אנציקלופדיה תלמודית:שגגות

הגדרת הערך - האופנים שבהם מתחייב האדם בקרבן הבא על שגגה.

חיוב חטאת

כל העובר בשגגה על אחת ממצוות לא-תעשה* שיש בה מעשה שחייבים עליה כרת*^[1], הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת*^[2], ומצות-עשה* שיקריב חטאתו על שגגתו^[3], שנאמר: ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו', או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו וגו'^[4], וחיוב זה אינו אלא בעבירה שיש בה לא תעשה^[5], שנאמר שם: אשר לא תֵעשינה^[6]. ואינו אלא בדברים שזדונם כרת^[7], ועל הלימודים לכך, ע"ע חטאת^[8]. ואינו אלא בדבר שיש בו מעשה^[9], ועל הלימודים לכך ע"ע הנ"ל^[10]. ושם^[11], שיש מהאמוראים הסוברים שמחלוקת תנאים בדבר.

מצוה זו, המוטלת על האדם להקריב חטאת על שגגתו, אם נמנית במנין-המצות*, ע"ע חטאת^[12]. על השוגג* בלא כונה* בעריות* או במאכלות אסורות, שחייב חטאת, ועל השוגג בלא כוונה בשבת, שפטור מחטאת, כיון שלא אסרה תורה אלא מלאכת-מחשבת*, ע"ע שוגג.

שגגה שאינה בכל זמן החטא

כל חיבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחילתם וסופם שגגה^[13], שאין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף^[14], אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף או הזיד בתחלה ושגג בסוף, פטור מקרבן חטאת*^[15], שנאמר: ואם נפש אחת תחֱטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת^[16], בשגגה, שתהא שגגה מתחילה ועד סוף^[17], לא בזמן שתחילתו שוגג וסופו מזיד, תחילתו מזיד וסופו שוגג^[18]. שמזה שכתוב: תחֱטא בשגגה^[19], משמע שכל החטא הוא בשוגג^[20]. והטעם, שכיון שמזיד אינו חייב חטאת^[21], צריך שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף, שאם לא נגמרה העבירה בשוגג אינו שוגג בכל העבירה^[22]. כיצד, כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת, עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון, פטור^[23], עד שיעקור בשגגה ויניח בשגגה, וכן כל כיוצא בזה^[24].

הידיעה המחייבת

כל ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת^[25], שנאמר: בעשֹׂתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם, או הודע אליו חטאתו אשר חטא^[26], כיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחילה חייב^[27].

אומר מותר

העובר על דבר שחייבים על שגגתו חטאת*, ואומר-מותר* באופן שהכיר ולבסוף שכח, כגון שידע מעיקר שבת, היינו שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות, אלא ששכח, ועשה מלאכה בשבת, או שבאופן זה אכל חֵלב* או דם* או עבד עבודה-זרה*, נקרא שוגג וחייב חטאת^[28]. היה אומר מותר באופן שלא ידע מעולם מהאיסור - כגון שהיה תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים^[29] - נחלקו תנאים ואמוראים וראשונים להלכה, ועל כך ע"ע אומר מותר^[30].

שגג בקרבן

עבר עבירה, ויודע שהיא בכרת, ושגג בקרבן, שלא ידע אם חייבים עליה חטאת* אם לאו, נחלקו בה תנאים: לדעת תנא קמא - ור' עקיבא^[31] - הרי זה מזיד, ופטור מקרבן, ששגגת קרבן אינה שגגה^[32] בעבירות אלו שחייבים עליהם כרת^[33], ששגגת חטאת אין שמה שגגה עד שיהא שוגג בעבירה עצמה^[34]. ולדעת מונבז, העובר עבירה ויודע שהיא בכרת ושגג בקרבן, זהו שוגג שדיברה עליו תורה שחייב חטאת*^[35].

להלכה פסקו ראשונים שהעובר עבירה ויודע שהיא בכרת ושגג בקרבן, הרי זה מזיד^[36], שיחיד ורבים הלכה כרבים^[37].

שגג בכרת

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[38] - שהעובר עבירה, ויודע שהיא בכרת* ושגג בקרבן, אינו שוגג לענין חיוב חטאת*^[39], עבר עבירה, ויודע שהיא בלא-תעשה*, אבל אינו יודע שחייבים עליה כרת*, נחלקו בה אמוראים: לדעת ר' יוחנן, חייב חטאת, שהרי שגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו^[40], שקרבן חטאת על הכרת הוא בא, שנאמר: תורה אחת יהיה לכם לעֹשה בשגגה^[41], וסמוך לו: והנפש אשר תעשה ביד רמה^[42], שמשמע שקרבן משום שגגת כרת הוא בא^[43]. ולדעת ריש לקיש, אינו חייב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת^[44], שנאמר: אשר לא תעשינה - היינו לאו^[45] - ואשם^[46], עד שישגוג בלאו וכרת שבה^[47].

להלכה פסקו ראשונים, שאם עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה אבל אינו יודע שחייבים עליה כרת, הרי זו שגגה ומביא חטאת^[48], שכן כל מקום שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן^[49].

יודע שחטא אך לא במה חטא

היודע שחטא ועבר על לא-תעשה* שיש בו כרת*, אבל לא נודע לו עצמו של חטא שחטא, כגון שהיו לפניו חֵלב* ונותר*, ואכל אחד מהם, ואינו יודע איזה מהם אכל, אשתו נדה* ואחות עימו בבית, שגג באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן שגג, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' אליעזר חייב חטאת^[50], שנאמר: חטאתו אשר חטא^[51], חטא מכל מקום^[52], שממה נפשך, אם חֵלב אכל, חייב, אם נותר אכל, חייב^[53], אם אשתו נידה בעל, חייב, אם אחותו בעל, חייב^[54], ואחר שידע שחטא, ודאי אין צריך לידע באיזה דבר חטא^[55]. ולדעת ר' יהושע, היודע שחטא ועבר על לא תעשה שיש בו כרת, אבל לא נודע לו על עצמו של חטא שחטא, פטור מחטאת^[56], שנאמר: או הודע אליו חטאתו אשר חטא^[57], לכשיוודע לו חטאו^[58]. או משום שנאמר בשעיר-נשיא*: או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה^[59], לימד שאין חייב עד שתתודע לו חטאתו^[60], שלכן נכתב "בה", ומוסב על "הודע", שצריך שידע חטאתו, שידע אותו החטא אשר בו חטא^[61], אבל אם ידע שחטא ולא ידע באיזה דבר חטא פטור^[62].

להלכה פסקו ראשונים שמי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אף על פי שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת, הרי זה פטור מקרבן חטאת^[63], שכן כל מקום שנחלקו ר' יהושע ור' אליעזר, הלכה כר' יהושע^[64].

בתוספתא שנינו: חָטא ונודע לו חטאתו, ושכח באי זה חֵטא חָטא - הכל מודים^[65] - שהרי זה מביא חטאת ותישחט לשם מה שהיא, ותאכל^[66], כלומר שדינה כשאר חטאות הנאכלות^[67], וכן הלכה^[68]. יש הגורסים בתוספתא: וחוזר ומביא חטאת על הידיעה ותישחט לשם מה שהיא ותאכל^[69], שחטאת שמביא ראשונה מכפר קצת ולכשיודע לו חטאו ויביא חטאת אחרת תיגמר הכפרה^[70]. וראשונים תמהו על דין זה^[71], וכן יש מהראשונים שהשמיטוהו מההלכה^[72], ויש מהראשונים שלא היה גרוס לפניהם דין זה בתוספתא^[73]. ויש מהאחרונים הסוברים שאין דין זה של חטאת שנייה אמור אלא לדעת הסוברים שמביא חטאת אף אם לא נודע לו עצמו של חטא^[74], שכשחזר ונודע לו שנית, הרי חייב חטאת שניה משום שיש כאן ידיעות-מחֻלקות*^[75].

עבירות רבות בהעלם אחד

העושה עבירות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת* על כל אחת ואחת^[76], שיש ללמוד כל עבירה שחייב עליה חטאת מאיסור מלאכה בשבת*^[77], שאם עשה כל שלושים ותשע אבות-מלאכות*^[78] בהעלם אחד, חייב חטאת על כל אחת ואחת^[79], שנאמר: בֶּחריש ובקציר תשבֹּת^[80], והוציאם מן הכלל לחלקם לשתים, אזהרה* לקציר לעצמה ואזהרה לחריש לעצמה^[81], ואין לומר שבא הכתוב ללמד שאינו חייב אלא עד שיחרוש ויקצור, שאם כן היה לו לכתוב: בחריש וקציר, והאריך וכתב בחריש ובקציר, ללמדנו שחייב על כל אחד מהם^[82]. ועדיין אני אומר על חרישה ועל הקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחת^[83], תלמוד לומר: לא תבערו אש^[84], הבערה בכלל היתה ולמה יצאה, להקיש אליה ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבים עליו בפני עצמו^[85]. ואין לומר שנלמד דין זה מבֶּחריש ובקציר תשבֹּת^[86], שהוא דבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-ללמד*, שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא^[87], שהכלל - לא תעשה כל מלאכה^[88] - הוא בלא תעשה, ופרט בעשה, ואין דנים אותו בכלל ופרט^[89]. או שהטעם הוא שחריש וקציר הם שני כתובים הבאים כאחד, שאינם מלמדים - לסוברים כן^[90] - שאם היו באים ללמד, היה די לכתוב אחד מהם^[91], ואין לומר שיחד עם לא תבערו אש^[92] הרי הם שלושה כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים, שאין כלל זה אמור אלא כשכולם כתובים בלאו או כולם כתובים בעשה^[93].

במה דברים אמורים כשעבר עבירות משם אחד^[94], שאם אכל אכילות הרבה משם אחד בהעלם אחד, אף על פי שיש ביניהם ימים רבים, אינו חייב אלא חטאת אחת^[95], כיצד, אכל חֵלב* היום ואכל חלב למחר וחלב למחר בהעלם אחד - אף על פי שהן בשלושה תמחויים^[96] - אינו חייב אלא אחת^[97], שהכל שגגה אחת היא, וכמעשה אחד הוא חשוב^[98], אבל אם אכל חלב ודם* ופגול* ונותר* בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת^[99].

אף על פי שהעובר עבירה וחזר ועבר עליה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת^[100], מכל מקום הבא על הערוה בגופים מחולקים, אפילו שכולם משום איסור אחד, חייב על כל גוף וגוף^[101], ועל כך ע"ע גופין מחֻלקין. ןאף על פי שהעובר עבירה וחזר ועבר עליה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת^[102], מכל מקום אם שגג בה ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג באותה עבירה עצמה, חייב על כל אחת ואחת^[103], ועל כך ע"ע ידיעות מחֻלקות.

שגגה שנעשתה בכלל עשיית מצוה

כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבים עליה כרת בשגגה, הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות^[104]. כיצד, הבא על יבמתו והרי היא נדה* והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת^[105], שהרי עשאה ברשות^[106], ואינו רגיל בה כדי שישאל לה אם היא נידה ואחר כך יבעול^[107]. וכן אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת, ואמרו לו: לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת ונמצאת חובל* בשבת ולא עושה מצוה, ואמר: רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים אלא עד יציאת השבת, הרי זה חייב חטאת^[108], שהרי התרו בו^[109], ומאחר שהתרו בו אינו אנוס^[110], וכיון שלא נתכוין לעבור עבירה, אינו מזיד אלא שוגג^[111].

השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טרפה* בסתר - כגון נקוב מעיים או ריאה^[112] - הרי זה פטור, מפני ששחט ברשות^[113], ואנוס הוא, שלא היה ידע שכן, ולא היה לו לבדוק על כך^[114], אבל נמצא בעל-מום* או שהיתה טריפה גלויה, הרי זה חייב חטאת^[115], מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט^[116], ושוגג הוא ולא אנוס^[117], וכן כל כיוצא בזה^[118].

מי שהיה לפניו בליל חמישה עשר בניסן - בו הוא מצווה על אכילת-פסחים*^[119] - צלי* של פסח ונותר* מן הקדשים, ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר, נחלקו בו לשונות התלמוד: א) ללשון הראשונה, הכל מודים שחייב חטאת^[120], שאין שם לחלוחית של מצוה^[121], שהרי לא עשה מצוה באכילה זו^[122]. ב) ללשון השניה, נחלקו אמוראים בדינו: לדעת ר' שמעון בן לקיש, חייב חטאת^[123]. ולדעת ר' יוחנן פטור מחטאת, שכן לא יכל לשאול החתיכה אם היא צלי או נותר^[124].

להלכה פסקו ראשונים שמי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים, ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר, הרי זה חייב חטאת^[125], ןאף על פי שכשנאמרו בתלמוד שתי לשונות, הלכה - לסוברים כן^[126] - כלשון השניה, וכל מקום שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן^[127], כשללשון אחד אין בדבר מחלוקת וללשון שני נחלקו אמוראים, הלכה כלשון שאין בו מחלוקת^[128].

צירוף חצי שיעור בהדיוט ונשיא

האוכל חצי זית* חֵלב* כשהוא הדיוט - ואם היה אוכל כזית, היה מביא חטאת*, שכן יש בו לא-תעשה*^[129] וזדונו בכרת*^[130], והעובר בשגגה על לאו שיש בזדונו כרת מביא חטאת^[131] - וחצי זית כשהוא נשיא - מלך^[132] - בהעלם אחד - ואם היה אוכל כזית בהיותו נשיא, היה מביא שעיר-נשיא*, כדין נשיא ששגג בדבר שיש בו לאו וזדונו בכרת^[133] - אינו מצטרף^[134], מאחר שקרבנותיו חלוקים^[135], ופטור^[136], שנאמר בחטאת: מעם הארץ^[137], עם הארץ, פרט לנשיא^[138], שבאופן זה אינו מביא כשבה או שעירה לחטאת, ואף אינו מביא שעיר, שאין החצאים מצטרפים כלל^[139]. וכן אם אכל חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית אחר שעבר, אינו מצטרף ופטור^[140].

אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר - מנשיאותו, והשלימו^[141] - ואכל חצי זית כשהוא הדיוט, הסתפקו בתלמוד אם מה שאין חצי זית שאכל קודם שנתמנה מצטרף לחצי זית שאכל לאחר שנתמנה^[142], הוא משום שאכל חצי כשהוא הדיוט וחצי כשהוא נשיא, אבל אכן שאכל שני החצאים כשהוא הדיוט, האוכל מצטרף, או שמא אף כאן אינו מצטרף^[143], שהנשיאות הפסיקה^[144], ולא פשטו הספק^[145], וכן פסקו ראשונים להלכה שהרי זה ספק^[146].

על נשיא* שחטא חטא שחייבים עליו קרבן חטאת עד שלא נתנה, ואחר כך נתמנה, שנחלקו תנאים אם מביא חטאת, או שאינו מביא קרבן כלל, ע"ע אשתני גופא^[147].

צירוף חצי שיעור בהדיוט וכהן גדול

האוכל חצי זית* חֵלב* כשהוא הדיוט - ואם היה אוכל כזית, היה מביא חטאת*, שכן יש בו לא-תעשה*^[148] וזדונו בכרת*^[149], והעובר בשגגה על לאו שיש בזדונו כרת מביא חטאת^[150] - וחצי זית כשהוא כהן-גדול* - שאינו מביא כלל על שגגה במעשה, אלא אם הורה שמותר לעבור עבירה^[151] ששגגתה בלאו וזדונה בכרת, שאז מביא על שגגתו פר-כהן-משיח* - הרי זה פטור מקרבן^[152], שנאמר: על חטאתו אשר חטא^[153], בשלימות^[154]. וכן אם אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט, ונתמנה, ועבר מכהונתו, ואכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט, הרי זה פטור מקרבן, ואינו דומה לנשיא שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר מנשיאותו, ואכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט, שהסתפקו בו בתלמוד בדינו^[155], שכיון שבשעה שהיה כהן גדול לא היה חייב בקרבן על שגגה שאין בה הוראה, הרי הנשיאות ודאי מפסקת^[156]. ויש הסוברים שאף כאן הדבר בספק^[157].

על כהן-גדול* שחטא חטא שחייבים עליו קרבן חטאת עד שלא נתנה, ואחר כך נתמנה, שנחלקו תנאים אם מביא חטאת, או שאינו מביא קרבן כלל, ע"ע אשתני גופא^[158].

טומאת מקדש וקדשיו

בידיעה המחייבת קרבן-עולה-ויורד* על טֻמאת-מקדש-וקדשיו*^[159] נחלקו תנאים: א) לדעת ר' ישמעאל, דינו כחיוב חטאת* - שכיון שיש לו ידיעה בסוף, הרי זה חייב^[160] - שכיון שיש לו ידיעה, לאחר שנגע בקרבן או נכנס למקדש, שנטמא, הרי זה חייב קרבן עולה ויורד^[161]. ב) ולדעת רבי ור' עקיבא - וסתם משנה^[162] - אינו חייב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו, אלא אם תהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים^[163]. אם משום שנאמר "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים^[164], ששני "ונעלם" כתובים גבי טומאת קרבן עולה ויורד: ונעלם ממנו והוא טמא^[165], ונעלם ממנו והוא ידע^[166], וה"ונעלם ממנו" השני מיותר הוא לדרשה, ויש להטיל "והוא ידע" בין שני ה"ונעלם", ולדרוש שלאחר שהיתה ידיעה נעלם^[167]. או משום שנאמר: ונעלם ממנו והוא ידע^[168], ונעלם, מכלל שידע - שכן ידיעת בית רבו שמה ידיעה^[169], שכן למד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא^[170] - והוא ידע - שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על ליבו שנטמאה בטומאה כשנוגע בה^[171] - הרי כאן שתי ידיעות^[172].

אף בידיעה הנצרכת לחיוב בקרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו נחלקו תנאים: א) לדעת ר' אליעזר, צריך שידע אם נטמא באחד משמונה שרצים או בנבלה^[173], שנאמר: או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו^[174], ומקרא מיותר הוא, שהרי כתוב למעלה מזה: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא^[175], ושרץ בכלל דבר טמא הוא, אלא ללמדך שאם ידע שנטמא ודאי ואינו יודע אם בשרץ או בנבילה, אינו חייב קרבן אם אכל קודש, עד שתהיה לו ידיעה בתחילה אם בשארץ נטמא או בנבילה נטמא^[176], ומכל מקום אינו חייב על העלם מקדש^[177]. ב) ולדעת ר' עקיבא, כיון שיודע שנטמא, חייב, אף על פי שלא נתברר לו אם נטמא בשרץ או בנבלה^[178], שנאמר: ונעלם ממנו והוא טמא^[179], ומכל מקום אינו חייב על העלם מקדש^[180]. ג) ולדעת ר' ישמעאל - ורבי^[181] - חייב אף על העלם טומאת מקדש^[182], שנאמר "ונעלם" "ונעלם" שתי פעמים - ונעלם ממנו והוא טמא^[183], ונעלם ממנו והוא ידע^[184] - לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש^[185].

להלכה כתבו ראשונים, ששינוי יש בשגגת מה שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה הרי זה חייב חטאת^[186], אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף והעלם בינתיים^[187], שכן ההלכה כרבי^[188]. ומכל מקום אינו צריך לדעת באיזה אב נטמא^[189], שכיון שר' עקיבא ור' ישמעאל חלוקים על ר' אליעזר, הלכה כמותם^[190].

הנטמא בתוך המקדש ולא יצא מיד, שאף הוא עובר על איסור טומאת מקדש^[191], יש מהראשונים הגורסים ומפרשים שנסתפקו בתלמוד, לענין קרבן-עולה-ויורד*, האם הלכה זו נאמרה אף כשטימא עצמו במזיד^[192], ונעלמה ממנו הטומאה ושהה שם^[193], האם הדין של שהייה נאמר דוקא באונס, או שמא כל שהוא בפנים נאמר בו דין שהייה^[194], ולא פשטו הספק בתלמוד^[195].

הערות שוליים