אנציקלופדיה תלמודית:נשיאת כפים

הגדרת הערך: מצות-עשה* מן התורה על הכהנים לברך בכל יום את ישראל בפסוקים ידועים.

מהותו וחיובו

שמו ומהותו

בדברי חכמים, גאונים, ראשונים ואחרונים, בא הביטוי נשיאות כפים^[1], או: נשיאת כפים^[2], שפירושו המילולי: הגבהת ידים^[3], ככינוי לאמירת "יברכך ה' וישמרך" וגו'^[4], שנצטוו הכהנים לברך את ישראל^[5], על שם שצריכה להיאמר בנשיאות כפים^[6], וכן נאמר - על אמירה זו^[7] - וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם^[8], והכפים כידים, רק ידים כלל^[9]. ויש שנקראת אמירה זו: ברכת כהנים^[10].

על כך שיש שבא השם "ברכת כהנים" כתואר לתחינת "ברכנו בברכה המשולשת", עי' להלן: שליח הציבור והקהל^[11].

המצוה

מצות-עשה* מן התורה על הכהנים לברך את ישראל^[12], שנאמר: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אָמור להם^[13], ונמנית מצוה זו במנין-המצות*^[14], וחיובה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים^[15], ואפילו כהן הדיוט, שנאמר: אל אהרן ואל בניו^[16].

ממוני המצוות המונים אף פרשיות^[17], יש המונה מצוה זו אף כפרשה^[18], וביארו אחרונים בדעתו, שכמו שמצוה על הכהנים לברך את ישראל, כך מצוה על ישראל להתברך מפי הכהנים^[19], ולכן מנה מצוה שעל הכהנים לברך את ישראל במספר העשין שעל כל יחיד, משום שכל אחד מהכהנים חייב בה, ואפילו יש רק כהן אחד חייב - לסוברים כן^[20], וכן הלכה^[21] - לברך, והיא מצוה המוטלת חובה על היחיד^[22], אבל מצות הציבור להתברך מפי הכהנים כתבה במספר הפרשיות, שהן מצוות וחוקים המסורים רק לציבור^[23], משום שרק הציבור הוא שחייבים במצוה זו, ולא היחיד^[24], שהרי אין נושאים כפים בפחות מעשרה^[25]. ויש ממוני המצוות שלא מנה כלל ברכת כהנים כמצוה^[26], וצידדו אחרונים בדעתו, שמן התורה אין עשה אלא בנשיאת כפים במקדש עם העבודה, אבל בגבולין אין נשיאת כפים אלא מדרבנן^[27].

על איסור זר* בנשיאת כפים, ע"ע זר: בנשיאת כפים. על הדברים המונעים כהן מנשיאת כפים, עי' להלן: המניעות.

מקום וזמן החיוב

ראשונים ואחרונים כתבו שנוהגת מצוה זו - מדאוריתא^[28] - בכל מקום ובכל זמן^[29], אף בזמן הזה^[30], ואף בחוץ-לארץ*^[31], שנאמר: ולברך בשמו עד היום הזה^[32], הרי שנוהג תמיד^[33]. ויש הסוברים שנשיאת כפים במקדש^[34] חיובה דאורייתא, אבל נשיאת כפים בגבולין^[35] אין חיובה אלא מדרבנן^[36], שנאמר במלואים*: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם^[37], ושנינו על זה בתורת כהנים: ויברכם, זו ברכה סתומה שאין אתה יודע, וחזר הכתוב ופירש להלן: יברכך ה' וישמרך^[38] עד וישם לך שלום^[39]. ויש המצדדים שאין חיוב נשיאת כפים מן התורה, אלא בבית המקדש, בזמן שהיו מברכים בשם המפורש^[40], שנאמר: ושמו את שמי^[41], שמי המיוחד לי^[42]. ויש הסוברים שבזמן הזה, שהכהנים אינם מיוחסים, אלא רק מוחזקים לכהנים^[43], אין חיוב נשיאת כפים אלא מדרבנן^[44].

להתברך מפי הכהנים

מלבד החיוב המוטל על הכהנים לברך את ישראל^[45], יש הסוברים שאף ישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים ליבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם בכלל המצוה^[46], ומכל מקום אין חיוב על ישראל לחזר אחר מצוה זו לקיימה^[47]. ואינה נמנית במנין המצוות למצוה נפרדת^[48]. ויש הסוברים שנמנית למצוה נפרדת, ועל כך עי' לעיל^[49].

המחייב

כל כהן שאין בו אחד מן הדברים המעכבים^[50], צריך לישא כפיו^[51], וכל כהן - שאין בו אחד מהדברים המעכבים^[52] - אם אינו עולה לדוכן^[53] ונושא כפיו^[54] עובר בשלושה עשה^[55], דהיינו שאף על פי שביטל מצות עשה אחת^[56], הרי זה כעובר על שלוש עשה^[57], שנאמר^[58]: כה תברכו את בני ישראל^[59], אָמור להם^[60], ושמו את שמי^[61]. בדבר המחייב את הכהנים לברך ברכת כהנים, נחלקו ראשונים:

א) רוב הראשונים סוברים שאינו אלא כאשר יאמרו להם לברכם^[62], כגון כשהחזן קורא "כהנים"^[63], שנאמר: כה תברכו את בני ישראל אָמור להם^[64], ואָמור להם, פירושו: כאשר יאמרו להם^[65], וכל שאין אומרים לו לעלות אינו עובר כלל^[66]. וכתבו להוכיח כן מהירושלמי, שאמרו שם על אמוראים כהנים שכשהיו חלשים היו יוצאים לחוץ בשעת ברכת כהנים, או מסתתרים מאחורי עמודים, כדי שלא לבטל מצות עשה^[67]. ויש מהם הסוברים שאף אם מזכיר לכהן ליטול ידיו - שנטילת-ידים* לכהן נצרכת עבור נשיאת כפים^[68] - מתחייב הכהן לישא כפיו^[69]. ומכל מקום אף לדעתם, אם עלה פעם אחת ביום, שוב אינו עובר, אפילו אמרו לו עלה^[70]. יש מהאחרונים שביארו שסברא* היא, שאם היה חייב לעלות כל פעם שיאמרו לו, אפילו אם אמרו אלף פעמים ביום שיעלה, אימתי יוכל לקיים שאר המצות או אימתי יעשה צרכיו, אלא ודאי לא הטילה עליו התורה מצות עשה זו אלא פעם אחת ביום^[71]. ויש שביארו שקבלה היא, שאם עלה פעם אחת שוב אינו עובר, ואין לזה טעם^[72].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים שהציווי הוא לברך כהנים את ישראל בכל יום^[73], שנאמר: לעמֹד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים^[74], והוקש^[75] שירות לברכה, שנאמר: לשרתו ולברך בשמו^[76], ונאמר בו: כל הימים^[77], הרי שבכל יום חייבים לברך את ישראל^[78]. ואף בלא אמירה הם מצווים בכך^[79], שהכהנים מצווים לברך את ישראל יאמרו להם או יחדלו^[80], שכן אמרו: כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלושה עשה^[81], דהיינו כשאין אומרים לו לברך, אבל בעשה של כה תברכו עובר אף בלא אמירה^[82].

להלכה כתבו הפוסקים שהכהן מבטל מצות עשה של ברכת כהנים, אם היה בבית-הכנסת* כשקראו "כהנים", או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו^[83], ואם עלה פעם אחת ביום זה, שוב אינו עובר, אפילו אמרו לו: עלה^[84].

אמירה זו הנצרכת - לסוברים כן^[85], וכן הלכה^[86] - לחיוב הכהנים בברכת כהנים, נחלקו ראשונים אם היא דוקא כשהציבור מצוים אותם בכך^[87], וכן הדין כששליח ציבור קוראם לכך, ששליח ציבור לענין זה כציבור הוא^[88]. או אף כשאחד אחר קוראם לכך^[89].

אמירה זו הנצרכת - לסוברים כן^[90], וכן הלכה^[91] - לחיוב הכהנים בברכת כהנים - בזמן הזה שבית-המקדש* חרב - יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שהיא כשאומרים לו בבית-הכנסת*^[92], ובשעת תפלה*^[93], ובמקום שיש שם ספר תורה, אבל שלא בבית הכנסת, אפילו אם יש שם ספר תורה והוא באקראי אין נושאים את כפיהם^[94], ואם בהיותו בשוק אמרו לו לישא כפיו, אינו עובר אם אינו נושא^[95]. ויש מהאחרונים הסוברים שבכל מקום נושאים את כפיהם^[96].

היה שם כהן אחד, יש מהראשונים הסוברים שאף כשאומר לו לישא כפיו - שהיא הנצרכת לחייב בעשה, לסוברים כן^[97], וכן הלכה^[98] - אין הכהן מבטל העשה^[99], שנאמר: אָמור להם^[100], לשון רבים^[101], שמשמע דוקא רבים^[102]. ויש מהראשונים הסוברים שאף כהן יחיד מבטל העשה^[103], שפירוש אָמור להם, לכל אחד מהם^[104]. וכן הלכה^[105].

לסוברים - וכן הלכה^[106] - שהאמירה לכהן לישא כפיו היא הנצרכת לחיוב בעשה^[107], כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבית הכנסת, אלא בשעה שקורא החזן "כהנים"^[108], אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים^[109], נהגו שלא ליכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים^[110].

כהן שלא עקר רגליו ברצה - שאינו עולה לנשיאת כפים^[111] - אם לא אמרו לו קודם רצה לעלות, אינו בכלל החיוב לשאת כפיו^[112]. ויש שהסתפקו שמא לא אמרו שכהן שלא עקר רגליו ברצה אינו עולה, אלא מעצמו, אבל אם אמרו לו לעלות, צריך לעלות^[113], ולכן יש שכתבו, שהכהן שאינו רוצה לעלות לנשיאת כפים צריך להיזהר שלא להיות בבית הכנסת בתחילת רצה, כדי שלא יבוא לזה, ועוד, שלא יאמרו עליו שהוא פגום, שמי ידע שלא עקר רגליו קצת בעבודה^[114].

מצא ציבור אחר

כהן שנשא כפיו, ואחר כך הלך לבית הכנסת אחר ומצא ציבור שלא הגיעו לברכת כהנים, יכול לישא את כפיו פעם אחרת^[115], ואפילו כמה פעמים ביום^[116], ואינו עובר על בל-תוסיף*^[117], אלא שעושה המצוה פעמיים^[118].

לא התפלל

אף על פי שמחוץ למקדש נשיאת כפים נעשית בתפילה^[119], כהן שלא התפלל עדיין ומצא ציבור מתפללים, נושא כפיו ואין התפילה מעכבתו^[120].

זמנה

בירושלמי אמרו שאין נשיאת כפים בלילה אלא ביום^[121], שהרי הוקש^[122] נשיאות כפים לשירות, שנאמר: לשרתו ולברך בשמו^[123], מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום^[124]. או משום שנאמר: ביום צותו^[125], והדוכן היא עבודה, גם כן תהיה ביום^[126]. בדעת הסוברים שתפילת נעילה היא בלילה^[127], נראה מדברי ראשונים שנשיאת כפים היא אף בלילה, אלא שאף לדעתם אין הלכה כדעה זו^[128], ונשיאת כפים אינה אלא ביום^[129]. ולפיכך תפילת נעילה* של יום-הכפורים* - שנושאים בה כפים, לסוברים כן^[130], וכן הלכה^[131] - אם נמשכה עד הלילה, אין הכהנים נושאים בה את כפיהם^[132]. ומכל מקום כתבו ראשונים שיש שנהגו לישא כפיהם בתפילת נעילה שנמשכה עד הלילה^[133], שהואיל ועיקר הקרבנות קרבים ביום, ואימורי הקרבנות שנזרק דמם קודם שקיעת-החמה* קרבים כל הלילה^[134], כך הדין גם לגבי נשיאת כפים^[135]. וכן יש מהאחרונים הסובר שמותר לשאת כפים בנעילה שנמשכה עד הלילה, שכן יש הסוברים שבדיעבד ניתן להתפלל תפילת נעילה בלילה^[136], ותפילת נעילה נטפלת לקדושת היום אפילו בלילה, ודין הוא שיהיה ביום קדוש זה נשיאת כפים שלוש פעמים - לסוברים כן^[137], וכן הלכה^[138] - כנגד שלוש תפילות^[139].

לסוברים - וכן הלכה^[140] - שאין נשיאת כפים אלא ביום^[141], בין-השמשות*, הסתפקו בו אחרונים אם נושאים בו כפים^[142].

על הזמן שבו מברכים ברכת כהנים במקדש, עי' להלן: במקדש^[143]. על הזמן שבו מברכים ברכת כהנים מחוץ למקדש, עי' להלן: מחוץ למקדש^[144].

המניעות

שישה דברים מונעים נשיאת כפים^[145]: מומים; עבירה; שנים; יין; טומאת ידים; לשון^[146]. וסימן, מעש"י ט"ל^[147].

מומים

המומים כיצד^[148], כהן שיש בידיו מומים לא ישא את כפיו^[149], לפי שהעם מסתכלים בו^[150], ואסור להסתכל בידי הכהנים בעוד שהם מברכים את העם^[151]. והוא הדין אם יש מומים בפניו^[152] או ברגליו^[153], שהנושא את כפיו חולץ מנעליו^[154], ואם יש מומים ברגליו יסתכלו בו, ומתוך כך יבואו להסתכל בידיו^[155]. או שאף אם מסתכלים בפניו או ברגליו הדבר אסור משום היסח הדעת^[156].

מספר דוגמאות ניתנו בתלמוד למומים הפוסלים בנשיאת כפים: א) ידיו בוהקניות^[157], במין בוהק^[158], בהרת^[159], כתמים לבנים^[160], מין נגע לבן^[161]. ב) עקומות^[162]. יש מהראשונים מפרשים: שהיו ידיו או רגליו עקומות^[163], דהיינו כפופות^[164], וכן מנו בירושלמי במומים הפוסלים הכהנים מלשאת את כפיהם: מי שנתעקמו אצבעותיו^[165]. ויש מהראשונים מפרשים ש"עקומות", היינו שנתעקמה ידו אחורנית^[166]. ג) עקושות^[167]. יש מפרשים, שהיו ידיו ורגליו עקשות^[168], דהיינו לצידיהן^[169]. ויש מפרשים, שאינו יכול לחלק אצבעות ידיו^[170]. ד) "זבלגן"^[171]. יש מפרשים, מי שיש לו לפלוף בעינו^[172]. ויש מפרשים, שעיניו זולפות דמעה^[173]. ויש מפרשים, שיורד רירו^[174] על זקנו^[175] בשעה שהוא מדבר^[176]. ה) סומא* באחת מעיניו^[177], דהיינו שהוא סומא אפילו רק באחת מעיניו^[178].

להלכה כתבו הפוסקים שמי מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות, לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלים בו, והוא הדין למי שיש מומים ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים, וכן מי שרירו יורד על זקנו, או שעיניו זולפות דמעה, וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו^[179].

היה דש - ידוע ומפורסם^[180] ומרגיל^[181] - בעירו, מותר לשאת את כפיו^[182], שכבר רגילים אנשי עירו ולא מסתכלים בו עוד^[183]. ונחלקו ראשונים בהיתר זה: א) רוב הראשונים סוברים שהוא אפילו במומים שבידיו^[184], ואף על פי שבתלמוד לא הוזכר היתר זה אלא לגבי "זבלגן" והסומא באחת מעיניו^[185], בירושלמי מוכח שהוא אף לגבי שאר מומים^[186]. ב) ויש מהראשונים סוברים, שלא נאמר היתר זה, אלא בסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב - שהוא לדעתם פירוש "זבלגן"^[187] - לפי שאין מסתכלים בו^[188], ובשאר מומים אין אומרים כן^[189], שכן לגביהם הוא שנזכר היתר זה בתלמוד, ולדעתם הבבלי חלוק בזה על הירושלמי^[190]. ומי שיש בידו מומים, אף על פי שהוא דש בעירו לא ישא את כפיו, שפעמים שאדם מכסה את ידיו ואינן נראות לכל, לפיכך אין להן דין דש בעירו^[191]. ועוד, שסומא בשתי עיניו או שאר מומים אינם שכיחים כל כך, ולפיכך אפילו שרגילים אצלו, מסתכלים בו, אבל סומא באחת מעיניו או "זבלגן" שכיחים, ולפיכך אם רגילים אצלו ישא את כפיו, ואם לא, לא ישא^[192].

להלכה כתבו הפוסקים שכל מי שהעם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום ישא כפיו, ואפילו הוא סומא בשתי עיניו^[193]. ויש מהאחרונים המחלק: במקום שכל הכהנים מכסים פניהם, אפילו סומא בשתי עיניו נושא את כפיו, מפני שאין מצוי שיסתכלו בו^[194], וכיון שהוא תלוי במחלוקת ראשונים, ראוי להקל, אבל במקום שמקצתם מכסים פניהם ומקצתם אין מכסים פניהם, אפילו הכל מורגלים בו, לא ישא את כפיו^[195].

בזמן הזה, שנוהגים לכסות פניהם בטלית בעת נשיאת כפים^[196], כתבו אחרונים שאפילו יש כמה מומים בפניו ואינו דש בעירו, מותר לישא כפיו^[197], שאין מסתכלים בו^[198], ששוב אין לחוש להיסח דעת^[199], ולכן במקום שנוהגים הכהנים לכסות ידיהם בטלית בשעת נשיאת כפים^[200], אף כהן שיש מומים בידיו ישא את כפיו, ובמקום שנוהגים שהידים מחוץ לטלית^[201], כהן שיש מומים בידיו לא ישא את כפיו^[202]. היה המום ניכר מתחת הטלית, כגון שהיה קטוע יד, לא ישא את כפיו^[203].

בשיעור דש בעירו, כתבו ראשונים ואחרונים שכל ששהה בעיר שלושים יום נקרא דש בעירו^[204], שלכל דבר התלוי בהרגל די בשלושים יום, כפי שמצינו לגבי הזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם, שכל שלושים יום בחזקת מה שהוא למוד תחילה^[205], הרי שדי בשלושים יום להרגיל לשונו, הוא הדין להרגיל ראות העין^[206]. וכן מצינו בכמה דברים שצריכים שיהוי וזמן, וקצבו להם חכמים שלושים יום^[207].

היתר דש בעירו, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא דוקא בעירו^[208], אבל אם הלך באקראי לעיר אחרת ושהה שם שלושים יום, אינו מועיל^[209], שבעירו, כיון שגר שם, או שבא לגור שם, רגילים אנשים שנושאים ונותנים עימו והורגלו בו בני העיר, מה שאין כן בעיר אחרת^[210]. ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בשלושים יום^[211], שאף בזה רגילים בני העיר לשאת ולתת עימו^[212].

כהן זלדקן - מי שאין שיער זקנו עב, אלא מפוזר, רחוקים השערות אלו מאלו^[213] - אמרו בירושלמי, שכשר לנשיאת כפים^[214].

כהן בעל-מום* משאר מומי-כהנים*, נחלקו בו תנאים במדרש: א) לדעת תנא קמא, נושא את כפיו^[215], וכן אמרו במשנה שכהן שיש מום בידיו אינו נושא את כפיו^[216], ובברייתות הוסיפו אף מי שיש מום בפניו וברגליו^[217]. וכן שנינו בתוספתא לענין ברכת כהנים במקדש: הכל כשרים לעלות במעלות האולם, בין תמימים בין בעלי מומים, חוץ ממי שיש בו מום בפניו בידו וברגליו, שלא ישא את כפיו^[218]. וכן דרשו במקום אחר האמור בכהנים העוסקים בעגלה-ערופה*: כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה'^[219], שכיון שלמדנו מהכתוב לרבות שם אף בעלי מומים^[220], מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומים^[221]. ב) ולדעת רבי במדרש, כהן שיש מומים בכולו לא ישא את כפיו^[222]. וכן דרשו במקום האחר הכתוב האמור לעיל: לשרתו ולברך בשם ה'^[223], מקיש^[224] ברכה לשירות, מה שירות בתמימים אף ברכה בתמימים^[225], מגיד שאין ברכת כהנים כשירה בבעלי מומים^[226].

להלכה אמרו בתלמוד בסתם שכהן בעל-מום* מברך ברכת כהנים^[227], ופירשו ראשונים שכהן בעל מום, באחד ממומי-כהן*, שאינם בידיו, בפניו או ברגליו, נושא את כפיו^[228], שכל שיש בו מום בסתר נושא כפיו^[229].

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[230] - שבעל מום כשר לנשיאת כפים^[231], אם כשר לנשיאת כפים במקדש, נחלקו אחרונים:

א) יש סוברים שכשר הוא לנשיאת כפים אף במקדש^[232], אלא שאין יכולים לעלות על מעלות האולם - שהוא מקום נשיאת הכפים במקדש^[233] - ולכן היו עומדים על הדוכן - לסוברים שהיה דוכן בתחילת עזרת-כהנים*^[234] - ומברכים ברכת כהנים שם^[235].

ב) ויש סוברים שאין ההיתר לבעל מום לשאת כפיו אמור אלא בגבולין^[236], אבל לנשיאת כפים במקדש^[237] פסול הוא^[238], שהרי הכהנים היו נושאים את כפיהם על מעלות האולם*^[239], ואין בעלי מומים - האסורים בכניסה לפנים מן המזבח החיצון^[240] - נכנסים לשם^[241]. ומה ששנינו לגבי נשיאת כפים: הכל כשרים לעלות במעלות האולם, בין תמימים בין בעלי מומים^[242], היינו מצד דין נשיאת כפים, אבל מכל מקום אסורים מצד דין הכניסה^[243]. לסוברים שאין נשיאת כפים בגבולין אלא מדרבנן^[244], כתבו אחרונים טעם נוסף לכך שאין בעל מום נושא כפיו במקדש, שדוקא בגבולין שהחיוב מדרבנן הוכשר בעל מום, אבל לא בנשיאת כפים במקדש שהחיוב מדאורייתא^[245].

על כך שמי שידיו צבועות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלים בו, עי' להלן^[246].

עבירה

העבירה כיצד^[247], כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו^[248], שנאמר: וּבְפָרִשְׂכֶם כפיכם - דהיינו בנשיאת כפים^[249] - אעלים עינַי מכם גם כי תרבו תפלה אינני שֹׁמע ידיכם דמים מלאו^[250], והוא הרג בידו, ואין קטיגור-נעשה-סניגור*^[251].

איסור זה על כהן שהרג את הנפש לשאת את כפיו, נחלקו בו ראשונים: יש מהראשונים סוברים שהוא אמור אף אם הרג פעם אחת^[252]. ויש מהראשונים הסוברים שאין דין זה אמור אלא במועד להרוג, שהוא מפורסם לכך^[253], אבל אם שפך דמים, שבא מקרה לידו, ואינו מועד ומפורסם לכך תדיר הוא נושא את כפיו^[254], שאין אומרים מפני שחטא ישב ויתבטל ממצות-עשה*^[255].

להלכה כתבו הפוסקים שאפילו אם הרג את הנפש פעם אחת לא ישא את כפיו^[256]. ויש מהאחרונים שכתבו שהמנהג שאם אינו מועד ומפורסם בכך, נושא את כפיו^[257].

יש מהראשונים הסובר, שאין האיסור על כהן שהרג את הנפש לשאת את כפיו, אמור אלא לכתחילה, אבל כהן שהרג את הנפש ועלה, אין מורידים אותו^[258].

הרג כהן את הנפש ועשה תשובה*, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאף על פי שעשה תשובה, לא ישא את כפיו^[259], שאף על פי שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, מכל מקום אין-קטגור-נעשה-סנגור*, שבידים אלו שהרג את הנפש אינו ראוי לישא את כפיו, אף על פי שעשה תשובה^[260]. ויש סוברים שאם עשה תשובה הרי זה נושא את כפיו ומברך את ישראל^[261], שאין האיסור אלא בעומד במריו^[262]. אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שכהן שהרג את הנפש, אף אם עשה תשובה אינו נושא את כפיו^[263]. ויש פוסקים שנושא את כפיו^[264], שיש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם^[265], ומכל מקום יש מהפוסקים שכתבו שאם הרג במזיד גמור, אין תשובה מועילה^[266], שדמו ודם זרעיותיו תלויים בו^[267], ואף על פי שאינו מועד לכך - לסוברים שאף אם הרג פעם אחת אינו נושא את כפיו^[268], וכן הלכה^[269] - כי האדם מועד לעולם, ובשעת כעסו ימית אם יבוא לידו^[270].

הריגה זו, הפוסלת את הכהן מלישא כפיו, נחלקו בה ראשונים אם היא אף כשהרג בשוגג^[271]. וכן הלכה^[272]. או דוקא כשהרג במזיד^[273].

היו הבריות מרננים אחריו: איש פלוני כהן שופך דמים - כיון שלא נתברר הדבר^[274] - ישא את כפיו^[275], אכן אם יודע בעצמו שאמת הוא, לא ישא כפיו^[276].

היה הכהן מסופק אם הרג את הנפש, אינו נושא את כפיו^[277].

דחף הכהן אישה הרה והפילה, יכול לישא את כפיו^[278].

הריגה זו, הפוסלת את הכהן מלישא כפיו, היא כשהרג לאחד מישראל, אבל הרג גוי*, נושא את כפיו^[279], ואפילו אם מקיים הגוי שבע מצוות בני נח^[280], שהכתוב ידיכם דמים מלאו^[281], שמשם מביאים ראיה לדין^[282], בהורגי ישראל נאמר^[283].

כהן שמל, ומת התינוק מחמת המילה, כשר לישא כפיו^[284], ואינו דומה לכהן שהרג הנפש, שאינו נושא את כפיו^[285], שאין האיסור אלא בהורג במזיד^[286] - לסוברים כן^[287] - ואף לסוברים - וכן הלכה^[288] - שהאיסור הוא אף בהורג בשוגג^[289], שונה הדבר כאן שהתכוין לשם מצוה^[290], ועוד, מהיכן אנו יודעים שמלאו לו חודשיו^[291], שמא נפל* הוא^[292], ועוד, שמא לא מחמת מחמת מילה, אלא הרוח בלבלתו אחר המילה^[293].

יש מהראשונים החולק על כל זה, וסובר, שאין איסור לכהן שהרג את הנפש לשאת את כפיו, אלא שאין דרך-ארץ* שישא את כפיו, כיון שידו מלאו דמים^[294].

כהן שעבד עבודה-זרה*, בין באונס בין בשגגה, אף על פי שעשה תשובה, אינו נושא את כפיו^[295] לעולם^[296], שכן כהן שעבד עבודה זרה פסול לעבודה*^[297], אף על פי שחזר בתשובה גמורה^[298], וברכה כעבודה היא, שנאמר: לשרתו ולברך בשמו^[299], והוקשה^[300] ברכה לעבודה^[301], והוא גרוע מההורג את הנפש, שאינו נושא את כפיו^[302].

כהן שהמיר את דתו, לא ישא את כפיו^[303]. נאנס הכהן להמיר דתו - ולא עבד עבודה זרה^[304] - נחלקו בו אחרונים: יש פוסקים שנושא את כפיו^[305], שאינו נקרא משומד* אלא אנוס^[306]. ויש פוסקים שאינו נושא כפיו^[307].

המיר הכהן דתו ועשה תשובה, נחלקו בו גאונים, ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאם עשה תשובה נושא כפיו^[308]. ואף על פי שכיון שנשתמד חילל את קדושתו, כיון שחזר חזרה קדושתו ולא פקעה לו^[309], שכן כהן שעבד עבודה זרה, הרי הוא כבעל מום ואוכל בקדשים^[310], ואסורים בזונה וחללה^[311]. ואפילו כהן בעל מום כשר - לסוברים כן^[312], וכן הלכה^[313] - לנשיאת כפים^[314], אלא אם כן יש לו מום בידיו^[315], מפני שהעם מסתכלים בו^[316]. והמשתחוה לעבודה זרה בשוגג נחלקו בו תנאים אם כשר לעבודה^[317], אבל בנשיאת כפים הכל מודים שאם עשה תשובה כשר^[318]. וכהן שעבד עבודה זרה, כיון ששב, קיבלו הקדוש ברוך הוא ומסכים על ידו בברכתו^[319], ואם לא יעלוהו לדוכן, נמצאת עובר על אונאת-דברים*, שהוא כאומר לו: זכור מעשיך הראשונים^[320]. ב) ויש סוברים שאף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם^[321], שהרי חילל קדושתו של אהרן^[322]. ג) ויש מהראשונים סוברים, שכהן שהמיר את דתו ושב בתשובה, לכתחילה אין אומרים לו לעלות לדוכן, ואם עלה אין מוחים בידו^[323].

היו בידי הכהן שאר עבירות, מלבד הריגה ועבודה זרה - כגון אם היה מגלה עריות או אוכל נבילות וכיוצא באלו^[324] - אין מונעים אותו מלישא כפיו^[325].

שנים

השנים כיצד^[326], נחלקו ראשונים:

א) רוב הראשונים סוברים ששלושה חילוקים יש בדבר^[327]: א) קטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל^[328], אף על פי שיודע לישא את כפיו^[329], ועל זה שהוא ששנינו: קטן, אינו נושא את כפיו^[330], אבל עם כהנים שהם גדולים, נושא^[331], ללמוד ולהתחנך^[332], כפי שמצינו בשירת הלויים, שהיו קטנים עומדים ביניהם^[333], או כדי לבסם את הקול, כפי שמצינו בשירת הלויים^[334], ועל זה הוא ששנינו: קטן היודע לפרוס כפיו, חולקים לו תרומה בבית הגרנות^[335]. ב) מי שהביא שתי שערות, נושא את כפיו, אפילו בפני עצמו, ודוקא באקראי ולא בקביעות, עד שיתמלא זקנו^[336], כדי להחזיק עצמו בכהונה^[337], ועל זה הוא ששנינו: קטן, אינו נושא את כפיו^[338], משמע שאם הביא שתי שערות, ישא כפיו^[339], ואינו יכול לישא בקביעות, שהרי שנינו: נתמלא זקנו, ראוי לישא את כפיו^[340], וכן אמרו בירושלמי, שקטן אינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו^[341]. ג) מי שנתמלא זקנו, נושא את כפיו אפילו יחידי בקביעות^[342], ועל זה הוא ששנינו: נתמלא זקנו, ראוי לישא את כפיו^[343].

ב) ויש מהראשונים סוברים, שלעולם קטן אינו נושא כפיו, עד שיביא שתי שערות, ומה ששנינו: קטן היודע לפרוס כפיו^[344], היינו שהביא שתי שערות^[345].

ג) ויש מהראשונים סוברים שנער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו^[346], ואפילו יש כהנים אחרים עימו^[347], ואפילו הביא שתי שערות^[348], ולא אמרו קטן היודע לפרוס כפיו^[349], שרשאי לפרוס כפים, אלא שכל שהגיע לכלל דעת שיודע לעשות כך, חולקים לו תרומה^[350]. או שגרסו: קטן היודע לפרוש חוקו חולקים לו תרומה בבית הגרנות^[351].

ד) ויש מהראשונים סוברים שקטן או אפילו גדול שלא נתמלא זקנו לא ישא את כפיו^[352], כשהוא לבדו, אבל עם אחרים, משידע לישא כפיו נושא עימהם^[353], ומה ששנינו: קטן אינו נושא את כפיו^[354], אינו בא לומר שבן שלוש עשרה שנה נושא את כפיו, אלא אגב הדברים האחרים שנישנו שם, נקט קטן, והוא הדין בן שלוש עשרה עד שנתמלא זקנו^[355]. וביארו אחרונים, שאף לדעתם קטן מותר מעיקר הדין לישא את כפיו באקראי, אלא שכיון שאינו אלא להחזיק עצמו בכהונה^[356], והיינו להאכילו תרומה או חלה, ובזמן הזה שאין הכהנים אוכלים תרומה וחלה, אסרו בכל ענין^[357].

ה) ויש מהראשונים סוברים להיפך, שנער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו, אם יש שם כהן אחר שנתמלא זקנו^[358], אבל אם אין שם כהן שנתמלא זקנו, כיון שהוא גדול והביא שתי שערות נושא כפיו, אף על פי שלא נתמלא זקנו^[359].

בירושלמי נחלקו תנאים מאימתי קטן נושא כפיו: לדעת תנא קמא הקטן אינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו^[360]. ולדעת רבי, מבן עשרים שנה ומעלה נושא את כפיו^[361], שנאמר: ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'^[362], ואף על פי שנתמלא זקנו, אינו כשר לישא כפיו עד שיהא בן עשרים^[363], ואם הוא בן עשרים שנה, אף על פי שלא נתמלא זקנו, כשר^[364].

להלכה כתבו הפוסקים שקטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל, אבל עם כהנים שהם גדולים, נושא, ומי שהביא שתי שערות, נושא את כפיו, אפילו בפני עצמו, באקראי ולא בקביעות, עד שיתמלא זקנו, שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע^[365].

כל שהגיע לשנים שראוי להתמלאות זקנו, כתבו הפוסקים, שאף על פי שלא נתמלא, כאילו נתמלא זקנו^[366].

יין

היין כיצד^[367], מתקנת חכמים^[368] השכור* אסור בנשיאת כפים^[369], ולכן נסמכה פרשת כהן מברך^[370] לפרשת נזיר^[371], לומר: מה נזיר אסור ביין^[372], אף כהן מברך אסור ביין^[373]. ומי ששתה רביעית* יין בבת אחת אינו נושא את כפיו^[374], עד שיסיר את יינו מעליו, לפי שהוקשה^[375] ברכה לעבודה*^[376], שנאמר: לשרתו ולברך בשמו^[377], והשיכור פסול לעבודה^[378]. שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר^[379], שכן הדין לענין עבודה בבית המקדש^[380], ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוא מזוג, ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו^[381].

טומאת ידים

טומאת הידים כיצד^[382], כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו^[383], אלא נוטל את ידיו^[384] ואחר כך מברך^[385], שנאמר: שאו ידֵכם קדש וברכו את ה'^[386].

על פרטי ודיני נטילת-ידים* שקודם נשיאת כפים, ע"ע נטילת ידים.

לשון

הלשון כיצד^[387], בני חיפה ובני בית שאן לא ישאו את כפיהם, מפני שקוראים לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן^[388], והם מגמגמים בלשונם^[389]. ונחלקו ראשונים: א) רוב הראשונים סוברים שכל העילגים שאין מוציאים את האותיות כתיקונם, כגון שקוראים לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן - או לשיבולת סיבולת^[390], או לחי"ת ה"א^[391], וכיוצא בהן^[392] - אין נושאים את כפיהם^[393], שצריך שהברכה שמברכים בה את ישראל תהא ברורה מפניהם של כהנים, כמו שליח-צבור* שמוציא את הרבים ידי חובתו^[394], והוא אינו אומר הברכות כראוי^[395]. ב) ויש מהראשונים הסובר שאין דין זה אמור בכל עילג, אלא דוקא בקוראים לאלפי"ן עייני"ן^[396] ולעייני"ן אלפי"ן^[397], ואם היו עושים ברכת כהנים, היו אומרים^[398] במקום יאר ה' פניו^[399], יער ה' פניו^[400], ולשון קללה הוא - כמו: ויהי עָרֶךָ^[401] - כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו: פנַי ילֵכו^[402], את פנַי^[403], שתרגומו: את כעסי^[404], אבל אם לא משום שעל ידי חילוף אלף לעין מתהפכים מברכה לקללה, לא היתה הקפדה משום פגם הברכה, שכן אף על המתפלל לא הקפידו בזה, אלא כשהוא שליח-צבור* ומוציא אחרים ידי חובתם, אבל כאן שאין הכהן מוציא אלא את עצמו ידי חובה - לסוברים כן^[405] - אין הקפדה אלא משום היפוך הברכה לקללה^[406]. ואף שלא מצינו בברכת כהנים עי"ן^[407], לולא שאין מאריכים בע' יותר מא', היה ניכר בהברתם בין ע' לא' ולא היה מקום לטעות בין יאר ליער^[408].

להלכה כתבו הפוסקים שמי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן, וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו^[409].

לסוברים - וכן הלכה^[410] - שכל העילגים שאינם מוציאים האותיות כראוי, אינם נושאים את כפיהם^[411], אף כבדי פה וכבדי לשון, שאין דבריהם ניכרים לכל, אין נושאים את כפיהם^[412].

במה דברים אמורים שהקוראים לאלפ"ין עייני"ן אין נושאים כפיהם, במקום שכולם קוראים כהוגן, ואם באו לשם אנשים ממקום שאין קוראים כהוגן, לא ישאו כפיהם^[413], אבל במקום שכולם קוראים לאלפי"ן עייני"ן, אף הכהנים הקוראים כן עולים לדוכן^[414], וכן הדין - לסוברים שכן הדין אף בחיתוך שאר האותיות^[415], וכן הלכה^[416] - במקום שקוראים לשיבולת סיבולת^[417], שהוא כמו בעל מום בידיו - הפסול לישא את כפיו^[418] - שאם היה דש בעירו, מותר^[419]. ויש מהאחרונים המצדד, שאם באו ממקום שאין קוראים כהוגן למקום שקוראים כהוגן, כל שאין שינוי במבטא כל כך שיהיה נראה כקללה חלילה, רק שאין מוציאים התיבה כתיקנה, אין קפידא, כיון שמצוה לישא כפיו^[420].

מלבד שש המניעות האמורות, דנו ראשונים ואחרונים במניעות נוספות המונעות מנשיאת כפים:

ידיו צבועות

מי שהיו ידיו צבועות אסטיס - צבע דומה לתכלת^[421] - ופואה - שורשים אדומים שצובעים בהם אדום^[422] - לא ישא את כפיו^[423], מפני שהעם מסתכלים בו^[424], ואם רוב אנשי העיר מלאכתם בכך, ישא את כפיו^[425], שאז לא יסתכלו בו^[426]. וכן אם הוא דש בעירו, ישא את כפיו^[427], שלא גרע ממומים שבפניו ובידיו, שאם היה דש בעירו מותר^[428].

חלל

החלל* - שהוא כזר*^[429] - אינו נושא את כפיו^[430], לפי שאינו בכיהונו^[431]. ויש שכתב שלמדים דין זה מהכתוב בברכת כהנים: דבר אל אהרן ואל בניו וגו'^[432], שיהא כעין אהרן ובניו^[433], ונאמר: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם^[434], שיהיה זרעו מיוחס אחריו^[435]. ואף עם כהנים אחרים אין לו לישא כפיו, ואם עלה ירד, ואם בירך ברכת כהנים עובר בעשה, כדרך שאמרו בזר^[436].

הנושא גרושה וחללה

כהן הנושא גרושה* - וגרושה אסורה לכהן^[437] - או חללה - וחללה פסולה לכהן^[438] - יש שכתבו שאינו פסול אלא לעבודה* במקדש^[439], וכשר לנשיאת כפים^[440]. ויש שכתבו שהרי הוא פסול מנשיאת כפים^[441], עד שידר הנאה על דעת רבים מהנשים הפסולות לו^[442]. וכן הלכה^[443].

המיטמא למתים

כהן המיטמא למתים שאינם משבעה מתי מצוה - וכהן אסור להיטמא למתים שאינם משבעת מתי מצוה^[444] - יש שכתבו שאינו פסול אלא לעבודה* במקדש^[445], וכשר לנשיאת כפים^[446]. ויש שכתבו שהרי הוא פסול מנשיאת כפים^[447], עד שיקבל עליו שלא ליטמא עוד^[448]. וכן הלכה^[449].

אבל

האבל^[450], אם נושא את כפיו, נחלקו הדעות: א) יש סוברים שכל זמן האבילות אפילו עד שנים עשר חודש על אביו ועל אימו אין נושא כפיו^[451], שכל מי שעומד לברך ראוי לו שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב, שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר לעשיו: הביאה לי ציד וגו'^[452], ולאחר שיאכל וישתה ותהא נפשו שמחה עליו אמר לברכו^[453], וזה שדואג על מתו ויושב שלא במקומו אינו מברך בשמחה^[454]. ב) ויש סוברים שהאבל נושא כפיו^[455], שהרי אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה^[456]. ג) ויש מחלקים: תוך שבעת ימי אבילות, לא ישא כפיו, משום שאינו שרוי בשמחה, ולאחר מכן נושא כפיו^[457].

אף לסוברים שאבל אינו נושא כפיו^[458], מכל מקום אם עלה לדוכן לא ירד^[459].

לסוברים שאבל אינו נושא כפיו^[460], אם קראו לו לעלות לדוכן - שנתחייב במצות העשה של ברכת כהנים, לסוברים כן^[461], וכן הלכה^[462] - נחלקו אחרונים בדינו: יש סוברים שצריך לעלות, שאם לא כן עובר בעשה^[463]. ויש סוברים שאינו צריך לעלות^[464]. ויש מחלקים: בחול אינו צריך לעלות, ובשבת צריך לעלות, שאם לא כן מראה אבילות בפרהסיא^[465].

אונן

אונן^[466] לא ישא את כפיו, שהרי אונן אינו עובד בעבודת המקדש^[467], ונשיאת כפים דומה לעבודה^[468]. ועוד, שאינו חייב במצוות^[469]. ועוד, שאינו שרוי בשמחה^[470]. ואפילו ביום-טוב*, שחייב בכל המצוות^[471], אינו נושא את כפיו, שהרי אינו עובד בעבודת המקדש^[472]. ומכל מקום אם עלה לדוכן לא ירד, אף על פי שאונן מחלל עבודה^[473].

פנוי

פנוי, אם נושא כפיו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו נושא כפיו^[474], שהשרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה^[475]. ויש סוברים שנושא כפיו^[476], שאין די בזה הטעם לבטל מצות עשה שהכהנים חייבים בה^[477]. וכן המנהג^[478].

פרוע ראש

יש שנהגו שכהנים פרועי-ראש* - מגודל שיער^[479] - אינם מברכים ברכת כהנים^[480].

מנעלים

אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם - ומנעליהם^[481] - לדוכן^[482], אלא קודם נשיאת כפים יחלצו מנעליהם^[483], שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו^[484], וגנאי הוא לעצמו, שמתלוצצים עליו כשסנדלו מותר^[485], וישוב לקושרה^[486], וחבריו מברכים^[487], ויאמרו - חלל* הוא - בן גרושה או בן חלוצה^[488], ואינו ראוי לנשיאות כפים ולכן הלך וישב לו^[489], וזו אחת מתשע תקנות^[490] שהתקין רבן יוחנן בן זכאי^[491]. וכתבו אחרונים, שאף על פי שבמנעלים שלנו אין רצועות ואין חשש זה, מכל מקום לא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם, והוא כדבר שנאסר בממון שאסור לעולם^[492].

באיסור נעילת הסנדל בשעת ברכת כהנים, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שעומדים יחפים^[493], ואף בבתי שוקים אסור לעלות^[494]. ויש סוברים שמותר לעלות בבתי שוקים^[495], שאין לחוש בהם שתיפסק רצועה^[496]. וכן הלכה^[497].

בתי שוקים אלו, שמותר לעלות בהם - לסוברים כן^[498], וכן הלכה^[499] - נחלקו בהם אחרונים: יש סוברים דהיינו בתי שוקים של עור, שכיון שאין בהם רצועה, אף של עור אין לחוש שיפסקו^[500]. ויש סוברים שלא נאמר ההיתר אלא בבתי שוקים שאינם של עור, אבל בתי שוקים של עור אסור, שבכלל סנדלים ומנעלים הם^[501].

למעשה, יש מהאחרונים שכתבו שנהגו להקל במקצת מקומות^[502]. ויש מהאחרונים שכתבו בסתם שהמנהג לישא כפיו אף בבתי שוקים של עור^[503].

בזמן הזה, שאין רגילים לילך יחף לפני גדולים, כתבו אחרונים שאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש, שהוא דרך גנאי, אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד^[504], וכן המנהג^[505].

בזמן חליצת המנעלים, נחלקו הדעות: יש שכתבו שחליצת המנעלים קודמת לנטילת-ידים* שלפני נשיאת כפים^[506]. ויש שכתבו שנטילת ידים קודמת לחליצת המנעלים^[507].

יש שכתבו שטוב לחלוץ המנעלים מחוץ לבית הכנסת^[508], או להצניע המנעלים תחת הספסלים^[509], שאין נכון שבשעת הברכה המנעלים גלוים לעיני כל הקהל לפני הדוכן^[510].

נידה

מי שאשתו נדה*, יש הסובר שאינו נושא את כפיו, שחוששים שמא נגע בדבר שנגעה היא ובא לידי טומאה^[511].

האמירה

לשונה

נוסח ברכת כהנים מפורש בתורה: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך וִיחֻנֶּךָּ, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום^[512].

כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו ברכה יותר על אלו שלושה פסוקים של ברכת כהנים^[513], כגון ה' אלהי אבותֵכם יֹסף עליכם ככם אלף פעמים^[514], וכיוצא בה^[515], וכהן המוסיף - אפילו ברכה אחת בברכת כהנים^[516] - עובר משום בל-תוסיף*^[517], ואיסור זה הוא בין אם מוסיף בקול ובין אם מוסיף בלחש^[518]. ואפילו לסובר שאחר זמן המצוה אין איסור בל תוסיף^[519], כאן עובר שזה נקרא בתוך הזמן, שמכיון שאילו נזדמן לכהן ציבור אחר שלא התפללו ולא שמעו ברכת כהנים מברך עוד פעם^[520], כל היום זמנו^[521]. מטעם זה אפילו אם לא נתכוין הכהן בתוספתו לשם מצות ברכת כהנים, ושלא בזמנו הרי לדברי הכל צריך כוונה לעבור על בל תוסיף^[522], מכל מקום עבר הכהן, שהרי זה נקרא בתוך זמנו^[523].

מספר דברים נצרכים לצורת אמירת ברכת כהנים^[524], וסימנם לע"ן קפ"ש^[525]: צריך לברך בלשון הקודש ובעמידה, בנשיאת כפים, בקול רם, פנים כנגד פנים כלפי העם^[526], ובמקדש אף בשם-המפורש*^[527].

על הברכה בשם-המפורש* ובכינוי, עי' להלן: במקדש^[528] ולהלן: מחוץ למקדש^[529]. על כך שאין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בנשיאת כפים, עי' להלן: הידים^[530].

לשון הקודש

אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקודש^[531]. ומספר לימודים לדבר: א) הדבר נלמד בגזרה-שוה* "ברכה" "ברכה" מברכות-וקללות*^[532], נאמר כאן: כה תברכו^[533], ונאמר להלן: אלה יעמדו לברך את העם^[534], מה להלן בלשון הקודש - שהברכות נאמרות בלשון הקודש^[535] - אף כאן בלשון הקודש^[536]. ב) הרי הוא אומר: כה^[537], עד שיאמרו בלשון הזה^[538], שכל מקום שנאמר ענייה ואמירה: "כה", ככה בלשון הקודש^[539], שכה תברכו פירושו כמו שאני אומר, והיינו בלשון הקודש^[540]. ג) אָמור להם^[541], פירושו: בזאת הלשון תאמרו להם^[542]. ד) כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו עליו השלום: כה תברכו^[543], בלשון הקודש^[544].

בטעם שציותה התורה שתהיה ברכת כהנים בלשון הקודש, כתבו ראשונים, כי אם יעתיקו זה המאמר ללשון אחר אולי תפסד הכוונה ותתבלבל^[545].

כהן שבירך ברכת כהנים שלא בלשון הקודש, לא יצא ידי חובת ברכת כהנים, וצריך לחזור ולברך^[546].

עמידה

אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בעמידה*^[547], והוא ענף מצוה^[548]. ומספר לימודים לדבר: א) הדבר נלמד בגזרה-שוה* "ברכה" "ברכה" מברכות-וקללות*^[549], נאמר כאן: כה תברכו^[550], ונאמר להלן: אלה יעמדו לברך את העם^[551], מה להלן בעמידה, אף כאן בעמידה^[552], שאם בברכה ההיא דקדקה התורה שתהיה בעמידה, כל שכן בזאת הברכה, למעלתה^[553]. ב) הדבר נלמד בהקש*^[554], הרי הוא אומר: לשרתו ולברך בשמו^[555] - ויש גורסים: לשרתו ולברך בשם ה'^[556] - מקיש ברכה לשירות^[557], מה שירות בעמידה - שהעבודה* אינה כשרה אלא בעמידה^[558] - אף ברכה בעמידה^[559]. ג) הדבר נלמד בהיקש אחר^[560], נאמר: לעמֹד לשרת בשם ה' הוא ובניו^[561], מקיש בניו לו, מה הוא בעמידה אף בניו בעמידה^[562]. ד) כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו עליו השלום: כה תברכו^[563], בעמידה^[564].

כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום, וצריך לחזור ולברך מעומד^[565].

קול רם

אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בקול רם^[566], שיהא כל הקהל שומע^[567]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: אָמור להם^[568], שיהא כל הקהל שומע^[569], כאדם שאומר לחבירו^[570]. ב) כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו עליו השלום: כה תברכו^[571], בקול רם^[572].

כהן שבירך ברכת כהנים בלחש, לא יצא ידי חובת ברכת כהנים, וצריך לחזור ולברך^[573].

פנים כנגד פנים

ברכת כהנים צריכה להיות פנים כנגד פנים^[574], שיהיו פני הקהל כנגד פני הכהנים^[575]. ושני לימודים לדבר: א) אָמור להם^[576], כאדם האומר לחבירו^[577], ומדרך המספר עם חבירו שיהיו פניו כנגד פניו^[578]. ב) כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו עליו השלום: כה תברכו^[579], פנים כנגד פנים^[580].

בטעם שצריכה הברכה להיות פנים כנגד פנים, כתבו ראשונים, כדי שיתבוננו ישראל בענין זאת הברכה ובנשיאות כפי הכהנים^[581].

מנין

אין נשיאת כפים בפחות מעשרה^[582]. ובטעם הדבר נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאף על פי שאינו דבר-שבקדושה* צריכים בו עשרה^[583], משום שמזכירים בה את השם, שאומרים: יברכך ה'^[584], והרי זה כזמון* שצריך עשרה, מפני שאומרים נברך לאלהינו^[585]. ב) ויש סוברים שנשיאת כפים בכלל דבר שבקדושה, ולכן צריכה עשרה^[586]. ג) ויש סוברים שאף על פי שאינו דבר שבקדושה צריכים בו עשרה, משום שנאמר בו: כה תברכו את בני ישראל^[587], ולמדים בגזרה-שוה* - "בני ישראל" "בני ישראל"^[588] - מונקדשתי בתוך בני ישראל^[589], שאינה אלא בעשרה^[590], ואין זו אלא אסמכתא*, ומדרבנן הוא שהצריכו עשרה^[591]. ד) ויש מהאחרונים שהסביר, שלפיכך אין נשיאת כפים דומה לשאר ברכות, מפני שנאמר בה: ואני אברכם^[592], הרי שצריכה השראת שכינה, ואין שכינה שורה בפחות מעשרה, ומפני זה דומה לדבר שבקדושה שאף היא אינה אלא בעשרה מטעם זה^[593].

התחילו לישא כפיהם בעשרה, ויצאו מקצתם, גומרים^[594].

כהנים מצטרפים למנין העשרה^[595], שהרי עיר שכולה כהנים פורשים כפיהם ומברכים לאחיהם שבשדות^[596], ומוכח שכהנים הם מן המנין^[597]. והטעם בזה כתבו ראשונים, שהכהנים בכלל ברכה, וכפי שמצינו בברכת-חתנים* שצריכה עשרה^[598], והחתן הוא מן המנין^[599].

הניגון

כהנים המנגנים ברכת כהנים הרי אלו משובחים, שכן כל הברכות והשבחות נאמרו בהלל וזמרה, וכל מה שמנעימים בזמירות הוא יותר טוב^[600]. ומכל מקום^[601] יזהרו שלא ינגנו בכל ברכת כהנים אלא ניגון אחד מתחילה ועד סוף, אבל לא ינגנו שנים או שלושה ניגונים - כגון בכל פסוק ניגון אחר, וכל שכן בכל תיבה^[602] - שיש לחוש לטירוף הדעת^[603].

במקדש

מקומה

במקדש, נשיאת כפים היתה על מעלות האולם*^[604], דהיינו שתים עשרה המעלות שהיו בין האולם והמזבח^[605].

בדעת הסוברים - וכן הלכה^[606] - שעזרת כהנים גבוהה מעזרת ישראל, ומעלה היתה שם והדוכן* נתון עליה^[607], יש מהראשונים שכתבו שהוא היה משמש לכהנים לנשיאת כפים^[608], והלוים היו עומדים בראש עזרה שלהם - היינו בחמש עשרה המעלות שמעזרת נשים לעזרת ישראל^[609] - וכך נאה, ברכת כהנים בראש עזרתם ושל לוים בראש עזרתם, וישראל ביניהם^[610]. ונחלקו אחרונים לדעה זו: א) יש מפרשים, שכיון שבעל-מום* - שאינו בפניו, ידיו ורגליו^[611] - כשר לנשיאת כפים - לסוברים כן^[612], וכן הלכה^[613] - אלא שאינו יכול להיכנס בין האולם ולמזבח ולברך ברכת כהנים על מעלות האולם, ולכן היה מברך על דוכן זה^[614]. ב) ויש מפרשים שכשהיה דוחק במעלות האולם מריבוי הכהנים, עמדו השאר על דוכן זה בשעת ברכת כהנים^[615]. ד) ויש מפרשים שהכהנים כולם עמדו על דוכן זה^[616].

על כך שהשם דוכן, הושאל למקום נשיאת הכפים של הכהנים על מעלות האולם, ע"ע דוכן^[617].

זמנה

זמן ברכת כהנים במקדש הוא בגמר העבודה^[618], שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשֹׂת החטאת והעֹלה והשלמים^[619], זה מקרא מסורס^[620], שאילו בירך אותם קודם שירד, היה לו לומר - בסוף הפסוק - ומלברך את ישראל^[621], ואין ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת העולה והשלמים - ואחר כך^[622] - וישא אהרן את ידיו ויברכם^[623], אלא מלמד^[624] שבירידתו נשא את כפיו ובירך את העם^[625], ו"וירד" פירושו, וכבר ירד^[626], הרי שלאחר גמר כל עשיית הקרבן הוא זמן ברכת כהנים^[627].

באיזו עבודה מברכים ברכת כהנים במקדש, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלא היו הכהנים נושאים את כפיהם אלא - פעם אחת ביום^[628] - אחר שישלימו הכהנים עבודת תמיד* של שחר^[629], דהיינו לאחר הקרבת התמיד* והקטרת הקטורת^[630], ולא יותר^[631]. וביארו אחרונים הטעם, לפי שלא מצינו במקדש יותר מפעם אחת ביום, כפי שנכתב בשמיני למלואים*^[632]. ואף על פי שמחוץ למקדש אין איסור לישא כפים אפילו כמה פעמים ביום אחד^[633], זה דוקא משום שאומרים השם בכינויו^[634], אבל במקדש שאומרים השם ככתבו^[635], מרוב קדושתו העמידו על דין תורה לברך פעם אחת ביום לבד^[636]. ב) ויש מהראשונים סוברים, שנשיאת כפים במקדש היתה בעבודת תמיד של שחר, והוא הדין במוספים^[637] ובתמיד של בין הערבים^[638], שבכל עבודת ציבור היו נושאים כפיהם^[639].

הגבהת הידים

הגבהת הידים שנעשית בשעת ברכת כהנים^[640], היתה נעשית במקדש כך שהכהנים - חוץ מכהן-גדול^[641] - נושאים את ידיהם למעלה מראשיהם^[642] - אף על פי שמחוץ למקדש אין מגביהים אלא כנגד כתפיהם^[643] - מפני שמברכים את העם בשם-המפורש*^[644], ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם^[645], ואינו ראוי שיהיה ראשם של כהנים למעלה ממקום שכינה ששורה על ידיהם^[646]. ועוד, שיש לחוש שמא יסתכלו בידיהם^[647], והמסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים שהיו מברכים את ישראל בשם המפורש עיניו כהות^[648], שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם^[649].

בהגבהת הידים של כהן גדול, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, כהן גדול אינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ*^[650], שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם^[651], אהרן נושא את ידיו למעלה מן העם ולא למעלה מן הציץ, ושאר בניו למעלה על גבי ראשיהם^[652], והטעם, כתבו ראשונים, מפני ששם-המפורש* כתוב עליו^[653], ואין כבוד שיהיו הידים מעליו^[654]. ולדעת ר' יהודה, אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם^[655].

להלכה פסקו ראשונים שאין הלכה כר' יהודה^[656], וכהן גדול אין מגביה ידיו למעלה מן הציץ^[657], אלא למטה מן הציץ^[658].

בשעת ברכת כהנים במקדש היו אצבעותיהם של הכהנים פשוטות^[659], לא כפופות^[660].

הברכה

לפני ברכת כהנים היו הכהנים מברכים ברכת-המצוות*, כפי הנוסח שמברכים מחוץ למקדש^[661].

אמירת שם ה'

בברכת כהנים במקדש אומרים הכהנים את השם ככתבו^[662], בין בברכה^[663], ובין בשמות של הפסוקים יברכך, יאר, ישא^[664]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: ושמו את שמי^[665], שם המיוחד לי^[666], ככתבו^[667]. ב) כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו, כה תברכו^[668], בשם-המפורש*^[669].

שם המפורש הזה הנהגה במקדש בשעת ברכת כהנים, רוב הראשונים סוברים שהוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א^[670], וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום^[671]. ויש מהראשונים הסובר ששם ה' שהיו הכהנים אומרים בבית המקדש, הוא שם בן מ"ב אותיות^[672]. ויש מהאחרונים שכתב שהיו מברכים בשם בין י"ב אותיות^[673], ואותם שאין יודעים מזכירים שם הויה ככתבו^[674].

אמירת השם המפורש בבית המקדש בשעת ברכת כהנים, נחלקו ראשונים אם היא חיוב^[675]. או רשות, שהיו רשאים להזכיר את השם ככתבו במקדש, אבל אם אינם רוצים להזכיר רשאים הם להזכיר בכינויו כבמדינה^[676].

משמת שמעון הצדיק, פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש, אפילו במקדש^[677]. ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: א) יש מפרשים הטעם, שלא היו ראויים לכך^[678], והיו יראים להזכיר^[679]. ב) ויש מפרשים הטעם, כדי שלא ילמדו אותו הדיוטות^[680], דהיינו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון^[681], ומשמת שמעון הצדיק נתרבו אנשים שאינם הגונים^[682]. ג) ויש מפרשים, שאין ההיתר להזכיר השם המפורש אלא בשעת גילוי שכינה^[683], ונמנעו כהנים לברך בשם המיוחד משמת שמעון הצדיק, לפי שלא זכו שוב לגילוי שכינה^[684].

לסוברים שבמקדש היו אומרים את השם המפורש של יו"ד ה"א^[685], יכלו להימנע מלאומרו, אף על פי שנצטוו לברך בשם המפורש^[686], שהרי - לסוברים כן^[687] - אינו חובה אלא רשות^[688]. או - שהוא חובה, אלא - שאין ההיתר להזכיר השם המפורש אלא בשעת גילוי שכינה^[689], ונמנעו כהנים לברך בשם המיוחד משמת שמעון הצדיק, לפי שלא זכו שוב לגילוי שכינה^[690]. ולסוברים שבמקדש היו אומרים שם של מ"ב אותיות^[691], לאחר מותו של שמעון הצדיק היו מזכירים שם בן ארבע אותיות ככתבו^[692].

על הסוברים שאין חיוב נשיאת כפים מן התורה, אלא במקדש, בזמן שהיו מברכים בשם המפורש,

עי' לעיל: מהותו וחיובו^[693]. על כך שבשעה שבירכו בשם-המפורש*, המסתכל בכהנים בשעה שמברכים את ישראל, עינו כהות, עי' להלן: מחוץ למקדש^[694].

ההקראה

בברכת כהנים במקדש - כהן^[695] - אחד מקריא לפניהם הפסוקים מילה מילה^[696], כדרך שעושים בגבולין^[697], עד שישלימו שלושה הפסוקים^[698].

עניית הקהל

בברכת כהנים במקדש, אין העם עונים - אמן*^[699] - אחר כל פסוק^[700], כמו שעושים מחוץ למקדש^[701], אלא עושים אותה במקדש ברכה אחת^[702], וכשישלימו, כל העם עונים: ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם^[703]. וביארו אחרונים הטעם שעושים אותה ברכה אחת, שאי אפשר להפסיק בין ברכה לברכה באריכות כזו, ולכן נעשו כולם ברכה אחת^[704]. ומכל מקום צידדו ראשונים שבשעת שמיעת השם-המפורש* - שהיה נאמר במקדש בברכת כהנים - היו השומעים אומרים לאלתר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד^[705], ולפי שלא היו מפסיקים בין פסוק לפסוק, חשוב להם כמו ברכה אחת^[706].

על מחלוקת הראשונים אם בבית ראשון ענו אמן במקדש, והתקנה היא תקנת עזרא, או שאף בבית ראשון ענו ברוך ה' אלהים וכו', ע"ע אמן^[707].

מחוץ למקדש

זמנה

מתקנת-חכמים* לומר ברכת כהנים בתפילה^[708], והיא תקנת שלמה המלך^[709]. בעת שיגיע שליח צבור לעבודה^[710], כשיאמר רצה, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן^[711], שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשֹׂת החטאת והעֹלה והשלמים^[712], מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה^[713], שמהכתוב משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה^[714], לכן תיקנו גם בתפילה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת עבודה^[715], שכיון שבמקדש לא היו מברכים ברכת כהנים עד גמר העבודה^[716], כשמסיימים שומע תפילה, ששם הוא גמר הבקשות, צריך לעקור רגליהם למקום הדוכן^[717]. ולכתחילה יזהרו לעקור בהתחלת אמירת רצה^[718], וכל שלא סיים רצה יכול לעקור^[719], ואם לא עקר את רגליו, שוב אינו עולה^[720], ואף אם לא יגיע לשם עד שיסיים שליח ציבור רצה, אין בזה קפידא^[721], ואפילו לא יגיע לשם עד שסיים מודים^[722]. ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, עד שישלים שליח ציבור ההודאה^[723]. ואז מחזירים פניהם לנשיאת כפים^[724]. ונקבע לומר ברכת כהנים קודם שים שלום, משום שברכת כהנים מסיימת בשלום, ושם הוא גמר התפילה, ולכן סמכוה לשם^[725].

על השם דוכן, שהושאל למקום נשיאת הכפים של הכהנים בבית הכנסת, ע"ע דוכן^[726]. על החזרת הכהנים פניהם, שלא תהיה אלא דרך ימין*, ע"ע כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין^[727]. על המחלוקת אם נשיאת כפים מחוץ לבית המקדש, חיובה מן התורה או מדרבנן, עי' לעיל: מהותו וחיובו^[728].

התפילות שנושאים בהם כפים

בימי חול, שבתות וימים טובים, אין נשיאת כפים אלא בשחרית* ומוסף*^[729] - שאין נשיאת כפים אלא ביום, לסוברים כן^[730], וכן הלכה^[731] - וגזרו חכמים שלא ישאו כפיהם בתפילת מנחה, משום שכרות^[732], השכיחה באותה שעה^[733], שכיון שכבר סעד ולעיתים נמשכת הסעודה ומשתכר, ונושא כפיו כשעודו שיכור, וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו^[734]. או משום שאין נשיאת כפים - לסוברים כן^[735] - אלא בבוקר^[736].

בטעם שתיקנו נשיאת כפים בתפילות הללו, כתבו אחרונים בדעת הסוברים שנשיאת כפים במקדש היתה בכל עבודת ציבור^[737], שכן ראוי לתקן אף מחוץ למקדש, לשאת כפים בתפילות שהם נגד עבודות ציבור, אלא שבמנחה בחול לא תיקנו כן משום שכרות^[738].

יש שנהגו שאין נושאים כפים בכל יום^[739], אלא ביום-טוב*^[740]. ומספר טעמים לדבר: א) נוהגים הכהנים לטבול קודם נשיאת כפים^[741], ויש עונות - בחורף^[742] - שקשה להם לטבול^[743], וגם בושים, ויש שאירע להם דבר לאונסם^[744], ולכן נושאים כפים ביום טוב בלבד, משום שנהגו לטבול בערב-יום-טוב*^[745]. ב) משום ביטול מלאכה^[746] וטורח ציבור, אף על פי שהוא ביטול קטן, שאפילו אם יאמרו במהירות אי איפשר בלי שהות קצת^[747]. ג) מפני הגוים^[748]. ד) מחמת ביטול מלאכה לעם בגלותם, שאין להם לפרנס כדי ביתם, אינם שרויים בשמחה^[749], לכן אין נושאים כפיהם ביום שיש בו ביטול מלאכה לעם^[750], ואף בשבת אינן נושאים כפיהם מפני שטרודים במחשבתם והרהורים על מעשה ידיהם שעברו^[751], ושעתידים להיות וינוח גופם קצת מעמלם ואינם שרויים כל כך בשמחה כמו ביום טוב, שנאמר בו: ושמחת בחגך^[752], אבל ביום טוב שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך^[753].

לנוהגים שלא לישא כפים אלא ביום טוב^[754], יש מהם הנוהגים לישא כפים אף בשחרית^[755]. ויש הנוהגים שלא לישא כפים אלא בתפילת מוסף^[756], וביארו אחרונים הטעם - לדעתם שהטעם שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, הוא משום שאינם שרויים בשאר ימים בשמחה^[757] - שאפילו ביום טוב, אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב^[758].

לנוהגים שלא לישא כפים אלא במוסף של יום טוב^[759], ביום הכיפורים, יש מהם הנוהגים לשאת כפים בשחרית^[760]. ויש מהם שאינם נוהגים לשאת אז כפים^[761].

לנוהגים שלא לישא כפים אלא במוסף של יום טוב^[762], יש הנוהגים שכשחל יום טוב בשבת, אין נושאים כפים^[763], משום שהכהנים נוהגים לטבול עבור נשיאת כפים^[764], וחששו שמא יבואו לידי איסור בטבילה בשבת^[765].

יש הנוהגים שאין נושאים כפים בחול, כי אם במוסף של שבת ויום טוב^[766].

יום הכיפורים

ביום-הכפורים*, נחלקו תנאים על התפילות שהכהנים נושאים בהם כפיהם: א) לדעת ר' מאיר - וסתם משנה^[767] - הכהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום, בשחרית*, במוסף*, במנחה* ובנעילה*^[768], ואף על פי שבכל השנה אין נשיאת כפים במנחה^[769], הרי זה משום שחוששים לשיכרותו של הכהן - שכבר סעד ופעמים שמשתכר, והשכור* אסור בנשיאת כפים^[770] - אבל בתענית אין חשש שיכרות^[771]. ב) ולדעת חכמים - ור' יהודה^[772] - שחרית ומוסף יש בהן נשיאת כפים, מנחה ונעילה אין בהן נשיאת כפים^[773], שנאמר: לעמֹד לשרת בשם ה' הוא ובניו^[774], מקיש^[775] בניו לו, מה הוא נשיאות כפים בבוקר, אף בניו נשיאות כפים בבוקר^[776]. או שהוא גזירה משום מנחה של כל השנה שהשיכרות מצויה בה^[777]. או שנשיאות כפים בשחרית נלמד מהכתוב: כה תברכו את בני ישראל^[778], ובמוסף, מהכתוב: וישא אהרן את ידיו אל העם^[779], שנאמר אחר שגמר עבודות היום, ולמעלה מזה כתוב: ויקרב וגו' מלבד עֹלת הבֹּקר^[780], הרי שחוזרים ונושאים כפיהם גם בתפילת מוסף, שהוא נגד עבודת היום^[781]. ג) ולדעת ר' יוסי, נעילה יש בה נשיאת כפים, מנחה אין בה נשיאת כפים^[782], שדוקא במנחה גזרו לפי שישנה בכל ימות השנה, אבל נעילה שאינה בכל ימות השנה לא גזרו בה^[783].

להלכה נחלקו אמוראים: א) לדעת רב יהודה אמר רב, הלכה כר' מאיר^[784], ואף דורשים כן בציבור^[785], וכן נראה מהירושלמי^[786]. ב) ולדעת ר' יוחנן, נהגו העם - מאליהם^[787] - כר' מאיר^[788], אבל אין מורים להם לעשות כן לכתחילה^[789]. ג) ולדעת רבא, מנהג כר' מאיר^[790], שאף על פי שאין דורשים כן בציבור - שאין הדבר פשוט כל כך שהלכה כמותו^[791] - מכל מקום מורים כדבריו^[792], למי שבא לשאול^[793], שמנהג כשר הוא^[794]. ד) ולדעת רב נחמן, הלכה כר' יוסי^[795].

להלכה מסיק התלמוד כר' יוסי^[796], וכן פסקו גאונים וראשונים שביום הכיפורים אין נושאים כפיהם במנחה^[797]. ואף על פי שבמנחה של שאר תענית-צבור* נושאים הכהנים כפיהם^[798], בתענית אמרו שכיון שמאחרים להתפלל אותה סמוך לשקיעת החמה, הרי היא כנעילה^[799], מה שאין כן במנחה של יום הכיפורים שמתפללים אותה בעוד היום גדול^[800], ואין מאחרים אותה כל כך, לפי שצריכים להתפלל אחריה נעילה בזמנה^[801]. או שדוקא בשאר תעניות שאין מתפללים נעילה, אמרו שהמנחה הרי היא כנעילה, ובמקום נשיאת כפים בנעילה הרי הם נושאים כפים במנחה, אבל ביום הכיפורים שמתפללים נעילה, נושאים כפיהם בתפילת נעילה ולא במנחה^[802]. ומכל מקום היו מקומות שנהגו לשאת את כפיהם ביום הכיפורים אף במנחה^[803], וכתבו בטעמם, שכיון שנהגו לאחר את תפילת המנחה ביום הכיפורים עד סמוך לשקיעת החמה - משום שמרבים בבקשת רחמים^[804] - נושאים בה כפים, שהיא כתפילת נעילה^[805].

אף על פי שלהלכה אין נושאים כפים בתפילת מנחה של יום הכיפורים^[806], כהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכיפורים, כתבו ראשונים שהואיל והדבר ידוע שאין שם שיכרות, הרי זה נושא את כפיו ואין מורידים אותו, מפני החשד*, שלא יאמרו שכהן פסול היה ולפיכך הורידוהו^[807].

יש מקומות שנהגו שלא לישא כפים בנעילה^[808], לפי שרוב פעמים נמשכת התפילה עד הלילה - וכשנמשכת תפילת נעילה עד הלילה, אין נושאים בה כפים^[809] - ולפיכך נהגו שלא לישא כפיהם בשום פעם^[810]. ויש שנתנו טעם אחר במנהג זה, שהרי זו כמו תפילת שחרית, שאף בה נהגו באותם מקומות שלא לישא כפים^[811].

על כך כך שאם נמשכה תפילת הנעילה עד הלילה, אין נושאים כפים, ושיש שנהגו לישא כפיהם, עי' לעיל: מהותו וחיובו^[812]. על המקומות שנוהגים שלא לישא כפיהם בשחרית של יום הכיפורים, עי' לעיל^[813].

תענית ציבור ומעמדות

לדעת הסוברים שביום-הכפורים* נושאים כפים בכל ארבע התפילות של היום^[814], בתענית-צבור* - שאין בה נעילה^[815] - ומעמדות*, נושאים כפים בכל שלוש התפילות של היום^[816]. ואף לדעת הסוברים - וכן הלכה^[817] - שביום הכיפורים נושאים כפים בכל תפילות היום מלבד מנחה^[818], בתענית נושאים כפים אף במנחה^[819], שבתענית, שאין בו נעילה, הואיל ותפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, היא דומה לתפילת נעילה^[820], ואינה מתחלפת במנחה של שאר ימים, הלכך יש בה נשיאת כפים^[821]. וכשמתפללים בתענית ציבור מנחה, שלא סמוך לשקיעה, אין נושאים כפים^[822].

בתענית ציבור שיש בה נעילה^[823], אין נושאים כפיהם במנחה, גזירה מנחת תענית מפני מנחת כל יום^[824].

תשעה באב

בתשעה-באב* - שחרית - אין אומרים ברכת כהנים^[825], לפי שנאמר: ובפרִשׂכם כפיכם אעלים עינַי מכם^[826]. ועוד, שכהן אבל אינו נושא את כפיו, לפי שכל מי שעומד לברך ראוי שיהיה בשמחה, והאבל שרוי בצער, אף כאן כל העולם כולו בצער וביגון על חרבן בית מקדשנו, ואיך הכהנים ישאו את כפיהם והם שרויים באבל^[827]. וכן אין אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו" וכו'^[828].

הגבהת הידים

בהגבהת הידים הנעשית בשעת ברכת כהנים^[829], מחוץ למקדש הכהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם^[830]. ואף על פי שבמקדש נושאים הכהנים ידיהם מעל ראשיהם^[831], במקדש השכינה שורה על ידי הכהנים ואין ראוי שיהיה ראשם למעלה ממקום השכינה, ובמדינה אין שכינה שורה על ידי הכהנים, הלכך נושאים ידיהם כנגד כתפיהם, שאחרי שצריך נשיאת כפים, נקרא נשיאות דבר המקובל ונאה, ואילו למעלה מכתפיו נראה כשוטה בעמידה^[832]. ויש שכתבו שאין איסור על הכהנים מחוץ למקדש להגביה ידיהם למעלה מראשיהם^[833].

הברכה

קודם ברכת כהנים מברכים הכהנים ברכת-המצוות*^[834], שתחילתה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם^[835], ובהמשכה נחלקו הגירסאות: א) יש גורסים - שאין חילוק בין ברכת המצוות במצוה המיוחדת לכהן לבין הנוסח הרגיל של ברכת המצוות^[836] - אשר קדשנו במצוותיו וציונו^[837]. ב) ויש גורסים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו^[838]. וכן הלכה^[839]. ג) ויש גורסים: אשר קדשנו במצותיו וציונו בקדושתו של אהרן^[840]. ד) ויש גורסים כעין זה: אשר קדשנו במצותיו וציונו בקדושתו של אהרן וציונו^[841]. ה) ויש גורסים כעין זה: אשר קדשנו במצותיו וציוו במצוותו של אהרן^[842]. סיום הברכה: לברך את עמו ישראל באהבה^[843]. ויש הגורס: לברך עמו ישראל באהבה^[844].

אין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הקורא^[845], וזהו שאמרו: אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא^[846]. ובצורת עמידת הכהנים בשעת הברכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמברכים קודם שיחזיר הכהן פניו^[847]. ויש סוברים שמברכים כשמחזירים פניהם^[848], שכן אמרו: לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה^[849], ועל כרחך שבשעת ברכת-המצות* הוא, שבשעה שמברכים ברכת כהנים מוכרחים לעמוד פנים כנגד פנים^[850]. וכן הלכה^[851]. ומכל מקום יש מקומות שנהגו לברך קודם שמחזירים פניהם^[852]. וכתבו אחרונים, שכדי לצאת ידי שתי הסברות^[853], מתחילים הברכה בהיות פניהם כלפי ההיכל, ומחזירים פניהם כלפי העם וגומרים הברכה^[854].

לסוברים שהכהנים אומרים מעצמם "יברכך"^[855], אינם רשאים להתחיל יברכך, עד שיכלה מפי כל הצבור אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן^[856], שלדעתם זהו שאמרו: אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא^[857].

אמירת שם ה'

אף על פי שבמקדש מברכים הכהנים את ברכת כהנים באמירת השם-המפורש*^[858], מחוץ למקדש אין אומרים את השם אלא בכינויו^[859], שהוא באל"ף דל"ת^[860], שאין מזכירים את השם ככתבו אלא במקדש בלבד^[861]. ושני לימודים לדבר: א) יכול אף בגבולין יאמר את השם המפורש, נאמר כאן - במקור ממנו למדים לדעה זו אמירת השם המפורש בברכת כהנים^[862] - ושמו את שמי^[863], ונאמר להלן: לשום את שמו שם^[864], מה להלן בית הבחירה אף כאן בבית הבחירה^[865]. ב) הרי הוא אומר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך^[866], וכי בכל מקום שם המיוחד נזכר, והרי כתוב: זה שמי וזה זכרי^[867], לא כשאני נכתב אני נקרא^[868], ועוד, וכי בכל מקום שכינה באה ושורה שכתוב: אבוא אליך^[869], והוא לא ייחד מקום להזכרת השם^[870], אלא מקרא זה מסורס - מהופך^[871] - הוא^[872], בכל מקום שאני נגלה עליך - באוהל מועד שבמדבר ובשילה ובבית עולמים^[873] - שם תהא מזכיר את שמי, והיכן אני נגלה עליך, בבית הבחירה, אף אתה לא תהא מזכיר את שמי אלא בבית הבחירה^[874].

טבילה

יש הנוהגים בטבילה* קודם נשיאות כפים^[875], משום בעל-קרי*^[876].

על כהן שראה קרי ביום הכפורים שטובל לנשיאת כפים, כיון שנהגו בטבילה זו, ע"ע יום הכפורים^[877].

תחינה קודם ברכת כהנים

קודם ברכת כהנים, אומרים הכהנים: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל^[878] ברכה שלמה^[879], ולא יהא בה - ויש הגורסים: ואל יהיה בנו^[880] - מכשול ועוון^[881] מעתה ועד עולם^[882].

בזמן אמירת התחינה נחלקו גאונים, ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאין התחינה נאמרת עד שיעמדו הכהנים לפני התיבה^[883], שלא מסתבר שיאמר אותה והוא מהלך, אלא ימתין מלאומרה עד בואו למקום שהוא עומד שם ביישוב הדעת^[884], וכן המנהג^[885]. ויש סוברים שתחינה זו אומרים הכהנים כשעוקרים רגליהם^[886].

בתחינה זו מאריכים עד שיכלה אמן של הודאה מפי הציבור^[887], דהיינו עד שיסיים שליח הציבור ברכת הטוב שמך ולך נאה להודות^[888], כדי שיוכל לסמוך לה הברכה של ברכת כהנים^[889]. או כדי שיענה הציבור אמן* על שניהם, על ברכה זו ועל ברכת ההודאה יחד^[890].

יש הנוהגים שאף הקהל אומרים תחינה זו, ובמקום: שצויתנו, אומרים: שצוית^[891].

תחינה אחר ברכת כהנים

כשמתחיל שליח הציבור שים שלום^[892], הכהנים מחזירים פניהם להיכל, ואומרים^[893]: רבון העולמים^[894], עשינו מה שגזרת עלינו^[895], עשה עימנו - ויש גורסים: עשה אתה^[896] - מה שהבטחתנו^[897] - שהבטחת שתסכים על ידינו בברכה זו, כפי שנאמר: ואני אברכם^[898] - השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל^[899]. יש סוברים שממשיכים ואומרים עד סוף הפסוק: ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבֹתינו ארץ זבת חלב ודבש^[900]. ויש סוברים שאין אומרים את ההמשך, אלא מסיימים במילים "את ישראל"^[901], וביארו אחרונים בטעמם, שבזמן הזה - בחוץ-לארץ* - לא שייך לומר: ואת האדמה אשר נתתה לנו^[902].

יש הסוברים שאין הכהנים רשאים להתחיל תחינה זו עד שיכלה אמן* מפי הציבור^[903], שלדעתם זהו שאמרו: אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא^[904]. ורוב הפוסקים סוברים שאינם רשאים להתחיל תחינה זו עד שיתחיל שליח ציבור: שים שלום^[905].

בתחינה זו מאריכים הכהנים, עד שיסיים שליח ציבור שים שלום^[906], כדי שיענו הציבור אמן על שניהם^[907], ואם אינם יכולים להאריך כל כך, יאמרו: אדיר במרום^[908] שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון מלפניך שתשים עלי ועל כל עמך ברכה וחיים ושלום^[909], ומכוין לגמור עם החזן^[910]. ובראש השנה ויום הכיפורים, שמאריכים בניגוני היום תאמצנו, לא יתחיל הכהן לומר "רבון העולמים" עד לבסוף, כדי שיסיים עם הקהל כאחד^[911].

לאחר שמסיים שליח הציבור ברכת שים שלום, עוקרים הכהנים רגליהם והולכים להם^[912], ואינם רשאים לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור שליח ציבור שים שלום^[913]. אם משום שהכל ענין אחד הוא עם ברכת כהנים^[914]. או כדי שתיגמר כל התפילה בשלימות, ואחר כך יורדים, כדרך שירד אהרן בגמר העבודה^[915]. ונחלקו הדעות: יש סוברים דהיינו עד שייסים שליח הציבור המברך את עמו ישראל בשלום^[916]. ויש סוברים שצריכים להמתין עד שיסיימו הציבור לענות אמן* אחר ברכת שים שלום^[917], שלדעתם עד שיענו הציבור אמן אין הברכה מסתיימת^[918].

על החזרת הכהנים פניהם, שלא תהיה אלא דרך ימין*, ע"ע כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין^[919].

היסח דעת

בירושלמי אמרו שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים את ישראל^[920], משום היסח הדעת^[921]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהבבלי חלוק עליו^[922], שכן אמרו שהמסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים שהיו מברכים את ישראל בשם המפורש עיניו כהות^[923], שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם^[924]. ולדעת הבבלי בזמן הזה מותר להסתכל בכהנים^[925]. ב) ויש סוברים שאף לדעת הבבלי מחוץ למקדש אסור להסתכל בכהנים משום היסח הדעת^[926]. וכן הלכה^[927].

איסור הסתכלות זה, נחלקו ראשונים אם הוא דוקא בידי הכהנים^[928]. או אף בפניהם^[929]. וכן הלכה^[930].

הסתכלות זו האסורה, היא דוקא כשמסתכל הרבה, אבל בראיה קצרה אין איסור^[931], אך נוהגים שלא לראות כלל^[932], זכר למקדש, שבו היתה אסורה ההסתכלות משום כבוד השכינה^[933].

הכהנים, בשעה שמברכים העם, כתבו ראשונים, שלא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה^[934]. ויש מהגאונים שכתבו, שיהיו עיניו עצומות^[935].

יש מקומות שנוהגים בהם הכהנים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם^[936], שלא יוכלו להסתכל בעם, ויבואו לידי היסח דעת^[937], ולא יוכלו העם להסתכל בהם, ויבואו לידי היסח דעת^[938]. ויש מקומות שנוהגים בהם הכהנים לשלשל הטלית על פניהם, אבל ידיהם מחוץ לטליתותיהם^[939], כדי שאף הכהנים עצמם לא יסתכלו על ידיהם ויבואו לידי היסח דעת^[940].

יש מקומות שנהגו בהם שהקהל משלשל הטלית על פניהם בשעת ברכת כהנים^[941], כדי שלא יסתכלו בכהנים ויבואו לידי היסח הדעת^[942].

הידים

הגבהת הידים

אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בנשיאת כפים^[943], כלומר בהגבהת ידים^[944]. ומספר לימודים לדבר: א) הדבר נלמד בגזרה-שוה* "ברכה" "ברכה" ממלואים*^[945], נאמר כאן: כה תברכו^[946], ונאמר להלן: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם^[947], מה להלן בנשיאות כפים, אף כאן בנשיאות כפים^[948]. ב) הדבר נלמד בהקש*^[949], הרי הוא אומר: הוא ובניו כל הימים^[950], מקיש בניו לו^[951], מה הוא בנשיאות כפים, אף בניו בנשיאות כפים^[952]. ג) כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו עליו השלום: כה תברכו^[953], בנשיאת כפים^[954].

בטעם שציוותה התורה שתהיה ברכת כהנים בנשיאות כפים, אמרו במדרש, לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם, לומר שהקדוש ברוך הוא עומד אחרינו, ולכך הוא אומר: משגיח מן החלֹּנות^[955], מבין כתפותיהם של כהנים, מציץ מן החרכים^[956], מבין אצבעותיהם של כהנים^[957]. וראשונים כתבו הטעם, להעיר שאם נישא לבבנו אל ה', להשכיל ולדעת אותו כפי היכולת, נתיישר לזאת הברכה^[958].

כהן שבירך ברכת כהנים שלא בנשיאת כפים, לא יצא ידי חובת ברכת כהנים, וצריך לחזור ולברך^[959].

בהגבהת ידים זו, יש להגביה ידו הימנית קצת למעלה מן השמאלית^[960], שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם^[961], ויש שם קרי-וכתיב*, והכתיב הוא "ידו"^[962]. ומכל מקום אין להגביה יד ימינו כך שתיפרד לגמרי מיד שמאלו^[963], רק יניח אצבעות הימין על אצבעות השמאל^[964], שצריך שיהיו - לסוברים כן^[965] - חמישה חלונות^[966].

הגבהת ידים זו, כתבו ראשונים ואחרונים, שנעשית כך שהתוך והחלל כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים^[967], היפך פרישת ידים לתפילה^[968]. ויש מהאחרונים שכתבו שיש נוהגים שבשעת נשיאת כפים האצבעות זקופות^[969].

על הגבהת הידים במקדש, שהיתה מעל לראשי הכהנים, עי' לעיל: במקדש^[970]. ושם^[971], שנחלקו תנאים בכהן גדול היכן היתה. על הגבהת הידים מחוץ למקדש, שהיא כנגד כתפי הכהנים, עי' לעיל: מחוץ למקדש^[972].

חלוקת האצבעות

בשעת ברכת כהנים פושטים הכהנים את אצבעותיהם^[973], ואין הכהנים רשאים לכוף - לסגור אגרוף שלהם, כשאר בני אדם^[974], בסגירת^[975] - קשרי אצבעותיהם - החוליות שכופפים ופושטים בהם^[976] - עד שיחזירו פניהם מן הציבור^[977].

בטעם שפושטים האצבעות, נאמרו מספר טעמים: א) לומר שהקדוש ברוך הוא עומד אחרינו, ולכך הוא אומר^[978]: מציץ מן החרכים^[979], מבין אצבעותיהם של כהנים^[980]. ב) הוא סימן שאימת שכינה עליהם, כאילו הם מתחלחלים והיא שם עוברת^[981]. ג) כאילו מברכים מה שתחתיהם^[982]. ד) נאמר: אָמור^[983], מלא ו', קח אותה ו' ושים אותה בתוך כה^[984], ויהיה "כוה" לשון חלון^[985]. ה) לנוהגים לשנות צורת האוירים בכל אחד מהפסוקים^[986], אמרו טעם נוסף, לתת סימן לפסוקים^[987]. ו) לנוהגים לשים אויר בין שתי אצבעות לשתי אצבעות^[988], אמרו טעם נוסף, מלשון דוכן, דו כאן, כמו טב למיתב טן דו, כלומר: שנים אצבעות לכאן^[989].

מספר מנהגים מצינו בחלוקת האצבעות: א) בפסוק ראשון מניחים אצבע בצד גודל, בפסוק שני מניחים האמצעית הסמוכה לאמה^[990], ובפסוק שלישי מניחים הקמיצה הסמוכה לזרת^[991]. ב) עושים חמישה אוירים^[992], בין שתי אצבעות לשתי אצבעות^[993] אויר אחד^[994], ובין אצבע לאגודל^[995] אויר אחד^[996], ובין אגודל לאגודל^[997] אויר אחד^[998], לקיים מה שנאמר: מציץ מן החרכים^[999] - שהוא טעם הפרדת האצבעות, לסוברים כן^[1000] - כאילו נאמר: מציץ מן ה' חרכים^[1001]. ג) נוהגים כמנהג הקודם בחול, אבל בשבתות וימים טובים וראשי חודשים, מפריד כל אצבעותיו זה מזה, ויש עשרה אוירים^[1002], כי יש שמונה אוירים בשני ידיו, ואויר שבין גודל לגודל נחשב לכאן ולכאן, ליד ימין וליד שמאל^[1003], ועל זה נאמר: משגיח מן החלֹּנות מציץ מן החרכים^[1004], משגיח מן ה' חלונות מציץ מן ה' חרכים, ומה שאמר חלונות וחרכים, נגד ימין אמר חלונות ונגד שמאל חרכים^[1005]. ד) צריך לעולם להפריד כל האצבעות האחת מהשנייה^[1006]. ה) עושים באצבעות סימון של שד"י^[1007].

שליח הציבור והקהל

אמירת "כהנים"

היו שם שני כהנים לברך, כשגמר שליח-צבור* ברכת הודאה*, קורא השליח ציבור - לסוברים כן^[1008], או אדם אחר, לסוברים כן^[1009] - כהנים^[1010], שהיו הפוכים לצד התיבה להתפלל: יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו וכו'^[1011] והופכים פניהם^[1012], ובדיעבד קריאה זו אינה מעכבת^[1013]. ודוקא לשנים קורא כהנים, ולאחד אינו קורא כהן^[1014], שאם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, היו שנים או יותר אינם מתחילים לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם: כהנים^[1015], שנאמר - בכתוב ממנו למדים ששליח ציבור מזהיר אותם לברך^[1016] - אָמור להם^[1017] - לשון רבים - לשנים^[1018], ולא לאחד^[1019].

בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר: לדעת רב נחמן בר יעקב, אם היה כהן אחד, אומר: כהן, ואם היו שנים, אומר: כהנים^[1020]. ולדעת רב חסדא, אפילו לכהן אחד קורא: כהנים^[1021], שאין קורא "כהנים", אלא לאותו השבט^[1022].

יש מהאמוראים הסובר, שדוקא אם שליח ציבור כהן, הוא קורא ומזהיר את חביריו העומדים לפניו להחזיר פניהם ולברך את ישראל, ואם ישראל הוא אינו קורא כהנים^[1023], שנאמר: אָמור להם^[1024], אמירה משלהם תהא^[1025], ואין הלכה כמותו^[1026].

במדרש אמרו שהחזן צריך לומר: "כהנים ברכו"^[1027].

אמירת "כהנים", נחלקו בה ראשונים בידי מי נאמרת:

א) רוב הראשונים סוברים שנאמרת בידי שליח ציבור^[1028], שכן אמרו במדרש שנאמרת בידי ה"חזן"^[1029], שנאמר: אָמור להם^[1030], מכאן שהחזן צריך לומר להם שיאמרו^[1031], ו"חזן" היינו שליח ציבור^[1032]. ואין קריאת "כהנים" נחשבת הפסק בתפילה^[1033], שכמו מה ששליח ציבור מקריא אותם כל תיבה ותיבה^[1034] לא חשוב הפסק^[1035] מפני שמצות נשיאת כפים כך הוא, הוא הדין קריאת כהנים מעין המצוה הוא ונלמדת מהכתוב^[1036], וצורך תפילה הוא^[1037], ולפיכך לא חשוב הפסק^[1038]. או שאף אם "חזן" אינו אלא המתעסק בצרכי ציבור^[1039], אין הדברים אמורים אלא בימיהם, שמייד כשסיימו ברכת הודאה היה קורא: "כהנים", אבל בימינו שנוהגים - אף כשיש כהנים, לסוברים כן^[1040] - לומר: אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו', אין זה הפסק^[1041], וכדי שלא לשנות המנהג ששליח הציבור הוא האומר בקול רם "כהנים"^[1042], ובשעה שהכהנים עולים יאמר: "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה" וכו' בלחישה, ואומר: "כהנים" בקול רם - כדי לקרות אותם^[1043] - ו"עם קדושיך כאמור" בלחישה^[1044].

ב) ויש מהראשונים הסובר שאין שליח ציבור יכול לקוראם, שחשוב הפסקה לתפילה אם קוראם, אלא אחד מבני הקהל קוראם^[1045], או השמש^[1046], שכן לדעתו "חזן" האמור במדרש, היינו חזן הכנסת, שהוא שמש^[1047], המתעסק בצרכי צבור^[1048], ואינו שליח ציבור^[1049].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים ששליח הציבור הוא הקורא כהנים^[1050]. ויש הפוסקים ששליח הציבור אומר "אלהינו ואלהי אבותינו" וכו' בלחש עד מילת "כהנים" שאומרה בקול רם, וחוזר ואומר בלחש: "עם קדושך כאמור"^[1051]. ויש הפוסקים ששליח הציבור אומר כל זה יחד עם הקהל^[1052]. ויש הפוסקים שאחד מהקהל הוא הקורא כהנים^[1053]. ויש הפוסקים ששליח הציבור או אחר קורא כהנים^[1054].

אין הקורא רשאי לקרות "כהנים" עד שיכלה אמן* מפי הציבור^[1055], שעונים אחר ברכת מודים^[1056].

היה שם כהן אחד, שאין מקריאים "כהנים"^[1057], לסוברים שאף כשיש כהנים אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו" וכו'^[1058], אומר שליח הציבור אמירה זו כולה בלחש עד כאמור, והכהן עצמו מחזיר פניו בלא קריאה^[1059].

על כך שאין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, עד שיכלה דיבור קריאת "כהנים" מפי הקורא, עי' לעיל: מחוץ למקדש^[1060].

ברכנו בברכה המשולשת

אם אין כהן בבית הכנסת, כשיגיע שליח-ציבור* לשים שלום, אומר^[1061]: אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה, הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו, כהנים עם קדושיך, כאמור: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום^[1062]. ובסיומה נחלקו גאונים וראשונים: א) יש סוברים ששליח הציבור ממשיך ואומר: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם^[1063]. ב) ויש סוברים שמסיים בוישם לך שלום^[1064], ואינו ממשיך ושמו את שמי^[1065]. משום שאין זה מן הברכה, אלא ציווי, כעניינו של הפסוק הראשון: כה תברכו את בני ישראל^[1066], וכשם שאין אנו אומרים כה תברכו, אין לנו לומר פסוק זה, ששניהם לשון ציווי ולא לשון ברכה^[1067], ועוד, שברכת שים שלום על וישם לך שלום^[1068] יסדוה, לומר: אתה אמרת וישם לך שלום יסדוה כדבריך, הרי הלשון נופל על הלשון - ותיכף יאמר שים שלום, דומה לדומה^[1069] - והמפסיק לומר ושמו את שמי על בני ישראל^[1070] אינו מדקדק בלשונו^[1071]. ועוד, ששמו את שמי, היינו שמי המיוחד לי, שמברכים את העם בשם המפורש^[1072], והנה היום הזה אין אנו מברכים בשם המפורש^[1073].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאומרים עד ואני אברכם^[1074]. ויש פוסקים שאומרים עד וישם לך שלום^[1075].

בטעם אמירת "ברכנו בברכה המשולשת" כתבו ראשונים, שאנו מבקשים: ברכנו בברכה זו, אף על פי שאין שם כהן^[1076].

לא אמר שליח הציבור "ברכנו בברכה המשולשת", אין מחזירים אותו^[1077].

כששליח הציבור אומר "ברכנו בברכה המשולשת", נחלקו הדעות מה עונים אחריו: א) יש סוברים שעונים אמן* בסוף כל אמירת שליח הציבור^[1078], שמפי כהן הם שלוש ברכות ושליח צבור מסדרם כעין ברכה אחת^[1079]. ב) ויש הסוברים שעונים אמן אחר כל פסוק^[1080], ומכל מקום אף לדעתם אין עונים אמן אחר ואני אברכם - לסוברים ששליח הציבור אומר פסוק זה^[1081] - שאינו מעיקר הברכה^[1082]. ג) ויש הסוברים שאין הציבור עונים אחריו אמן*^[1083], אחר כל פסוק ופסוק, שאין עונים אמן כשלא כשהכהנים מברכים^[1084], אלא עונים: כן יהי רצון^[1085], שאנו מבקשים ממנו יתברך שכן יעשה ויהי כן רצונו יתברך^[1086]. ונחלקו אחרונים אם היינו שעונים כן רק בסוף^[1087]. או שעונים כן אחר כל פסוק^[1088]. וכן המנהג^[1089].

כשיש כהנים

במקום שיש שם כהנים, אם נוהגים לומר בו "ברכה בברכה המשולשת", נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים שלא נתקנה לומר אלא בשאין כהנים לברך^[1090], אז תיקנו ששליח ציבור מזכיר ברכת כהנים, אבל כשיש כהנים לא נתקן לומר, אלא הכהנים הם מתפללים שתחול ברכתם, ולא שליח ציבור^[1091]. ויש סוברים שנכון לאומרו גם כשהכהנים נושאים כפיהם^[1092], כיון שעכשיו - לנוהגים שאין נושאים כפים אלא ביום-טוב*, ששליח ציבור אומר בכל שחרית ומוסף "ברכנו בברכה המשולשת"^[1093] - שליח ציבור רגיל לאומרו בכל פעם בציבור^[1094], והוא לשון ברכה ותפילה ואין זה הפסק^[1095].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאין אומרים "ברכנו בברכה המשולשת" אלא כשאין כהנים^[1096]. ויש פוסקים שאף כשיש כהנים שליח הציבור - או אף הקהל^[1097] - אומר אותו^[1098].

לנוהגים שאין נושאים כפים אלא ביום טוב^[1099], כל שחרית ומוסף שראוי לשאת בו כפים, ואין נושאים בו כפים מחמת המנהג, אומר שליח הציבור "ברכנו בברכה המשולשת"^[1100].

במנחה של יום הכיפורים, שאין כהנים נושאים כפיהם - לסוברים כן^[1101], וכן הלכה^[1102] - אם שליח הציבור אומר "ברכנו בברכה המשולשת", נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאינו אומרה^[1103], שהרי אינו ראוי לברכת כהנים^[1104]. ויש סוברים ששליח הציבור אומרה^[1105], הואיל שאם עלה לדוכן אין מורידים אותו^[1106], או הואיל שהיה ראוי לישא כפם, לולי גזירה משום שכרות של שאר מנחה^[1107].

יחיד

בתפילות הראויות לנשיאת כפים^[1108], אם יש ליחיד לומר "ברכנו בברכה המשולשת", נחלקו ראשונים: יש סוברים שיחיד אין לו לומר ברכת כהנים^[1109], ואינו אומר בתפילה בלחש "ברכנו בברכה המשולשת"^[1110], לפי שנתקנה כנגד נשיאת כפים שאינה אלא בעשרה^[1111]. ויש סוברים שהיחיד אומר "ברכנו בברכה המשולשת" כל זמן שראוי לנשיאת כפים^[1112].

להלכה כתבו הפוסקים שיחיד אין לו לומר ברכת כהנים^[1113], וגם החזן כשמתפלל אלו התפילות בלחש, ידלג ברכת כהנים, כי הוא לענין זה כיחיד^[1114]. ויש שנהגו שאפילו יחיד אומר אותו כל זמן שראוי לנשיאת כפים^[1115].

יש שבא השם "ברכת כהנים" כתואר לתחינת "ברכנו בברכה המשולשת"^[1116], ויש שקראו לה "ברכת כהנים זעירא"^[1117].

הקראת הפסוקים

שליח-הצבור* מקריא הכהנים את פסוקי ברכת כהנים מילה מילה, והם עונים^[1118], ומתקנת חכמים היא, והסמיכוה^[1119] לכתוב^[1120], שנאמר: אָמור להם^[1121], מלמד ששליח ציבור אומר להם על כל דיבור ודיבור^[1122], שאָמור להם היינו שאינם עונים עד שיאמר^[1123]. או משום שנאמר: אָמור להם, מלא וא"ו, מלמד ששליח ציבור אומר לכהנים על כל דיבור ודיבור^[1124]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שהלימוד לימוד גמור הוא^[1125]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, ששליח ציבור קורא לפני הכהנים כל תיבה ותיבה, כדי שלא יטעו^[1126], ואין זה הפסקה לשליח הציבור בתוך התפילה, שהרי נוסח התפילה הוא מקריא^[1127]. אין שם מי שיקריא, אין זה מעכב^[1128].

תיבת "יברכך", אם גם אותה מקריא שליח הציבור, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שמילה זו מתחילים הכהנים מעצמם^[1129], שבתיבה הראשונה אין מקום לטעות^[1130]. ויש סוברים ששליח הציבור מקריא אף תיבת "יברכך"^[1131], ויש מהם שפירשו שזהו שאמרו: אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא^[1132], דהיינו אפילו בתיבה ראשונה שאין לחוש לטעות^[1133].

יש מהראשונים הסובר שמעיקר הדין אין צריך להקרות ליחיד, שהרי מה ששליח ציבור מקריא נלמד מאָמור להם^[1134], האמור בלשון רבים^[1135]. והמנהג להקרות אף ליחיד^[1136].

כשהכהן ש"צ

אם שליח-הצבור* כהן, אם יש שם כהנים אחרים, לא ישא את כפיו^[1137], ואפילו אם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו^[1138], ואפילו אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו^[1139], שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום, שתהא דעתו מטורפת מאימת הציבור^[1140], אלא אם כן בטוח הוא שיחזור לתפילתו^[1141], בלא טירוף דעת^[1142] מאימת הציבור^[1143], שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים^[1144]. וכיצד יעשה, יעקור רגליו מעט בעבודה, ויאמר עד ולך נאה להודות^[1145], ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, ויקרא לו אחר^[1146], ומסיים החזן: שים שלום וכו'^[1147]. ויש הסובר שהמקריא מסיים: שים שלום וכו'^[1148]. ולכן^[1149] אם המקריא כיון לתפילת שליח הציבור מתחילה ועד סוף, עדיף שיסיים המקריא שים שלום^[1150].

בירושלמי אמרו, שצריך שיהא החזן - הקורא "כהנים"^[1151] - ישראל^[1152], שנאמר: אָמור להם^[1153], מכלל שאין המקרא מהם^[1154]. וכתבו ראשונים, שהבבלי חלוק על זה, וסבור שאף שליח ציבור כהן יכול לקרוא "כהנים"^[1155]. ואף בדעת הירושלמי יש שכתבו שהלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא*^[1156]. ומכל מקום כתבו ראשונים להלכה שמשתדלים שיהיה המקרא אותם ישראל^[1157]. וכששליח הציבור כהן, יעמוד ישראל - או לוי^[1158] - אצלו ויקרא: "כהנים", ויקריא אותם הפסוקים, ושליח הציבור עומד ושותק^[1159].

עניית אמן

אחר כל פסוק משלוש הפסוקים עונים הקהל: אמן*^[1160]. ושליח-צבור* אינו רשאי לענות אמן אחר הכהנים^[1161], כשאר העם^[1162], שמא תטרף דעתו^[1163] ולא ידע איזו ברכה מקריא אותם, אם פסוק שני או פסוק שלישי^[1164], ושליח ציבור צריך להתחיל ברכה שניה, ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה^[1165], ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו^[1166], ויַטעה הכהנים^[1167].

במה דברים אמורים שעונים אמן אחר כל פסוק, מחוץ למקדש^[1168], אבל במקדש היו עושים אותה ברכה אחת, ועונים אחריה באופן אחר, ועל כך עי' לעיל: במקדש^[1169].

עניית פסוקים

בתלמוד נזכרו פסוקים שאומרים הקהל בשעת ברכת כהנים^[1170], ונחלקו אמוראים במקום אמירתם^[1171]. ולמסקנת התלמוד אין לאומרם^[1172], כלום יש לך עבד שמברכים אותו ואינו מאזין^[1173], דהיינו שאינו מכוין לברכה שמברכים אותו, ואם היו אומרים הפסוקים לא היו יכולין לכוין לברכה^[1174]. וכן הלכה, שבשעה שמברכים אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה^[1175]. ולדעת הירושלמי יש לומר הפסוקים^[1176], וכן יש שנהגו בשעה שמנגנים הכהנים ומאריכים הרבה לומר הפסוקים^[1177]. וכתבו הפוסקים שיותר טוב שלא לאומרם^[1178]. ומי שאינו רוצה לשנות המנהג^[1179], אם המקריא מנגן התיבה, יכול לאומרו באותה שעה^[1180]. ויש שכתבו שיאמרם בעת שמנגנים הכהנים הניגון על האות לא בשעה שאומרים התיבה ומחתכים האותיות^[1181].

על הטבת-חלום* שעושים הקהל בשעת ברכת כהנים, ע"ע הטבת חלום: בברכת כהנים. על כך שאסור לקהל להסתכל בכהנים בשעת ברכת כהנים, עי' לעיל: מחוץ למקדש^[1182]. על כך שיש מקומות שנהגו בהם שהקהל משלשל הטלית על פניהם בשעת ברכת כהנים, כדי שלא יסתכלו בכהנים, עי' לעיל: שם^[1183].

בכלל הברכה

עם שהם אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה^[1184], אבל מלפניהם^[1185] ובצידיהם^[1186] אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת^[1187], ואף לאחריהם, אם היו אנוסים - כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבוא^[1188] - הם בכלל הברכה^[1189].

הערות שוליים