אנציקלופדיה תלמודית:עורות קדשים

הגדרת הערך - דין עור* בהמות קדשים.

בתורת קרבן

הקרבה על גבי המזבח

עור הקדשים, אינו קרב על גבי המזבח, הן בקרבנות שאין קרבים מהם אלא האימורים*, כגון חטאת*^[1], אשם*^[2] ושלמים*^[3], הן בעולה* הקרבה כליל על גבי המזבח^[4], שמפשיטים ממנה את עורה קודם הקרבתה והבשר לבדו קרב^[5], כמו שנאמר: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה^[6], ועל כך ע"ע הפשט-ונתוח*.

בעולה שהקריבו ישאל במדבר

עולה שהקריבו ישראל במדבר, קודם שנבנה המשכן, נחלקו תנאים אם קרבה עם עורה, או שמפשיטים ממנה את עורה ואיבריה בלבד קרבים, ועל כך ע"ע הפשט ונתוח^[7].

בבמת יחיד

עולה הקרבה בבמת יחיד, נחלקו אמוראים אם קרבה עם עורה או שמפשיטים ממנה את עורה ואיבריה בלבד קרבים, ועל כך ע"ע הפשט ונתוח^[8].

שריפת עור חטאות הנשרפות

פרים-הנשרפים* ושעירים-הנשרפים*, כשהם נשרפים כמצותם בבית-הדשן*, אין מפשיטים מהם את עורם, אלא העור נשרף יחד עם הבשר^[9], כמו שנאמר בפר ושעיר של יום-הכפורים*: וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם^[10]. על פרטי דיני שריפתם, עי' ערכי קרבנות אלו.

המתיר את העור בהנאה

זריקת דם הזבח מתירה את עורו בהנאה^[11] - כשם שמתירה באכילה את חלקי הקרבן הקרבים ובאכילה את חלקיו הנאכלים^[12] – שנאמר: עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה^[13], "אשר הקריב" היינו זריקת הדם^[14].

הנאתו

עור כל הקדשים מלבד עולה, שלא נאמרה בהם מצות הפשט וניתוח, רצה הזוכה בו – עליו, עי' להלן^[15] – מפשיטו, רצה אוכלו יחד עם בשרו^[16], ונראה מדברי אחרונים, שאף על פי שאם הפשיטו את העור מהבשר דינו כסתם עור שאין לו תורת אוכל*^[17], אם לא הפשיטוהו אלא דעת הזוכה בו לאכלו, הרי הוא חשוב כאוכל* על ידי מחשבתו, ודינו כדין בשר אותו קרבן^[18].

שימוש בתשמיש הדיוט

עור הקדשים, מותר להשתמש בו לכל דבר, ואף לתשמישי הדיוט^[19].

מליחתם בבית הפרוה

עורות הקדשים, אחר הפשטת הבשר מכניסים אותם ללשכת בית-הפרוה* ומולחים אותם שם, ועל כך ע"ע בית הפרוה^[20].

דין העור כשהבשר נפסל קודם הפשט

עור הזבח שלא הפשיטו מעל בשרו, ונפסל הבשר, כגון שלן, או שיצא חוץ למקומו, או שנטמא, נחלקו תנאים אם כשם שהבשר נשרף – שבשר קדשים שנפסל שורפים אותו בעזרה^[21] - כך גם העור נשרף עמו: רבי סובר שבין אם נפסל קודם זריקה ובין אם נפסל אחר זריקה, דין העור בשריפה כדין הבשר^[22], ור' אלעזר ב"ר שמעון סובר, שאם אירע הפסול אחר זריקה יפשיט את העור ויתנו לכהנים ואין שורפים אלא את הבשר, אבל אם אירע הפסול קודם זריקה אף העור נשרף^[23], שלדעתו אין הדם מרצה על העור בפני עצמו בזמן שהבשר כולו נפסל^[24], ועל כך עי' להלן^[25]. הלכה כרבי^[26].

כשנפסל הבשר אחר זריקה ואחר הפשט

עור הזבח שהפשיטו מעל בשרו ושוב נפסל הבשר בלינה או ביציאה או בטומאה, וכבר נזרק דמו והותרו בשרו ועורו – שבהופשט הבשר קודם זריקת הדם ונפסל הבשר נחלקו תנאים אם זורק כדי להתיר את העור בלבד, ועל כך עי' להלן^[27] - הן לרבי והן לר' אלעזר ב"ר שמעון הבשר בלבד פסול אבל העור מותר^[28].

היתר העור בפני עצמו בזריקה כשנפסל או נאבד הבשר

עור הזבח שבשרו נפסל קודם זריקת הדם, כגון שיצא חוץ למקומו או נטמא^[29], נחלקו תנאים אם זורק את הדם כדי להתיר את העור: רבי סובר – באופן שבשעה שנפסל הבשר כבר הפשיט ממנו את העור^[30], שאם היה העור על גבי הבשר בשעה שנפסל, סובר רבי שדין העור כדין הבשר^[31] - שזורק את הדם והעור מותר^[32], ור' אלעזר ב"ר שמעון סובר שאינו זורק את הדם כדי להתיר את העור^[33], ואמרו בגמרא, שלר' אליעזר הסובר שאפילו לא נשאר כזית מבשר הקרבן להתירו בזריקת הדם מכל מקום זורק את הדם והקרבן הורצה ועלה לבעליו^[34], הוא הדין שאם נפסל הבשר שזורק את הדם כדי להתיר את העור, וכדברי רבי, ולא נחלקו אלא לדעת ר' יהושע הסובר שאם לא נשאר כזית מבשר הקרבן להתירו בזריקת הדם, אינו זורק את הדם^[35], שר' אלעזר ב"ר שמעון סובר שאינו זורק את הדם הואיל והבשר נפסל ואין הזריקה מתירתו, ורבי סובר שזורק את הדם כדי להתיר את העור לכהנים, שלא אמר ר' יהושע שאין הזריקה מועילה אלא משום שאין הפסד לכהנים בדבר, שאפילו תרצה הזריקה ויעלה הקרבן לבעליו לא יאכלו הכהנים את הבשר שהרי פסול הוא, אבל לענין העור שנפסדים הכהנים בכך, מודה ר' יהושע שהזריקה מתירה לכהנים את העור^[36], ויש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום לכתחילה לא יזרוק, שהרי אין בשר להתירו בזריקה, ולא אמר רבי אלא שאם עבר וזרק בדיעבד העור מותר לכהנים, כדי שלא יפסידו הכהנים^[37]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלא אמר רבי אלא בשנפסל הבשר או נטמא, אבל אם נאבד או נשרף הבשר והעור קיים מודה רבי שלא יזרוק^[38], ויש מן הראשונים שכתבו שאפילו אבד בשר הזבח או נשרף הדם מרצה על העור והרי הוא לכהנים^[39].

הנאת עור הזבח שאחר הפשט נמצא טריפה בבני מעיו

בהמת בכור-בהמה-טהורה* תמימה שנשחטה במקדש בתורת קרבן ואחר שהפשיטו ממנה את עורה נמצאת טרפה* בבני מעיה – וטרפה פסולה לקרבן^[40] - אמר רבי חנינא סגן הכהנים שאף על פי שאימוריה אינם קרבים ובשרה אינו נאכל לכהנים, מכל מקום עורה לכהנים, הואיל ולא הוכר הפסול עד אחר הפשטת העור^[41], וכתבו אחרונים שהוא הדין לכל הזבחים^[42], ואמר ר' עקיבא שמדברי רבי חנינא סגן הכהנים למדנו, שאף בכור בהמה טהורה בעל-מום* - שנשחט ונאכל בגבולים בתורת פסולי-המוקדשין*^[43] - שאחר הפשטת עורו נמצא טריפה בבני מעיים, אף על פי שבשרו אסור בהנאה והוא בקבורה – שפסולי המוקדשים אינם מותרים אלא באכילה, אבל אם אינם ראויים לאכילה אין נהנים מהם אלא קוברים אותם^[44] - מכל מקום יהנו הכהנים בעורו^[45], ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, שהיינו בשנשחט על פי מומחה שפסק עליו שהוא בעל מום – שאין שוחטים בכור בעל מום אלא על פי מומחה^[46] - אבל אם לא שחטו על פי מומחה – אף לסוברים שבדיעבד מותר בהנאה אם נמצא שהוא בעל מום ולא היה טריפה^[47], ויש סוברים שהיינו אף לסוברים שבכור בעל מום שנשחט שלא על פי מומחה קנסוהו שלא יהנה ממנו^[48], שלא קנסו אלא כשהועיל בשחיטתו ולא כשנמצא טריפה ובשרו לא הותר על ידי השחיטה^[49] – לא יהנו בעורו^[50]. וחכמים חולקים וסוברים שאפילו נמצאת טריפה בבני מעיים אחר הפשט, העור אסור^[51], ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שאף בבכור בעל מום סוברים חכמים שאסור^[52], ויש סוברים שהיינו בבכור תם בלבד, אבל בכור שנשחט במדינה בתורת בעל מום, אף לחכמים עורו מותר^[53].

דין עור הזבח הנמצא טריפה בבני מעיו לסוברים שאסור בהנאה

עור הבכור שנמצא טריפה בבני מעיים אחר הפשטו, לדעת חכמים שאינו ניתן לכהנים^[54], יש ספרים שגרסו בגמרא שבשרו בקבורה ועורו בשריפה^[55], ויש מן הראשונים שכתבו כן להלכה בבכור תם^[56], ובדעתם כתבו אחרונים שהעור נשרף כדין זבח שנשחט ונמצא טריפה שמדרבנן שורפים אותו כקדשים שנפסלו שנשרפים בעזרה משום מצות שרפת-קדשים*^[57], ובבשר הואיל וכבר הופשט ואין נח לשורפו, לא החמירו חכמים לשורפו^[58], וכתבו שהוא הדין לכל זבח שנמצא טריפה בבני מעיים אחר הפשטתו שבשרו בקבורה ועורו בשריפה^[59], ויש מן הראשונים שסוברים שבבכור תם שנשחט ונמצא טריפה אין מקום לחלק בין עורו לבשרו, ואף בשרו טעון שריפה^[60], ויש מהם שמחמת כן אינם גורסים גירסא זו, ולדעתם בכור תם שנשחט ונמצא טריפה לחכמים בשרו ועורו בשריפה, ובעל מום שנשחט ונמצא טריפה בשרו ועורו בקבורה^[61], ויש מהם שמקיימים גירסא זו וגורסים להיפך: בשרו בשריפה ועורו בקבורה, וכתבו שהיינו בבעל מום שלדעתם אם נשחט ונמצא טריפה אחר הפשטו בשרו בשריפה^[62], ומכל מקום בעורו לא החמירו לשורפו אלא הוא בקבורה^[63].

זכייתם

הזוכה בעור בקרבנות השונים

עור העולה*, זוכים בו הכהנים, שנאמר: וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה^[64], וכן עור שאר קדשי קדשים הנאכלים, בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחיד, זוכים בו הכהנים, אבל עור קדשים-קלים* זוכים בו הבעלים^[65], ודרשו בתורת כהנים: עוֹר הָעֹלָה, אין לי אלא עור העולה, עורות שאר קדשי קדשים מנין, תלמוד לומר: אֲשֶׁר הִקְרִיב, ואף שאר קדשי קדשים בני הקרבה הם^[66], יכול שאני מרבה אף קדשים קלים, שאף הם בני הקרבה, תלמוד לומר: הָעֹלָה, אין העור לכהן אלא בדומה לעולה שהיא קדשי קדשים, יצאו קדשים קלים, ורבי ישמעאל אומר ששאר קדשי קדשים שעורם לכהנים למדים קל-וחומר* מעולה, מה עולה שאין בשרה לכהנים – שכולה כליל למזבח*^[67] - עורה לכהנים, שאר קדשי קדשים שבשרם לכהנים – שאין קרבים מהם למזבח אלא אימוריהם^[68] - אינו דין שאף עורם לכהנים, ואין לומר: מזבח יוכיח שזוכה בבשר העולה הנשרף עליו, ואינו זוכה בעור, שאינו למזבח אלא לכהנים, שמזבח לעולם אינו זוכה בעור, שאינו קרב לעולם, אבל הכהנים שמצינו זוכים בעור העולה, יש לומר שיזכו אף בעור קדשי קדשים כשם שזוכים בבשרם, ורבי אומר, שלא הוצרך הכתוב להשמיענו שהעור לכהן אלא בעולה בלבד, שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר, כגון בפרים-הנשרפים* ושעירים-הנשרפים* שעורותיהם נשרפים עמם בבית-הדשן*^[69], והוא הדין לקדשי קדשים שהכהנים מקבלים את העור כשם שמקבלים את הבשר, ובעולה הוצרך הכתוב להשמיענו, שאף על פי שבשרה נשרף על גבי המזבח, עורה אינו נשרף כבשרה אלא ניתן לכהנים^[70].

על כהן המקריב את קרבנו, שעור הקרבן שלו ואינו מתחלק לכל הכהנים, ע"ע משמרות-כהונה*.

עולת הקדש

עולת הקדש, נחלקו תנאים אם הכהנים זוכים בבשרה: תנא קמא דורש מהכתוב: עֹלַת אִישׁ^[71], פרט לעולת הקדש, שאין הכהנים זוכים בעורה^[72], וחכמים בתוספתא חולקים וסוברים שעולת הקדש עורה לכהנים^[73]. במהות עולה זו, ובטעם הדין, נחלקו אמוראים, וכדלהלן.

עור עולה הבאה מן המותרות

עור עולה הבאה מן המותרות* הקרבים לנדבה – על הקרבנות שמותריהם קרבים נדבה ע"ע מותרות^[74] - נחלקו תנאים ואמוראים אם הכהנים זוכים בו: א) לר' חייא בר יוסף ולרב נחמן אמר רבה בר אבוה, אין הכהנים זוכים בה, שלדעתם עולת הקדש שנתמעטה – לסוברים כן^[75] - מהכתוב: עֹלַת אִישׁ^[76], שאין עורה לכהנים, היינו עולה הבאה מן המותרות, שאין הכהנים זוכים בעורה^[77], ואמרו בגמרא שהדין כן הן לסוברים שהמותרות הקרבים לנדבה קרבים לעולת ציבור^[78], שלדעתם ממעטים אותה מ"עלת איש" הואיל ואינה עולת יחיד אלא עולת ציבור - וממעטים עולה זו יתר על שאר עולות ציבור הואיל ותחילה היו לאיש^[79] - והן לסוברים שהמותרות הקרבים לנדבה קרבים לעולת יחיד של בעל המותרות^[80], שדורשים: עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה, "העולה" משמע שהיא לראשונה עולת איש, ולא שתחילה היתה קרבן אחר ומן המותרות נעשתה עולת איש^[81]. ב) ורבי נחמיה סובר שעולה הבאה מן המותרות עורה לכהנים^[82], שכן דרש יהוידע הכהן, שנאמר: אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לה'^[83], מחד גיסא נאמר "אשם הוא" ומשמע שדינו כמו שמפורש בו שהוא לכהן - שנאמר: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה^[84], ונאמר: כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן^[85] - ומאידך גיסא נאמר "אשם אשם לה'", ומשמע שהוא לה', אלא שהכתוב מדבר במותר אשמות וחטאות שהוא לנדבת עולה, בשרו קרב על גבי המזבח לה' ועורו לכהנים, ונמצאו שני הכתובים מתקיימים^[86], וזהו שנאמר בענין יהוידע: כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ^[87], ותחילה אף ר' יהודה סבר שעולה הבאה מן המותרות אין עורה לכהנים, ושוב חזר בו והודה לדרשת ר' נחמיה^[88]. על עולת הקדש שנתמעטה מהכתוב "עלת איש", לדעת ר' נחמיה, עי' להלן^[89].

עור עולה הבאה מן המותרות, לסוברים שאין אין הכהנים זוכים בו^[90], נחלקו ראשונים למי הוא: יש סוברים שמוכרים אותו וחוזרים ולוקחים בדמיו בהמות לעולת קיץ המזבח^[91], ויש סוברים שהוא להקדש בדק הבית^[92].

עור עולה שהתפיסה לבדק הבית

המתפיס עולתו לקדשי-בדק-הבית*, אמר ר' אייבו א"ר ינאי, שאין עורה לכהנים, אלא להקדש בדק הבית, שעולת הקדש שנתמעטה – לסוברים כן^[93] - מהכתוב: עֹלַת אִישׁ^[94], שאין עורה לכהנים, היינו עולה שהוקדשה לבדק הבית^[95], ואמרו בגמרא שהדין כן הן לסוברים שהמתפיס עולתו לבדק הבית חלה עליה קדושת בדק הבית מן התורה ואסור לשוחטה עד שתפדה^[96], והן לסוברים שלא חלה על גופה קדושת בדק הבית ואין בה אלא עיכוב גזברים בלבד^[97] - שיבואו ויעמדו על גבה בעת שחיטתה^[98], או שישומו אותה קודם שחיטתה כדי שיתחייב בדמי השומא לבדק הבית^[99] - שאף על פי שלדעה זו אין קדושת בדק הבית חלה על גופה^[100], מכל מקום היא חלה על עורה, ולכך עורה לבדק הבית ואינו ניתן לכהנים^[101].

עור בהמת המקדיש נכסיו

המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות זכרים תמימים וראויים לקרבן - שנחלקו תנאים בדינן, לר' אליעזר ימכרו לצרכי עולות ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית^[102], ולר' יהושע זכרים יקרבו עולות^[103], שאדם חולק הקדשו ואת הראוי למזבח מקדיש לקרבן ואת שאינו ראוי למזבח מקדיש לבדק הבית^[104] - אמר רב המנונא שלסוברים שעולת הקדש אין עורה לכהנים^[105], היינו בזכרים אלו הקרבים עולה, שעורותיהם לבדק הבית ואינם לכהנים, שאף על פי שלר' יהושע אדם חולק הקדשו ומקדיש את הזכרים עצמם לעולה, מכל מקום את העור שאינו קרב בעצמו מקדיש לבדק הבית^[106]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלר' יהושע בלבד אמרו שעור עולה זו לבדק הבית, אבל לר' אליעזר עורה לכהנים^[107], שלדעתם טעמו של ר' אליעזר שימכרו לצרכי עולות, שהמקדיש אינו מקדיש אלא לבדק הבית, ומכל מקום ימכרו לצרכי עולות הואיל וכל דבר הקדוש בקדושת בדק הבית וראוי לגבי מזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם^[108], ולפיכך אחר שנפדה מקדושת בדק הבית במכירתו לצרכי עולות דינו כדין שאר עולה שעורה לכהנים^[109], ויש סוברים שאף לר' אליעזר העור לבדק הבית ואינו לכהנים^[110], שלדעתם טעמו של ר' אליעזר, שהמקדיש מקדיש הן למזבח והן לבדק הבית מתורת הקדש-עלוי*, ולדעתם בהקדש עילוי שתי הקדושות חלות על גוף הבהמה^[111], ולפיכך אם קרבה הבהמה לעולה קודם שנפדתה עורה שייך לבדק הבית ואינו לכהנים^[112].

עולת גר שמת ואין לו יורשים

עולת גר* שמת ואין לו יורשים, אמר ר' יוסי ב"ר יהודה שאין עורה לכהנים, שנאמר: עֹלַת אִישׁ^[113], עולה של איש, פרט לעולת גרים^[114], והיינו גר שמת ואין לו יורשים שאין לעולתו בעלים^[115], וכתבו אחרונים, שר' יהודה הממעט מ"עלת איש" עולת הקדש^[116] חולק על ר' יוסי ב"ר יהודה, ולדעתו אף עולת גרים עורה לכהנים^[117].

עולת נשים ועבדים

עולת נשים ועבדים, דרשו בתורת כהנים שעורה לכהנים, ואף על פי שנאמר: עֹלַת אִישׁ^[118], ומשמע שעולה שבעליה זכר היא שעורה לכהנים, דורשים: עוֹר הָעֹלָה^[119], לרבות עולת נשים ועבדים^[120], ויש מן הראשונים שגורסים בברייתא שאף עולת גרים דורשים מכתוב זה לרבות שעורה לכהנים^[121], ויש מן הראשונים שכתבו שאין גורסים כן^[122], שגר בכלל איש^[123], ובתוספתא אמרו שר' יוסי ב"ר יהודה חולק וסובר שעולת נשים ועבדים אין עורה לכהנים^[124].

עור קרבן שלא זכה המזבח בבשרו

קרבן שלא זכה המזבח בבשרו, כגון שנפסל במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, אין הכהנים זוכים בעורו, שנאמר: עֹלַת אִישׁ^[125], עולה שעלתה לאיש הוא שזוכים הכהנים בעורה, אבל עולה שלא עלתה לבעליה אין הכהנים זוכים בעורה^[126]. עולה שנשחטה שלא לשמה - שכשרה ולא עלתה לבעלים לשם חובה^[127] – אף על פי שלא עלתה לבעליה, מכל מקום עורה לכהנים, שנאמר: עוֹר הָעֹלָה^[128], מכל מקום, לרבות את שנשחטה שלא לשמה^[129].

החלוקה לכהנים

עורות הקדשים הניתנים לכהנים, מתחילה, אחר שמכניסים אותם ללשכת בית-הפרוה^[130], היו מחלקים אותם שם בכל יום לכהני בית-אב* של אותו היום, והיו בעלי זרועות נוטלים אותם בזרוע, התקינו שיחלקו אותם מערב שבת לערב שבת לכהני כל המשמר יחד – שהואיל וכהני כל המשמר חולקים, לא יניחו לבעלי זרוע ליטול יותר מחלקם^[131] – ועדיין היו גדולי כהונה נוטלים אותם בזרוע – שמתוך גדולתם לא היו רוצים האחרים לחלוק עליהם^[132] - עמדו בעלים והקדישום לשמים^[133]. בעלים אלו שהקדישום, נחלקו בהם ראשונים ואחרונים: יש סוברים, כהני כל המשמרות^[134], ויש סוברים, הבעלים^[135], וברשות כהנים^[136], או אף שלא ברשות כהנים, וקודם הקרבת הקרבן, שעדיין הם ברשות בעלים ועוד לא זכו בהם כהנים^[137]. אמרו, לא היו ימים מועטים עד שחיפו מדמי עורות אלו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה בעובי דינר זהב, ולרגל היו מקפלים אותם ומניחים אותם על גבי מעלה בהר-הבית* כדי שיראו עולי רגלים שמלאכתם נאה ואין בה דופי^[138]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שזמן מועט בלבד נהגו להקדיש את העורות לשמים, ולאחר מכן שבו וחילקו את העורות בין כל כהני המשמר בערב שבת^[139].

הכהנים החולקים בעור

הכהנים החולקים בעור הם הכהנים הכשרים לעבודה בלבד, אבל כהן שאינו ראוי לעבודה, כגון שהוא טבול-יום*, מחוסר-כפרה* או אונן* - שכל אלו פסולים לעבודה במקדש^[140] - אינו חולק בעור, שנאמר: לוֹ יִהְיֶה^[141], פרט לטבול יום, מחוסר כיפורים ואונן^[142]. בעל-מום*, שאף על פי שאינו עובד מכל מקום חולק בבשר הקרבנות^[143], כתבו אחרונים שחולק אף בעור, כדרך שחולק בבשר^[144], ומכל מקום מצדדים לומר שאינו חלק אלא בעורות שאר קדשי קדשים מלבד העולה, שכשם שחולק בבשרם כך חולק בעורם, אבל בעולה שבשרה קרב על גבי המזבח^[145] ואין חולקים אלא בעורה, אינו חולק, שמדרשת "לו יהיה" למדים שכהן העובד בלבד חולק בעור העולה^[146].

הערות שוליים