבעל בליל שבת ולא ימצא בתולים יבא לבי"ד ביום ראשון[313], ואם מפני שהנושא בשישי יכול לבעול - באופן המותר[314] - ביום השבת, ויוכל לבא לבי"ד ביום ראשון, שבשתי עונות, לדעתם, אין חוששים לקירור דעתו[315]. בזמננו נוהגים לישא ביום שישי[316], וכמה טעמים כתבו ראשונים בדבר: א) שאין לנו בתי דין קבועים, ומי שיש לו עסק לידון בו, מקבץ שלשה ומסדר טענותיו בפניהם, וזה יכול לעשות אפילו בשבת, כמו בשאר ימי השבוע[317]. ב) שאין רגילים להתאסף לבי"ד בזמן ישיבתם, ואף אם יבא לבי"ד לטעון טענת בתולים לא יצא קול שבא לבי"ד, ולא יבואו עדים להעיד שזינתה תחתיו, ולא תיאסר עליו בטענת בתולים, ולפיכך אין תקנת נשואין נוהגת כלל[318]. ג) שאנו סומכים על הסוברים שבתולה נשאת בליל רביעי, שאין חוששים לקירור דעתו אף לאחר שלש עונות[319], ולכשיבעל בליל שישי ולא ימצא בתולים יבא לבי"ד ביום ראשון[320]. ד) משום תקנת עניים[321], כדי למעט בהוצאות[322]. וכיוצא בזה כתבו ראשונים שכיון שבזמננו בי"ד יושבים בכל יום, ובטל עיקר התקנה לישא ביום רביעי, אין לנו לעכב מלישא ביום שישי, לפי שאנו קהל מועט וממונינו מועט[323], ועוד שאין לו לחתן הכנה וסיפוק לישא בשאר ימים, ואונס ממון הוא, והרי זה כאותה שאמרו שמחמת האונס מותר לישא ביום שני[324]. ה) שאנו נוהגים לקדש סמוך לנישואין, ואף אם לא ימצא לה בתולים ויטען טענת בתולים לא תיאסר עליו, שאם זינתה בעודה פנויה זינתה ולא תחתיו, ולא תיקנו תקנת נשואין אלא בימיהם שנהגו לקדש קודם זמן הנשואין, ושמא זינתה תחתיו אחר קדושיה[325]. ו) ויש מן הראשונים שכתבו בטעם המנהג, לשיטתם שמהסכנה ואילך נהגו לישא ביום שלישי אף לאחר שבטלה הסכנה, ולא מיחו בידם חכמים[326], שלפיכך נהגו לישא אף בשישי, שיום שישי בזמננו, שבי"ד קבועים בכל יום ויושבים ביום ראשון, כיום שלישי בזמנם שהיו יושבים בשני וחמישי[327].

במקום שאין העם מתאספים לבי"ד

מקום שאין העם מתאספים לבית דין – וכגון בימינו[328] - יש מן הראשונים סוברים שאין תקנת נשואין נוהגת, שלא תיקנו להנשא ביום רביעי אלא בימיהם שהיו העם מתאספים לבי"ד, ויצא קול שבא לבי"ד, ומתוך כך יתברר הדבר על ידי עדים שזינתה תחתיו, ותיאסר עליו – שבלא עדים רוב נשים אינן נאסרות בטענת-בתולים*[329] - אבל במקום שאין העם מתאספים לבי"ד לא יצא קול, ולא יתברר הדבר על ידי עדים, ולא תיאסר עליו בטענת בתולים, בתולה נשאת בכל יום[330].

מקום שאין בי"ד קבועים

מקום שאין בתי דין קבועים, ומי שיש לו עסק לידון בו, מקבץ שלשה ומסדר טענותיו בפניהם, אין תקנת נשואין נוהגת בו, ובתולה נשאת בכל יום[331].

מקום שמייחדים החתן והכלה לפני החופה

מקום שמייחדים החתן והכלה לפני החופה, כדי שיהא ליבו גס בה[332], אין תקנת נשואין נוהגת בו, ובתולה נשאת בכל יום[333].

שבת

אין נושאין נשים בשבת, ועל הדין, טעמו ופרטיו, ע"ע חפה[334].

מועד

אין נושאין נשים במועד, ועל הדין, טעמו ופרטיו, ע"ע אין מערבין שמחה בשמחה: שמחת נשואין, וע' חול המועד: נישואין ואירוסין.

ערב שבת ומוצאי שבת

ערב שבת ומוצאי שבת, אמרו בברייתא שאין נושאים בהם נשים[335], ופירש ר' זירא שהוא משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ויבא לידי חלול שבת[336], שבנשואין במוצאי שבת חוששים שיהא טרוד בסעודתו וישחוט בשבת – או בספק חשיכה[337] - לצורך סעודת הלילה[338], ובנשואין בערב שבת חוששים שישחוט בספק חשיכה[339], או שישחוט סמוך לשבת ולא יספיק לתקנו, ויבא לידי חלול שבת[340], או שלא יכוון כראוי הכמות הנצרכת לו לסעודה, ובליל שבת תוך כדי סעודתו ישחוט בן עוף[341], או שכשנושא בערב שבת ובועל בליל שבת, עושה סעודה במוצאי שבת, וישחוט בשבת לצורך סעודתו[342]. ערב שבת שאמרו, יש מן הראשונים שכתבו דהיינו מן המנחה ולמעלה – שאסור לקבוע בו סעודה[343] - שצריך לעשות סעודת הנשואין בליל שבת, אבל לכנוס קודם לכן על דעת לעשות הסעודה בו ביום, מותר[344]. מן הראשונים יש שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שחולקים וסוברים שאין חוששים לגזירת בן עוף[345], מהם שכתבו שבערב שבת בלבד לא חששו לגזירת בן עוף[346], שכיון שיודע שבשבת אינו יכול להוסיף מתקן הכל מבעוד יום, אבל במוצאי שבת אף לדעתם חוששים לגזירת בן עוף, שמתוך שיאמר בלבו עדיין יש לי שהות לתקן במוצאי שבת לא יגמור בערב שבת, ומתוך טרדתו יקדים וישחוט בשבת[347], ומהם שכתבו שהחולקים שלא חששו לגזירת בן עוף לא חששו לה כלל, בין בערב שבת ובין במוצאי שבת[348], שלדעתם גזירת בן עוף, לחוששים לה, משום סעודת מוצאי שבת נגעו בה, שמא ישחוט בשבת עבורה[349], והחולקים שהתירו לשאת בערב שבת ולבעול בשבת, כל שכן שהתירו לשאת במוצאי שבת[350]. ויש מן הראשונים סוברים שאין מחלוקת בדבר, ולדעת הכל אין נושאים בערב שבת ובמוצאי שבת משום גזירת בן עוף[351]. יש סוברים שיום ראשון אף הוא בכלל גזירת בן עוף[352], ויש שכתבו שלא אסרו אלא במוצאי שבת, אבל ביום מותר[353]. בירושלמי אמרו הטעם שאין נושאים נשים בערב שבת – ולר' יוסי אף במוצאי שבת - מפני כבוד-שבת*[354], ונחלקו בפירושו: יש מפרשים שהוא מחשש חילול שבת, דהיינו גזירת בן עוף[355], ויש שפירשו שמתוך שישא בערב שבת יעשה הסעודה בו ביום, ונמצאת סעודת שבת נאכלת שלא לתיאבון, וכן בנשואין במוצאי שבת, לא יאכלו כל שבעם בשבת, וירעיבו עצמם לסעודת הנשואין שבלילה[356], ויש שפירשו הטעם בערב שבת, שמתוך טרדתו בנשואין לא יהיה פנוי להכין צרכי שבת[357]. חברייא אמרו בטעם הדבר שאין נושאים במוצאי שבת, מפני הטורח[358], שאם ישא במוצאי שבת לא יהא פנוי להכין צרכי הסעודה כראוי[359], או שמפני טורח הסעודה המוטל עליו, ידאג ויהרהר בשבת איך לעשותה, וממעט עונג שבת[360], או שלא רצו חכמים שיטרח טירחה מרובה במוצאי שבת, ויצא ממנוחה ועונג ליגיעה[361]. להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שמטעם גזירת בן עוף אין נושאים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת[362], ומהם שאסרו מטעם זה אף ביום ראשון[363], ויש סוברים שאין חוששים לגזירת בן עוף, בין בערב שבת ובין במוצאי שבת[364], ומהם שכתבו שמכל מקום מטעם כבוד שבת אין נושאים[365], ויש סוברים שבערב שבת אין חוששים לגזירת בן עוף, ובמוצאי שבת חוששים[366]. מן הראשונים יש שכתבו שנהגו לישא אשה ביום שישי מפני תקנת עניים, ועל כך עי' לעיל[367]. מן האחרונים יש שכתבו שלא חששו לחילול שבת אלא בזמנם שסעודת הנשואין היתה מוטלת על החתן[368], שמתוך שהדבר מוטל עליו ירצה להרבות במנות, שלא תקפיד עליו הכלה – כדרך נשים - אם יחסר, ויבא לידי חילול שבת, אבל למנהגינו שהכלה עושה הסעודה אין חוששים לחילול שבת, לפי שהחתן אינו מקפיד אם יחסרו מנות[369]. וכן יש שכתבו שבזמננו בטלה גזירת בן עוף, מפני שהסעודה מוכנה מכל וכל קודם הנשואין, שהיהודים מועטים, ומספר הקרואים לסעודה ידוע לבעליה, ואין חשש שלא יכוונו כראוי את הכמות הנצרכת לסעודה[370].

נשואי אלמנה ביום חמישי

אלמנה – בעולה[371] - נשאת ביום חמישי[372], ונבעלת ביום שישי[373]. בברייתא שנינו: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנתו והולך לו, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים – על שלשה ימי שמחה שתיקנו לבעולה, ע"ע חתן וכלה: בשבעת ימי המשתה[374] - חמישי בשבת וערב שבת ושבת[375]. לטעם זה של שקדו, כאשר חל יום-טוב* בערב שבת, כונס ברביעי או בחמישי ובועל בחמישי – וכן כאשר חל יום טוב בחמישי, כונס בשלישי או ברביעי ובועל ברביעי[376] - שהרי ביום טוב אינו משכים לאומנתו[377], וכן לטעם זה אדם שהוא בטל ממלאכה, שבכל אופן אינו משכים לאומנתו למחר, כונס ברביעי או בחמישי ובועל בחמישי[378], או אף רשאי לכנוס ולבעול בכל יום[379]. וכן לטעם זה אם בא לכנוס בשישי ולבעול בו ביום, אינו רשאי, שהרי חסר לו יום אחד לשמחה[380]. בברייתא ששנה בר קפרא שנינו: אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה - בכתוב: פרו ורבו ומלאו את הארץ[381] - לאדם[382], ואף על פי שאף ביום חמישי נאמרה ברכה לדגים[383], הברכה שנאמרה לאדם עדיפה[384]. לטעם זה אף באופנים שהטעם של "שקדו", כגון באדם בטל ממלאכה, או כשחל יום טוב בערב שבת[385], לעולם בועל בשישי[386]. בא לכנוס בשישי ולבעול בו ביום, רשאי, לטעם זה, שלא חשו חכמים לכניסה אלא לבעילה שתהא ביום שנאמרה בו ברכה לאדם[387]. כתבו ראשונים שמי שאין הברכה חשובה בעיניו, ואומר לא איכפת לי ממנה, אינו חייב - מטעם זה[388] - לישא ברביעי ולבעול בחמישי[389], ואינו קרוי עבריין[390], שאין טעם זה אלא עצה טובה ולא תקנת חכמים[391], ומפני טעם זה לבד לא היו מתקנים זמן קבוע לנשואין[392]. וכן כתבו ראשונים שעיקר הטעם שאלמנה נשאת ביום חמישי, הוא כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים[393]. ומכל מקום, אף מטעם זה יש מן הראשונים שכתבו שמנהג חכמים הוא[394], וכתבו אחרונים בדעתם שאינה תקנה, ואינו דין גמור, ואין איסור לשאת ביום אחר[395], אם מפני שתקנת האשה היא, כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים, ויכולה למחול על תקנתה[396], ואם מפני שמעיקר דין נשואי אלמנה היה די ביום אחד של בטול מלאכה – כמו שברכת-חתנים* בנשואיה עם אלמן אינו נוהג אלא יום אחד[397] - ותיקנו לה שלשה ימים, ומפני שהיתה תקנה חדשה הנהיגו שתתקיים התקנה על ידי שישאנה בחמישי, ואחרי שהנהיגו כן ונקבע איסור מלאכה שלשה ימים, והורגלו שלא לעבור על איסור זה, אין קפידא מן הדין לישא בכל יום, שלא חששו חכמים שיעבור על איסור זה, כשם שלא חששו בנשואי בתולה שיעבור על איסור מלאכה של שבעה ימים[398]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שנשואי אלמנה ביום חמישי, תקנת חכמים היא[399], ואסור מן הדין לשאתה ביום אחר[400].

בזמננו, יש מן הראשונים שכתבו שנושאים אלמנה ביום שישי, מפני תקנת עניים, שראו חכמי הדורות שתקנה זו נוחה יותר לבנות ישראל מתקנת "שקדו"[401], ויש חולקים וסוברים שאף בזמננו אין לישא אלא ביום חמישי[402]. ומעשים שבכל יום שאלמנה נשאת בכל יום[403], שסמכו על מחילת האשה[404], מחמת עוני ודלות העם, שאין מספיקין לישא בכל עת אלא כשיזדמן להם, ולא רצו לדחות העת[405].

על מנהג הקדמונים שלא לשאת אשה אלא בתחילת החודש, בעוד הלבנה במלואה, ועל פרטי הדינים, ואם הוא נוהג בזמננו, עי' אוצר הפוסקים אה"ע סי' סד ס"ג.

על נשואין בימים מסויימים בשנה, כגון חודש אלול, ימי הסליחות ועשרת ימי תשובה; חודש מרחשון; חודשים תמוז אב וטבת; כ' בסיון; ז' באדר, עי' אוצר הפוסקים שם.

הסעודה

חיוב ומצוה

הסעודה בנשואין מצוה[406], וכתבו אחרונים שיש חיוב ומצוה לעשותה[407], מהם שכתבו שהוא חיוב מן התורה[408], ומהם שכתבו שחיוב מדרבנן היא[409], או שהוא בכלל תקנת – משה רבינו[410] - שבעת ימי המשתה, שיהא שמח עם אשתו[411], ואין שמחה אלא במקום סעודה[412]. וכתבו שאפילו בנשואין שאינם של מצוה, כגון בת כהן לעם הארץ[413] – שהסעודה שעושים בהם אינה חשובה סעודת-מצוה* לענין השתתפות אחרים בסעודה[414] - מכל מקום כשהנשואין מתקיימים מצוה לעשות סעודה[415]. ויש מן האחרונים חולקים על כל זה וסוברים שחיוב סעודה בנשואין אינו אלא מכח תקנת "שקדו", שנתקנה לטובתה של האשה[416], ומצד המנהג שמתחייב החתן כלפי האשה וקרוביה – אם רצונם בכך[417] - לעשות סעודה לפי כבודו וכבודם, אבל אין חיוב סעודה מצד עצם הנשואין[418].

על סעודת נשואין, מתי היא חשובה סעודת-מצוה, ע"ע סעודת מצוה.

השתתפות בסעודה

ההשתתפות בסעודת נשואין מצוה[419], ונקראת סעודת-מצוה* בכל מקום[420], על אופנים שאינה חשובה סעודת מצוה, ע"ע סעודת מצוה. מצוה זו יש סוברים שהיא מן התורה[421]. ויש סוברים שהיא מצוה מדברי סופרים[422]. על משתתף בסעודת נשואין, אם חשוב עוסק-במצוה*, ע"ע חתן וכלה[423], וע' עוסק במצוה.

על המנעות מהשתתפות בסעודת נשואין, למי שנמנע מאכילה בסעודה שאינה שלו, וכאשר יש כבר עשרה אנשים המשתתפים בסעודה, וכשמסובים שם אנשים שאינם מהוגנים, עי' אוצר הפוסקים אה"ע סי' סד ס"ק טז אות יד-טז.

על ביטול תלמוד-תורה* לצורך השתתפות בסעודת נשואין, עי' אוצר הפוסקים אה"ע סי' סד ס"ק טז אות יז-יח.

תקנת "שקדו"

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודת נשואיו שלשה ימים[424], כדי שיהא זמנו פנוי לשמוח עם אשתו בז' ימי המשתה[425], או כדי שלא יעליל עליה בטענת בתולים, שאין אדם טורח בסעודה כל כך בחנם[426], או מפני שכך הוא כבודן של בנות ישראל[427]. על זמן נשואין שקבעו לו מכח תקנה זו, שיהא ביום רביעי – ולא בראשון[428] - עי' לעיל: ימים הראויים לנשואין[429]. וכתבו ראשונים שבכלל תקנה זו, שתהא הסעודה לפי כבודו וכבודה – שאם משפחתו או משפחתה רגילים בסעודה גדולה יותר, עושה כיותר שביניהם, שעולה עמו ואינה יורדת עמו[430] - ולפי מנהג המדינה[431].

שלשה ימים שהוזכרו בתקנת "שקדו"[432], יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ראשונים אם הם מעיקר התקנה, שיש סוברים שכך היתה התקנה, שיטרח שלשה ימים בסעודתו - ולפיכך קבעו יום נשואין ברביעי[433], שלשה ימים אחר השבת - שבסתמא זהו הזמן הנצרך להכין סעודת נשואין[434]. ויש סוברים שעיקר התקנה היתה שיהיו צרכי הסעודה מוכנים - ולפיכך קבעו יום נשואין ברביעי[435], שהות מספקת אחר השבת להכנת סעודת הנשואין – ואמרו שבסתמא צריך שלשה ימים להכינה[436].

אינם מקפידים על תקנת "שקדו"

אמרו החתן והכלה שאינם מקפידים על תקנת "שקדו" – היינו שלא איכפת להם מסעודה שנצרכים לה שלשה ימים להכינה[437] - יש מן הראשונים שכתבו שרשאים, ואין צריך שתתקיים התקנה[438]. וכן כתבו אחרונים שתקנת "שקדו" ניתנת למחילה על ידי הכלה וקרוביה, שהרי לטובתה נתקנה[439], וכל שאינם רוצים בטורח זה – והחתן מסכים[440] - אין להקפיד על התקנה, וכן המנהג בזמננו שלא להקפיד על טורח ג' ימים[441]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שתקנת "שקדו" אינה ניתנת למחילה, אף כאשר שניהם אינם מקפידים, כיון שתקנת בנות ישראל היא[442].

מחילת הכלה וקרוביה על טורח ג' ימים

מחלה הכלה על טורח שלשה ימים שנתחייב בו החתן בתקנת "שקדו"[443], ואמרה אי-אפשי-בתקנת-חכמים* זו, ואני רוצה שתכנוס מיד – והחתן רוצה לעשות כתיקון חכמים, ולהמתין שלשה ימים[444] - כתבו ראשונים ששומעים לו, והרי הוא כמי שעכבו אונס, לענין שפטור מלהעלות לה מזונות בימים אלו, אף על פי שהגיע זמן הנישואין[445] - שנתנו חכמים זמן לארוסה* י"ב חודש משתבעה בעלה להינשא[446], ולאחריהם מעלה לה מזונות[447] - שאף על פי שלטובתה נתקנה התקנה, שהרי אמרו: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל[448], כיון שנתקנה נתקנה[449], או משום שאף לו יש טובה מטירחתו לסעודה קודם הנשואין, שמתוך כך הוא פנוי לשמוח עם אשתו אחרי הנשואין[450], ועוד שמתוך שמחמתה כונסה בלא שסעודתו מוכנה, נמצאת משיאתו שם רע בין שכיניו[451]. ויש מן הראשונים שכתבו שתקנת "שקדו" אינה ניתנת כלל למחילה, כיון שתקנת בנות ישראל היא[452], ואף על פי שהיא מוחלת, אנו איננו מוחלים[453].

על מחילת הכלה וקרוביה על עצם הסעודה, עי' להלן[454].

לא קיבל עליו לעשות סעודה

סעודת הנשואין, אין צריך החתן לקבל על עצמו לעשותה – ככל תקנה שתיקנו חכמים, שאין צריכה קבלה[455] - שאף על פי שלא פירש שמקבל על עצמו לעשותה, הרי זה כאילו קיבלה על עצמו בתנאי[456].

אינו רוצה לעשות סעודה

חתן שאינו רוצה לטרוח ולעשות סעודה, וקרובי הכלה רוצים בה, כופים אותו לעשותה - כמנהג המדינה, ולפי כבודו וכבודה, ועל כך עי' לעיל[457] - שתקנת חכמים היא ששקדו על תקנת בנות ישראל[458]. ומכל מקום אם מנהג משפחת הכלה לפזר ממון יותר מדאי לסעודה, אינם יכולים לכופו על כך[459]. היו קרובי הכלה מקפידים ורוצים בסעודה, והכלה עצמה אינה מקפידה, נסתפקו אחרונים אם יכולים לכופו, משום זילות המשפחה, או שאינם יכולים לכופו, כיון שלתקנתה תיקנו חכמים, והיא מוחלת[460]. אין קרובי הכלה מקפידים על הסעודה, כתבו אחרונים שמחילתם מועילה[461], מהם שכתבו – לשיטתם שסעודת נשואין היא חובה ומצוה[462] - שהיא מועילה רק לענין החיוב – או לענין הכפייה[463] - לעשות סעודה לפי כבודו וכבודה[464], אבל מכל מקום חובה על החתן לעשות סעודה לשמחת הנשואין[465], וכתבו שעיקר סעודת נשואין לא נהגו למוחלה, ולא ניתנה למחילה[466]. ומהם שכתבו – לשיטתם שסעודת נשואין אינה חובה[467] - שהמחילה מועילה לפטור לגמרי מסעודת נשואין[468]. במקומות שנהגו שצד הכלה עושה הסעודה[469], כתבו אחרונים שהחתן וקרוביו יכולים לכוף את צד הכלה לעשות סעודה לפי כבודו ולפי כבודה[470]. במקום שאין מנהג קבוע מי ישא בהוצאות הסעודה[471], יש שכתבו ששני הצדדים אינם יכולים לכוף זה את זה[472].

הוצאות סעודת הנשואין בזמננו

מנהגים חלוקים יש בזמננו בסעודת הנשואין, על מי היא מוטלת: יש מקומות שנהגו שצד הכלה עושה הסעודה[473], ויש שנהגו שצד החתן עושה הסעודה[474], ויש שנהגו שהיא מוטלת על שני הצדדים[475]. ויש שכתבו שבזמננו אין מנהג קבוע[476].

על סעודת נשואין בחג סוכות*, אם החתן ושושביניו חייבים בישיבת-סוכה*, ע"ע חתן וכלה[477].

באנינות

מת להם מת קודם הנשואין

מת להם – לחתן או לכלה – מת קודם הנשואין, אחר שהכין צרכי הסעודה, שנינו בברייתא: הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח – וכבר נתן מים על גבי בשר[478] - ויינו מזוג, ומת אביו של חתן – שבדרך כלל הוא הטורח בצרכי הסעודה[479] - או אמה של כלה – שבדרך כלל היא מכינה את תכשיטי הכלה[480] - מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות[481], שכיון שסעודת הנשואין מוכנה ומת אביו של חתן, אם תדחה החופה יפסיד מה שהכין – שסעודה מוכנה אינה מתקיימת זמן רב[482], וקשה למוכרה[483] - ולא יהא מי שיטרח ויכין לו סעודה אחרת, וכן כשמתה אמה של כלה, אם תדחה החופה יתקלקלו תכשיטי הכלה - היינו הבשמים והתמרוקים, שאינם מתקיימים[484] - ולא יהא מי שיטרח ויכין לה תכשיטים אחרים[485]. מקום שלא יפסיד סעודתו מדחיית החופה, וכגון שמצוי למכרה, או שיש מי שיטרח להכין סעודה אחרת, או תכשיטים אחרים, וכגון שמתה אמו של חתן או אביה של כלה או שאר קרובים, אין דוחים האבלות, אלא קוברים המת, ונוהג שבעת ימי אבלות תחילה[486].

אותה שאמרו: פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג[487], נחלקו בה ראשונים: יש סוברים דהיינו שכל צרכי הסעודה מוכנים[488], שאם ידחו הנשואין יהא הפסדו מרובה[489], או משום שכשאין סעודתו מוכנה כולה, כיון שבעל כרחו צריך הוא להשתדל להכין את החסר, ידחה הנשואין מפני האבלות, ואחריה ישתדל להכין גם מה שהפסיד עכשיו[490]. והוא הדין לענין מתה אמה של כלה שדוחים האבלות מפני הפסד תכשיטי הכלה[491], כתבו אחרונים שאין זה אלא כשהכינו כל תכשיטי הכלה, אבל כשלא הכינו אלא מקצתם ידחה הנשואין מפני האבלות[492]. וכן כתבו ראשונים שאף כשכל צרכי הסעודה מוכנים, אלא שמקצתם מצוי למוכרם ומקצתם אין מצוי, כגון שלבשר יש קונים וליין המזוג אין קונים, אין דוחים האבלות מפני הנשואין, לפי שאין הפסדו מרובה כל כך[493]. ויש חולקים וסוברים שאין צריך שתהא כל סעודתו מוכנה, אלא כל שהכין חלק מהסעודה, כגון פת או בשר או יין, ואם ידחו הנשואין יפסיד מה שהכין, נושא תחילה ודוחה האבלות לאחר שבעת ימי המשתה[494], וכתבו שכן פשט המנהג, שבשחיטת בהמה לצורך החופה דוחים האבלות, אף על פי שאין הסעודה כולה מוכנה[495].

מתו שני האבות או שתי האמהות

מתו שני האבות, אב החתן ואב הכלה, או שתי האמהות, אם החתן ואם הכלה, שלצד אחד תיפסד הסעודה, וראוי לדחות האבלות מחמתו, ולצד השני לא תיפסד הסעודה, ומחמתו ראוי לדחות הנשואין עד אחרי האבלות, כתבו אחרונים שמכניסים אותם לחופה ודוחים האבלות עד אחרי שבעת ימי המשתה[496].

הערות שוליים

  1. ↑ בראשית ב יח. רב נחמן בשם שמואל יבמות סא ב; רמב"ם אישות פט"ו הט"ז; טוש"ע אהע"ז א ח.
  2. ↑ רמב"ם אישות פט"ו הט"ז.
  3. ↑ ב"ש סי' א ס"ק יג.
  4. ↑ רד"ך בהשמטות בית יז חדר ז, בד' הרי"ף יבמות שם (יט ב), הו"ד בארעא דרבנן מערכת אות פ ומשם בברכ"י אהע"ז א טו ובפת"ש שם יב.
  5. ↑ רמב"ן במלחמות שם (כ א), וב"ש שם ס"ק יג בדעתו.
  6. ↑ רמב"ם אישות פט"ו הט"ז.
  7. ↑ העמ"ש שאילתא ה ס"ק ד, בד' הרמב"ם אישות פט"ו ה"ג, וע"ש שאפי' אם נאמר שהאיסור הוא דרבנן, אינו נדחה מפני ת"ת.
  8. ↑ מימרות אמוראים יבמות סב ב; רמ"א אהע"ז א ג.
  9. ↑ מרדכי מגילה פ"ג סי' תתטו, הובא בב"י או"ח סי' קכד.
  10. ↑ שו"ת הרד"ך בית יז חדר ז.
  11. ↑ עירובין יח א: ורב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב.
  12. ↑ גמ' שם.
  13. ↑ גליוני הש"ס ברכות סא א ד"ה ויבן.
  14. ↑ איוב ה כד. עי' יבמות סב ב ותוס' שם ד"ה סמוך; רמב"ם איסו"ב פכ"א הכ"ה.
  15. ↑ ירמיה כט ו. יפה ללב (פלאג'י) אהע"ז סי' א אות כ, ועי' לבוש אהע"ז סי' לז טו.
  16. ↑ ע"ע קטנה
  17. ↑ טוש"ע אהע"ז סי' א ג; ב"ש שם ס"ק ג בד' הרמב"ם איסו"ב פכ"א.
  18. ↑ עי' רש"י סנהדרין עו ב ד"ה סמוך לפירקן; תוס' יבמות סב ב ד"ה סמוך; מאירי סנהדרין שם.
  19. ↑ ב"ח אהע"ז סי' א בד' הרמב"ם בפי' הא'.
  20. ↑ ב"ח שם בפי' הב'.
  21. ↑ משנה כתובות מו ב ויבמות כט ב (לענין ירושה).
  22. ↑ ע"ע הפרה (הפרת נדרים) ציון 493א ואילך.
  23. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 6 ואילך. ועי' לבוש אהע"ז סי' נד א.
  24. ↑ סנהדרין סו ב.
  25. ↑ יבמות כט ב.
  26. ↑ סוטה מג ב. וע"ע מלחמה.
  27. ↑ ע"ע כתובה ציון 445.
  28. ↑ ע"ע הנ"ל.
  29. ↑ רמב"ם עדות פי"ג ה"ד.
  30. ↑ סוטה כג ב. וע"ע סוטה.
  31. ↑ ע"ע מחזיר גרושתו ציון 39, ושם ציון 47 שיש חולקים.
  32. ↑ ע"ע הנ"ל.
  33. ↑ עי' תוס' יבמות צז א ד"ה עריות.
  34. ↑ יומא יג א. וע"ע עבודת יום הכפורים.
  35. ↑ כתובות נז א.
  36. ↑ עי' יבמות כב ב וב"ב קט ב וסנהדרין כח ב, לענין שאר; עי' יומא יג א, לענין ביתו.
  37. ↑ ע"ע ארוסה ציון 3.
  38. ↑ ע"ע ציון 4 ואילך.
  39. ↑ ע"ע חפה ציון 118.
  40. ↑
  41. ↑ ע"ע יחוד ציון 650, ושם ציון 662 שי"ס שמותר לארוס להתיחד עם ארוסתו.
  42. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 653.
  43. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 656.
  44. ↑ לבוש אהע"ז סי' נד.
  45. ↑ ר"ן כתובות ב א, הו"ד בב"י אהע"ז סי' לד, בטעם שאין ברכת הארוסין חשובה ברכת המצות, ע"ע ברכת ארוסין ציון 8 ואילך.
  46. ↑ להורות נתן אהע"ז סי' פט ס"ק ו. ועי' חי' הגרי"ז סוטה יב א בשם הגר"ח (מפי שמועה) שמצות חופה נצטוו עליה קודם למתן תורה (וביאר בזה הגמ' שם שעמרם הושיב ליוכבד באפריון, והיינו חופה), ולכן בברכת חתנים מקדימים חופה לקידושין.
  47. ↑ אחרונים להלן.
  48. ↑ אבי עזרי אישות פ"ג הי"ג (עמ' כז) ד"ה והנה הרמב"ם. ועי' ציון 33 ואילך שתלה זאת במח' אביי ורבא לענין חופה אם עושה קידושין.
  49. ↑ קה"י קדושין סי' יט (עמ' עב).
  50. ↑ עי' ציון 82.
  51. ↑ אבי עזרי שם. וע"ש לענין הקדמת חופה לקידושין, ועי' קה"י שם.
  52. ↑ קה"י שם.
  53. ↑ חוסן יוסף (מהר"י ענגיל) על האבנ"מ אות קמט ד"ה ועוי"ל דבאמת.
  54. ↑ ע"ע ביאה ציון 75.
  55. ↑ תוס' קידושין י א ד"ה כל, בשם ר"נ גאון; רי"ף יבמות נה ב (יח ב).
  56. ↑ קה"י קידושין סי' יט; שעורי ר' שמואל קידושין אות סז.
  57. ↑ ע"ע חפה ציון 145 ואילך. נר שמואל (וילנסקי) כתובות סי' יח אות ג. ועי' בני אהובה אישות פי"ב ה"ח ד"ה מיהו נראה, שחופה היא "קנין נשואין".
  58. ↑ עי' רמב"ם אישות פכ"ב ה"כ. חי' הגרנ"ט להלן.
  59. ↑ עי' רמב"ם אישות פ"י ה"א וה"ו, וע"ע חפה ציון 6. חי' הגרנ"ט כתובות ב א, בענין חופה, בד' הרמב"ם; עי' חי' הגר"ח קידושין י א (על הש"ס מהד' מישור) בענין ביאה נשואין עושה.
  60. ↑ קידושין ה ב.
  61. ↑ עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ב; שו"ע אהע"ז סי' כו ב דעה א בסתם.
  62. ↑ אבי עזרי אישות פ"ג הי"ג ד"ה ומעתה נראה, ועי' ציון 27 ואילך. ועי' מאמרו של ר"מ פיינשטיין במוריה שנה א חוברת א עמ' טו ד"ה והנכון.
  63. ↑ צפ"נ ברכות פי"א ה"ה.
  64. ↑ רמב"ם אישות פ"י ה"ו.
  65. ↑ רמב"ם גירושין פי"א ה"ו, וע"ע מעוברת ומינקת חבירו.
  66. ↑ עי' ראב"ד אישות פי"ח הי"ד.
  67. ↑ צפ"נ שם, וע"ש לענין מעילת הבעל בנכסי הקדש שנפלו לו מאשתו.
  68. ↑ חוסן יוסף על האבנ"מ אות קמט ד"ה עוי"ל דבאמת.
  69. ↑ עי' רש"י כתובות מח ב ד"ה שמואל שבציון 123.
  70. ↑ עי' תוס' שם ד"ה ושמואל שבציון 130.
  71. ↑ שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' נא וקו, ועי' חי' רעק"א כתובות מה א, ועי' ציון 119.
  72. ↑ ע"ע חפה ציונים 39-40.
  73. ↑ דגמ"ר יו"ד סי' שמב.
  74. ↑ חזו"א אהע"ז סי' נו ס"ק ט, ועי' ציונים 65, 69, 119
  75. ↑ המקנה בקו"א סי' נז א ובהפלאה כתובות עג א לתוד"ה לא, אולם דבריו צ"ב שבמקנה ובהפלאה שם דן אם שליחי הבעל יכולים להעיד, מצד שליח נעשה עד, ומ' שמסירת האשה לשליחי הבעל היא מדין שליחות ; או"ש אישות פ"י ה"ב.
  76. ↑ עי' תוס' יבמות פט א ד"ה אמרי והפלאה בקו"א סי' סא ד"ה והנה, בדעתם; רבנו ירוחם תא"ו נכ"ב ח"ד (קפח ב) ע"פ יבמות קז א, ושכן דעת הרמ"ה; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' נא וקו; הפלאה ובית יעקב כתובות עג א לתוד"ה לא.
  77. ↑ רי"ו שם, ועי' קרית מלך רב (דף סו ד) שיש ט"ס ברי"ו, וצ"ל: קידשה בתנאי ובעל בתנאי, והיינו שהיה תנאי גם בקידושין.
  78. ↑ עי' ציון 55.
  79. ↑ עי' כתובות עג א וע"ע תנאי.
  80. ↑ רעק"א והפלאה ובית יעקב שם ושם.
  81. ↑ עי' ציון 50.
  82. ↑ אבנ"ז אהע"ז סי' רנה. ועי' זכרון שמואל שבציון 72.
  83. ↑ עי' תוס' פג א ד"ה כדרב כהנא, שהקשו שהרי יכול להתנות בנשואין ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה; שאג"א סי' צג, אולם עי' או"ש אישות פ"י ה"ב שביאר דבריו באופן שעשה תנאי גם על הקידושין, אך אם עשה תנאי על הנשואין לחוד י"ל שלא יועיל תנאו; אב"מ סי' צב ס"ק יב וטו; חזו"א אהע"ז סי' נו ס"ק ט.
  84. ↑ עי' ציון 49.
  85. ↑ חזו"א שם. ועי' ציון 69.
  86. ↑ פסקי ריא"ז כתובות פ"ז ה"ג אות יב, והו"ד בב"ש סי' קיז ס"ק טו.
  87. ↑ חזו"א אהע"ז סי' נו ס"ק ט.
  88. ↑ ריטב"א כתובות נו א ד"ה נכנסה בשם רבנו פרץ, ועי' דברי יחזקאל סי' טז אות ב.
  89. ↑ חזו"א שם בתי' הא', ועי' ציונים 54, 65, 122.
  90. ↑ חזו"א שם בתי' הב'. ועי' בית הלוי ח"ג סי' ג שמקח טעות אינו בגדר תנאי אלא הטעות עצמה מבטלת את המעשה שנעשה בטעות.
  91. ↑ אבנ"ז אהע"ז סי' רנה.
  92. ↑ זכרון שמואל סי' מו סוף ס"ק ו.
  93. ↑ רעק"א מהדו"ת סי' נא, וע"ע מקח טעות.
  94. ↑ רעק"א שם.
  95. ↑ עי' ציון 50.
  96. ↑ עי' ציון 60.
  97. ↑ רעק"א מהדו"ת סי' קו.
  98. ↑ עי' ד' רבא כתובות מה א. רעק"א שם.
  99. ↑ תוס' ר"י הזקן קדושין י ב שמתייחדים שניהם בפני רבים בבית אחד לבדם ועדים רואים היחוד. ועי' בעה"מ ב"ק ע ב שפי' שנים אומרים בעל לשם נשואין, אלא ששם הם עדי בירור.
  100. ↑ ע"ע דבר שבערוה ציון 2 ואילך.
  101. ↑ אבנ"מ סי' לח ס"ק יז. ועי' יעלת חן קונ' בית חתנות סי' יב שדייק כן מקדושין ה א, ופסקי הלכות יד דוד פ"ג סוף ה"ה מתוספתא כתובות רפ"ד.
  102. ↑ עי' תשו' מיימוניות להל' אישות סוס"י יח לגבי ארוס וארוסה שנשבו לבין הגוים, שהוכיח משם שכלה בלא ברכה שאסורה, היינו בלא חופה, ומ' שאילולא זה, היו הנשואין חלים אע"פ שלא היו עדי קיום; אחרונים שבציון הבא.
  103. ↑ אבנ"ז אהע"ז סי' שצה, ועי' מרחשת ח"ב סי' א אות ז שהוכיח כן מרמב"ם אישות פ"ז הכ"ג, וחלקת יואב אהע"ז סי' ו מרא"ש ב"ב פ"ט סי' טז. ועי' ערוך השלחן אהע"ז נה ה שכ' טעם שאי"צ עדים כיון שהוא גלוי לכל, ובס' שלחן העזר סוס"י שלא נהגו לייחד עדים לחופה.
  104. ↑ אבי עזרי אישות פ"ג הי"ג, ועי' ציון 30.
  105. ↑ ע"ע דבר שבערוה ציון 72.
  106. ↑ המקנה קדושין קונ' אחרון סי' נז; או"ש אישות פ"י ה"ב.
  107. ↑ קידושין י א.
  108. ↑ חי' הגר"ח קידושין י א (בסטנסיל אות קעז).
  109. ↑ מ"מ אישות פ"י ה"א בפי' הא', בד' הרמב"ם שם. חי' הגר"ח שם.
  110. ↑ עי' מ"מ שם, בפי' הב' בד' הרמב"ם, ושלכן נ' בד' הרמב"ם שפוסק שאינה עושה נשואין.
  111. ↑ המקנה קידושין י א ד"ה וש"מ.
  112. ↑ חזו"א אהע"ז סי' סג ס"ק כב; חי' רא"ל מאלין סי' ל.
  113. ↑ דעת רבנו אפרים, עי' מרדכי קידושין פ"ב סי' תקטז ותשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' תקפד.
  114. ↑ בהגר"א אהע"ז סי' לז ס"ק לח.
  115. ↑ רמ"א אהע"ז לז יג בשם י"א.
  116. ↑ טיב קידושין שם ס"ק לג.
  117. ↑ ד' ר"ת, הו"ד במרדכי ובמהר"ם שם ושם, ועי' ב"ש שם שכ"מ מסקנת המרדכי שם.
  118. ↑ רש"י להלן.
  119. ↑ משנה כתובות מח ב.
  120. ↑ בריתא שם.
  121. ↑ רש"י שם.
  122. ↑ דברים כב כא.
  123. ↑ כתובות שם.
  124. ↑ במדבר ל י.
  125. ↑ כתובות מט א ורש"י.
  126. ↑ כתובות מח ב.
  127. ↑ רש"י שם ד"ה מסירתה.
  128. ↑ רש"י שם ד"ה חוץ וד"ה ורב אסי, וע"ע אכילת תרומה ציון 23 ואילך.
  129. ↑ גמ' שם ורש"י.
  130. ↑ גמ' שם. ועי' ראשונים להלן.
  131. ↑ רש"י שם.
  132. ↑ גמ' שם ורש"י.
  133. ↑ רמב"ם אישות פכ"ב ה"א-ב.
  134. ↑ רש"י כתובות מח ב ד"ה שמואל וד"ה ליורשה; ב"ש סי' נז ס"ק א ופנ"י קידושין ה א ד"ה וכסף והמקנה בקו"א שם א ובית מאיר אהע"ז סי' נז ומנ"ח מ' רסד וחזו"א אהע"ז סי' סג ס"ק ט, בד' הרמב"ם אישות פכ"ב ה"א-ב, וב"ח יו"ד רלד וקר"א נדרים סט א שכ"מ בד' הרמב"ם נדרים פי"א ה"ח, שאינו מפר נדריה עד שתכנס לחופה, ועי' ציון 118; בית מאיר שם בד' הרא"ש כתובות שם (פ"ד סי' יג); ר"ן שם (יז ב) ד"ה אבל לתרומה; טור יו"ד רלד.
  135. ↑ רש"י שם; ב"ש שם בד' הרמב"ם שם.
  136. ↑ ציון 123 ואילך.
  137. ↑ בריתא שם מט א. ועי' ציונים 104 ואילך, 132.
  138. ↑ רמב"ן ורשב"א שם מח ב בד' רש"י; ר"ן שם.
  139. ↑ חי' רעק"א כתובות מה א, בד' רש"י הנ"ל, ושלכן אין להביא ראיה שיש שליחות בחופה (וכן תנאי בחופה) ממסירה לשלוחי הבעל, שכן אינה חשובה חופה כלל, ועי' ציון 51; עי' דברות משה להלן.
  140. ↑ דברות משה להלן, ועי' ריטב"א שם מח ב, וחי' רעק"א שם מה א וחזון יחזקאל לתוספ' שם פ"ד ה"ג, אולם עי' המקנה בקו"א סי' נז ס"ק א שדחה שאין לומר שכיון שיצאה מרשות האב הרי מיתתה בחנק, שהרי אף יתומה שאינה ברשות האב, שזינתה לאחר אירוסין מיתתה בסקילה.
  141. ↑ דברות משה שיעורים יבמות פ"ג סי' כג ענף ב (עמ' שמו).
  142. ↑ עי' חזו"א אהע"ז סי' נו ס"ק ט בד' רש"י, שאף לדעתו אפשר להוכיח ממסירה לשלוחי הבעל שיש שליחות בחופה, וממילא מועיל תנאי לבטל חופה, ועי' ציונים 54, 65, 69.
  143. ↑ רש"י שם. ועי' איילת אהבים שבציון 127 בדעתו.
  144. ↑ פנ"י שם לרש"י ד"ה שמואל.
  145. ↑ בית מאיר אהע"ז סי' נז, בד' הרמב"ם פכ"ב ה"ג, שאף באלמנה הנמסרת לשלוחי הבעל, בעלה יורשה, ואע"פ שאין שייך בזה הטעם של מחילה שבציון 123 שהרי אינה יכולה למחול על זכות האב.
  146. ↑ ע"ע ירושת הבעל ציון 39 שכ"ד כמה תנאים ואמוראים, וציון 54 שכן דעת כמה ראשונים להלכה (וביניהם הרמב"ם).
  147. ↑ חזו"א אהע"ז סי' סג ס"ק ט. ועי' אילת אהבים (צינץ) כתובות מח ב לרש"י ד"ה שמואל, בד' רש"י שבציון 123 שאף לדעתו עיקר הטעם שיורשה הוא משום שירושת הבעל דרבנן והם תיקנו שיורשה אחר המסירה, ומה שכתב שהטעם משום שהאב מוחל, היינו לבאר מדוע חכמים תיקנו כן, שמחמת שהאב מוחל תיקנו שהבעל יורשה.
  148. ↑ תוס' כתובות מח ב ד"ה שמואל; שער המלך אישות פ"י בקונ' חופת חתנים סעיף ד, בד' הרמב"ם אישות פכ"ב ה"א-ב ונדרים פי"א הכ"ב; ב"י יו"ד סי' רלד ובהגר"א שם ס"ק כא, וע"ש ושם בד' הר"ן נדרים פט א ד"ה זה הכלל (הב'): דהויא לה הך מסירה כנשואין, אולם עי' שער המלך קו' חופת חתנים סעיף ד ובית מאיר סי' נז בדעתו, שכוונתו שיצאה מרשות האב אבל לרשות הבעל לא נכנסה ואינו יכול להפר, וכדבריו בכתובות שבציון 118. ועי' תוש' הרא"ש שבציון 134. ועי' מגיני שלמה (הו"ד בחי' רעק"א שם מה א) וישועות יעקב אהע"ז סי' נז ס"ק א, בד' רש"י שבציון 123, שאף לדעתו שמואל סובר שהיא נשואה גמורה, אלא שגזרו חכמים בתרומה ועוד שאין דינה כנשואה.
  149. ↑ תוס' שם.
  150. ↑ תוס' שם.
  151. ↑ תוס' שם: אי נמי וכו'.
  152. ↑ בריתא שם מט א ועי' ציונים 104 ואילך, 117.
  153. ↑ תוס' שם.
  154. ↑ רעק"א כתובות מה א, ושלפי"ז מצינו חופה ע"י שליח. ועי' תשו' הרא"ש כלל נד סי' ב שמסירה לשלוחי הבעל אינה מועילה אלא בראויה לביאה, והיינו כחופה ממש, אולם עי' ב"ש סי' נז א שזוהי רק דעת השואל בתשובה שם, איך אין זו דעת הרא"ש.
  155. ↑ דברות משה שיעורים יבמות פ"ג סי' כג ענף ב (עמ' שמו).
  156. ↑ עי' ציון 123.
  157. ↑ בית יעקב כתובות מח ב ד"ה כתובתה.
  158. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה.
  159. ↑ אילת אהבים כתובות מח ב לרש"י ד"ה והלכתא.
  160. ↑ המקנה בקו"א סי' נז.
  161. ↑ עי' ציון 128 ואילך.
  162. ↑ ע"ע חפה ציון 6 שכן דעת הרמב"ם ועו"ר.
  163. ↑ חי' הגרנ"ט כתובות ב א, בד' הרמב"ם, שהמסירה חשובה כחופה, אע"פ שחופה כיחוד, וכן בטעם שלא חילק הצריך במסירה לשלוחי הבעל שתהיה האשה ראויה לביאה, אע"פ שלדעתו צריך חופה הראויה לביאה. ועי' כבוד חופה על קונ' חופת חתנים (לשער המלך אישות פ"י סעיף ד) שכ"מ מדעת הרמב"ם שחופת נדה קונה לענין הזכויות הממוניות, וע"ע חפה ציון 170 ואילך.
  164. ↑ בית מאיר אהע"ז סי' נה סוף ס"ק א: לא מסתבר וכו'. ועי' חי' הגר"ח (בסטנסיל) שבציון 88 ואילך שלהתירה לבעלה צריך חופה דוקא.
  165. ↑ עי' בית יעקב שבציון 148 שביישוב ד' הרמב"ם שמצריך חופה הראויה לביאה, חילק בין קטנה ונערה לגדולה.
  166. ↑ עי' ציון 128 ואילך.
  167. ↑ ע"ע חפה ציון 6 שכן דעת הרמב"ם ועו"ר.
  168. ↑ בית יעקב כתובות ב א ד"ה פירסה, בד' הרמב"ם, הסובר שחופה זה יחוד, ומאידך סובר שמסירה חשובה כחופה. אולם עי' אבנ"ז אהע"ז סי' שצו (חי' למס' קידושין) וחי' הגרנ"ט כתובות שם שדחו, שהרי מהרמב"ם אישות פכ"ב ה"ג מ' שמסירה חשובה כחופה אף בבוגרת.
  169. ↑ חי' הגרנ"ט שם.
  170. ↑ חי' הגרנ"ט שם.
  171. ↑ ציון 143.
  172. ↑ ציון 458 ואילך.
  173. ↑ ציונים 165, 275, 297 ואילך.
  174. ↑ ציון 302 ואילך.
  175. ↑ משנה כתובות ב א.
  176. ↑ ע"ע בית דין ציון 610 ואילך.
  177. ↑ עי' משנה שם ורש"י שם; רמב"ם אישות פ"י הט"ו; טוש"ע אה"ע סד ג.
  178. ↑ עי' גמ' שם ט ב; רש"י שם ב א ד"ה בשני; ר"י מלוניל למשנה שם; פסקי רי"ד שם; ר"י אלמנדרי שם; שו"ת הרא"ש כלל לז סי' ב; ר"ן שם; רע"ב שם.
  179. ↑ שו"ת הרא"ש שם.
  180. ↑ רש"י שם.
  181. ↑ ע"ע סוטה, וע"ע ארוסה ציונים 3, 78.
  182. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  183. ↑ תוס' שם ב א ד"ה שאם ורא"ה וריטב"א שם לד' רש"י שבציון 165. ועי' תוס' שם שעיקר התקנה היתה לנשים שנאמן לאוסרן ע"פ טענתו, ואחר שתיקנו עבורן תיקנו אף לשאר נשים, משום שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר ע"י עדים. וריטב"א שם כ' שעבור נשים שנאמן לאוסרן לא היו מתקנים, כיון שהן מיעוט קטן, וכן עבור שאר נשים לא היו מתקנים, כיון שלא שכיח שיבואו עדים שזינתה, אלא שתיקנו עבור כולן, וכ"מ ברא"ה.
  184. ↑ תוס' שם ג א ד"ה אי בד' רש"י שבציון 165.
  185. ↑ עי' רש"י ור"י מלוניל (פי' המשנה) ופסקי רי"ד ור"י אלמנדרי ור"ן שם. ועי' ציון 310.
  186. ↑ רשב"א שם יב א ושו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רכט, שכ"כ רש"י וראב"ד.
  187. ↑ תוס' שם ב א בשם ר"ת; רמב"ן ורשב"א שם.
  188. ↑ עי' לעיל.
  189. ↑ עי' ציון 156.
  190. ↑ ציון 405 ואילך.
  191. ↑ שמואל בגמ' שם וברייתא שם ג ב.
  192. ↑ שטמ"ק שם בשם תר"י.
  193. ↑ ציון 212 ואילך.
  194. ↑ עי' ציון 156.
  195. ↑ ריטב"א כתובות ג א ד"ה אי; חי' חת"ס מהדו"ק שם תי' א. ועי' ציון 272.
  196. ↑ ע"ע בית דין ציון 616.
  197. ↑ בית יעקב כתובות שם; חת"ס מהדו"ג שם. ועי' ציון 274.
  198. ↑ חת"ס שם מהדו"ק תי' ב. ועי' ציון 275.
  199. ↑ עי' ציון 157 ואילך.
  200. ↑ ע"ע תשמיש המטה. רמב"ן רשב"א וריטב"א שם, ועוד.
  201. ↑ מסקנת הגמ' כתובות ה א.
  202. ↑ רש"י שם; עי' רמב"ן שם; ריטב"א ג א, ועי' ציון 295, ועוד.
  203. ↑ עי' ציון 189.
  204. ↑ מאירי שם ולענין. ועי' ציון הנ"ל שמטעם זה גם לאחר הבעילה רשאי, אף שמרחיק הבעילה זמן רב מישיבת בי"ד.
  205. ↑ רמב"ן כתובות ה א: והמחוור שבדברים; ר"י מלוניל שם (ב א ברי"ף); עי' רשב"א שם; ריטב"א שם וג א ד"ה אשה; רא"ה שם; ר"ן שם (א ב ברי"ף) ושיטה להר"ן שם. ועי' ראשונים שבציון 286 (לענין בעילה בליל שבת), שסוברים שבג' עונות יש חשש קירור דעתו.
  206. ↑ ריטב"א שם בשם יש שפירשו; שיטה ישנה בשטמ"ק שם בשם י"מ; עי' מגיני שלמה שם ג ב; הפלאה שם ג א לתוד"ה אי, וה א ד"ה אך, ועי"ש ושם שכ"ד ב"י או"ח סי' ע שמנהג מצרים לישא אחר מעריב ליל ד'. ועי' רמב"ן שהאריך בדעה זו, וחזר בו.
  207. ↑ עי' ציון 180.
  208. ↑ רמב"ן שם לדעה זו.
  209. ↑ רמב"ן כתובות ה א ד"ה והמחוור; רשב"א שם ג א ד"ה אי; מאירי שם ד"ה מכיון וד"ה ולענין; רא"ש שם פ"א סי' ג ותוס' הרא"ש שם ג א ד"ה נשאת. ועי' ציון 184.
  210. ↑ רמב"ן שם.
  211. ↑ רמב"ן ומאירי שם.
  212. ↑ מאירי שם.
  213. ↑ בראשית א כב. רש"י בגמ' דלהלן.
  214. ↑ כתובות ה א. ועי' ירושלמי וב"ר דלהלן: בעופות ובדגים, ע"פ המשך הכתוב: והעוף ירב בארץ, עי' קה"ע שם, ועי' שטמ"ק שם ד"ה ברכה לדגים, בטעם הדבר שלא נזכרו העופות בד' בר קפרא שבברייתא שם.
  215. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  216. ↑ עי' רש"י שם ה א ד"ה טעמא; עי' תוס' שם ב א ד"ה ותנשא ושם ה א ד"ה מאי; רמב"ן שם ב א; רא"ה שם ה א; ריטב"א שם; רא"ש שם סי' י ותוס' הרא"ש שם; ר"ן (ב א ברי"ף) ושיטה להר"ן שם ה א.
  217. ↑ תוס' שם ושם; תוס' הרא"ש שם.
  218. ↑ תוס' ב א שם; תוס' הרא"ש ה א.
  219. ↑ תוס' ה א שם; רא"ש שם סי' ג וי.
  220. ↑ רשב"א ורא"ה וריטב"א שם ה א.
  221. ↑ רא"ש שם, ותוס' הרא"ש ב א.
  222. ↑ ירו' כתובות פ"א ה"א, וב"ר פ"ח יב.
  223. ↑ קה"ע שם; הג"ה ליפ"מ שם.
  224. ↑ הון עשיר למשנה שם פ"א ה"א; פנ"מ שם.
  225. ↑ אחרונים דלהלן.
  226. ↑ עי' ציון 157. יפ"מ שם. ועי' שי"ק שם שתמה.
  227. ↑ הון עשיר שם, ועי"ש שטעם הברכה נרמז בלשון המשנה; קה"ע ושי"ק שם; הג"ה ליפ"מ שם, ועי"ש שלבר קפרא עיקר הטעם הוא משום ברכה (וכ"כ הון עשיר שם), והטעם של טענת בתולים נאמר לסניף, ועי' שי"ק שתמה.
  228. ↑ עי' ציון 167 ד' ראשונים שתקנת נשואין לא הוצרכה אלא לנשים שנאסרות עליו בטענתו (ועי' ציון 163 שי"ח), ועי"ש שמ"מ התקנה מועילה לכולן, שלא חילקו חכמים בתקנתם, ולבר קפרא משום כך הוסיפו חכמים טעם שיועיל לכולם. קה"ע ושי"ק שם.
  229. ↑ עי' ציון 266. הג"ה ליפ"מ שם.
  230. ↑ עי' ציון 157.
  231. ↑ עי' ציון 405. עי' ציון 171.
  232. ↑ עי' ציון 279. רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן כתובות ב א; חדושי ר' שמואל כתובות סי' א אות ג בד' הטור אה"ע סי סד, ועי"ש אות א שלדעה זו אף בזמן שאין תקנת נשואין (שישכים לבי"ד) נוהגת, תקנו זמן לנשואין ביום ד' משום "שקדו" (ועי' ציונים 281, 430), ולכן הוכיחו ראשונים אלו שכל שטרח בסעודתו מועיל לבטל תקנת זמן של "שקדו", שלגבי זה אין הבדל בין הזמן שתקנת נשואין נוהגת לזמן שאינה נוהגת.
  233. ↑ שטמ"ק שם ב א ד"ה והיה נראה, וג א ד"ה הא בעינן שקדו, ועי"ש ושם שדקדק כן מל' רש"י שם ד"ה דטריח ועי' בדבריו שבציון 250; פרישה אה"ע סי' סד אות ז; ב"ח שם בקו"א; רש"ש שם בד' רש"י שם (ועי"ש שדקדק באופ"א מהשטמ"ק הנ"ל); חדושי ר' שמואל שם אות ב בד' הרמב"ם אישות פ"י הי"ט. ועי' משמרות כהונה שם וחינא וחסדא שם (דף כז א) שביארו ברש"י בע"א.
  234. ↑ שטמ"ק שם ושם; חי' ר' שמואל שם אות א.
  235. ↑ שטמ"ק שם ושם ע"פ ריטב"א ביבמות צב ב (וע"ע לא פלוג רבנן ציון 56), ועי' חינא וחסדא שם שמחלק בין העניינים.
  236. ↑ שטמ"ק שם ושם.
  237. ↑ עי' ציון 282. ועי' ציונים 281, 212 שי"ס שאף בתקנת "שקדו" קבעו זמן לנשואין.
  238. ↑ חי' ר' שמואל שם.
  239. ↑ פרישה שם.
  240. ↑ ב"ח שם.
  241. ↑ גמ' דלהלן. ועי"ש למה לא סמכו על כך שבזמן הסכנה ידרשו חכמים ברבים שאשת ישראל שנאנסה אינה אסורה לבעלה (ע"ע סוטה).
  242. ↑ כתובות ג ב.
  243. ↑ ברייתא שם, ורש"י שם וריצב"א בתוס' שם ד"ה ובשני ותוס' הרא"ש שם ד"ה התם קרי, שמשפט זה מוסב על שעת הסכנה. ועי' תוס' שבציון 231 שפירשו בע"א, ועי' ציון הנ"ל ממהרש"א ומהר"ם שיף שכ"ה דעת תוס' אף במסקנת הגמ', אבל מהרש"ל בחכמת שלמה שם כ' שלמסקנת הגמ' מפרשים התוס' כרש"י, שכ"ה משמעות הברייתא.
  244. ↑ עי' ציון 405.
  245. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ובשני. ועי' פנ"י והפלאה וחת"ס בביאור פרש"י, מדוע לא פי' כרשב"א דלהלן.
  246. ↑ עי' ציון 157 ואילך.
  247. ↑ רשב"א שם, עי"ש ראייתו מהגמ', ושכ"ה בירושלמי שם פ"א ה"א; עי' פסקי ריא"ז שם פ"א ה"א אות ד.
  248. ↑ ריצב"א בתוס' שם; שטמ"ק שם ד"ה ודע וד"ה ומיהו קושטא, ומשמרות כהונה שם, בד' רש"י שם שכ': וא"צ לעקור בשבילה תק"ח אלא יום אחד, ומ' שאם צריך לעקור שני ימים, מותר; פנ"י שם לתוד"ה איספרווא.
  249. ↑ מהרש"א ומהר"ם שיף שם לתוד"ה איספרווא, בד' רש"י שם.
  250. ↑ עי' בתוס' דלהלן, ומהר"ם שיף בדעתו.
  251. ↑ עי' ר"י בתוס' שם ד"ה ובשני, ומהרש"א ומהר"ם שיף שם לתוד"ה איספרווא, בדעתו (ועי' ציון 223); רא"ה שם סד"ה ואם, בשם אחיו, שאותה שאמרו בברייתא בשני לא יכנוס, מוסב על המנהג לכנוס בשלישי אף אחר שבטלה הגזירה (עי' ציון 240), ומ' שבשעת הגזירה רשאי לכנוס אף בשני.
  252. ↑ עי' לעיל.
  253. ↑ תוס' כתובות ג ב ד"ה ותו התם. ועי' שטמ"ק שם ד"ה ושיטת רש"י שאף רש"י (שבציון 235) סובר כתוס'. ועי' חי' חת"ס שם שתמה שאם אין מורים להנשא בשלישי א"כ מורים להנשא ברביעי ולהיבעל להגמון, ובגמ' שם אמרו שאין דורשים שנאנסת מותרת לבעלה משום פרוצות שיבעלו ברצון.
  254. ↑ עי' תוס' שם שמ' שאין חילוק בין יחיד לרבים.
  255. ↑ עי' רש"י שם ד"ה התם וד"ה הכא, וריטב"א שם ד"ה ותו, בדעתו (ועי' ציון 233), והסכים עמו; עי' רא"ה שם ד"ה ואם; עי' תוס' הרא"ש שם ד"ה התם.
  256. ↑ עי' ריטב"א שם.
  257. ↑ עי' רמב"ם אישות פ"י הט"ו וטוש"ע אה"ע סד ג שדנו בתקנת נשואין, ועי' ראשונים שבציון 296 ואילך שדנו בתקנת נשואין (לענין יום שישי) בזמננו.
  258. ↑ עי' ציון 222.
  259. ↑ רא"ה ג ב דלהלן.
  260. ↑ רא"ה כתובות ג ב סד"ה ואם, בשם אחיו, וה א ד"ה טעמא; רבינו קרשקש שם ד"ה ומקשינן, בשם יש מי שפירש, ועי"ש שדחה; שטמ"ק שם ג ב ד"ה וקשה אכתי, וד"ה וזכיתי; חי' חת"ס מהדו"ק ומהדו"ת שם; מהר"ם שיק שם לתוד"ה ותו, בד' רש"י שם ד"ה הכא מותר. ועי' ציון 307.
  261. ↑ עי' ציון 222.
  262. ↑ רא"ה שם.
  263. ↑ כתובות ג ב. ועי"ש בגמ' שמדובר באופן שא"א לדחות הנשואין ליום רביעי בשבוע הבא.
  264. ↑ עי' ציון 223 ואילך. ועי' ציון 231 שי"ס שאף בסכנה רשאי להקדים ליום ב', ולדעתם ההבדל בין סכנה לאונס הוא, שבסכנה אין מורים להקדים (עי' ציון 233), ובאונס מורים.
  265. ↑ גמ' שם בלשון ראשון.
  266. ↑ עי' להלן: באנינות, ושם על האופנים וחילוקי הדינים שבהם התירו לו לישא קודם הקבורה.
  267. ↑ גמ' שם בלשון שני, ורש"י ד"ה כדתניא.
  268. ↑ שיטה ישנה בשטמ"ק. וכ"מ בחת"ס דלהלן ציון 251 שדייק מרש"י שם שכתב: חתן שמת אביו בשני, שאם מת בשלישי אינו כונס, ראה להלן, ומ' שהיה פשוט לו שבראשון רשאי לכנוס.
  269. ↑ עי' ציון 213 ואילך.
  270. ↑ עי' ציון 171. שטמ"ק שם, בד' רש"י הנ"ל, שממש"כ "בשני", מ' שאם מת בראשון אינו רשאי לכנוס.
  271. ↑ חי' חת"ס שם ד"ה אונס, ועי"ש שנשאר בצ"ע.
  272. ↑ עי' לעיל.
  273. ↑ ירושלמי שם פ"א ה"א.
  274. ↑ קה"ע שם; חי' חת"ס שם ד"ה מאי. על מהות הכשוף, עי' חת"ס ועלי תמר שם שהיה מונע את הנישאים מלהיזקק זל"ז, ועי' חת"ס שם שכשוף זה היה שכיח בליל רביעי, שיש בו רשות למזיקים להזיק, עי' פסחים קיב ב, ולכן לא יכלו לכנוס בשלישי כדי לבעול בליל רביעי, והוצרכו להקדים לשני, ועי"ש שלפ"ז מה שאמרו בברייתא מחמת האונס, היינו בזמן הסכנה שא"א לכנוס ברביעי, כשיש גם אונס כשפים מקדימים לשני.
  275. ↑ פנ"מ שם.
  276. ↑ עי' לעיל.
  277. ↑ תוס' כתובות ג ב ד"ה ותו
  278. ↑ עי' ציון 231.
  279. ↑ תוס' שם ד"ה איספרווא. ועי' מהרש"א שם שמטעם זה, לתוס', מחמת אונס מורים היתר גמור, משא"כ מחמת סכנה אין מורים כן (עי' ציון 233).
  280. ↑ רא"ה דלהלן.
  281. ↑ רש"י שם ד"ה הכא מותר; ריטב"א שם ד"ה ותו; רא"ה שם ד"ה ואם; עי' תוס' הרא"ש שם ד"ה התם.
  282. ↑ ריטב"א שם. וכ"מ ברש"י.
  283. ↑ פסקי ריא"ז כתובות פ"א ה"א אות ג.
  284. ↑ טור אה"ע סי' סד.
  285. ↑ ע"ע בית דין ציון 617.
  286. ↑ כתובות ג א; רמב"ם אישות פ"י הי"ד; טור אה"ע סד.
  287. ↑ תוי"ט כתובות פ"א מ"א.
  288. ↑ ציונים 314, 315 ואילך.
  289. ↑ ציון 286 ואילך.
  290. ↑ ע"ע אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו ציון 3 ואילך.
  291. ↑ ע"ע דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ציון 20 ואילך.
  292. ↑ ריטב"א ג א ד"ה אי; חי' חת"ס מהדו"ק שם תי' א. ועי' ציון 175.
  293. ↑ ע"ע בית דין ציון 616.
  294. ↑ בית יעקב שם; חת"ס שם מהדו"ג. ועי' ציון 177.
  295. ↑ חת"ס שם מהדו"ק תי' ב. ועי' ציון 178.
  296. ↑ ע"ע בית דין ציון 623.
  297. ↑ רמב"ן ורשב"א וריטב"א ותוס' הרא"ש ור"ן (א ב ברי"ף) כתובות ג א.
  298. ↑ עי' לעיל.
  299. ↑ גמ' כתובות ג א ורש"י שם; רמב"ם אישות פ"י הי"ד; טוש"ע אה"ע סד ג.
  300. ↑ עי' ציון 212 ואילך. גמ' שם; טור שם.
  301. ↑ חדושי ר' שמואל כתובות סי' א אות א בד' הראשונים שבציון 212, ועי' ציון הנ"ל, ושם אות ג בד' הטור אה"ע סי' סד שכ' שבזה"ז אם אין לו סעודה מוכנה לא ישא קודם יום רביעי. ועי' ציון 430.
  302. ↑ חדושי ר' שמואל שם אות א בד' הראשונים שבציון 213, ועי' ציון 217, ושם אות ג בד' הרמב"ם אישות פ"י הי"ד שלגבי מקום שבי"ד יושבים בכל יום לא הזכיר יום רביעי, אלא ג' ימי הכנת הסעודה.
  303. ↑ עי' ציון 266 ואילך.
  304. ↑ תוס' כתובות ג א ד"ה אי; רמב"ן שם ה א; רא"ה שם; רשב"א שם ג א; ריטב"א שם בשם יש מתרצים; רא"ש שם פ"א סי' ג ותוס' הרא"ש שם ד"ה נשאת; ר"ן שם (א ב ברי"ף); טור אה"ע סד.
  305. ↑ ע"ע בית דין ציון 620.
  306. ↑ תוס' ורשב"א ורא"ש ותוס' הרא"ש שם. וכ"מ ברש"י שם ה א ד"ה ברכה דאדם.
  307. ↑ עי' ציון 185.
  308. ↑ רמב"ן שם.
  309. ↑ ע"ע תשמיש המטה.
  310. ↑ ע"ע בית דין ציון 641 ואילך. רשב"א שם; ר"ן שם. ועי' ציון 277 שאף שבע"ש אין בי"ד דנים כלל, מ"מ לקבל טענות הם יושבים, ודי בזה לענין תקנת נשואין.
  311. ↑ הפלאה שם בד' ב"י ומגיני שלמה שבציון 186. ולכאו' כ"ד שא"ר שבציון הנ"ל שסוברים שבג' עונות אין חוששים לקירור דעתו.
  312. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  313. ↑ הפלאה שם ג א בד' אחרונים שבציון הנ"ל. ועי' ריטב"א שבציון 300 שכ"כ ליישב המנהג לשאת ביום שישי.
  314. ↑ עי' ציון 289.
  315. ↑ עי' ציון 182, ועי' ציון 184 שי"ח.
  316. ↑ ראשונים דלהלן.
  317. ↑ תוס' כתובות ג א ד"ה אי; מרדכי שם סי' קכט; רשב"א שם; רא"ש ותוס' הרא"ש שם; טור שם. ועי' ציון 311.
  318. ↑ תוס' כתובות ג א ד"ה אי בד' ראשונים שבציון 165. ועי' ציון 310.
  319. ↑ עי' ציון 186.
  320. ↑ ריטב"א שם תירוץ א. ועי"ש שכ"כ ליישב המנהג, אבל הוא עצמו חולק וסובר שבג' עונות חוששים לקירור דעתו.
  321. ↑ הגמ"י אישות פ"י הי"ד אות מ בשם ראבי"ה; מרדכי כתובות סי' קכט; יש"ש שם פ"א סי' ז. ועי' ראב"ן ריש כתובות שכ' טעם זה לפי מנהגינו לייחד החתן והכלה קודם כניסתם לחופה, שאז אין נוהגת תקנת נשואין (עי' ציון 313), ואע"פ שהיה ראוי לישא ברביעי ולבעול בליל חמישי משום ברכה שנאמרה בדגים (עי' ציון 194), לא חשו לזה, משום תקנת עניים.
  322. ↑ עי' ראב"ן שם.
  323. ↑ ריטב"א שם תירוץ ב.
  324. ↑ עי' ציון 243. ריטב"א שם תירוץ ג.
  325. ↑ אר"ח הל' קדושין וכלבו סי' עה; ר"ן ושיטה להר"ן שם; ריב"ש סי' קלה תירוץ ב, ועי"ש תי' אחר לפי מנהגם שלא היו מייחדים החתן והכלה עד עבור ז' ימי המשתה, והובא בד"מ סד ד.
  326. ↑ עי' ציון 240.
  327. ↑ עי' ציון 156. רא"ה שם ה א.
  328. ↑ תוס' דלהלן.
  329. ↑ ע"ע טענת בתולים: לאוסרה על עצמו.
  330. ↑ תוס' כתובות ג א ד"ה אי בד' ראשונים שבציון 165.
  331. ↑ עי' תוס' כתובות ג א ד"ה אי; רשב"א שם; רא"ש שם פ"א סי' ג; טור אה"ע סי' סד; יש"ש שם סי' ז.
  332. ↑ ע"ע טענת בתולים ציון 213.
  333. ↑ ראב"ן ריש כתובות, ועי"ש הטעם מפני שאין לו טענת בתולים, וצ"ב, שזה אינו אלא לענין הפסד כתובה, אבל לאוסרה עליו נאמן, ע"ע הנ"ל ציון 532, ונראה שכונתו שבעבור טענת בתולים כזו שנאמן לאוסרה עליו רק מטעם שאחד"א (ע"ע הנ"ל שם), לא תיקנו תקנת נשואין, כיון שודאי לנו שבא עליה באותו ייחוד, אלא שהוא אסר אותה על עצמו בדבריו.
  334. ↑ ציון 75 ואילך.
  335. ↑ כתובות ד א, ושם: לא יבעול, אבל בירושלמי שם פ"א ה"א: אינה נישאת, ועי' רמב"ם ושו"ע דלהלן ציון 342: אין נושאין ורש"י ה א ד"ה משום: שאם יכנוס וכו' והפלאה שם, ומ' של' "לא יבעול" אינו בדוקא, אלא הכונה לנשואין, וכן עי' ר"ן שם (ב א ברי"ף) שמשום סעודת נשואין נגעו בה, וכ"מ ברמב"ן וברשב"א שם ז א, ואף המאירי שם ה א שפי' שמשום סעודת בעילה נגעו בה, כ' שכיון שנאסרה הביאה נאסרה אף הכניסה.
  336. ↑ ר' זירא שם ה א.
  337. ↑ מאירי שם.
  338. ↑ רש"י שם ד"ה שמא: שיהא טרוד וישכח שהוא שבת; שטמ"ק שם בשם תר"י; ר"י אלמנדרי שם: שמא לא תספיק לו סעודה כו' ומשום טרדא ובושת שמתבייש שוחט וכו'; פסקי ריא"ז שם ה"א אות ט: שמא יראה שום חסרון בסעודתו.
  339. ↑ מאירי שם.
  340. ↑ תר"י שם.
  341. ↑ עי' ר"י אלמנדרי שם; עי' שטמ"ק בשם שיטה ישנה.
  342. ↑ תר"י שם בשם הרמ"ה.
  343. ↑ ע"ע ערב שבת, וע' כבוד שבת ציון 337 ואילך.
  344. ↑ פסקי ריא"ז שם; עי' ריטב"א שם ג א ד"ה אשה נשאת, שכל שעושים סעודה גדולה מבעוד יום אין חוששים לגזרת בן עוף.
  345. ↑ תוס' שם ז א ד"ה והלכתא, ותר"י בשטמ"ק שם ה א בשם הרמ"ה, ורמב"ן שם ושם ז א תי' ב, ורשב"א שם תי' ב, ורא"ה שם ה א, ושטמ"ק שם בשם תר"י, ורא"ש שם פ"א סי' י, ור"ן שם (ב א ברי"ף), וטור אה"ע סי' סד, בד' ר' אמי ומסקנת הגמ' שם שמותר לבעול בתחלה בשבת; רמב"ן שם ה א בד' הברייתא שם ג ב (ותוספ' שם פ"א ה"א) שאסור לבעול בליל שבת מפני שהוא עושה חבורה, ומ' שלגזירת בן עוף אין חוששים; עי' מרדכי שם סי' קכט. ועי' רמב"ן ור"ן שם שזו דעת הרי"ף שהשמיט ענין גזירת בן עוף.
  346. ↑ עי' תוס' שם: ואהא סמכינן למעבד סעודה בשבת; רמב"ן ורשב"א ותר"י שם. וכ"מ ברא"ה שם.
  347. ↑ תר"י שם.
  348. ↑ תר"י שם בשם הרמ"ה, ושכ"ד הרי"ף; רא"ש שם; מאירי שם בשם יש פוסקים; ר"ן שם; טור שם.
  349. ↑ עי' ציון 322.
  350. ↑ רמ"ה שם.
  351. ↑ ר"י מיגאש הובא בר"י אלמנדרי שם ה ב ד"ה איבעיא, ורמב"ן ורשב"א שם ז א בתי' א, ור"ן שם בד' הרמב"ם (שבציון 342), ויש"ש שם סי' ז, שמה שהתירו לבעול בשבת מדובר כשנשא ועשה סעודתו קודם יום ערב שבת.
  352. ↑ עי' עיטור ברכת חתנים ח"ב (סג ד) בשם לישנא בתרא דקאמרי רבנן, ועי"ש לעיל בסמוך שהר"י מיגאש האריך בפירוש ענין גזירת בן עוף, וכנראה זהו לשון שני בפירוש ר"י מיגאש, והוא מקור הרמב"ם דלהלן; עי' רמב"ם אישות פ"י הי"ד, ושו"ע אה"ע סד ג דעה א: באחד בשבת, ועי' בני אהובה שם ועצי ארזים שם ס"ק ו וערה"ש שם סי"א ביאור ב, בדעתם.
  353. ↑ עיטור שם; פסקי ריא"ז שם ה"א אות ט; עצי ארזים שם; המקנה קו"א שם וערה"ש שם ביאור א, ושכ"ד הרמב"ם והשו"ע שם, ומש"כ "אחד בשבת" היינו מוצ"ש.
  354. ↑ כתובות פ"א ה"א.
  355. ↑ מאירי כתובות ה א: ואיפשר (ועי"ש שבתחילה כ' שהוא טעם אחר, ועי' ציון 345); קה"ע שם ביאור ב; פנ"מ שם ביאור ב; ערה"ש שם.
  356. ↑ קה"ע שם ביאור א.
  357. ↑ פנ"מ שם ביאור א.
  358. ↑ ירושלמי שם.
  359. ↑ קה"ע שם ביאור ג, ושכ"נ עיקר; פנ"מ שם.
  360. ↑ קה"ע שם ביאור א.
  361. ↑ קה"ע שם ביאור ב, עי"ש שזה כדרך שאמרו בתענית כו א שאנשי מעמד לא היו מתענים באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית, ע"ע מעמדות.
  362. ↑ ר"י מיגאש הובא בעיטור שם, ועי' ר"י אלמנדרי שם ורמב"ן שם ומאירי שם (בשם גאוני ספרד) שהביאו דבריו לענין ע"ש, ועי' ציון 327 ואילך שבמוצ"ש יש יותר סברא לאסור מבע"ש; רמב"ם אישות פ"י הי"ד ושו"ע אה"ע סד ג דעה א; רמב"ן שם במסקנתו, שהנושאין בע"ש מנהג בורות הוא; פסקי ריא"ז שם; מ"מ שם.
  363. ↑ עי' ציון 332.
  364. ↑ ראשונים שבציון 328; שו"ע שם בשם יש מתירין, וע"ש שכן פשט המנהג לישא בע"ש, ועי' פ"ת שם ס"ק ד ע"פ שו"ת רמ"א סי' קכה שביום ראשון לא פשט המנהג, מפני חוקות הנכרים שעושים נשואיהם ביום זה.
  365. ↑ מאירי שם בדעת היש פוסקים שלא חששו לגזירת בן עוף, ועי' ציון 334 מירושלמי.
  366. ↑ עי' תר"י שנראה שכן נוטה דעת רבו.
  367. ↑ עי' ציון 301.
  368. ↑ עי' ציון 405 ואילך.
  369. ↑ ערה"ש שם.
  370. ↑ יש"ש כתובות פ"א סי' ז.
  371. ↑ עי' רמב"ם וטוש"ע דלהלן שכ' בעולה במקום אלמנה שבמשנה, ועי' הפלאה כתובות ב א שבאו לומר שאלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה היא בכלל בתולה (שנשאת ברביעי, עי' ציון 157), ואע"פ שכתובתה מנה כבעולה (ע"ע כתובה ציונים 115 ואילך, 121, ועי"ש שי"ח), לענין זה דינה כבתולה, עי"ש באורך בטעם הדבר, וכ"כ רעק"א שם, ועי' חי' חת"ס שם ד"ה וכ' וחשק שלמה שם, בטעם הדבר שהמשנה נקטה בל' אלמנה.
  372. ↑ משנה כתובות ב א; תוספ' שם פ"א ה"א, הובאה שם ה א, וברייתא דבר קפרא שם; רמב"ם אישות פ"י הט"ו; טוש"ע אה"ע סד ג.
  373. ↑ ברייתות הנ"ל.
  374. ↑ ציון 225 ואילך.
  375. ↑ ברייתא הנ"ל בתוספ' ובגמ' שם; רמב"ם וטוש"ע שם.
  376. ↑ רא"ה וריטב"א שם. ומ' שסוברים שהברייתא שאמרה הטעם של שקדו, אינה סוברת הטעם של ברכה, עי' ציון 359.
  377. ↑ גמ' שם.
  378. ↑ גמ' שם ורש"י ד"ה אדם בטל ותוס' ד"ה מאי ותוס' הרא"ש ד"ה א"נ. ואולי סוברים שהכל מודים בטעם של ברכה, אלא שהברייתא אמרה הטעם של שקדו מפני שטעם הברכה אינו אלא עצה טובה (עי' ציון 371), ולכן אף כשאין הטעם של שקדו, בועל בחמישי מפני שנאמרה בו ברכה לדגים (עי' ציון 194).
  379. ↑ מאירי שם; רא"ש שם פ"א סי' י; עי' ראשונים שבציון 356. ועי' מאירי שביאר שהברייתא שאמרה הטעם של שקדו, אינה סוברת הטעם של ברכה, ולכן אין הבדל בין חמישי (שנאמרה בו ברכה לדגים) לכל יום.
  380. ↑ רא"ה שם.
  381. ↑ בראשית א כח.
  382. ↑ כתובות ה א.
  383. ↑ עי' ציון 194.
  384. ↑ גמ' שם.
  385. ↑ עי' לעיל.
  386. ↑ גמ' שם.
  387. ↑ רא"ה שם.
  388. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  389. ↑ עי' ראשונים שבציון 196.
  390. ↑ עי' ראשונים שבציון 197.
  391. ↑ עי' ראשונים שבציון 198.
  392. ↑ עי' ראשונים שבציון 199.
  393. ↑ עי' לעיל. עי' רמב"ם אישות פ"י הט"ו; רא"ש שם סי' ג וי; עי' טוש"ע אה"ע סד ג.
  394. ↑ רמב"ם ושו"ע שם.
  395. ↑ פסקי הלכות יד דוד ח"ג עמ' לח אות קח; ערה"ש שם ס"ח.
  396. ↑ פסקי הלכות שם, ושם עמ' לז אות צח; ערה"ש שם ס"י. וע"ע חתן וכלה ציון 245 ואילך שיש דעות חלוקות בענין מחילת האשה על שמחתה, ועי' פסקי הלכות שם שאף אם נאמר שאינה יכולה למחול עיקר שמחתה שלשה ימים, מ"מ על החשש שמא ישכים לאומנתו וילך לו, ודאי יכולה למחול.
  397. ↑ ע"ע ברכת חתנים ציון 138 ואילך.
  398. ↑ ע"ע חתן וכלה ציון 208 ואילך. ערה"ש שם ס"ט.
  399. ↑ עי' תוס' שם ה א ד"ה מאי; עי' רא"ש שם סי' ג: תקנו שתנשא בחמישי, ושם סי' י שמשום שקדו קבעו חכמים זמן לאלמנה, ובתוס' הרא"ש שם ד"ה הואיל; עי' ר"ן שם (א א ברי"ף) סד"ה לפיכך; טור שם: תקנו חכמים.
  400. ↑ עי' תוס' ותוס' הרא"ש שם שלטעם "שקדו" הנושא ביום אחר נקרא עבריין, ועי' רא"ש שם סי' י וטור שם שבעל מלאכה לא ישא אלא בחמישי, וערה"ש שם ס"י בדעתם.
  401. ↑ הגמ"י אישות פ"י אות מ בשם ראבי"ה, והובא בד"מ אה"ע סי' סד אות ד וב"ח שם אות ה ובהגר"א שם ס"ק ז.
  402. ↑ שו"ת הב"ח סי' קיט: לא ראיתי מי שעשה נשואין באלמן ואלמנה ביום ו' וכו' ויש לעשות דוקא ביום ה' וכו'; בהגר"א שם בד' הרמב"ם שבציון 374 שכ' שמנהג חכמים הוא.
  403. ↑ עי' פסקי הלכות עמ' לז שם; ערה"ש שם ס"ז.
  404. ↑ עי' ציון 376. פסקי הלכות וערה"ש שם, ועי"ש שזה בצירוף דעת הראשונים שאינו דין אלא מנהג חכמים (עי' לעיל).
  405. ↑ פסקי הלכות שם.
  406. ↑ עי' פסחים מט א לענין סעודת ארוסין ראשונה, שלכו"ע אינה רשות אלא מצוה, ועי' שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' פט אות א שה"ה סעודת נשואין, וכ"מ ברמב"ם חו"מ פ"ג ה"ט, ומג"א סי' תמד ס"ק י, ועי' ציון 405 ואילך שתיקנו חכמים לטרוח בסעודה ג' ימים, ומ' שעיקר הסעודה היא מצוה; עי' אחרונים דלהלן.
  407. ↑ המקנה אה"ע סי' סד אות ד; עי' ברכ"י או"ח סי' תקמו ס"ק ג; מהר"ם שיק שם ד"ה ונראה; שבט שמעון ח"א בית משתה סי' יז; אבני האפד ח"ב אה"ע שם אות ד; שו"ת מהר"ם בריסק ח"א סי' יז.
  408. ↑ שבט שמעון שם, ועי"ש שדן מהו המקור מה"ת לד"ז, ועי' מהר"ם שיק שר"ל כן בתחילת דבריו; אבני האפד שם; מהר"ם בריסק שם, עי"ש באורך.
  409. ↑ ברכ"י שם: תקנת חכמים, ונ' שכונתו לתקנת "שקדו" שיהא טורח בסעודה ג' ימים (עי' ציון 405 ואילך), שעצם הסעודה בכלל התקנה; מהר"ם שיק שם, דרך א.
  410. ↑ ע"ע חתן וכלה ציון 210.
  411. ↑ ע"ע הנ"ל: בשבעת ימי המשתה.
  412. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 377. עי' המקנה שם שחיוב הסעודה הוא משום שמחה; מהר"ם שיק שם, דרך ב.
  413. ↑ עי' ציון ?.
  414. ↑ ע"ע סעודת מצוה.
  415. ↑ מהר"ם שיק שם.
  416. ↑ עי' ציון 405 ואילך.
  417. ↑ עי' ציון 442 ואילך.
  418. ↑ שלחן העזר סי' ט ס"א ס"ק ג; ברכת חתנים (לרי"ל מינצברג) סי' יא אות ו ד"ה ובזה, ועי"ש שאף מצד מצות שמחה אין מוטל חיוב סעודה על החתן, אא"כ רצון האשה בכך, שלא נתחייב החתן בשמחת עצמו, אלא לשמוח עם הכלה שבעה ימים, וייחדו לו חכמים שבעת ימי שמחת לבו לעשותם ימי משתה כרצונו, וזה שלא כמקנה הנ"ל שכ' שהחתן מחוייב בשמחת עצמו.
  419. ↑ עי' סוכה כה ב שכל בני החופה פטורים מן הסוכה, לפי שצריכים לשמוח עם החתן והכלה, ואינם יכולים לאכול בסוכה ולשמוח בבית, שאין שמחה אלא במקום סעודה (וע"ע חתן וכלה ציון 373 ואילך); עי' חרדים מ"ע מד"ק ומד"ס התלויות בפה ובושט אות ג, שמנה ביניהם סעודת נשואין, ומ' שם שמדבר על אכילה בסעודה, ולא על הכנתה, ושם מ"ע מד"ק ומד"ס התלויות ברגלים אות יג: ללכת אל בית המשתה של נשואין.
  420. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ה ה"ב וחו"מ פ"ג ה"ט; מהרי"ק שרש קעח בביאור הדין שבני החופה פטורים מן הסוכה, עי' ציון 400, והובא בב"י או"ח סי' תרמ אות ו.
  421. ↑ בהגר"א או"ח שם, ועי"ש שמ' שזהו מדין שמחת חתן וכלה, ועי' רמב"ם אבל פי"ד ה"א שמצוה מדבריהם היא, ואולי כונת הגר"א למש"כ הרמב"ם שם שאע"פ שהיא מצוה מדבריהם הרי היא בכלל ואהבת לרעך כמוך, ועי' סהמ"צ לרמב"ם מ' רו שהיא מ"ע מה"ת, וע"ע חתן וכלה: המצוה לשמחם.
  422. ↑ חרדים שם ושם.
  423. ↑ ציון 384 ואילך.
  424. ↑ ברייתא כתובות ג ב, ועי' תוספ' שם פ"א ה"א בסגנון אחר; עי' רמב"ם אישות פ"י הי"ד; עי' שו"ע אה"ע סד ג; טור שם.
  425. ↑ רמב"ן שם ב א; רא"ה שם ה א. והיינו שלא יצטרך לטרוח לסעודה אחר הנשואין.
  426. ↑ ר"י מלוניל למשנה שם; ריטב"א שם; מאירי שם ד"ה ונשוב, דרך ב.
  427. ↑ מאירי שם, דרך א.
  428. ↑ עי' ציון 169.
  429. ↑ ציון 171 ואילך.
  430. ↑ עי' ראשונים שבציון 439; הג' כתונת פסים לפרישה אה"ע סי' סד אות ח; ערה"ש שם סי"ב. וע"ע בעל: בהבדלי הרגילות שביניהם.
  431. ↑ עי' ראשונים שבציון הנ"ל.
  432. ↑ עי' לעיל.
  433. ↑ עי' ציון 171 ואילך.
  434. ↑ חדושי ר' שמואל כתובות סי' א אות ג בד' הרמב"ם אישות פ"י הי"ד, שכ': והוא שיטרח בסעודת נישואין ג' ימים קודם הנישואין.
  435. ↑ עי' ציון 171 ואילך.
  436. ↑ חדושי ר' שמואל שם בד' הטור אה"ע סי' סד, שכ': ובלבד שיהיה לו צרכי סעודה מוכן, ולא הזכיר ג' ימים.
  437. ↑ עי' ר"ן דלהלן.
  438. ↑ רא"ה כתובות ה א ד"ה ומיהו קשיא; ר"ן למשנה ריש כתובות (א א ברי"ף). וכ"מ ברשב"א ומאירי שבציון 426, שכ' שכשהחתן רוצה לטרוח ג' ימים שומעים לו אע"פ שהיא מוחלת, ומ' שכששניהם אינם מקפידים א"צ שתתקיים התקנה.
  439. ↑ עי' ציון 405. עי' ח"מ דלהלן שכ"מ מלשון הברייתא: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ועי' עמק המלך אישות פ"י הי"ט שמשמע שברצונה תלויה התקנה. וע"ע אי אפשי בתקנת חכמים.
  440. ↑ עמק המלך שם, בד' הח"מ דלהלן. ועי' ציון 426 מראשונים שכל שהחתן רוצה בקיום תק"ח, שומעים לו, אע"פ שהכלה מוחלת.
  441. ↑ ח"מ סי' סד ס"ק ה.
  442. ↑ עי' ציון 405. עי' ריטב"א שבציון 434 שמחילתה אינה מועלת, מפני שאנו איננו מוחלים, ותלה הטעם בנו ולא ברצון הבעל, ומ' שאף כששניהם אינם מקפידים צריך לקיים התקנה, שאין התקנה ניתנת למחילה, וכ"מ מראייתו שם ממה שהקשו ג א והא בעינן שקדו, ולא תירצו שמדובר כשמוחלת, ומוכח שמחילתה אינה מועלת, ואם נאמר שמחילת שניהם מועלת, הרי חזרה תמיהתו למה לא תירצו שמדובר כששניהם אינם מקפידים. ונ' שהולך לשיטתו שהטעם לתקנת "שקדו" הוא כדי שלא יעליל עליה בטענת בתולים (עי' ציון 407), ומניעת חשש זה שיעליל עליה, אינה טובה פרטית שניתנת למחילה.
  443. ↑ עי' ציון 405 ואילך.
  444. ↑ עי' רשב"א ומאירי דלהלן, אמנם לטעם הריטב"א דלהלן אף כששניהם אינם רוצים להמתין חייבים לקיים התקנה, עי' ציון 423.
  445. ↑ ע"ע ארוסה ציון 36. רשב"א כתובות ב א ד"ה ועכשיו; מאירי שם ד"ה ונשוב, בשם גדולי הדור.
  446. ↑ ע"ע הנ"ל: זמן נשואיה.
  447. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 34.
  448. ↑ עי' ציון 405. ומ' שאלמלא הטעמים דלהלן יכולה היא למחול על טובתה ולומר אי אפשי בתק"ח, ועי' ציון 406 מרשב"א ועוד ראשונים שהטעם לתקנת "שקדו" הוא כדי שיהיה זמנו פנוי לשמוח עם אשתו, ועי"ש ציון 408 מהמאירי שהטעם הוא מפני כבודה, ולכן יכולה למחול על טובתה, כשם שיכולה למחול על שמחת ימי המשתה (ע"ע חתן וכלה ציון 245 ואילך).
  449. ↑ רשב"א שם, דרך א, ונ' בכונתו שכיון שמכח תקנה זו נקבע זמן יום רביעי (ולא ראשון) לנשואין (עי' ציון 169 ואילך. ועי' ציונים 212, 281 מאחרונים בדעתו, שבתקנת "שקדו" לא נאמר רק דין טורח ג' ימים לסעודה, אלא גם נקבע יום רביעי כזמן לנשואין), עד אז אינו חשוב כהגיע זמן הנשואין, ולכן אין מועיל מה שאומרת אי אפשי בתק"ח.
  450. ↑ רשב"א שם דרך ב. ועי' מאירי שם: שהרי מ"מ חולק הוא עמה בכבוד הוצאת החופה, ואולי כונתו שכשם שכבודה הוא שיהא טורח בסעודת הנשואין ג' ימים (שזהו הטעם לדעתו לתקנת "שקדו", עי' ציון 408) אף כבודו הוא שתהא סעודתו מוכנה בנשואין, ולפיכך יכול לומר רצוני לטרוח ג' ימים בסעודתי.
  451. ↑ רשב"א ומאירי שם.
  452. ↑ עי' ציון 405.
  453. ↑ ריטב"א שם ג א ד"ה והא. ועי' ברכת חתנים (לרי"ל מינצברג) סי' יא אות ד ד"ה אמנם, שריטב"א לשיטתו שהטעם לתקנת "שקדו" הוא כדי שלא יעליל עליה בטענת בתולים (עי' ציון 407), ולכן אין מחילתה מועילה.
  454. ↑ ציון 442 ואילך.
  455. ↑ ע"ע תקנת חכמים. ראשונים דלהלן.
  456. ↑ רשב"א ושיטה להר"ן כתובות ג א, בשם ר"ח.
  457. ↑ ציון 412.
  458. ↑ עי' ציון 405 ואילך. ר"י מיגאש, הובא בר"י אלמנדרי כתובות א ב וברמב"ן שם ג א וברא"ה שם ה א וברשב"א ובמאירי שם ב א ד"ה נשוב בשם גאוני הראשונים ובשיטה להר"ן שם ג ב ובר"ן שם (א ב ברי"ף) ובמ"מ אישות פ"י הי"ד, וכ"ה ברא"ש שם סי' ג ותוס' הרא"ש שם ג ב וטור שם, בשם רבינו אפרים, ועי' ר"י מיגאש ורבינו אפרים שכן מעשים בכל יום לפני הרי"ף, וכך היה מורה.
  459. ↑ ד"ח חולין פ"ה סי' ו אות יב, הובא בכנה"ג שם הגה"ט אות ג ובאה"ט ס"ק ז.
  460. ↑ עי' ציון 405. ערה"ש שם.
  461. ↑ המקנה קו"א שם ס"ד, הובא בפת"ש שם ס"ק ז, ושבט שמעון ח"א בית משתה סי' יז, ואבני האפד ח"ב אה"ע סי' סד ס"ק ד, שכן משמע מלשון הראשונים הנ"ל שקרובי הכלה רוצים; עי' אחרונים שבציון 399. וצ"ב שלא הזכירו שם שגם הכלה צריכה למחול, שהרי הסעודה שצריך החתן לעשות נתקנה לטובת בנות ישראל, עי' ציון 405 ועי' ערה"ש שם שרצון הכלה הוא העיקר.
  462. ↑ עי' ציון 387.
  463. ↑ שבט שמעון שם.
  464. ↑ עי' לעיל.
  465. ↑ המקנה שם; עי' מהר"ם שיק, לענין מחילה על טורח ג' ימים, שאינה מועילה אלא לענין זה, ולא על עצם חיוב סעודה, ופשוט בדעתו שה"ה לענין מחילה על סעודה לפי כבודו וכבודם; עי' שבט שמעון שם; עי' אבני האפד שם.
  466. ↑ מהר"ם שיק שם.
  467. ↑ עי' ציון 399.
  468. ↑ אחרונים שבציון הנ"ל.
  469. ↑ עי' ציון 454.
  470. ↑ ערה"ש שם, שאם מקפידים ע"ז למה לא יהא ביכולתם לכוף את משפחתה, כמו שלמנהג הקדום קרובי הכלה כופים את החתן, וצ"ב, שר"י מיגאש הנ"ל כ' בטעם הכפייה שתק"ח היא ששקדו וכו' (עי' ציון 439), ומ' שהכפייה היא לקיים תק"ח, וזה ל"ש במנהג הקהילות.
  471. ↑ עי' ציון 457.
  472. ↑ אוצה"פ סי' סד ס"ק יח הע' כ.
  473. ↑ בית הילל אה"ע סי' נה ס"ב, הובא בבאה"ט אה"ע סי' נו ס"ק ג: במדינות אלו; ברכה משולשת (רצ"א שפירא מדינוב) חולין פ"ה מ"ג בשם רל"י מברדיטשוב; שלחן העזר סי' ב ס"ב ס"ק יג, וסי' ט ס"א ס"ק א; פסקי תשובה סי' קצד בהע' למטה בשם בעל שפת אמת; ערה"ש אה"ע סי' סד סי"ב. ועי' ברכה משולשת שם ושלחן העזר שם ס"ט בשם ס' קרבן עני ופסקי תשובה שם, בטעמי המנהג.
  474. ↑ עי' אוצה"פ סי' סד ס"ק יח הע' יט.
  475. ↑ עי' אוצה"פ שם.
  476. ↑ אוצה"פ שם.
  477. ↑ ציון 373 ואילך.
  478. ↑ רב חסדא שם ד א, וכן שנינו בברייתא שם.
  479. ↑ רש"י כתובות ג ב ד"ה אביו.
  480. ↑ רש"י שם.
  481. ↑ כתובות שם. רמב"ם אבל פי"א ה"ח; טוש"ע יו"ד שמב. ועי' רמב"ם שם ואר"ח הל' אבל אות כד וכלבו סי' קיד שלא הזכירו יינו מזוג, ועי' שבט יהודה יו"ד שם בטעם הדבר, שבזמננו אין דרך למזוג היין אלא על השולחן, ועי' קיצור פסקי הרא"ש שם פ"א סי' ה שלא הזכיר פתו אפויה, ועי' ש"ך שם ס"ק א בדעתו. ועי' ציון 475.
  482. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ויינו, לגבי יין מזוג, ולגבי פת ובשר שאינם מתקיימים זמן רב, הוא פשוט, ולא הוצרך לפרש.
  483. ↑ עי' רש"י שם ד א ד"ה שנתן, לגבי בשר אחר שנתן מים על גביו, ולגבי פת שאינה נמכרת בקל אלא ע"י פלטר, ולגבי יין מזוג, הוא פשוט, ולא הוצרך לפרש. ועי' גמ' שם שבכרך נמכר הבשר בקל אף לאחר שנתן מים על גביו.
  484. ↑ רמב"ן ורשב"א ורא"ה ומאירי שם ד א; שו"ע שם.
  485. ↑ עי' גמ' שם; רמ"א בשו"ע שם. ועי' ריטב"א שם שאין הכונה טורח הגוף, שהרי כל שמצוי למכור הבשר דוחים החופה, ומוכרים אותו (עי' ציון 467), אלא הכונה שאין מי שישלם דמי ההוצאה, ועי' רמב"ן ורא"ה שכ' לגבי תכשיטים שהכונה לטורח הגוף, שאין מי שיטרח למכור ולקנות אחרים, וצ"ל שמחלקים בין בשר, שקל למוכרו בשוויו, לתכשיטים שקשה למוכרם בשוויים.
  486. ↑ עי' גמ' ורמב"ם וטוש"ע שם. (כ"ד רוב ראשונים. ועי' רא"ש ובה"ג שי"ס שבועל וקובר ונוהג אבלות ואחריה ז' ימי משתה).
  487. ↑ עי' לעיל.
  488. ↑ רמב"ם אבל פי"א ה"ח; עי' ריטב"א כתובות ד א ד"ה אבל; אר"ח הל' אבל אות כד, וכלבו סי' קיד; פסקי ריא"ז שם פ"א ה"א אות ו; מנורת המאור (אלנקאוה) פ"ו הל' אבל עמ' 508; טוש"ע יו"ד שמב; ב"ח שם אות א.
  489. ↑ עי' ריטב"א שם.
  490. ↑ ב"ח שם. ועי' ש"ך שם ס"ק א שתמה.
  491. ↑ עי' לעיל.
  492. ↑ ב"ח שם.
  493. ↑ ריטב"א שם.
  494. ↑ רשב"א שם ג ב ד"ה פתו; ש"ך שם, ועי"ש שהוכיח מקיצור פסקי הרא"ש שם שלא הזכיר פתו אפויה; מטה יהודה שם, ועי"ש שהוכיח מהרמב"ם שם שלא הזכיר יינו מזוג, ועי"ש שר"ל כן בד' הרי"ף, ושכ"ד עוד אחרונים; חכמ"א כלל קנד ס"א. ועי' ציון 462.
  495. ↑ מטה יהודה שם.
  496. ↑ תפל"מ יו"ד שמב.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נשואין&oldid=159899"