אנציקלופדיה תלמודית:שאובים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:54, 19 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - מים שנשאבו בכלים, שהם פסולים למקוה.</span> == <span dir="rtl">גדרם ודיניהם</s...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מים שנשאבו בכלים, שהם פסולים למקוה.

גדרם ודיניהם

דין שאובים

מים שאובים פסולים לטבילה[1].

על טבילת בעל-קרי*, שמים שאובים כשרים לה[2], ע"ע בעל קרי[3].

דין נוסף יש בשאובים, שכשנכנסו למקוה שלשה לוגים שאובים קודם שהיו בו ארבעים סאה מים כשרים, כל מי המקוה נפסלו[4], על פרטי הדין וטעמו עי' להלן[5].

מקורו

פסול מים שאובים למקוה הוא מדרבנן[6]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו מקוה שכולו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן[7], ולדעתם כל ספק שיארע בשאיבה, דינו לקולא, כדין ספק-דרבנן*[8]. ויש חולקים וסוברים שדוקא כשרוב המקוה ממים כשרים, ומיעוטו משאובים, הוא פסול מדרבנן, אבל כשכולו שאוב, הוא פסול מן התורה[9], שכן דרשו בספרא: אך מעין ובור ומקוה וגו' יהיה טהור[10], יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור, תלמוד לומר מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים[11], ולדעתם ספק שאירע בשאיבה, כשאירע כשאין רוב מים כשרים, הולכים בו לחומרא, כדין ספק דאורייתא, וכשאירע כשרובו בהכשר, מקילים בו, כדין ספק דרבנן[12].

לסוברים שאפילו מקוה שכולו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן, הטעם שחכמים פסלוהו הוא שמא יבואו לטבול בתוך כלי, שזה ודאי פסול מן התורה[13].

על מים שנשאבו בכלי המקבל טומאה, שיש סוברים פסולים מן התורה אף לסוברים ששאר שאובים אינם פסולים מן התורה[14], ועל מים שבאו על ידי אדם למקוה, שיש סוברים שהם פסולים מן התורה אף לסוברים ששאובים אינפ פסולים מן התורה[15], ע"ע מקוה.

דעת

מים אינם נפסלים משום שאובים אלא כשבאו לכלי מדעת, ולא כשבאו מאליהם[16].

טבילה בתוך כלי

אין טובלים בכלים[17], בין במי מעין ובין במי מקוה[18], וכתבו ראשונים שאף לסוברים שמים שאובים אינם פסולים אלא מדרבנן[19], טבילה בתוך כלים פסולה מן התורה[20], לפי שנאמר: אך מעין ומקוה וגו'[21], מקוה דומה למעין, שהוא בקרקע, ולא בכלי[22].

על טבילה בכלי שהמים שבתוכו מחוברים למי מקוה או מעין עי' להלן[23].

רבייה והמשכה

מים שאובים, כשהם מיעוט במקוה, אמר רבי אליעזר בן יעקב שהם כשרים על ידי המשכה – כלומר כשאינם נשפכים מיד למקוה, אלא מקלחים אליו מרחוק דרך חריץ[24] - ולפיכך מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים, ופותקן למקוה – כלומר מקלחם למקוה בדרך המשכה[25] - לפי שהשאיבה מטהרת ברבייה והמשכה[26], וכן יש ראשונים שמפרשים בדעת רבי אליעזר בן יעקב בתוספתא[27], וכן יש ראשונים שמפרשים בדעת סתם משנה, ובדעת רבי אליעזר במשנה, ששאובים כשרים ברביה והמשכה[28].

ובדעת סתם משנה, וכן בדעת רבי אליעזר בן יעקב בתוספתא, יש ראשונים שכתבו שרביה והמשכה אינן מטהרות אלא כשהמים השאובים והכשרים התערבו קודם ההמשכה, והומשכו יחד[29].

הלכה ששאובים כשרים ברביה והמשכה אף כשהמים לא נתערבו קודם ההמשכה[30].

רביה והמשכה – לסוברים שהמשכה בלא רביה אינה מועילה[31] - כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינן מכשירות אלא כשהרביה היתה לפני ההמשכה, כלומר שהכשרים היו תחלה במקוה, אבל היו הפסולים תחלה, אפילו באו דרך המשכה, ואחר כך נוספו עליהם רוב כשרים, כולם נפסלים[32]. ויש חולקים וסוברים שהמשכה מועילה אף לפני הרביה[33].

שלשה לוגים מים שאובים שנפלו לפחות מארבעים סאה מים כשרים, ופסלום, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שכשהרוב מים כשרים, ניתן להכשירם על ידי שיחזרו וימשיכו את כל המים למקום אחר, שאף על פי שבהמשכה אין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו, כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם, אלא מעורבים עם הכשרים, ובדרך המשכה, הם כשרים[34].

המשכה בכולו

מקוה שכולו מים שאובים שהמשיכום, יש ראשונים שכתבו בדעת אמוראים שהוא כשר[35], וכן יש ראשונים שכתבו בדעת תנאים[36], מהם יש שכתבו שכן הלכה[37], ויש שכתבו שאין הלכה כן[38]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שהמשכה בכולה פסולה לדברי הכל[39]. להלכה המשכה בכולה או ברובה פסולה[40].

מקוה שכולו מים שאובים שהמשיכום, לסוברים שהוא פסול, כתבו ראשונים שאמר רבין בשם רבי יוחנן שאם מוסיפים עליו ארבעים סאה מים כשרים, הוא כשר, שאחר שהמשיכו את השאובים, שוב אינם בדין שלשה לוגים שאובים, שפוסלים אפילו מקוה שלם שנוסף עליהם[41]. מהם יש שכתבו שאף רבי אליעזר בן יעקב סובר כן[42], ויש שכתבו שרבי אליעזר בן יעקב חולק וסובר ששאובים שהמשיכום דינם כשאר שאובים אף לפסול ארבעים סאה מים כשרים שיתוספו עליהם[43].

שיעור המשכה

שיעור ההמשכה, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא לפחות שלשה טפחים[44]. ויש כתבו שאין לה שיעור, אלא אפילו שפך את המים סמוך למקוה, כל שלא נתן לתוכו, הרי זו המשכה[45].

גדר המשכה

בטעם שהמשכה מכשירה את המים, יש ראשונים שכתבו שכיון שהם עוברים על קרקע שראויה לבלוע אותם, הם מתבטלים אליה, וכאילו הם באים מתמצית לחלוחית הקרקע, לפיכך נתבטל מהם שם שאובים, ולדעתם המשכה אינה מועילה אלא על קרקע שיכולה לבלוע מים, ולא על גבי רצפת אבנים או נסרים, שאינם בולעים, שבהם המים נחשבים כמונחים בכלי, ולא כבאים מתמצית הקרקע, ולפיכך לא בטל מהם שם שאובים[46]. ויש חולקים וסוברים שהמשכה מועילה אפילו על צינור - כל שאינו פוסל את המקוה, כגון שקבעו ולבסוף חקקו[47] - אף על פי שאינו בולע[48], וכן יש שכתבו שהיא מועילה אף על רצפת אבנים, שאינה בולעת[49], ומהם יש שהסבירו, שהמשכה אינה מטעם בליעה בקרקע, אלא היא הלכה-למשה-מסיני*[50].

אף לסוברים שהמשכה מועילה במקום שאינו בולע, המשכה על גבי כלי אינה מועילה[51].

על המשכה בדבר המקבל טומאה ע"ע מקוה.

השקה

מים שאובים שנפלו לתוך מקוה כשר שיש בו ארבעים סאה, הוכשרו בהשקה*[52], וכן מקוה של מים שאובים, או שנפסל בשלשה לוגים מים שאובים, שנתחבר למקוה של מים כשרים, הוכשר בהשקה, והוא כשר לטבול בו[53].

על פרטי דיני השקה, ושיעור גודל החיבור, ודין השקה שנפסקה, ודין חבית מים שנפלה לים, ע"ע השקה.

על השקה למעין, אם היא מכשירה מים שאובים, ע"ע השקה[54] וע' מעין.

על השקה למי מקוה זוחלים*, אם היא מכשירה מים שאובים ע"ע השקה[55] וע' זוחלין.

היה מקוה המים הכשרים גבוה יותר ממקוה המים השאובים, או נמוך יותר ממנו, כגון שהיו שניהם במדרון ההר, זה למעלה מזה, נחלקו תנאים אם החיבור ביניהם מועיל להכשיר את השאובים בהשקה: תנא קמא סובר שהוא מכשיר, לפי שלדעתו אומרים "גוד-אסיק*" ואומרים "גוד-אחית*"[56]. ורבי אלעזר בן עזריה סובר שכשהכשרים למטה הם אינם מכשירים את הפסולים שמעליהם, לפי שלדעתו אין אומרים "גוד-אסיק"[57], וצדדו ראשונים לומר שכמו כן כשהעליונים למטה הם אינם מכשירים את התחתונים, לפי שאין אומרים "גוד-אחית"[58], וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים להלכה[59].

השקה למים שבתוך כלי

כלי שמימיו מחוברים דרך פתחו למקוה, פעמים שמטבילים אפילו בתוכו, שכן שנינו שהמטביל כלי טמא בתוך כלי טהור, כשפתח החיצון הוא גדול כשפופרת הנוד, עלתה הטבילה לכלי הפנימי, וכשאף הכלי החיצוני טמא הטבילה עולה לפנימי אפילו כשהפתח פחות מכשפופרת הנוד[60], כשהפתח למעלה[61], וכן שנינו ששידה ותיבה שבים, מטבילים בתוכם כשהם נקובים[62] - אלא שנחלקו תנאים בגודל הנקב, תנא קמא אמר כשפופרת הנוד, ורבי יהודה אומר שבכלי גדול צריך נקב ארבעה טפחים, ובקטן רובו[63] - וכן עריבה שהיא מלאה כלים והשיקוה למקוה, כשיש בחיבור כשפופרת הנוד, הכלים שבתוכה נטהרים[64].

ופעמים שהטבילה בכלי אינה מועילה אפילו כשמימיו מחוברים דרך פתחו למקוה, שכן שנינו במעין שהעבירו על גבי השוקת, שאף על פי שהמים שבו מחוברים למעין בהשקה אין מטבילים בתוכו[65], ואף לא במים שיצאו ממנו, לפי שהם נשאבו[66], אלא אם כן חלק ממי המעין לא נכנסו לשוקת, אלא עברו על שפתו, ולא נשאבו, שאז טובלים בכל המים שחוצה לו, לפי שהמים שלא נשאבו מכשירים בהשקה את המים שנשאבו ויצאו מהכלי[67].

על טעם החילוק בין מעין שהעבירו על גבי השוקת, שהמים שבשוקת אינם מתכשרים בהשקה, לבין המקרים האחרים של השקה למים שבתוך כלי, שהמים מתכשרים בהשקה, ע"ע השקה[68].

על הים-של-שלמה* שהוא כלי גדול שהיה בבית המקדש, שהמים שבו היו מחוברים בהשקה למעין, והיו טובלים בו, ע"ע ים של שלמה.

על טבילת כלי בתוך כלי לקודש, שאינה מועילה, ע"ע טבילה[69].

נתן סאה ונטל סאה

מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים, ונתן בו סאה מים שאובים ונטל כנגדה סאה, ושוב נתן סאה ונטל סאה, או שהמים צפו מאליהם ויצאה סאה כנגד כל סאה שנכנסה, הרבה ראשונים סוברים שהמקוה כשר אפילו עשה כן פעמים רבות, עד שנעשו רוב המים שאובים, לפי שכל סאה שנכנסת נעשית כשרה על ידי השקה[70]. ויש ראשונים שכתבו שנטל סאה ונתן סאה אינו כשר במים שאובים אלא עד רובו[71], מהם יש שכתבו שזה דוקא כשממש נתן סאה ונטל סאה, אבל כשהמים צפו ועלו ויצאה סאה כנגד סאה, כשר אף ברוב שאובים[72], ובטעם הדבר כתבו אחרונים שהפסול בנתן סאה ונטל סאה ברובו אינו אלא גזרה מפני מראית העין, שנראה כאילו ניטלו הכשרים ונכנסו תחתם שאובים, ויבואו להכשיר בכולם שאובים, ולפיכך כשהמים צפו ועלו מאליהם, שאינו נראה שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם שאובים, לא גזרו[73].

החלפת מים שאובים

בור שהוא מלא מים שאובים, ואמה של מים – היינו מי גשמים, ולא מעיין[74], ואין בה ארבעים סאה בפני עצמה, ולפיכך אינה מכשירה את הבור בהשקה[75] - נכנסת לו ויוצאה ממנו, לעולם הוא בפיסולו, עד שיתחשב שלא נשתייר מהמים הראשונים הפסולים שלשה לוגים[76] - שהרי שלשה לוגים שאובים פוסלים את המקוה[77] - וכיצד הוא החשבון, יש שכתבו שמחשבים ממש לפי האמת[78], כגון כשהכשרים שנכנסו היו חצי מהפסולים שהיו בתחילה, משערים במים היוצאים ששני שליש הם מהפסולים ושליש מהכשרים[79], ויש שכתבו שאין מחשבים ממש לפי חשבון, אלא לעולם מחשבים שהמים היוצאים, מחציתם מהמים שהיו בתחלה ומחציתם מהמים הנכנסים[80].

הטעם שמחשבים את המים הצפים ויצאים לפי חשבון, ואין מקילים ותולים שהמים החדשים דוחים את המים הישנים - כדרך שמצינו במים שנפסלו בשלשה לוגים שאובים, שהם כשרים כשיכנסו מים כשרים ויצאו כנגדם מהבור כדי מילואו ועוד, ואין צריך שיתחשב בהם שלא נשארו שלשה לוגים מהמים הפסולים[81] - כתבו ראשונים ואחרונים שמים שהם שאובים בעצמם, דינם חמור יותר ממים שנפסלו בשלשה לוגים שאובים[82].

שאובים שנשפכו למעין שיבש

מקוה שהוא מעין נובע, שהתייבש בקיץ, והיה בור רחוק ממנו כמו חמשה בתים, ומלאוהו מים שאובים, ונתמלא המקוה מתחת הקרקע מאותם מים, כתבו ראשונים שהוא כשר, משום שלחלוחית גידי המים שתחת הקרקע ודאי לא יבשה לגמרי, אלא שאינה מספיקה למלא את הבור, וכשבאים עליהם מים הם מוסיפים מעצמם, והרי המים השאובים נטהרים ברביה והמשכה – עי' לעיל[83] - וכן בהשקה למעין כל שהוא[84].

כלי שמי המקוה גרורים עליו

כלי שמי המקוה גרורים עליו, כלומר מוחזקים על ידו, אף על פי שאינם בתוכו, יש תנאים שסוברים שהוא עושה את כל המים שאובים[85], לפיכך גיסטרא – שבר כלי[86] - שהיא משוקעת בקרקע בור של גת, וירדו גשמים ונתמלאת הגת, תנא קמא סובר שכל המים פסולים, מפני שהם גדורים על גבי כלים[87], כלומר שהמים גדורים ומוחזקים מחמת הגיסטרא, שהיא כלי, ולפיכך הם נחשבים שאובים[88]. ורבי אליעזר חולק בגיסטרא וסובר שאינה פוסלת את כל המים, לפי שאין מים שאובים פוסלים את המקוה עד שיפלו לתוכו[89], כלומר שיפלו למקוה כשהם כבר שאובים, ולא כשנעשו שאובים אחרי שנפלו למקוה[90].

על הסוברים שגיסטרא שבמקוה כלל אינה פוסלת משום שאובים, אפילו את המים שבתוכה, עי' להלן[91].

וכן אביק שבמרחץ - אביק הוא כלי מתכת משוקע במקוה, ויש בו נקב סגור, וכשנמאסים המים מחמת טבילות פותחים את נקב האביק כדי להוציא את המים ולהחליפם[92] - אמר רבי מאיר שבזמן שהאביק באמצע המקוה, הוא פוסל את כל המים[93], ופרשו ראשונים בטעמו שכל מי המקוה גרורים על גבי האביק[94]. היה האביק מן הצד, רבי מאיר סובר שאינו פוסל את מי המקוה[95], לפי שאין כל המים גרורים על גביו, ואין כאן שאוב אלא מה שבתוכו, ושאר המים הם כמקוה כשר סמוך לשאוב, שאף כשהם נוגעים זה בזה, הכשר אינו נפסל[96]. ורבי אלעזר בן רבי צדוק חולק וסובר שאף כשהאביק מן הצד, הוא פוסל את כל מי המקוה[97].

היה המקוה מקבל רביעית מים קודם שיגיעו מים לאביק, חכמים סוברים שאפילו כשהאביק באמצע, המקוה אינו נפסל[98], שמאחר ורביעית היא שיעור מקוה מדאורייתא לכלים[99], הרי זה כאילו יש כאן מקוה שלם שאינו גרור על גבי האביק, ומקוה שלם הרי שוב אינו נפסל במים שאובים[100]. ורבי אלעזר בן רבי צדוק ורבי מאיר חולקים וסוברים שהאביק פוסל אפילו כשהמקוה מקבל רביעית לפניו[101]. הלכה כחכמים[102].

סתם מקוה

על סתם מקוה, אם חוששים שמימיו שאובים, והחילוק בין מקוה שבארץ ישראל למקוה שבחוץ לארץ, ע"ע חוץ לארץ[103] וע' מקוה וע' ספק טהרה.

ספק שאובים

ספק מים שאובים למקוה הוא אחד מן הספקות שטיהרו חכמים[104]. כיצד, ספק נפלו מים שאובים ספק לא נפלו, או שודאי נפלו, אלא ספק אם יש ארבעים סאה במים קודם שנפלו בהם השאובים, או שאין בהם ארבעים סאה[105]. בטעם שחכמים טיהרו ספק מים שאובים כתבו ראשונים שפסול שאובים אינו אלא מדרבנן[106].

שני מקואות, אחד יש בו ארבעים סאה – ששוב אין מים שאובים פוסלים אותו[107] - ואחד אין בו ארבעים סאה, ונפלו שלשה לוגים מים שאובים לאחד מהם, ואינו יודע לאיזה מהם נפל, ספיקו טהור, לפי שיש לו במה יתלה, כלומר שתולים שנפל לזה שיש בו ארבעים סאה, ושניהם לא נפסלו, אבל אם היו שניהם פחותים מארבעים סאה, ששניהם נפסלים בשלשה לוגים, ונפל לאחד מהם, ואינו יודע לאיזה מהם נפל, ספיקו טמא, לפי שאין לו במה יתלה[108], שהרי בכל מקוה מהם שנפלו השאובים, הרי הם פוסלים[109].

מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא, כשר[110].

צינור שמקלח למקוה והמכתשת, שהיא כלי, נתונה בצדו, ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה, הרי זה פסול, מפני שהפסול מוכיח, אבל אם יש במקוה רוב מים כשרים הרי זה כשר, שזה ספק מים שאובים הוא, שהרי יש שם מקוה כשר קבוע[111].

על פרטים נוספים בדין ספק מים שאובים ע"ע חזקה (דמעיקרא)[112] וע' ספק טומאה.

גזירת טומאה

על הטומאה שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים ועל טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגים מים שאובים[113], ע"ע טמאה[114] וע' שמנה עשר דבר.

שלשה לוגים

שנפלו למקוה חסר

מקוה שנפלו בו מים שאובים – בשיעור מסוים ובאופן מסוים[115] - קודם שהיו בו ארבעים סאה מים כשרים, כל המים הכשרים שבו נפסלים[116], מדרבנן[117], בין שקדמו הכשרים לשאובים ובין שקדמו השאובים לכשרים[118], ולעולם הוא נשאר בפסולו, אפילו כשיכנסו בו ארבעים סאה מים כשרים נוספים[119], עד שיחליפו את מימיו[120], או עד שישיקוהו למקוה כשר[121].

השיעור

ומה שיעור השאובים שפוסלים את המקוה החסר, נחלקו תנאים: א) חכמים אומרים, וכן העידו שני גרדיים משער האשפות בשם שמעיה ואבטליון, שהשיעור הוא שלשה לוגים[122], וכן סתמו במשנה במקומות רבים[123], וכן הלכה[124]. בטעם השיעור הזה כתבו ראשונים שזה השיעור הקטן ביותר של נסכי קרבנות ציבור[125], או שזה שיעור חשוב, לפי שהוא ראוי לרחיצת אדם[126]. ב) הלל אומר מלא הין*[127], וכתבו ראשונים בטעמו, שהיא המידה הגדולה ביותר שלימדה תורה בלח[128], עי' על כך בע' הין. ג) שמאי אומר תשעה קבים[129], וכתבו ראשונים בטעמו, שהם ראוים לטבילת בעל-קרי*, וכן יש בהם כדי להשתטף כל גופו, לפיכך הם שיעור חשוב[130]. ד) ורבי אליעזר מחלק, שכשהשאובים באו למקוה לפני הכשרים, הם פוסלים ברביעית, אבל כשהכשרים באו תחלה למקוה, והשאובים באו על פני המים הכשרים, השאובים אינם פוסלים אלא בשלשה לוגים[131], בטעם הדבר כתבו ראשונים שרביעית היא שיעור מקוה מן התורה לטבילת מחטים וצינוריות[132], ולפיכך ברביעית מים שאובים בתחילה כבר יש שם מקוה פסול עליו[133].

במעין

מעין שאין בו ארבעים סאה, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו נפסל בשלשה לוגים שאובים[134], שכן שנינו שמעיין שמימיו מועטים ורבו עליו מים שאובים כשר[135]. ויש ראשונים ואחרונים שסוברים שאף מעיין נפסל בשלשה לוגים[136].

על פרטי דין שאובים במעין ע"ע השקה[137] וע' מעין.

שלשה לוגים בחיבור שני מקואות

שני מקואות שאין בכל אחד מהם ארבעים סאה, ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה מים שאובים, ונתערבו שני המקואות, וביחד יש בהם ארבעים סאה כשרים, אף על פי שעתה יש במקוה שלשה לוגים שאובים, הוא כשר, מפני שלא נקרא על המים שם פסול[138], שהרי לא היו שלשה לוגים שאובים יחד במקוה חסר[139].

שלשה לוגים שנתמעטו

מקוה חסר שנפלו לו שלשה לוגים, וחסר אפילו קרטוב – מדה קטנה[140] – רבי יהושע סובר שהוא כשר[141], כלומר שניתן להוסיף עליו מים כשרים עד ארבעים סאה, והוא כשר[142], שלדעתו מקוה שנפסל בשלשה לוגים שאובים אינו פסול אלא כל עוד שלשת הלוגים נמצאים בתוכו[143], ומאחר והשאובים מעורבים בכשרים, כשחסר קורטוב אי אפשר שלא יחסר מעט מן השאובים[144], ולדעתו כמו כן מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגים שאובים ונחלק לשנים, שניהם כשרים[145], כלומר שמוסיפים עליהם עד ארבעים סאה מים כשרים, והם כשרים[146], לפי שעתה אין בכל אחד מהם שלשה לוגים[147]. וכן בדעת סתם משנה ששנינו שמים שאובים אינם פוסלים אלא לפי חשבון[148], יש ראשונים שכתבו שמים שאובים אינם פוסלים אלא כל עוד הם שלשה לוגים, ולא כשנתמעטו אחר שנתערבו[149].

וחכמים חולקים וסוברים שמקוה חסר שנפלו לו שלשה לוגים, אפילו כשלאחר מכן חסרו מימיו, לעולם הוא בפסולו[150] - עד שיצאו ממנו כדי מילואו ועוד[151] - וכן סבר רבי יוסי[152], ולדעתם מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו לו שלשה לוגים ונחלק לשנים, פסול להקוות עליו[153], וכן הלכה[154]. וטעם הדבר הוא שנקרא על המקוה שם פסול[155], כלומר שאף המים הכשרים נפסלו בכניסת השאובים לתוכם, והרי זה כאילו כולם נשאבו[156].

אם מחלוקת התנאים תלויה בדין חתיכה-נעשית-נבלה*, ע"ע חתיכה נעשית נבילה[157].

החלפת מים שנפסלו בשלשה לוגים

אף לסוברים שמקוה שנפסל בשלשה לוגים שאובים אינו נכשר ביציאת חלק מן השאובים[158], אם יצאו ממנו מים כדי מילואו ועוד, כלומר שהמשיכו לתוכו מים אחרים כשרים, עד שצפו המים ויצאו ממנו כשיעור הכשרים שהיו בו מתחלה ועוד משהו, הוא כשר[159], כגון מקוה שהיו בו עשרים סאה מים כשרים, ונפלו לתוכו שלשה לוגים מים שאובים, ונתמלא אחר כך במי גשמים, ניתן להכשירו על ידי שיוציאו ממנו עשרים סאה, כמו שהיו בו תחילה, ועוד מעט יותר[160]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שתולים כאילו כל המים היוצאים הם מאותם שהיו בתחלה ונפסלו, שהמים האחרונים דוחים את הראשונים לצאת, ולפיכך כשיצאו כדי מילואו ועוד, הרי יצאו כל המים שנפסלו, וכן נחסר מעט משלשת הלוגים השאובים[161].

מקוה שנפסל בשלשה לוגים, ויצאו ממנו מים כדי מילואו ועוד, שלא מאליהם, על ידי שצפו ושטפו, אלא שדלו והציאו ממנו מים מעט יותר ממה שהיו בו בשעה שנפלו אליו שלשת הלוגים, צדדו ראשונים לומר שהמקוה עדיין פסול, שלא התירו כשיצאו מילואו ועוד אלא כשיצאו המים ושטפו מאליהם[162].

שאובים שבאו מכמה כלים

שלשה לוגים מים שאובים שבאו למקוה מכמה כלים, נחלקו תנאים אם הם פוסלים את המקוה: א) תנא קמא בברייתא סובר שאפילו כשנפלו מארבעה או חמשה כלים, פוסלים את המקוה[163]. ב) יוסי בן חוני סובר שכשנפלו משנים או שלשה כלים, פוסלים את המקוה, אבל נפלו מארבעה וחמשה כלים, אינם פוסלים את המקוה[164], ואמר רבה שזהו ששנינו במשנה שמים שאובים אינם פוסלים אלא לפי חשבון[165], שהכוונה לפי חשבון כלים, שאינם פוסלים כשבאו מיותר משלשה כלים[166], וכן בדעת חכמים במשנה, שאמרו ששנים שהיו מטילים למקוה, זה לוג ומחצה וזה לוג ומחצה, וכן הסוחט את כסותו ומערה ממקומות הרבה, והמערה מן הצרצור ומטיל ממקומות הרבה, פוסלים את המקוה[167], כתבו ראשונים ששנים או שלשה כלים פוסלים, אבל ארבעה וחמשה כלים אינם פוסלים[168], וכן כתבו ראשונים להלכה[169]. לסוברים כן, כלי אחד המוציא ממקומות הרבה, כגון הסוחט כסותו ומערה מן הצרצור, דינו כשנים ושלשה כלים, ולפיכך הוא פוסל[170]. ג) ורבי עקיבא סובר ששלשה לוגים מים שאובים אינם פוסלים אלא כשהם באים מכלי אחד וממקום אחד, אבל שנים שהיו מטילים זה לוג ומחצה וזה לוג ומחצה, אינם פוסלים, וכן הסוחט כסותו ומערה מן הצרצור אינו פוסל[171].

במה דברים אמורים, ששנים או שלשה כלים מצטרפים לפסול בשאובים, לסוברים כן, כשהתחיל השני לשפוך עד שלא פסק הראשון[172].

כשהתכוין לרבות

במה דברים אמורים, שמים שאובים מארבעה או חמשה כלים כלים אינם מצטרפים לשלשה לוגים לפסול מקוה, לסוברים כן[173], בזמן שלא נתכוין לרבות, אבל נתכוין לרבות, אפילו קרטוב בכל השנה, היינו שנתן בכל פעם מדה מועטת מאד, ובמשך זמן רב נצטרפו המים לשלשה לוגים, הם מצטרפים ופוסלים[174]. ומהו נתכוין לרבות, יש ראשונים שפרשו שהתכוין לרבות את מי המקוה[175], שיהיו בו מים בשפע, ולא יחסר על ידי טבילות[176]. ויש מפרשים שהיה דעתו מתחלה לתת ולחזור ולתת עד שיגיע לשלשה לוגים[177].

שאובים בכמה גומות שהתחברו

מקוה שיש בו שלש גומות של מים שאובים של לוג לוג, אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאין מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית, כשר[178], שהרי מקוה שיש בו ארבעים סאה אינו נפסל בשאובים[179]. ואם אין ידוע שנפלו לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא הגיעו המים לגומא השלישית, נחלקו תנאים: תנא קמא פוסל[180], וכן הלכה[181]. ורבי שמעון מכשיר, לפי שהוא כמקוה סמוך למקוה[182], כלומר שהוא מחשיב את המים שבגומא כאילו הם מובדלים מן המקוה, וכאילו הם מקוה כשר סמוך למקוה פסול, שהם נוגעים זה בזה ואינם מעורבים[183], שהדין הוא שזה עומד בפסלותו וזה עומד בכשרותו[184].

שאובים מן הצד

מים שאובים שהם בצד המקוה, ולא בתוכו, אף על פי שהם נוגעים במי המקוה, לא פסלוהו[185].

כשיש כנגד הנקב שלשה לוגים

שתי שקתות של מים, באחת מים כשרים – ואין בה ארבעים סאה[186] - ובאחת שאובים, ויש נקב בכותל שביניהם, רבי יוסי אומר שאם יש כנגד הנקב שלשה לוגים מים שאובים – כלומר שחלל הנקב מחזיק שלשה לוגים[187], ויש מפרשים שיש כנגד הנקב עד הדופן הנגדי של הבריכה שלשה לוגים[188] - המים הכשרים נפסלים[189], בין כששתי הבריכות באותו גובה, ובין כשאחת גבוהה מחברתה, ואפילו כשהפסולה נמוכה יותר, שאין דרך המים הפסולים לעלות לכשרים[190], וכן הלכה[191]. וטעם הדבר, שכל המים שכנגד הנקב נחשבים כאילו הם באמצע בריכת המים הכשרים, ולא בצידה[192].

ורבי אלעזר חולק וסובר שאפילו יש כנגד הנקב שלשה לוגים, מאחר והשאובים נמצאים בצד הכשרים, ולא בתוכם, אינם פוסלים, בין כששתי הבריכות באותו גובה, ובין שאחת גבוהה מחברתה, ואפילו כשהפסולה גבוהה יותר, שדרך השאובים לבא לתוך הכשרים[193].

כשלא נתערבו במקוה

הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגים מים שאובים ונפלו למקוה, לא פסלוהו, לפי שהמים השאובים שבהם אינם נחשבים שנפלו למקוה[194], בטעם הדבר יש מפרשים שמדובר כשפי הדלי צר, ואין כל המים יוצאים מתוכו ומתערבים במקוה, וכן הספוג, אין כל מימיו יוצאים ומתערבים[195], ויש שכתבו שמדובר אף בכלי שפיו רחב, אלא שאין שלשה לוגים בלא צירוף המים הדבוקים בכלי, ומאחר ושלשת הלוגים אינם בעין, אינו נחשב שנפלו למקוה, ולא גזרו בזה חכמים[196].

במקוה שנשתנה צבעו

מקוה שאין בו ארבעים סאה, ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו למראה יין, ונפלו לו שלשה לוגים מים שאובים, אינו נפסל, לפי שדינו כיין, שאינו נפסל בשלשה לוגים, ולפיכך אם חזר לאחר מכן למראה מים, הוא כשר להקוות עליו עד ארבעים סאה[197], אלא שנחלקו ראשונים: יש ראשונים שכתבו שכשחזר למראה מים, רק המים שבו כשרים, ולא היין, ולפיכך צריך להקוות עליו מים כשרים כשיעור המים החסרים עד לארבעים סאה[198], ויש סוברים שאף היין עולה לו להשלים לארבעים סאה, שמתוך שהמים שקבלו דין יין, מיטהרים, אף היין שנפל בהם מיטהר עימהם, שזה מושך את זה וזה מושך את זה[199].

הטבלת כלי במקוה מצומצם

המטביל כלי שיש לו בית קיבול במקוה שיש בו ארבעים סאה מצומצמות, כתבו ראשונים שלא יכניס את הכלי כדרך קבלתו, דרך שוליו, עד שיקלחו המים לתוכו, לפי שהמים שבתוכו ייעשו שאובים, ויפסלו את המקוה[200], ואף לסוברים שכשהמים שבכלי מחוברים בקילוח למי המקוה, הם אינם נעשים שאובים[201], יש ראשונים שכתבו שאין להכניסו דרך שוליו, לפי שחוששים שמא ייפסק הקילוח לרגע אחד, והמים ייעשו שאובים, ויפסלו ופיסלו את המקוה[202]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שמאחר והמים הנכנסים מחוברים בקילוח למי המקוה, אין לחוש בהם משום שאובים, אלא שאף לדעתם, מטעם אחר אין להכניס את הכלי דרך שוליו, שמא על ידי כן ינתזו מים ויצאו חוץ למקוה, ויחסר מארבעים סאה[203].

על פרטים נוספים באופן טבילת כלי ע"ע טבילה[204].

בהוצאת הכלי ממקוה ששיעורו מצומצם, לדברי הכל יש להקפיד שלא להוציאו כדרך קבלתו, לפי שביציאתו המים שבו אינם מחוברים למי המקוה, והם נעשים שאובים, וכשיחזרו למקוה יפסלוהו, אלא יוציאנו דרך שוליו[205].

המים השאובים

שלג וברד וכפור וגליד ומלח וטיט הנרוק

השלג, והברד, והכפור והגליד – כפור הוא ברד דק דק היורד, וגליד הוא מים הנקרשים[206] - והמלח, והטיט הנרוק - שהוא טיט דליל כרוק[207] - אינם פוסלים את המקוה[208], משום שאובים[209], לפי שאין פסול שאובים אלא במים[210]. אם שלג או ברד וכדו' שאובים אינם פוסלים אף כשכל המקוה מהם, או דוקא כשיש רוב מים אחרים כשרים, ע"ע מקוה וע' שלג.

ורבי יוחנן בן נורי סובר שאבן הברד כמים[211], והיא פוסלת בשלשה לוגים שאובים[212]. ואין הלכה כדבריו[213].

ובדעת אנשי מידבא בשם רבי ישמעאל יש ראשונים שכתבו שהשלג דינו כמים לכל דבר, והוא פוסל בשאובים, ולדעתם כן הלכה[214].

אם השלג והברד ודומיו מצטרפים לשיעור מקוה, ואם טובלים בהם, וכיצד משערים את שיעוריהם, ע"ע מקוה.

מקוה מים שאובים שהגליד, טהור משום מים שאובים[215], ונחלקו ראשונים בדינו: יש סוברים שהוא כשר לטבילה[216]. ויש סוברים שאינו כשר אלא להקוות עליו, כלומר שאינו פוסל כשלשה לוגים שאובים, וכשיוסיפו לו ארבעים סאה כשרים הוא יהיה כשר לטבילה[217].

חלב הנראה כמים

שלשה לוגים שאובים חסר קרטוב – מדה קטנה[218] - שנפל לתוכם קרטוב חלב, ועדיין מראיהם כמראה המים, ונפלו למקוה, תנא קמא סובר שלא פסלוהו[219], שהרי אין כאן שלשה לוגים מים שאובים[220], וכן הלכה[221]. ורבי יוחנן בן נורי אומר שהכל הולך אחר המראה[222], ומאחר ויש כאן שלשה לוגים שנראים כמים, חושבים אותם כאילו כולם מים, והם פוסלים[223].

שאובים שנשתנה מראיהם

שלשה לוגים מים שאובים שנפל לתוכם קרטוב יין, ומראיהם כמראה היין, ונפלו למקוה, לדעת רבי יוחנן בן נורי, שסובר שהולכים אחר המראה[224], לא פסלוהו[225]. וכן אמר רב יהודה בשם רב, שלא פסלוהו[226]. ובדעת תנא קמא - שאמר שאין הולכים אחר המראה לבדו[227] – נחלקו אמוראים: יש גורסים בדעת תנא קמא, וכן הגירסא במשנה שלפנינו, שלא פסלוהו[228], לפי שהולכים אחר המראה והשיעור גם יחד, ואין פוסל אלא דבר שיש בו שיעור מים ומראה מים[229], ויש סוברים בדעת תנא קמא, וכן סבר רבי חייא, שהם פוסלים את המקוה, לפי שאין הולכים כלל אחר המראה, אלא אחר השיעור לבדו[230]. להלכה הרבה ראשונים ואחרונים פסקו ששאובים שאינם נראים כמים אינם פוסלים את המקוה[231], ויש שפסקו שפוסל[232].

אף לסוברים ששלשה לוגים מים שנפל לתוכם יין ומראיהם כמראה יין אינם פוסלים את המקוה, לפי שהולכים אחר המראה[233], מי צבע, אף על פי שהם משונים ממראה מים, פוסלים את המקוה כמים[234], לפי שעדיין שם מים עליהם, שהרי הם נקראים "מי צבע", ולא כמים שיש בהם יין, שאינם נקראים מים אלא יין מזוג[235].

שלשה לוגים מים שאובים חסר קרטוב שנפל לתוכם קרטוב יין, ומראיהם כמראה יין, ונפלו למקוה, לדברי הכל לא פסלוהו, שהרי אין כאן לא שיעור מים ולא מראה מים[236].

מי כבשים ושלקות ותמד שלא החמיץ

מי כבשים ושלקות ותמד עד שלא החמיץ יש להם דין מים, ופוסלים את המקוה בשלשה לוגים שאובים[237].

על פרטים נוספים בדין מי כבשים ושלקות ע"ע טעם כעיקר[238]; על פרטים נוספים בדין תמד ע"ע חזותא[239] וע' תמד.

מי פירות ציר ומורייס ותמד שהחמיץ

מי פירות ציר ומורייס ותמד שהחמיץ אין להם דין מים, ואינם פוסלים את המקוה בשלשה לוגים שאובים[240].

מים בלועים בטיט

המסנק – כלומר מסלק[241] או מאסף[242] - את הטיט לצדדים, ומשכו ממנו שלשה לוגים, כלומר שאסף את הטיט מקרקעית המקוה לצדדים, אבל לא עקרו מן המים, ונתמצו מאותו הטיט שלשה לוגים מים, וחזרו ונתערבו במקוה, הרי זה כשר[243], שמאחר ולא הגביה את הטיט ולא סלקו מן המקוה, המים שבו לא נעשו שאובים[244]. היה תולש ומשכו ממנו שלשה לוגים, כלומר שהגביה את הטיט והבדילו מן המקוה, ולאחר מכן נתמצו ממנו שלשה לוגים וחזרו למקוה, פסלוהו[245] - כשאין במקוה ארבעים סאה מים כשרים[246] - לפי שהמים שבטיט נעשו שאובים[247]. ורבי שמעון מכשיר מפני שלא נתכוין לשאוב[248], אלא לסלק את הטיט למקום אחר[249], והלכה כתנא קמא[250].

על הסוברים שהמים שבטיט אינם נפסלים משום שאובים, אלא משום שבאו למקוה מתפיסת יד אדם, עי' להלן[251], וע"ע מקוה.

הכלי

הכלים

כל הכלים, המים שהלכו עליהם או שנפלו מתוכם נחשבים שאובים, אפילו כלים גדולים, שמחזיקים ארבעים סאה בלח, שאינם מקבלים טומאה, ואפילו כלים קטנים, פחות מכדי סיכת קטן, שאף הם אינם מקבלים טומאה, וכן אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה, שלעולם במינם אין מקבלים טומאה[252].

שק או קופה

שק וקופה, שהמים מעורבים בהם דרך נקבי האריגה, ואינם מחזיקים מים כלל, אין תורת כלי עליהם לפסול מקוה משום שאובים[253], אפילו כשאין בפתח שלהם כשפופרת הנוד[254], לפיכך כשהם נתונים תחת הצינור והמים עוברים דרכם למקוה, אינם פוסלים אותו[255], וכן כשהם בתוך המקוה מטבילים כלים בתוכם[256], וכן כשמטבילים אותם, מכניסים אותם ומעלים אותם כדרכם[257], אפילו במקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות[258], ואין צריך לכפותם על פיהם, כדרך שעושים בכר וכסת של עור, כדי שלא לשאוב ממי המקוה ולפסלם[259].

שאובים בסגוס

הטביל את הסגוס – בגד עב של צמר[260], שנספגים בו מים מרובים[261] - והעלהו, כל עוד מקצתו נוגע במים, טהור[262], ופרשו ראשונים שהכוונה שאין המים שיוצאים ממנו נחשבים שאובים[263]. העלה את הסגוס, המים שבו נחשבים שאובים[264]. ורבי שמעון סובר שאף כשהעלה את הסגוס המים כשרים, לפי שלא נתכוין לשאוב[265].

על הסוברים שכשהעלה את הסגוס המים אינם פסולים מדין שאובים אלא מחמת תפיסת יד אדם, עי' להלן[266], ע"ע מקוה.

שאובים בכר וכסת

הכר והכסת של עור, כיון שהגביה שפתותיהם מן המים, המים שבתוכם שאובים[267], ולפיכך כשאין במקוה אלא ארבעים סאה מכוונות, ויצאו לכר ולכסת שלשה לוגים, וחזרו למקוה, פסלוהו[268], כיצד יעשה, מטבילם ומעלה אותם דרך שוליהם[269], כלומר כשפיהם כלפי מטה[270].

טבלה

טבלה, אם יש לה לבזבז – מסגרת[271] - היא נחשבת כלי, והמים שבתוכה נחשבים שאובים, ופוסלים את המקוה, ואם אין לה לבזבז, אינה נחשבת כלי, ואינה פוסלת את המקוה[272]. והלבזבז, יש ראשונים שכתבו שהוא מחשיבה כלי דוקא כשהוא מקיפה מארבע רוחותיה, שעל ידי כן יש בה בית קיבול[273], ויש סוברים שהלבזבז מחשיבה כלי אפילו כשהוא מקיפה משלש רוחות בלבד[274].

זקפה לידוח, היינו שהניחה באופן משופע כדי שתודח, אפילו כשיש לה לבזבז אינה פוסלת את המקוה[275], לפי שאינה עומדת כדרך קבלתה[276].

חוטט בצינור

החוטט בצנור – שהוא פתוח משני צדדיו, ולולי החטיטה אינו נחשב כלי[277] - לקבל צרורות, ועל ידי כן נעשה בו בית קיבול, כשהצינור הוא של עץ, אפילו בחטיטה כל שהיא הוא נעשה כלי, והמים שעוברים בצינור נחשבים שאובים ופוסלים את המקוה[278]. וכשהצינור הוא של חרס, תנא קמא סובר שדוקא בחטיטה בשיעור רביעית הוא נעשה כלי[279], וכן הלכה[280], ורבי יוסי אומר שאף בחטיטה כל שהיא הוא נעשה כלי, ולדעתו לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס[281].

חטיטה שנסתמה

צינור שיש בו חטיטה, והוא נחשב כלי, והיו צרורות מתחלחלים בחלל החטיטה, עדיין הוא נחשב כלי ופוסל את המקוה[282], שמאחר והצרורות אינם מהודקים בתוכו, לא נתבטל קיבולו[283]. ירד לחטיטה עפר ונכבש, היינו שהוא קבוע ומהודק יפה, מאחר ונתבטל קיבולו, אינו כלי, ואינו פוסל את המקוה[284].

חלל שלא נעשה לקבלה

סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע, אף על פי שהמים מתקבצים באותו החלל, אינו נחשב כלי לענין שאובים, מפני שלא נעשה לקבלה[285]. וכן רעפים שמכסים בהם את הגגות, אף על פי שיש בהם גומות וחקקים, מאחר והם לא נעשו כדי לקבל בהם, המים שעוברים בהם אינם פוסלים את המקוה[286]. וכן שאר כלי שאינו עשוי לקבלה, אף על פי שהוא מקבל, המים שבו אינם נעשים שאובים, ואינם פוסלים את המקוה, ולפיכך אריות הנחושת וכדומה להן מן הצורות המקלחות מים, וכן המזרקות וצינורות העופרת שהמים זורמים בהם למרחצאות וכיוצא באלה, אף על פי שיש בהם בתי קיבול, כולם כשרים, מפני שלא נעשו לקבלה, אלא כדי שיזרמו בהם המים[287].

יש מן האחרונים שצדדו לומר בדעת ראשונים, שאף חלל שלא נעשה כדי לקבל, ואפילו כשנעשה מאליו, אם הוא ראוי לקבל צרורות הוא פוסל את המקוה[288], ולפיכך כתבו שיש לחוש בצינור שמוביל מים למקוה, שמא מחמת ריקבון נעשתה בו חטיטה וחלל, והוא נחשב כלי, שפוסל את המים משום שאובים[289]. וכתבו אחרונים שאין הלכה כן, אלא חטטים שנעשו מאליהם בצינור שהרקיב אינם פוסלים[290].

כלי נקוב

כלי שניקב בשוליו, או שניקב בצידו למטה – על גודל הנקב עי' להלן - במקום שאינו יכול לקבל מים כל שהם תחת הנקב, כשר, כלומר אינו חשוב כלי לפסול את המקוה משום שאובים[291]. ואם היה הנקב מן הצד גבוה מעט מן השולים, והכלי מקבל מים כל שהוא מן הנקב ולמטה, הכלי פוסל את המקוה[292].

כלי שיש בו נקב המבטלו מתורת כלי, שהמים שבתוכו אינם נחשבים שאובים – על גודל הנקב עי' להלן - יש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבתוכו אין טובלים, מדרבנן[293]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שבמותר אף לטבול בתוכו[294].

יש ראשונים שסוברים שאין די בנקב לבד כדי להכשיר כלי לטבול בתוכו, ושלא יפסול משום שאובים, אלא צריך אף שיקבע את הכלי בארץ, או שיעשה בו מעשה אחר של בנין, כדי שיראה כדבר של בנין, ולא כלי או שיורי כלי, לפיכך לאחר שנקבו את הכלי צריך לפקוק את הנקב בסיד ובבנין, כלומר בצרורות וכיוצא בהם כעין בנין, או לגרור את הכלי על הארץ או על גבי סיד עד שיסתם הנקב ואחר כך למרח בטיט מן הצדדים, סביבות הנקב, להעמיד מה שנדבק, שאף זה כבנין, ורק אז אינו פוסל מקוה, ואף טובלים בתוכו[295], ולדעתם אם סתם את הנקב בסיד או בגפסיס לבד, בלא אבנים או צרורות, עדיין שם כלי או שיורי כלי עליו, ופוסל את המקוה כמו שהיה קודם שסתמו[296].

על טבילה בכלי נקוב שמחובר למעין או למקוה דרך הנקב ע"ע השקה.

גודל הנקב

ומה הוא גודל הנקב שמבטל מתורת כלי, נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם:

א) בסתם משנה אמרו כשפופרת הנוד[297], וכן אמר תנא קמא בתוספתא, שקסטלין המחלק מים בכרכים, אם היה נקוב כשפופרת הנוד, אינו פוסל את המקוה משום שאובים, ואם לאו הוא פוסל את המקוה[298], וכן יש ראשונים מפרשים בדברי רבי יהודה בן בתירא, שמעשה היה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים, שמאחר והיתה נקובה כשפופרת הנוד, לא חששו למים שבה משום שאובים, וכל הטהרות שבירושלים היו נעשות על גבה[299].

ב) ובתוספתא אמרו שהורו ביבנה, וכן הורה רבי אליעזר ב"ר יוסי, שאפילו נקב כל שהוא מבטל מתורת כלי, ושוב אין המים נפסלים משום שאובים, לפיכך קסטלין המחלק מים בכרכים, אפילו היה נקוב כמחט, שוב אינו פוסל את המים משום שאובים[300], וכן כתבו ראשונים בדעת אמוראים, שאפילו נקב כל שהוא מכשיר את הכלי[301], וחבריו של רבי אליעזר בר רבי יוסי ביארו שחילוק יש בדבר, שדוקא כשהנקב מלמטה בתחתית הכלי די בנקב כל שהוא, אבל כשהוא מן הצד צריך שיהיה הנקב כשפופרת הנוד[302], וכן יש ראשונים שכתבו להלכה שנקב מלמטה מכשיר בכל שהוא, ומן הצד דוקא כשפופרת הנוד[303], ומהם יש שכתבו שמכל מקום לכתחלה אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב בשוליו בנקב כל שהוא[304].

ג) ובדעת בית שמאי יש ראשונים שכתבו שאין די בנקב כדי לבטלו מתורת כלי שלא יפסול משום שאובים, אלא צריך שיפחת רובה של השוקת[305].

ד) ויש ראשונים שחילקו בגודל הנקב בין כלים שונים, שיש כלים ששיעור הנקב שמבטלם מתורת כלי הוא כשיעור נקב המטהרם מטומאה, כגון בכלי חרס נקב כמוציא זית[306], ויש כלים שצריך דוקא נקב כשפופרת הנוד[307], וכמה פירושים נאמרו באחרונים, אימתי די בנקב המטהרו ואימתי צריך כשפופרת הנוד: יש מפרשים שבכלי תלוש, וכן כלי שנקבו ואחר כך חברו בקרקע, די בנקב המטהרו, אבל כלי שחיברוהו לקרקע ואחר כך נקבוהו, צריך נקב כשפופרת הנוד דוקא, שמאחר והיה שלם בשעה שנתחבר, לא נתבטלה שלימותו עד שינקב נקב גדול[308]. ויש מפרשים שבכל כלי שנתחבר לקרקע צריך נקב כשפופרת הנוד, לפי שיש לחוש שיבואו להכשירו אף בלא נקב כלל, משום שיטעו וידמוהו לכלי שקבעו ולבסוף חקקו – שכשר אף בלא נקב[309] - לפיכך הצריכו לעשות נקב גדול, כדי שיהיה היכר לדבר[310]. ויש מפרשים שהחילוק הוא בין כלי המקבל טומאה לכלי שאינו מקבל טומאה, שהמקבל טומאה, שיעורו בכדי טהרתו, אבל כלי שאינו מקבל טומאה, שלא שייך לשער בו בכדי טהרתו, כשיעורו שפופרת הנוד[311], וכן כלי שהנקב המטהרו הוא גדול מאד, כגון כלי עץ, ששיעורם לטהרה בכמוציא רימון[312], כתבו אחרונים שראו חכמים שלבטלם מתורת כלי לענין מקוה די בכשפופרת הנוד[313].

ה) ויש ראשונים שמחלקים לענין גודל הנקב בין טבילה בתוך הכלי לבין טבילה במים היוצאים ממנו, שלענין המים היוצאים, כל שיש בכלי נקב המטהרו, המים אינם נחשבים שאובים, ואינם פוסלים את המקוה[314], אבל לענין לטבול בתוך כלי, אין די בנקב לבד, אלא צריך שהמים שבתוכו יהיו מחוברים למקוה דרך נקב, ולדעתם בגודל הנקב הזה נחלקו תנאים, תנא קמא סובר שהשיעור הוא כשפופרת הנוד, ורבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים, ובקטן רובו[315].

נקב שנסתם

היה הכלי נקוב בנקב שמבטלו מתורת כלי, ופקקו בסיד ובבנין, כלומר שהביא סיד וצרורות ופקק בהם את הנקב, אינה חשובה סתימה, ועדיין הכלי נחשב נקוב, ואינו פוסל את המקוה[316]. וכן אם לא סתם את הנקב אלא הושיבו על גבי הארץ או על גבי סיד וגפסיס, או מירח מן הצדדים, אינה חשובה סתימה, והכלי אינו פוסל את המקוה[317]. סתם את הנקב בסיד ובגפסיס יחד, סתימה מעולה היא, והכלי נחשב שלם, ומעתה הוא פוסל את המקוה[318].

מבנה מאבנים

מבנה מחיבור אבנים אינו נחשב כלי, ולפיכך ניתן לעשות מקוה מכינוס אבנים אפילו על ראש הגג[319].

כלי מחובר לקרקע

כלי שנתחבר לקרקע, כגון שוקת שחיברוה בסלע, וכגון צינור שחקקו ולבסוף קבעו, עדיין תורת כלי עליו, והוא פוסל את המקוה משום שאובים[320], ואף על פי שפסול שאובים אינו אלא מדרבנן[321], לא הקלו לומר שהכלי בטל מתורת כלי על ידי חיבורו לקרקע, לפי שמאחר והיתה עליו תורת כלי בתלוש, אין לך שאיבה גדולה מזו, ואם לא תחשיבהו כלי בטלה גזרתם לגמרי[322]. ולדעת רבי אליעזר שסובר שלענין הלכות טומאה, חיבור לקרקע מבטל מתורת כלי[323], נראה בגמרא שאף לענין שאובים, חיבור הכלי לקרקע מבטלו מתורת כלי, ושוב הוא אינו פוסל את המקוה משום שאובים[324].

כלי שנוצר כשהוא כבר מחובר לקרקע, כגון השוקת שחקקוה בסלע, וכגון צינור שקבעו ולבסוף חקקו, אינו פוסל את המקוה משום שאובים[325], לפי שאינו נחשב כלי אלא קרקע[326], ואף על פי שנעשה בו שינוי השם – ע"ע שינוי - שהרי נשתנה שמו מקרקע לכלי, אין אומרים שנשתנה דינו להחשיבו ככלי, שמאחר ופסול שאובים אינו אלא מדרבנן[327], הקלו בו[328], וכן אף לסוברים שלענין הלכות טומאה, כלי שחקקוהו במחובר לקרקע יש לו דין כלי[329], לענין פסול שאובים, מאחר שאינו אלא מדרבנן, הקלו[330].

גיסטרא שבמקוה

גיסטרא – שבר כלי[331] - שבמקוה, יש ראשונים שסוברים שהמים שבתוכה אינם נחשבים שאובים, ואף כלים שהוטבלו בתוכה טהרו מטומאתם[332], לפי שמאחר והיא שבר כלי, מימיה בטלים אגב המקוה[333].

ויש ראשונים שחולקים וסוברים שהמים שבגיסטרא נעשים שאובים, ולא אמרו שכלים שהוטבלו בתוכה טהרו מטומאתם אלא כשיש בשפתה פגימות, שאין מקום השבר שוה, והמים נכנסים דרך אותם פגימות, ובכך מי המקוה מחוברים למים שבתוכה, ומכשירים אותם בהשקה*[334].

שאובים שלא בכלי

מים שנשאבו על ידי דבר שאינו נחשב כלי, כגון שהיו בלועים בטיט שאדם הרים בידיו, או שהיו בלועים בסגוס שאדם הרים בידיו, או שהיו בלועים בשֹער אדם שיצא מן המים, או שהותזו ברגלי אדם, במשנה ובתוספתא אמרו שהם פסולים למקוה[335], ויש ראשונים שנראה מדבריהם שזה משום שהם נחשבים שאובים[336]. ויש ראשונים שסוברים שכל שלא נשאבו בכלי אינם נחשבים שאובים, אלא שיש בהם פסול אחר, שבאו למקוה על ידי אדם[337], עי' על כך בע' מקוה.

כלים שנתמלאו מאליהם

כלים שתחת הצינור

כלים שהיו תחת הצינור שדרכו לקלח מי גשמים – באופן שהצינור עצמו אינו נחשב כלי, ומחמתו המים אינם חשובים שאובים[338] – וירדו גשמים ונתמלאו הכלים, בית שמאי אומרים אחד המניח ואחד השוכח, המים פוסלים את המקוה, ובית הלל אומרים שבשוכח המים כשרים[339].

בבאור דברי בית שמאי ובית הלל נחלקו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש ראשונים שפרשו שמדובר בין כשהכלים ניתנו תחת הצינור בזמן קישור עבים, ובין כשניתנו שם בזמן פיזור עבים, שמאחר והצינור מוחזק בהרקת מים, לעולם הנחה שם נחשבת מילוי בכוונה, ולפיכך במניח לדברי הכל המים נחשבים שאובים, ובשוכח, מעיקר הדין אינו נחשב מילוי בכוונה, ולפיכך בית הלל הכשירו בשוכח - שהרי שאיבה שלא בכוונה אינה פוסלת את המים למקוה[340] - ובית שמאי פסלו אפילו בשוכח משום שגוזרים שוכח משום מניח[341]. ב) ויש ראשונים שמפרשים שעל זה אמר רב משרשיא בשם דבי רב שכשהניח את הכלים בשעת קישור עבים, והעבים לא נתפזרו עד שירדו גשמים, אפילו כשעבר זמן רב, ושכח שהניח שם את הכלים, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, ולדברי הכל המים נחשבים שאובים, לפי שבהנחתו גילה דעתו שרצונו שהכלים יתמלאו, ודעתו אינה מתבטלת בשכחתו, וכן לדעתם לא נחלקו בית שמאי ובית הלל כשהניח את הכלים בשעת פיזור עבים, אפילו לא שכחם עד שירדו גשמים, שהמים אינם נחשבים שאובים, לפי שאין כאן גילוי דעת שרצונו שהכלים יתמלאו - ושאיבה שלא בכוונה אינה פוסלת את המים למקוה[342] - ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא כשהניחם בזמן קישור עבים, כדי שיתמלאו, ונתפזרו העבים, וחזרו ונתקשרו, שבית הלל סוברים שמשנתפזרו העבים, הסיח דעתו, ובטלה מחשבתו, וזהו ששנינו שבית הלל מטהרים בשוכח, ובית שמאי סוברים שלא בטלה מחשבתו, וזהו ששנינו שבית שמאי אומרים שאחד המניח ואחד השוכח המים פסולים[343].

לאחר שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשוכח כלים תחת הצינור, אמר רבי מאיר שנמנו ורבו בית שמאי על בית הלל[344]. ורבי יוסי חולק וסובר שעדיין מחלוקת במקומה עומדת, כלומר שלא עמדו למנין על כך ולא רבו תלמידי בית שמאי[345]. על מחלוקת זו ע"ע שמונה עשר דבר.

כלים שבחצר

הניח כלים בחצר בזמן קישור עבים, ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, אף בית שמאי – שאמרו שבאופן זה במניח תחת הצינור המים פסולים[346] – מודים שהמים כשרים[347], לפי שבהנחה בחצר, מחשבתו שיתמלאו הכלים אינה מוכחת, ולפיכך היא בטלה כשנתפזרו העבים[348]. ובדעת רבי יוסי במשנה יש ראשונים שכתבו שאף בחצר נחלקו בית שמאי ובית הלל, כשהניחם או שכחם בזמן קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, שבית הלל סוברים שבטלה מחשבתו והמים כשרים, ובית שמאי סוברים שלא בטלה מחשבתו, והמים פסולים, כמו במניח תחת הצינור[349], שכשם שהצינור מוחזק בהרקת מים, כך העבים בשעת קישורם מוחזקים להריק מים[350]. להלכה בהניח בחצר בזמן קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו המים כשרים[351].

שכח כלים בחצר בשעת פיזור עבים, ונתקשרו עבים ונתמלאו הכלים, הכל מודים שהמים כשרים[352], וכתבו ראשונים שכן הדין כשהניח את הכלים ולא שכחם[353].

הניח כלים בחצר בזמן קישור עבים ולא נתפזרו העבים עד הגשמים, הכל מודים שהמים פסולים[354]. וכתבו ראשונים שהוא הדין כשלא הניח את הכלים אלא שכחם, לפי שגוזרים שוכח משום מניח[355].

קנקנים שהונחו בגג

המניח קנקנים בראש הגג לנגבם, ונתמלאו מים, נחלקו תנאים באלו אופנים המים כשרים למקוה, וראשונים נחלקו בבאור דבריהם ובטעמיהם:

א) יש מפרשים שלדברי כל התנאים המים שבקנקנים אינם כשרים אלא על ידי המשכה[356], אלא שנחלקו בכמה פרטים בהמשכה, שרבי אליעזר סובר שצריך דוקא לשבור את הקנקנים, ועל ידי כן יימשכו מימיהם למקוה[357], ורבי יהושע התיר אף לכפות את הקנקנים, כלומר לשפכם על הגג לצד אחר, ומשם יפלו לבור בדרך המשכה[358], אבל לדברי הכל אין להגביה את הקנקנים ולערות את המים מהם[359], ועוד נחלקו בדין המשכה, שרבי אליעזר סובר שהמשכה אינה כשרה אלא במיעוט מי המקוה[360], ולפיכך המים אינם כשרים אלא בימות הגשמים, שאז מי הגשמים ירבו על מי הקנקנים[361], ורבי יהושע סובר שהמשכה כשרה אפילו בכל מי המקוה, ולפיכך המים כשרים אפילו שלא בימות הגשמים[362], ועוד נחלקו בהלכה אחרת, מהו שיעור המים השאובים הפוסלים את המקוה בתחילה, ששניהם סוברים שיש לחוש שכשיבא לשבור או לכפות את הכלי, יפלו ממנו מעט מים למקוה בלא המשכה, אלא שרבי אליעזר סובר שרביעית מים שאובים בתחלה פוסלת את המקוה[363], לפיכך אין לשבור את הכלים אלא אם יש בתחלה מעט מים כשרים אחרים בבור, כדי שהשאובים לא יהיו בו בתחילה[364], ורבי יהושע סובר שפחות משלשה לוגים אינם פוסלים את המקוה[365], ולזה אין לחוש שיפלו שלשה לוגים קודם ההמשכה, ולפיכך אין צריך להקפיד שיהיו מים כשרים בבור בתחילה[366].

ב) ויש מפרשים שלא משום שאובים נפסלים המים שבקנקנים, אלא שהם עלולים להפסל מחמת תפיסת יד אדם בהם, שכן דרשו בתורת כהנים: אילו נאמר ומקוה מים יהיה טהור[367], יכול אפילו מילא על כתיפו ועשה מקוה בתחלה יהיה טהור, תלמוד לומר מעיין[368], מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעיין שאין בו תפיסת יד אדם אף מקוה שאין בו תפיסת יד אדם, יצא המניח קנקנים בראש הגג ונתמלאו מים, תלמוד לומר בור[369], וסובר רבי אליעזר שמחמת הדרשות הללו, המים שבקנקנים, מאחר ויש בהם קצת תפיסת יד אדם, לא לגמרי התירום, אלא דוקא על ידי תערובת מים אחרים, לכן אין להשתמש בהם אלא בעונת הגשמים, שיתווספו עליהם מי הגשמים, או כשכבר יש מעט מים בבור[370], ועוד סבר רבי אליעזר שלא התירו אלא כששובר את הקנקנים, ולא כששם ידו בהם לכפותם או להגביהם לערות המים מהם, שזוהי תפיסת יד אדם[371], ורבי יהושע חולק בשני הדברים, הוא סובר שמותר להשתמש במי הקנקנים אפילו שלא בתערובת עם מים כשרים אחרים, לפיכך ניתן להשתמש בהם אפילו שלא בימות הגשמים, ואפילו כשאין מים אחרים בבור, ועוד הוא סובר שכל שאין מגביהים את הקנקנים לערות המים מהם, בין אם שוברים אותם ובין אם כופים אותם, אין לפסול את מימיהם משום תפיסת יד אדם[372], והלכה כרבי יהושע[373].

סייד ששכח עציץ בבור

הסייד ששכח עציץ בבור, והעציץ נתמלא מים, אם היו המים צפים על גביו כל שהו, ישבר[374], כלומר שמאחר והמים שבעציץ מחוברים למי הבור על ידי המים הצפים מעליו, הם אינם נחשבים שאובים, אלא שמאחר ואם יגביה את העציץ יתנתק החיבור, והמים ייעשו שאובים, צריך לשברו במקומו ולא להגביהו[375].

ואם אין המים צפים על גבי העציץ, רבי אליעזר אומר שלא ישבר[376], כלומר שאין לשבור את העציץ כדי שיישפכו המים למקוה, לפי שהם פסולים משום שאובים[377], ואף שעל ידי השבירה יבואו המים למקוה דרך המשכה[378], לדעתו אין להכשיר מים שאובים בהמשכה לבד, אלא ברביה והמשכה[379]. ורבי יהושע אומר, וכן הלכה, שניתן לשבור את העציץ, ומימיו כשרים[380], בטעמו יש שכתבו שהוא משום המשכה, שלדעתו המשכה מכשירה אף את כל מי המקוה, ואין צריך רבייה עם ההמשכה[381], ויש שכתבו בטעמו, שלדעתו המים שבעציץ לא נעשו שאובים[382], לפי שלא נשאבו מדעת[383].

קנקנים שסודרו בתוך בור

המסדר קנקנים בתוך הבור, כדי שייבלעו המים בדפנות הקנקנים, ונתמלאו מים, כלומר שהמים עברו אף לתוך הקנקנים ומילאום, אף על פי שבלע הבור את מימיו, כלומר שהבור ריק עתה, ישברו הקנקנים[384], יש מפרשים שמימיהם כשרים למקוה[385], שמאחר ולא נתכוין שיכנסו המים לתוכם, המים אינם נעשים שאובים[386], ויש שנראה מדבריהם שהמים שבקנקנים פסולים למקוה, ולא אמרו שישברו הקנקנים אלא כשאין בהם שלשה לוגים, ודוקא לסוברים שפחות משלשה לוגים אינם פוסלים מקוה אפילו בתחילה[387].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' מקואות פ"א מ"ז, ופ"ב מ"ג ואילך, ופ"ג מ"ג ואילך, ופ"ד מ"ד, ופ"ו מ"ג ומי"א, ועוד; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ב, וע"ש איסו"ב פי"א הט"ז; טוש"ע יו"ד רא ג, וע"ש א.
  2. ↑ עי' ד' רבי יהודה בברכות כב ב, וגמ' שם בבאור דבריו: לאתויי מים שאובין.
  3. ↑ ציון 255 ואילך.
  4. ↑ עי' מקואות פ"ב מ"ד ומ"ו, ופ"ג מ"א ואילך, ופ"ד מ"ד, ופ"ו מ"ד ומי"א, ופ"ז מ"ג ומ"ה; עי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"ב; עי' טוש"ע יו"ד רא טו.
  5. ↑ ציון 116 ואילך.
  6. ↑ ב"ק סז א; ב"ב סו ב; עי' יבמות פב ב; רמב"ם מקואות פ"ד ה"א וה"ב.
  7. ↑ עי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"ב, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בדעתו; רמב"ן ב"ב סו ב בדעת רי"ף שבציון 37, שהתיר מקוה שכולו שאוב בהמשכה, שלדעתו זה משום שאף כשכולו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן, ועי' ציון 50, שיש ראשונים שכתבו שהמשכה מכשירה מים שאובים מהלכה למשה מסיני; חי' הר"ן ב"ב סו ב בשם גאונים; ר"י בתוס' פסחים יז ב ד"ה אלא וב"ב סו ב דיבור ראשון, ועי' תוס' שם ושם, שמוכיחים כן מגמ' פסחים שם, וכן מתוספתא שבציון 8; עי' שו"ע יו"ד רא נג, וש"ך שם ס"ק יז בדעתו. ועי' תוס' פסחים שם וב"ב שם ור"ש מקואות פ"ב מ"ג, ורמב"ם שם ומער"ק שם בדעתו, שלסוברים כן, הדרשה שבספרא שבציון 11 אינה אלא אסמכתא.
  8. ↑ עי' תוס' פסחים שם וב"ב שם. וע"ש שמביאים מתוספתא מקואות פ"ב: מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר, ומפרשים שהוא מדין ספק דרבנן לקולא, ואפילו כשכולו מים שאובים.
  9. ↑ עי' רש"י ב"ק סז א ד"ה שאיבה, שמ' שרק דין שלשה לוגים הוא מדרבנן, וב"י יו"ד רא בדעתו; עי' רשב"ם ב"ב סו א ד"ה לעולם, וב"י שם בדעתו; תוס' ב"ב סו ב ד"ה מכלל, בשם ר"ת ובשם רשב"א; עי' רא"ש ב"ק פ"ז סי' ג והל' מקואות סי' א, וטור וב"י שם בדעתו; רמ"א בשו"ע שם ג. ועי' ר"ש מקואות פ"ב מ"ג, ורא"ש הל' מקואות סי' א וטור יו"ד רא בדעתו. ועי' ציון 50, שיש ראשונים שכתבו שהמשכה מכשירה מים שאובים מהלכה למשה מסיני.
  10. ↑ ויקרא יא לו.
  11. ↑ ספרא שמיני פרשה ט סוף פ"י אות א, הובא ברשב"ם פסחים שם, ובתוס' ב"ב שם בשם ר"ת. ועי' ציון 7. ועי' רש"י חגיגה יא א ד"ה במים, ורשב"ם פסחים קט א ד"ה כדתניא, שכ' דרשה אחרת לפסול שאובים, שנאמר (ויקרא טו טז): ורחץ בַמים, הבית נקוד בפתח, ולא בשוא, משמע מים המיוחדים, שנקוו מעצמם בתחלה, להוציא שאובים, ועי' תוס' חגיגה שם ד"ה במי, שתמה על רש"י שם מדוע לא הביא את דרשת הספרא הנ"ל.
  12. ↑ רא"ש הל' מקואות שם; טור שם; רמ"א בשו"ע שם.
  13. ↑ עי' ציון 20 ואילך. תוס' פסחים יז ב ד"ה אלא וב"ב סו ב דיבור ראשון, ור"ש מקואות פ"ב מ"ג בתחי' דבריו.
  14. ↑ עי' ר"ש מקואות פ"ב מ"ג.
  15. ↑ עי' בעלי הנפש שער המים סי' ג.
  16. ↑ עי' מקואות פ"ד מ"א: ב"ה מטהרין בשוכח, ופיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם ורש"י שבת טז ב ד"ה מטהרין ורא"ש הל' מקואות סי' ה, ועי' ציון 339 ואילך; עי' מקואות שם פ"ב מ"ח: הסייד ששכח עציץ בבור וגו' ורא"ש הל' מקואות שם בבאורה, ועי' ציון 383; עי' מקואות שם פ"ב מ"ט: המסדר קנקנים בבור ונתמלאו מים וגו', ורא"ש שם ובהל' מקואות שם בבאורה, ועי' ציון 384 ואילך; טוש"ע יו"ד רא לד. ועי' ציונים 248, 265.
  17. ↑ ראשונים דלהלן; טוש"ע יו"ד רא ו.
  18. ↑ טור שם.
  19. ↑ עי' לעיל.
  20. ↑ תוס' פסחים יז ב ד"ה אלא, וב"ב סו ב דיבור ראשון; ר"ש מקואות פ"ב מ"ג.
  21. ↑ ויקרא יא לו.
  22. ↑ עי' תוס' ב"ב שם ור"ש מקואות שם.
  23. ↑ ציון 60 ואילך.
  24. ↑ עי' רש"י תמורה יב א ד"ה ופותקן.
  25. ↑ רש"י שם.
  26. ↑ ברייתא בתמורה יב א; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ח; שו"ע יו"ד רא מד. ועי' תמורה שם ב, שאין חולקים על רבי אליעזר בן יעקב בזה, ועי' תוס' שם סוף דיבור ראשון: ע"י רביה והמשכה כשר לכ"ע. ועי' להלן.
  27. ↑ עי' ד' ראב"י בתוספתא מקואות פ"ד, כפי שהובא בר"ש שם פ"ד מ"ד: ראב"י אומר גג שיש בראשו עשרים ואחד סאה של מי גשמים, ממלא בכתף ונותן לתוכו תשע עשרה סאה, ופותכן ומערבן בחצר וגו', ור"ש שם בבאורה (וכ"מ ברמב"ם מקואות פ"ד ה"ח) שאין הכוונה כפשוטו, שצריך שיתערבו הכשרים והפסולים לפני הכניסה למקוה, אלא הכוונה כבברייתא תמורה שם, שרביה והמשכה מועילות בכל אופן, ועי' ציון 29 שי"מ ד' ראב"י בתוספתא באופן אחר.
  28. ↑ עי' מקואות פ"ד מ"ד: מים שאובים ומי גשמים שנתערבו וגו' אם רוב מן הכשר וגו', ופיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם בבאורה, שרביה והמשכה מכשירות את המים, וכ"מ בתוס' תמורה יב ב סוף דיבור ראשון, בבאור משנה מקואות שם, ועי' תוי"ט מקואות שם, ועי' ציון 29, שי"מ את המשנה בע"א; עי' ד' רבי אליעזר במקואות פ"ב מ"ז: המניח קנקנים בראש הגג וגו' אם עונת גשמים הוא אם יש כמעט מים בבור וגו', ור"ש ורע"ב שם ור"ן שבועות (ה ב) בבאור דבריו, ועי' ציון 360 ואילך; עי' מקואות פ"ו מ"ג, ור"ש ורא"ש שם בבאורה, שמוכח ששאובים כשרים ברביה והמשכה, וע"ע השקה ציון 142 ואילך.
  29. ↑ עי' מקואות פ"ד מ"ד: מים שאובים ומי גשמים שנתערבו וגו' אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה, ור"ש ורא"ש שם בבאורה, ועי' ציון 28 שי"מ את המשנה בע"א; עי' תוספתא שם פ"ד כפי שהובאה ברא"ש מקואות פ"ד מ"ד: ראב"י אומר גג שיש בראשו עשרים ואחד סאה של מי גשמים, ממלא בכתף ונותן לתוכו תשע עשרה סאה, ופותכן ומערבן בחצר וגו', ורא"ש שם בבאורה, שהמשכה מועילה דוקא אחר העירוב. ועי' רא"ש שם, שלבסוף ראב"י חזר בו והקל שרביה והמשכה מועילות אפ' כשההמשכה היא לפני העירוב, עי' ציון 26. ועי' ציון 27, שי"מ ד' ראב"י בתוספתא בע"א.
  30. ↑ רמב"ם מקואות פ"ד ה"ח; עי' תוס' תמורה יב ב סוף דיבור ראשון; עי' רא"ש מקואות פ"ד מ"ד, שאף שלדעתו י"ח וסוברים שרביה והמשכה מכשירות דוקא כשהתערובת היתה לפני ההמשכה, עי' ציון 29, אין הלכה כן; רע"ב מקואות שם; טוש"ע יו"ד רא מד.
  31. ↑ עי' להלן מחלוקת בדבר.
  32. ↑ עי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"י, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בבאור דבריו; רמ"א בשו"ע יו"ד רא מד.
  33. ↑ עי' מקואות פ"ב מ"ז: אם עונת גשמים היא וגו' ור"ש ורע"ב שם בבאורה, שמוכח מדבריהם שהמשכה מועילה אף לפני הרביה, עי' ר"ש שם שנ' שהסתפק בזה. ועי' ציון 361.
  34. ↑ עי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"י, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בבאור דבריו, שמחלוקת היא בין רבי אליעזר בן יעקב לחכמים בתמורה יב ב, שחכמים מכשירים ורבי אליעזר בן יעקב פוסל, והרמב"ם פסק כחכמים; שו"ע שם מד. ועי' כ"מ שם וב"י שם, ורמ"א בשו"ע שם, וש"ך שם ס"ק צט בבאור דבריהם, שזה דוקא אם הכשרים קדמו, אבל אם השאובים קדמו ואחר כך באו הכשרים, לא יועיל להמשיכם יחד.
  35. ↑ עי' ד' רבין (וברגמ"ה תמורה יב ב וברי"ף שבועות ה ב הגי' רב דימי) בשם ר' יוחנן בתמורה יב א וב, ורי"ף שבועות ה ב ורש"י תמורה שם ב ד"ה אלא הא, בבאור דבריו. ועי' ד' ר"י בתוס' תמורה שם דיבור ראשון, שדוחה כל הראיות שהביאו הסוברים שהמשכה בכול המקוה אינה מועילה, עי' ציון 39.
  36. ↑ עי' תוספתא מקואות פ"ג: זולף בידיו וברגליו וגו' עם הקרקע כשר וגו' לגיון העובר וגו' וכן בהמה וגו' וזילפו בידיהן וברגליהן וגו' אפ' עשו מקוה בתחלה כשר, ור"ש מקואות פ"ב מ"ח בבאורה, וכ"מ מקואות פ"ה ה"ח וב"י יו"ד רא ד"ה ומ"ש רבינו ואם, בדעתו, שהמשכה מועילה להכשיר מקוה שנעשה כולו ברגלי אדם (שבלא המשכה היה פסול, עי' ציון 296 ואילך); עי' רש"י תמורה שם, ושם ד"ה אלא אמר, בבאור ד' הגמ' שם: לא רבנן, שכן דעת חכמים בברייתא, ועי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"ט בשם מקצת חכמי מערב, וכ"מ שם ה"י וב"י יו"ד רא בבאור שיטתם, שהיא כשיטת חכמים בברייתא בתמורה שם; עי' דברי רבי יהושע במקואות פ"ב מ"ז: המניח קנקנים בראש הגג וגו' בין כך ובין כך ישבר, ור"ש ורע"ב שם, ור"ן על הרי"ף שבועות שם, שלר' יהושע שאובה שהמשיכוה כולה כשרה, ועי' תוי"ט שם, ועי' ציון 362, ועי' ציון 381.
  37. ↑ רי"ף שם, ורמב"ן ב"ב סו סוע"ב ושו"ת רשב"א ח"ג סי' רכח בדעתו, ועי' ב"י יו"ד רא, שמפקפק בדעת הרי"ף; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ט בשם מקצת חכמי מערב.
  38. ↑ עי' תוס' שם סוף דיבור ראשון: והנראה לפי האמת; בעלי הנפש שער המים סוף סי' א; שו"ת רשב"א שם.
  39. ↑ עי' תוס' תמורה שם א ד"ה ואין, בשם הר"ש מלוני"ל, ושם ב בדעת השאילתות שאילתא צו ובשם ה"ר שמואל ובשם ר"י, ומפרשים את ד' ר' יוחנן שלעיל באופן אחר. ועי' תוס' שם שהוכיח כן מתענית יג א: טבילה בחמין מי איכא, שמוכח שלעולם אין אפשרות להכשיר מים שאובים למקוה, וכן הוכיח ממקואות פ"ו מ"ח: ממלא בכתף ונותן לעליון וגו', שמוכח שהמשכה לבד אינה מועילה להכשיר שאובים, וכן מוכיח ממקואות פ"ד מ"ד: אימתי בזמן שנתערבו וגו', שמוכח שהמשכת שאובים לבדם אינה מכשירתם, וכן הוכיח בפיהמ"ש לרמב"ם מקואות שם, ועי' תוס' שם בשם ר"י שדוחה כל הראיות.
  40. ↑ רמב"ם שם; ראשונים שבציון 38; שו"ת הרא"ש כלל לא סי' יא; עי' טוש"ע יו"ד רא מד. ועי' תוס' ב"ב סו ב דיבור ראשון בשם ה"ר משה מפונטויז"א, שמצדד לומר ששאובה שהמשיכוה כולה או רובה אינה פסולה אלא מדרבנן, אבל מן התורה כשרה.
  41. ↑ עי' ציון 119. תוס' תמורה יב ב דיבור ראשון בשם ה"ר שמואל בשם רבותיו, ובדעת השאילתות שאילתא צו ד"ה ברם צריך חוטין.
  42. ↑ תוס' שם בשם ה"ר שמואל בשם רבותיו, ובדעת השאילתות שם.
  43. ↑ תוס' שם בשם ר"י.
  44. ↑ כלבו סי' פו ד"ה כל הזוחלין, והגהות ר"פ על סמ"ק מ' רצד אות ב, בשם ר"י בתשובה; שו"ת ריב"ש סוף סי' פג; שו"ע יו"ד רא מה. ועי' שו"ת תשב"ץ ח"א סוף סי' מט בשם ספר המנהגות, ששיעור ההמשכה הוא ממקום רחוק עד כדי שתכלה רגל ההמשכה קודם שיגיעו המים למקוה, וע"ש שהיא חומרא יתירה ואין לה ראיה.
  45. ↑ שו"ת תשב"ץ שם בדעת ר"ש מקואות פ"ו מ"ג; שו"ת רשב"א ח"ה סי' ס.
  46. ↑ יראים סי' כו: ולי נראה; רוקח הל' מקוה סי' שעז; רמ"א בשו"ע יו"ד רא מו בשם י"א, וע"ש שטוב להחמיר לכתחלה.
  47. ↑ עי' ציון 325.
  48. ↑ עי' שאילתות שאילתא צו, ומרדכי הל' מקואות (שבועות) רמז תשמה בדעתו, ובעלי הנפש שער המים סי' ג, ושו"ע יו"ד רא מד ומו, שהמשכה מועילה ע"ג צינור שקבעו ולבסוף חקקו; עי' רמב"ם מקוואת פ"ד ה"ח, שהמשכה מועילה בתוך סילון שאינו פוסל את המקוה.
  49. ↑ יראים שם: שמעתי מפרשים.
  50. ↑ יראים שם: שמעתי מפרשים. ועי' ציון 7, שיש ראשונים שסוברים שהמשכה אינה מועילה אלא כשהמקוה פסול מדרבנן. ועי' רא"ש שבציון 117.
  51. ↑ בעלי הנפש שער המים סי' ג; שו"ע יו"ד רא מו.
  52. ↑ עי' מקואות פ"ד מ"ד: אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא ירד לתוכו שלשה לוגין מים שאובין כשר; עי' מקואות פ"ו מ"ח: היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון וגו'; עי' מקואות פ"ז מ"ג: היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן בתוכו וגו'; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ו; טוש"ע יו"ד רא טו. ועי' תוס' ב"ב סו ב סוף דיבור ראשון, ורמב"ם מקואות פ"ד ה"ו, ורמב"ן ב"ב סה ב, ורא"ש הל' מקואות סי' א, וטוש"ע שם, שאפ' כשרבו השאובים על הכשרים שהיו בתחלה, כולם כשרים. ועי' רשב"ם ב"ב סו א ד"ה ומתמה, ורמב"ן ור"ן שם בדעתו, שמ' שאף מקוה שלם נפסל בשאובים מדרבנן, ועי' רמב"ן ור"ן שם שתמהו על דבריו. ועי' רמב"ם מקואות פ"ה ה"א, וכ"מ שם. ועי' ב"י יו"ד רא שמצא בשם הראב"ד שמקוה שלם נפסל בשאובים אם נפלו בו למחצה או שנפלו בו רוב פסולים, ועי' ב"י שם שנ' שמדובר בנתן סאה ונטל סאה, עי' ציון 70 ואילך.
  53. ↑ עי' מקואות פ"ג מ"ב, לענין מקוה שנפסל בשלשה לוגים: יעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים וגו'; עי' מקואות פ"ו מ"ג: שלשה מקואות בזה כ' סאה כשרים ובזה כ' סאה כשרים, ובזה כ' סאה שאובים, והשאוב מן הצד, וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו, המקואות טהורין והטובלים טהורים; עי' מקואות פ"ו מ"ח, לענין מקוה שכולו שאוב: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב וגו'; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ו; עי' טוש"ע יו"ד רא נב. ועי' תפא"י שבציון 58.
  54. ↑ ציונים 173 ואילך, 324 ואילך.
  55. ↑ ציון 196 ואילך.
  56. ↑ ע"ע גוד אחית וע' גוד אסיק. עי' מקואות פ"ג מ"ב, ור"ש ורא"ש ורע"ב ותפא"י שם בבאורה.
  57. ↑ עי' מקואות שם, ור"ש ורא"ש שם.
  58. ↑ ר"ש שם. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם שם, בדעת ר"א בן עזריה במשנה שם, שא"א להכשיר מקוה פסול ע"י השקה למקוה כשר שלצידו, אא"כ אטר פי המקוה הכשר עד שלא יגיע שום אדם לאותם המים אלא מן המקוה הפסול, וע"ש שאין הלכה כדבריו. ועי' תפא"י שם אות יג, בפי' הראשון, בדעת ר"א בן עזריה, שא"א כלל להכשיר מים שאובים ע"י השקה.
  59. ↑ עי' רמב"ם מקואות פ"ה ה"ו, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא שמצדד בדעתו שאין אומרים לא גוד אחית ולא גוד אסיק, ולפיכך השקה כשרה רק כששני המקואות באותו גובה.
  60. ↑ עי' מקואות פ"ו מ"ב, וגמ' חגיגה כב א בבאורה; רמב"ם מקואות פ"ג הכ"ו; טוש"ע יו"ד רא ט. וע"ע טבילה ציון 128 ואילך. ועי' תוה"ב בית המים ש"ג, שמטבילים כלי בתוך כלי דוקא כשיש במקוה ארבעים סאה מלבד המים שבתוך הכלי.
  61. ↑ רמב"ם שם וטוש"ע שם, ומקורם מתוספתא מקואות פ"ה: הטהו על צדו עד שיהא כשפופרת הנוד, ועי' ר"ש מקואות פ"ו סוף מ"ה.
  62. ↑ מקואות פ"ו מ"ה; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ח.
  63. ↑ משנה מקואות שם. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם, ורמב"ם מקואות שם, שהלכה כת"ק. וע"ע השקה ציון 313.
  64. ↑ תוספתא מקואות פ"ה. ועי' תוספתא שם שקומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה, אף על פי שפיו צר כל שהוא, כלים שבתוכו טהורים, היטהו על צדו, עד שהוא בפיו כשפופרת הנוד, ועי' ביאור הדברים בע' טבילה ציון 148 ואילך.
  65. ↑ משנה מקואות פ"ה ה"א, ורא"ש שם בבאורה; עי' תוספתא מקואות פ"ד: מעיין היוצא לתלמי ומן התלמי לברכת ראשונין ראשונין הרי אלו פסולין מפני שהן נשאבין, ורא"ש מקואות פ"ה ה"א; רמב"ם מקואות פ"ט ה"ט; טוש"ע יו"ד רא ח.
  66. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ר"ש מקואות שם, ושו"ת רשב"א ח"ג סי' רכח, וב"י שם בדעתם, שמפ' את המשנה שם בע"א, ולדעתם במים שיוצאים מהשוקת טובלים, לפי שהם מחוברים דרך מי השוקת למעיין שלפני השוקת, ועי' ב"י שם בשם מהר"י טאיטאסק שחולק בדעת ר"ש ורשב"א הנ"ל, וסובר בדעתם שאין טובלים במים שיוצאים מהשוקת, אלא שלדעתו לדעת רשב"א טובלים בהם אם מי השוקת מחוברים למעין דרך נקב כשפופרת הנוד, ואז לדעתו טובלים אף בשוקת עצמה.
  67. ↑ משנה מקואות שם, ופיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ב"י שם בדעת ר"ש מקואות שם ושו"ת רשב"א סי' רכח, שפי' את המשנה שם בע"א, ועי' ב"י שם בשם מהר"י טאיטאסק שחולק בדעתם וסובר שאף הם פרשו את המשנה כדעת רמב"ם והרא"ש והרע"ב שלעיל.
  68. ↑ ציון 319 ואילך.
  69. ↑ ציון 158 ואילך.
  70. ↑ עי' ר"ש ורא"ש מקואות פ"ז מ"ב; עי' רא"ש הל' מקואות סי' א וסי' יח; טוש"ע יו"ד רא כד.
  71. ↑ בעלי הנפש שער המים סי' א, ועי' ב"י שבציון 52; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ז. ועי' שו"ת תשב"ץ ח"א סוף סי' יז, הובא בש"ך יו"ד רא סג, שיש לחוש לשיטה זו. ועי' בעלי הנפש שם, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בד' רמב"ם שם, שמקור שיטה זו הוא מיבמות פב ב: תנן (כעי"ז במקואות פ"ז מ"ב) מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר וא"ר יהודה בר שילא אמר ר' אסי א"ר יוחנן עד רובו, שלדעת הראב"ד והרמב"ם מדובר שם במים שאובים, ולא כשאר המפרשים שפי' שמדובר במי פירות, עי' רש"י ותוס' יבמות שם ור"ש ורא"ש מקואות שם ורא"ש הל' מקואות סי' א, וע"ע מי פירות וע' מקוה.
  72. ↑ רמבם שם ה"ו. ועי' רא"ש מקואות סי' א שתמה על ד' הרמב"ם, מה החילוק בין נתן סאה ונטל סאה, לבין נתן סאה וצפו המים ויצאה סאה.
  73. ↑ כ"מ מקואות פ"ד ה"ז וב"י יו"ד רא בד' רמב"ם שם.
  74. ↑ בעלי הנפש שער המים סי' ג; רא"ש הל' מקואות סי' יא; תוי"ט ותפא"י מקואות פ"ג מ"ג.
  75. ↑ ריטב"א מכות ד א בשם תוס'; תפא"י שם.
  76. ↑ מקואות פ"ג מ"ג; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ו; שו"ע יו"ד רא כ. ועי' תפא"י שבציון 159, שכ' בדעת תנאים, שחולקים וסוברים שא"א להכשיר מקוה באופן זה.
  77. ↑ עי' ציון 116 ואילך.
  78. ↑ עי' בעה"נ שער המים סי' ג, האופן הראשון, הובא בתוי"ט מקואות שם.
  79. ↑ תפא"י שם.
  80. ↑ עי' בעה"נ שם: א"נ, הובא בתוי"ט שם.
  81. ↑ עי' ציון 159 ואילך.
  82. ↑ עי' בעה"נ שער המים סי' ג, ועי' רמ"א בשו"ע יו"ד רא כב. ועי' תפא"י מקואות פ"ג מ"א.
  83. ↑ ציון 26.
  84. ↑ שו"ת הרא"ש כלל לא סי' יא; טוש"ע יו"ד רא מז. על דין השקת מים שאובים למעין ע"ע השקה ציון 173 ואילך, 324 ואילך.
  85. ↑ עי' להלן.
  86. ↑ ר"ש ורא"ש מקואות פ"ו ה"ו.
  87. ↑ תוספתא מקואות פ"ג.
  88. ↑ ר"ש מקואות פ"ב מ"ד, בבאור תוספתא שם.
  89. ↑ תוספתא שם.
  90. ↑ ר"ש מקואות שם בבאור תוספתא שם.
  91. ↑ ציון 332.
  92. ↑ ר"ש מקואות פ"ו מ"י.
  93. ↑ משנה מקואות שם.
  94. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב שם. ועי' ר"ש ורא"ש שם, שזה כת"ק שבתוספתא שבציון 87. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם שם, ורמב"ם מקואות פ"ו הי"א, וב"י יו"ד רא בדעתו, שפי' את הברייתא בע"א.
  95. ↑ מקואות פ"ו מ"י.
  96. ↑ עי' ציון 185. ר"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  97. ↑ משנה מקואות שם, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאורה.
  98. ↑ מקואות פ"ו מ"י.
  99. ↑ ע"ע מקוה.
  100. ↑ עי' ציון 52. עי' משנה שם, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאורה.
  101. ↑ עי' מקואות שם, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  102. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם.
  103. ↑ ציון 435.
  104. ↑ מקואות פ"ב מ"ג וטהרות פ"ד מ"ז; רמב"ם אבוה"ט פי"ד ה"א; עי' שו"ע יו"ד רא סז. וע"ע ספק טומאה.
  105. ↑ משנה מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"י ה"א ואבוה"ט שם; שו"ע שם. ועי' רמב"ם אבוה"ט שם, שלכתחלה אין מורים לו לטבול מקוה זה ולעשות טהרות לכתחלה, אלא שאם טבל ועשה טהרותיו טהורות, ועי' כ"מ שם שמקורו מדברי ר' יוסי שבתוספתא שבציון 108.
  106. ↑ עי' ציון 6 ואילך. ר"ש ורא"ש ורע"ב מקואות שם.
  107. ↑ עי' ציון 52.
  108. ↑ מקואות פ"ב מ"ג; רמב"ם מקואות פ"י ה"ב; שו"ע יו"ד רא סח. ועי' תוספתא מקואות פ"ב, ושו"ע שם עב, כמה מקרים דומים.
  109. ↑ רא"ש מקואות שם.
  110. ↑ תוספתא מקואות תחי' פ"ב; רמב"ם מקואות פ"י ה"ג; שו"ע יו"ד רא סט. ועי' תוספתא שם, בטעם הדבר: מפני ספק מים שאובים למקוה, וחזקת למקואות כשרות, ועי' כ"מ שם בבאור דבריה.
  111. ↑ תוספתא מקואות פ"ב; רמב"ם מקואות פ"י ה"ד; שו"ע יו"ד רא ע. על טעם הדין עי' כ"מ שם ה"ג.
  112. ↑ ציון 330 ואילך.
  113. ↑ זבים פ"ה מי"ב ושבת יד א וגיטין טז א; רמב"ם אבוה"ט פ"ט ה"א. ועי' גיטין טז א, שר' ירמיה הסתפק בחציו בביאה וחציו בנפילה, ועי' רמב"ם שם ה"ג שפסק שטהור. ועי' תוס' שבת יג ב ד"ה וטהור, וגיטין שם ד"ה הבא, שבאדם טהור גזרו דוקא כשנפלו עליו שאובים, ולא כשבא בהם, ע"ש הטעם, ועי' רמב"ם שם, שחולק וסובר שאף בטהור גזרו בין בביאה ובין בנפילה, ועי' מל"מ שם.
  114. ↑ ציון 544 ואילך.
  115. ↑ עי' להלן.
  116. ↑ עי' מקואות פ"ב מ"ג – מ"ה, ופ"ג מ"א – מ"ג, ופ"ד מ"ד; עי' עדיות פ"א מ"ג, הובאה בשבת טו א; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ב וה"ו; טוש"ע יו"ד רא טו.
  117. ↑ עי' ציון 7, שי"ס שאפ' מקוה שכולו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן; רש"י ב"ק סז א ד"ה שאיבה; עי' תוס' ב"ב סו ב דיבור ראשון. ועי' סה"י לר"ת חידושים סי' תרעא, הובא בר"ן ב"ב סו ב ורא"ש הל' מקואות סי' א, שכששלשה לוגים שאובים היו במקוה בתחלה הם פוסלים כל המים שיבואו עליהם מהלכה למשה מסיני, וכשהשאובים באו על פני המים הכשרים הם פוסלים רק מדרבנן, (ועי' ציון 133) ועי' ר"ן ורא"ש שם שדוחים דברי ר"ת, ועי' רא"ש שם שמוסיף שלא מצינו בשום מקום הלמ"מ בפסול מקוה, ואם ישנו בשום מקום, אין הכוונה אלא שזה דבר ברור כהלכה למשה מסיני, אבל לעולם הוא מדרבנן, ועי' ציון 50.
  118. ↑ עי' מקואות פ"ב מ"ד; רמב"ם שם פ"ה ה"א. ועי' ציון 131 ואילך. ועי' ציון הקודם.
  119. ↑ עי' מקואות שם ושם.
  120. ↑ עי' ציון 159 ואילך.
  121. ↑ עי' ציון 53.
  122. ↑ חכמים במקואות פ"ב מ"ד, ושני גרדיים בשם שמעיה ואבטליון בעדויות פ"א מ"ג, ושם שחכמים קיימו את דבריהם. וע"ע לוג.
  123. ↑ עי' מקואות פ"ב מ"ו, ופ"ג מ"א ומ"ב ומ"ג ומ"ד, ופ"ו מ"ד ומי"א, ופ"ז מ"ב ומ"ג ומ"ה, ועוד. ועי' ציון 365, שי"מ כן אף בדעת רבי יהושע במקואות פ"ב מ"ז.
  124. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב עדויות שם ומקואות פ"ב ה"ד; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ב ופ"ה ה"ט; טוש"ע יו"ד רא טו. ועי' רמב"ם שם פ"ה ה"ט, וכ"מ שם וב"י יו"ד שם בדעתו, שכשהמים השאובים היו טמאים, אפילו פחות משלשה לוגים שנפלו למקוה חסר, פוסלים אותו להקוות עליו, אא"כ רבו הכשרים הנקוים על הראשונים, או שהמקוה החסר שנפלו אליו השאובים בתחלה היה חסר רק מעט, שהיו בו ארבעים חסר קורטוב, ועי' ראב"ד שם ור"ש מקואות פ"א ה"ה, שחולקים וסוברים שכל פחות משלשה לוגים, אפ' טמאים, לעולם אינם פוסלים כלל.
  125. ↑ ע"ע נסכים. ראב"ד עדויות שם.
  126. ↑ רא"ש ב"ק פ"ז סי' ג ורא"ש הל' מקואות סי' א, ע"פ שבת יד א: טובלין במי מערות סרוחין ונותנין על גביהן שלשה לוגין וגו'.
  127. ↑ משנה עדויות שם.
  128. ↑ ראב"ד עדויות שם.
  129. ↑ משנה עדויות שם.
  130. ↑ ראב"ד עדויות שם.
  131. ↑ משנה מקואות פ"ב מ"ד; עי' מקואות שם מ"ז: ר"א אומר וגו' אם יש בו כמעט מים בבור, ור"ש ורע"ב שם בבאור דבריו, ועי' ציון 364. ועי' ר"ש ורע"ב מקואות פ"ב מ"ד, שעל פני המים הכוונה שהיו בתחלה הרבה מים כשרים.
  132. ↑ ע"ע מקוה.
  133. ↑ רא"ש הל' מקואות סי' א. וע"ש בשם ר"ת טעם אחר לחילוק בין שאובים בתחלה לבין על פני המים, שבשאובים בתחלה הפסול הוא מהלמ"מ לדעתו, ובשאובים על פני המים הפסול הוא מדרבנן, עי' ציון 117, ועי' רא"ש שם שדוחה דבריו.
  134. ↑ שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רלא; רא"ש הל' מקואות סוף סי' ח, ובשו"ת כלל ל סי' ד ד"ה מי אני, ושם שרבינו מאיר הודה לדבריו; תוה"ב הארוך שער המים שער יא; טוש"ע יו"ד רא יא טו ומ. ועי' שו"ת הרשב"א שם שאפשר שיש לחלק בין קדמו שאובים למעין לקדם מעין לשאובים, ועי' תוה"ב שם, ושו"ע שם יא, ורמ"א בשו"ע שם טו, שאין חילוק.
  135. ↑ מקואות פ"א מ"ז.
  136. ↑ עי' מרדכי שבועות רמז תשמה ד"ה תנן בפ"ק, ושם סוף רמז תשמו בשם ר' משה בר חסדאי, ועי' מרדכי שם שתמה על דבריו, ועי' שו"ת מהרי"ק סי' נו; עי' תה"ד סי' רנח; עי' רמ"א בשו"ע שם מ, שנהגו להחמיר במקום שאין טורח גדול. וע"ע השקה ציון 324.
  137. ↑ ציון 173 ואילך, 324 ואילך.
  138. ↑ רבי יוסי במקואות פ"ג מ"א; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ה; שו"ע יו"ד רא יט.
  139. ↑ עי' רא"ש מקואות שם.
  140. ↑ עי' רע"ב ותוי"ט מקואות פ"ג מ"א. ועי' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' יז, על שיעור קורטוב, ועי' ב"י יו"ד תחי' סי' רא ד"ה צריכה שתטבול.
  141. ↑ מקואות פ"ג מ"א.
  142. ↑ רע"ב שם.
  143. ↑ עי' משנה שם.
  144. ↑ ר"ש שם.
  145. ↑ משנה שם.
  146. ↑ עי' רא"ש ורע"ב שם.
  147. ↑ עי' משנה שם.
  148. ↑ תרומות פ"ה מ"ו ותמורה פ"א מ"ד.
  149. ↑ רמב"ן חולין קח ב. ועי' ר"ן שם (מד ב) שחולק. ועי' ציון 166, פירוש אחר במה שאמרו שמים שאובים אינם פוסלים אלא לפי חשבון.
  150. ↑ מקואות פ"ג מ"א ומ"ב.
  151. ↑ משניות שם, עי' ציון 159 ואילך.
  152. ↑ מקואות פ"ג מ"א. ועי' תוספתא מקואות פ"ג: שני מקואות של עשרים עשרים סאה זו בצד זו ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהן ונפתקו ובאו לחבירו וגו' ר' יוסי אומר אם ניטלה מחיצה פסול, ור"ש מקואות פ"ג מ"א בבאורה, שרבי יוסי לשיטתו שכשנקרא על המים שם פסול שוב א"א להכשירם ע"י הפחתה מג' לוגים שאובים.
  153. ↑ משנה שם.
  154. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם ורמב"ם מקואות פ"ה ה"ה; שו"ע יו"ד רא יט.
  155. ↑ משנה שם.
  156. ↑ רמב"ם מקואות פ"ה ה"ה; עי' רמב"ן חולין קח ב, ור"ן שם (מד ב). ועי' רמב"ן ור"ן שם שמשווים את דין המים לדין חתיכה-נעשית-נבילה* בבשר-בחלב*, ע"ע חתיכה נעשית נבילה ציון 237 ואילך.
  157. ↑ ציון 327 ואילך.
  158. ↑ עי' ציון 150 ואילך.
  159. ↑ מקואות פ"ג מ"א ומ"ב, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם מ"א בבאורן; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ו; שו"ע יו"ד רא כב. ועי' תפא"י מקואות שם מ"ב אותיות יג יד, בדעת רבי אלעזר בן עזריה במשנה שם, שחולק וסובר שאי אפשר כלל להכשיר מקוה שנפסל בג' לוגים, אפ' על ידי הכנסת מים ודחיית המים הפסולים, אלא צריך לרוקן אותו תחלה ואח"כ למלא מים כשרים.
  160. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם מ"ב ורע"ב שם מ"א.
  161. ↑ עי' בעלי הנפש שער המים סי' ג, ותפא"י מקואות שם מ"א אות ח. ועי' ציון 82, הטעם שבהחלפת מים שאובים אין אומרים כן, אלא מחשבים כאילו המים שצפים ויוצאים, חלקם מהמים הישנים הפסולים, וחלקם מהמים החדשים הכשרים.
  162. ↑ האגודה מס' מקואות פרק א, הובא בש"ך יו"ד רא ס"ק נז.
  163. ↑ ת"ק בברייתא תמורה יב ב.
  164. ↑ ברייתא תמורה שם. ועי' רש"י תמורה שם ד"ה בב', ובעה"נ לראב"ד שער המים סי' ד ד"ה ושלשת לוגין, שמ' שמג' כלים מצטרפים דוקא כשיש לוג בכל כלי, ולא כשיש באחד יותר מלוג ובאחד פחות מלוג, ועי' ב"י יו"ד רא ד"ה ומ"ש ואפילו נפלו.
  165. ↑ תרומות פ"ה מ"ו ותמורה פ"א מ"ד.
  166. ↑ תמורה יב ב. ועי' ציון 149, ביאור אחר במשניות שם.
  167. ↑ מקואות פ"ג מ"ג.
  168. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב מקואות שם, ע"פ משנה ד שם.
  169. ↑ רמב"ם מקואות פ"ה ה"א ובפיהמ"ש מקואות פ"ג מ"ג; תוס' תמורה יב ב ד"ה יוסף בשם ראב"ד; טוש"ע יו"ד רא טו; עי' רע"ב מקואות שם. ועי' תוי"ט תמורה פ"א מ"ד, שתמה מפיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב בתמורה שם, שפסקו שאין הלכה כיוסי בן חוני, וסותרים לדבריהם שלעיל.
  170. ↑ תוי"ט מקואות פ"ג סוף מ"ג, ע"פ משנה שם. ועי' רמב"ם מקואות פ"ה ה"א וה"ב ושו"ע יו"ד רא טו, שמ' כן.
  171. ↑ משנה מקואות שם, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאורה.
  172. ↑ עי' מקואות פ"ג מ"ד: במה דברים אמורים, ורע"ב שם; רמב"ם מקואות פ"ה ה"א; טוש"ע יו"ד טו.
  173. ↑ עי' לעיל.
  174. ↑ מקואות פ"ג מ"ד ופיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש שם בבאורה; רמב"ם מקואות פ"ה ה"א; טוש"ע יו"ד טו.
  175. ↑ רמב"ם מקואות פ"ה ה"א; רע"ב מקואות פ"ג מ"ד.
  176. ↑ ב"י יו"ד רא ד"ה ומ"ש רבינו במה, וכ"מ מקואות פ"ה ה"א, בבאור רמב"ם שם.
  177. ↑ טוש"ע יו"ד רא טו.
  178. ↑ מקואות פ"ב מ"ה; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ד.
  179. ↑ עי' ציון 52. ר"ש ורע"ב מקואות שם.
  180. ↑ מקואות פ"ב מ"ה. ועי' רא"ש הל' מקואות סי' א סוף הדיבור הראשון, ורא"ש ב"ק פ"ז סוף סי' ג, שהוכיח מזה שמחמירים כשאין ידוע, ואין מתירים מספק, שמקוה שכולו שאוב פסול מן התורה, עי' ציון 9, ועי' תוי"ט מקואות שם.
  181. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ד.
  182. ↑ משנה שם.
  183. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב מקואות שם, בבאור משנה שם.
  184. ↑ עי' ציון 185.
  185. ↑ עי' מקואות פ"ו מ"י: כמקוה סמוך למקוה, ופיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאורה, ועי' ציון 96; רמב"ם מקואות פ"ו הי"א; שו"ע יו"ד רא יז. ועי' ציון 182. ועי' להלן שי"ס שבאופן מסוים מים שבצד המקוה נחשבים כנמצאים בתוכו, ופוסלים אותו.
  186. ↑ ר"ש מקואות פ"ו מי"א, בבאור משנה דלהלן.
  187. ↑ עי' רע"ב מקואות פ"ו מי"א.
  188. ↑ עי' רא"ש מקואות שם.
  189. ↑ מקואות פ"ו מי"א, ופיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאורה.
  190. ↑ עי' מקואות שם: התחתונה מליאה שאובין, ורע"ב שם בבאורה.
  191. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ו הי"ב; שו"ע יו"ד רא יח.
  192. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם; עי' רמב"ם מקואות שם. ועי' משנה אחרונה שם, ביאור הסברא.
  193. ↑ מקואות פ"ו מי"א, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאור דבריו.
  194. ↑ עי' מקואות פ"ו מ"ד; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ז; שו"ע יו"ד רא טז.
  195. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם; שו"ע שם.
  196. ↑ ר"ש ורע"ב שם.
  197. ↑ תוספתא מקואות פ"ה; ראב"ד מקואות פ"ז הי"ב; רמ"א בשו"ע יו"ד רא כט.
  198. ↑ ר"ש מקואות פ"ז מ"ז, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בדעתו; כ"מ שם וב"י שם בדעת רמב"ם מקואות שם; ש"ך שם ס"ק סט בדעת רמ"א שם.
  199. ↑ עי' תוספתא שם, וראב"ד שם בבאורה.
  200. ↑ עי' תוספתא מקואות פ"ה, ור"ש מקואות פ"ז מ"ו בבאורה, וב"י יו"ד רא ד"ה ואם מטביל, בבאור דבריו.
  201. ↑ ע"ע השקה ציון 322, וב"י הנ"ל. ועי' תוה"ב שהובא לעיל בציון 60.
  202. ↑ ב"י שם בדעת ר"ש שם. ועי' ב"י שם, שלפי טעם זה, דרך צידו ניתן להכניסו, אבל לסוברים שהמים נעשים שאובים אפילו כשהם מחוברים בקילוח, ע"ע השקה ציון 321, אין להכניס אפ' דרך צידו, אלא דוקא כשפיו למטה.
  203. ↑ עי' תוספתא מקואות פ"ה, ורמב"ם מקואות פ"ח הי"ב, וב"י יו"ד רא ד"ה ואם מטביל, בבאור דבריו; עי' טוש"ע שם סג. ועי' ב"י שם בדעתו, שניתן להוריד את הכלי אף דרך צידו.
  204. ↑ ציון 112 ואילך.
  205. ↑ עי' תוספתא מקואות פ"ה, ורמב"ם מקואות פ"ח הי"ב; רמ"א בשו"ע שם סג. ועי' טור יו"ד רא, שמטעם אחר אין להוציאו כדרך קבלתו, ועי' ב"י שם שתמה על דבריו, ועי' שו"ע שם ורמ"א שם.
  206. ↑ רא"ש מקואות פ"ז מ"א.
  207. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם.
  208. ↑ מקואות פ"ז מ"א.
  209. ↑ עי' רמב"ם מקואות פ"ז ה"ג; רא"ש ורע"ב מקואות שם; טוש"ע יו"ד רא ל, ועי' טור שם שהשמיט גליד ומלח, ושו"ע שם שהשמיט רק גליד, ועי' ב"י שם.
  210. ↑ עי' בעלי הנפש שער המים סי' ב; רא"ש הל' מקואות סי' יח; טוש"ע שם. ועי' בעלי הנפש שם סי' ד ד"ה ואלו מצטרפין, וב"י שם סוף ד"ה אין שאיבה, בדעתו, שמה שאמרו שהשלג אינו נפסל משום שאובים, אינו אלא כשיש רוב מים כשרים, אבל מקוה שכולו משלג פסול משום שאובים, ועי' בעה"נ שם סי' ב, ע"פ ד' אנשי מידבא בשם רבי ישמעאל במקואות פ"ז מ"א, ששלג שאוב, אחר שהופשר, מימיו כשרים אפילו כשכל המקוה מהם, ועי' לחם ושמלה סי' רא ס"ק לב ושו"ת חת"ס יו"ד סי' ר, בבאור שי' הראב"ד.
  211. ↑ מקואות פ"ז מ"א.
  212. ↑ ר"ש ורע"ב שם.
  213. ↑ רע"ב שם.
  214. ↑ עי' השגות הרז"ה סלע המחלוקת על בעלי הנפש שער המים סי' ב, והגהת רע"א על הגליון שם (במהד' בוקוולד) בבאור דבריו, בשי' אנשי מידבא בשם רבי ישמעאל במקואות פ"ז מ"א.
  215. ↑ תוספתא טהרות פ"ב; שו"ע יו"ד רא לא.
  216. ↑ עי' תוספתא טהרות שם: נמחה, כשר להקוות עליו, וסמ"ג עשה רמח ד"ה תניא בתוספתא בפרק (הפי' השני, ועי' להלן פי' אחר בשמו), ושו"ת הרא"ש כלל לא סוף סי' ב וב"י יו"ד רא בדעתו, שכשר אפי' לטבול בו; דרכ"מ שם אות כ; ש"ך יו"ד שם ס"ק עא.
  217. ↑ עי' לשון התוספתא שם: כשר להקוות עליו, וסמ"ג שם ד"ה ולפי זה אומר.
  218. ↑ עי' ציון 140.
  219. ↑ מקואות פ"ז מ"ה, הובאה במכות ג ב וד א.
  220. ↑ עי' רש"י מכות ד א ד"ה לא פסלוהו.
  221. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ז הי"א; טוש"ע יו"ד רא כג.
  222. ↑ משנה מקואות שם, הובאה במכות שם.
  223. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם בבאור משנה שם. וע"ע חזותא ציון 27 ואילך.
  224. ↑ עי' לעיל.
  225. ↑ עי' מקואות פ"ז מ"ה.
  226. ↑ מכות ג ב.
  227. ↑ עי' ציון 219 ואילך.
  228. ↑ עי' ד' ת"ק במקואות פ"ז מ"ה, לגי' שלפנינו, ועי' מכות ד א שכן גרס רב יוסף בדעת רב, וע"ש שי"ג אחרת, ושם שרב פפא הסתפק בדעת רב מהי הגירסא הנכונה.
  229. ↑ עי' רש"י מכות ד א ד"ה דבעי; רא"ש מקואות פ"ז מ"ה. ועי' רש"י מכות ג ב ד"ה לא פסלוהו, שהוסיף בטעם הדבר, שפסול שאובים אינו אלא מדרבנן, עי' ציון 6 ואילך.
  230. ↑ עי' מכות ג ב וד א, ורש"י שם ג ב ד"ה והתני וד"ה והורידו, שכך דעת רבי חייא, ורבא שם ורש"י שם ד א ד"ה לא פסלוהו בבאור דברי רבי חייא, שלדעתו כן מדוייק מהגירסא בד' ת"ק במשנה מקואות שם, וע"ש שרב פפא הסתפק בדעת רב אם זו הגירסא הנכונה.
  231. ↑ רמב"ם מקואות פ"ז ה"י; רא"ש הל' מקואות סי' כ; טוש"ע יו"ד רא כג.
  232. ↑ ריטב"א מכות ד א ד"ה לענין פסק, בשם יש פוסקין ובשם ה"ר מאיר הלוי. וע"ע חזותא ציון 27 ואילך.
  233. ↑ עי' ציון 228.
  234. ↑ רבי יוסי במקואות פ"ז מ"ג; רמב"ם מקואות פ"ז ה"ח; טוש"ע יו"ד רא כד.
  235. ↑ רבא במכות שם.
  236. ↑ עי' מקואות פ"ז מ"ה, כפי שהובאה במכות ג ב וד א, וע"ש שרב פפא הסתפק בדעת רב אם זו הגי' הנכונה, וע"ש שגם לפי הגירסא האחרת, הדין כן.
  237. ↑ מקואות פ"ז מ"ב; רמב"ם מקואות פ"ז ה"ד; טוש"ע יו"ד רא כד. ועי' רמב"ם שם שהוסיף אף שיכר.
  238. ↑ ציון 213 ואילך.
  239. ↑ ציון 46 ואילך.
  240. ↑ עי' מקואות פ"ז מ"ב, ופיהמ"ש לרמב"ם שם בבאורה; רמב"ם מקואות פ"ז ה"ה; טוש"ע יו"ד רא כד.
  241. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב מקואות פ"ב מ"ו.
  242. ↑ ר"ש ורא"ש מקואות שם.
  243. ↑ מקואות פ"ב מ"ו, ופיהמ"ש לרמב"ם ור"ש שם בבאורה; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ז.
  244. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש שם.
  245. ↑ משנה מקואות שם, ופיהמ"ש לרמב"ם שם ורא"ש בבאורה; רמב"ם מקואות שם.
  246. ↑ ר"ש ורע"ב מקואות שם.
  247. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם. ועי' ציון 336 ואילך.
  248. ↑ משנה מקואות שם. ועי' ציון 16. ועי' כעי"ז בציון 265, לענין סגוס.
  249. ↑ ר"ש ורא"ש מקואות שם.
  250. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם; רמב"ם מקואות שם.
  251. ↑ ציון 336.
  252. ↑ מקואות פ"ד מ"א, ורא"ש שם בבאורה, ועי' רש"י ותוס' שבת טז ב ורע"ב ותוי"ט מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ו ה"א לענין כלי אבנים וכלי אדמה; טוש"ע יו"ד רא לד.
  253. ↑ עי' מקואות פ"ו מ"ה, ורא"ש שם בבאורה. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם שם: מפני גודל הנקבים וריבויים. ועי' ר"ש ורע"ב שם, שמאחר והם מלאים נקבים, בטלים מים שבתוכם לגבי מי המקוה.
  254. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש שם.
  255. ↑ משנה מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ח; שו"ע יו"ד רא לח.
  256. ↑ משנה מקואות שם; רמב"ם שם; רמ"א בשו"ע שם ט.
  257. ↑ משנה מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ג; שו"ע שם סד.
  258. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב שם; רמב"ם מקואות שם.
  259. ↑ עי' ציון 267 ואילך.
  260. ↑ ר"ש ורע"ב מקואות פ"ז מ"ו.
  261. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם.
  262. ↑ מקואות פ"ז מ"ו, וכעי"ז תוספתא מקואות פ"ג.
  263. ↑ ר"ש ורא"ש שם; טוש"ע יו"ד רא סג. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם, פי' אחר.
  264. ↑ עי' תוספתא מקואות שם; שו"ע שם.
  265. ↑ עי' תוספתא שם. ועי' ציון 16. ועי' ציון 248 כעי"ז לענין מים שנשאבו בתוך טיט.
  266. ↑ ציון 336.
  267. ↑ מקואות פ"ז מ"ו; רמב"ם מקואות פ"ה ה"ג; שו"ע יו"ד רא סד.
  268. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורע"ב שם; רמב"ם מקואות שם; עי' שו"ע שם.
  269. ↑ משנה מקואות שם; רמב"ם מקואות שם; שו"ע שם.
  270. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם. ועי' תוי"ט שם ד"ה ומעלה.
  271. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם מקואות פ"ד מ"ב.
  272. ↑ מקואות פ"ד מ"ב; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ה; טוש"ע יו"ד רא לה.
  273. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב מקואות שם; טוש"ע שם.
  274. ↑ רוקח סי' שעז, הובא בב"י שם סוף ד"ה ומ"ש סילון, ובדרכ"מ שם אות כא*.
  275. ↑ מקואות פ"ד מ"ב, ופיהמ"ש לרמב"ם שם בבאורה; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ה; טוש"ע יו"ד רא לה. וע"ע מקוה, שכשהמים אינם ראוים לבא למקוה זולת הטבלה, המקוה פסול אפילו שהמים אינם שאובים, משום שהויתו על ידי דבר המקבל טומאה.
  276. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב שם; טוש"ע שם. ועי' רמב"ם מקואות שם: שהרי לא עשאה לקבל.
  277. ↑ ר"ש ורע"ב מקואות פ"ד מ"ג.
  278. ↑ מקואות פ"ד מ"ג, ורא"ש שם בבאורה; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ו; טוש"ע יו"ד רא לו. ועי' רא"ש הל' מקואות סי' ו, שמ' שרק המים העוברים על הגומא נחשבים שאובים, ולא כל המים שבצינור, ועי' פיה"ש לרמב"ם מקואות שם שכל המים העובירם על הצינור נחשבים שאובים, ועי' ש"ך שם ס"ק עז, ונקודות הכסף שם.
  279. ↑ משנה מקואות שם.
  280. ↑ רע"ב מקואות שם; רמב"ם מקואות שם; טוש"ע שם.
  281. ↑ משנה מקואות שם.
  282. ↑ מקואות פ"ד מ"ג; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ו; טוש"ע יו"ד רא לו.
  283. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב מקואות שם.
  284. ↑ מקואות פ"ד מ"ג, ורא"ש ורע"ב שם בבאורה; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  285. ↑ מקואות פ"ד מ"ג; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ב; עי' טוש"ע יו"ד רא לו.
  286. ↑ תוה"ב הקצר שער המים שער ה; שו"ע שם לז.
  287. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם מקואות פ"ד מ"ג; עי' רמב"ם מקואות פ"ו ה"ב. ועי' רמב"ם שם ושם, שהדברים אמורים בין בצינורות חרס ובין בצינורות מתכת. ועי' תוספתא מקואות פ"ה, הובאה בר"ש מקואות פ"ו מ"ח ובראב"ד בהשגות מקואות פ"ח ה"ז, שצינור שנכפף ונעשה בו בית קיבול פוסל את מימיו משום שאובים, ועי' כ"מ מקואות שם, שמדובר כשנכפף על דעת קבלה, ועי' חי' ר"ח הלוי שם פ"ו ה"ד.
  288. ↑ ב"י יו"ד ר"א ד"ה ומ"ש סילון, בדעת ראשונים דלהלן. ועי' ב"י שם שלדעתם מה ששנינו שצינור שמתרחב אינו פוסל, לפי שהחלל שבו לא נעשה לקבלה, עי' ציון 285, הכוונה שאין דרך קבלת צרורות שם, שאינם מתעכבים באותו מקום רחב, אבל אם היו מתעכבים שם, אע"פ שלא נעשה לדעת כך, נחשב נעשה לקבלה.
  289. ↑ עי' מרדכי קידושין רמז תקס. ועי' שו"ת מהרי"ק שורש נו שבצינורות שמתחת לארץ, שלא שולט בהם אויר והם נרקבים, יש לחוש שייווצר נקב, אבל בצינורות הדבוקים לגגות, ששולט בהם אויר, אין לחוש, וע"ש שהחמיר שלא לעשות המרזבות ע"י חטיטה, פן תישאר בו איזו גומא, אלא עשה מרזב משני נסרים מודבקים, ועוד, שבנה את הצינור באופן שירדו המים בשטף גדול ובמרוצה למקוה, כדי שלא יתעכבו בצנור ויבואו להתלחלח ולהרקיב.
  290. ↑ עי' ב"י שם; דרכ"מ שם אות כב בדעת הרבה ראשונים, ורמ"א בשו"ע שם לו.
  291. ↑ מקואות פ"ד מ"ה; טוש"ע יו"ד רא מ; עי' רמ"א בשו"ע שם לו. ועי' להלן על טבילה בתוכו.
  292. ↑ עי' משנה שם; תוספתא שם פ"ד, הובאה בר"ש שם; טוש"ע שם.
  293. ↑ ב"י יו"ד ר"א, בדעת ר"ש מקואות פ"ד מ"ה ובדעת שו"ת הרא"ש כלל לא סוף סי' א, ועי' ב"י שם שמשמע בטעם הדבר, שהוא גזירה שמא יבא לטבול בכלי שאין בו נקב. ועי' ב"י שם שהטור פי' את ד' הרא"ש בע"א, ולדעתו דבריו סותרים זא"ז, שבפסקים הל' מקואות פ"ח כ' שמותר לטבול בכלי מנוקב, כדרך שהמים שיוצאים ממנו אינם נחשבים שאובים, ובשו"ת הרא"ש כלל לא סי' א כ' שיש חילוק בזה בגודל הנקב, שבנקב כל שהוא, אף באופן שהמים שיוצאים מהכלי אינם נחשבים שאובים (עי' ציון 303) בתוך הכלי אין טובלים, אבל בנקב כשפופרת הנוד טובלים אף בתוך הכלי, ולדעת הטור כן הלכה. ועי' ציון 315, שי"ס שלענין לטבול בתוכו צריך נקב גדול יותר, וצריך שהמים יתחברו דרכו למקוה.
  294. ↑ עי' רמב"ם מקואות פ"ו ה"ד, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בדעתו; עי' ציון 293, שכן דעת הב"י בדעת הטור בדעת הרא"ש בפסקים.
  295. ↑ עי' רמב"ם מקואות פ"ו ה"ד, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בבאור דבריו, ע"פ תוספתא מקואות פ"ד; עי' שו"ע שם ז, ועי' ציון 316 ואילך, שי"מ את התוספתא שם בע"א, ועי' שו"ע שם מ, שפסק גם את הפי' השני שבתוספתא, עי' ציון הנ"ל.
  296. ↑ כ"מ שם וב"י שם בדעת רמב"ם שם, ע"פ תוספתא שם; עי' שו"ע שם ז, ועי' ציון 316 ואילך, שי"מ את התוספתא שם בע"א, ועי' שו"ע שם מ, שפסק גם את הפי' השני שבתוספתא, עי' ציון הנ"ל.
  297. ↑ מקואות פ"ד מ"ה.
  298. ↑ תוספתא מקואות פ"ד, כפי שהובאה בר"ש שם. ועי' ציון 302, שי"ס בדעת ת"ק בתוספתא שיש חילוק בין נקב מן הצד לנקב בתחתית הכלי לענין השיעור.
  299. ↑ עי' משנה שם, ור"ש שם שזה ביאור המעשה לפי פשוטה של המשנה, וכן רמב"ם מקואות פ"ו ה"ג וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בדעתו, שזה ביאור המעשה שבמשנה, ועי' ציון 301, ביאור אחר. ועי' תוס' פסחים קט ב ד"ה בים, שסתם שנקב בתחתית מכשיר את הכלי כשיש בו כשפופרת הנוד.
  300. ↑ תוספתא שם, כפי שהובא בר"ש שם, ור"ש ורא"ש שם בבאורה. ועי' ציון 302, תוספת בדעת ר"א ב"ר יוסי. ועי' ציון 306, שיש מפרשים את ד' ר"א ב"ר יוסי וחבריו בע"א.
  301. ↑ ר"ש מקואות שם בדעת הסוגיה ביבמות טו א, שפירשה את המעשה בשוקת יהוא הנ"ל בציון 299, לענין עירוב מקואות, שזה משום שלדעתם א"א לפרשה לענין ביטול מתורת כלי, לפי שלזה די בנקב כל שהוא, וא"צ כשפופרת הנוד.
  302. ↑ תוספתא שם, ור"ש שם בבאורה. ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סי' לז) שאף רבי אליעזר ב"ר יוסי סבר כן. ועי' ציון 306, שיש מפרשים את ד' ר"א ב"ר יוסי וחבריו בע"א. ועי' ב"י יו"ד רא בדעת רמב"ם מקוואת פ"ו ה"ד, שהחילוק בין נקב מלמטה לנקב מן הצד הוא מדברי ת"ק בתוספתא שם (הובא בציון 298) ולא מדברי ר"א ב"ר יוסי וחבריו.
  303. ↑ שו"ת מהר"מ מרוטנבורג (דפוס ברלין ס י' לז), ושם בשם רבינו שמחה, הובאו ברא"ש הל' מקואות סי' ח; עי' טור יו"ד רא, וב"י שם בדעתו; שו"ע שם מ (וסותר לדבריו שם ז, עי' ציון 306, ועי' ש"ך שם סוף ס"ק כג שתמה). ועי' רמ"א בשו"ע שם ז. ועי' רא"ש שם וטוש"ע שם מ, שלפיכך הרוצה להוציא מים מן המקוה לנקותו, וירא שמא יחזרו מן הכלי שלשה לוגים למקוה לאחר שנחסר, ויפסלוהו, יקוב הכלי בשוליו כל שהוא, ואז לא יחשבו המים שבו שאובים, ועי' ד' הטור בשם הרא"ש בציון הבא.
  304. ↑ טור יו"ד רא בשם הרא"ש בתשובה; שו"ע שם מ. ועי' ב"י שם שלא מצא את התשובה הזו ברא"ש, וע"ש שתמה מה הטעם שאין מקילים כד' הרא"ש והראשונים שבציון הקודם.
  305. ↑ עי' ד' ב"ש במשנה מקואות שם, ור"ש ורע"ב שם בבאור דבריהם, ועי' ר"ש שם שי"מ דבריהם לענין אחר.
  306. ↑ ע"ע כלים. עי' רמב"ם מקואות פ"ו ה"ד, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בדעתו, שפי' כן בדעת ר"א ב"ר יוסי וחבריו בתוספתא מקואות פ"ד, ועי' ציון 300 ואילך פי' אחר בתוספתא; עי' שו"ע שם ז (וסותר לדברים שם מ, עי' ציון 303, ועי' ש"ך שם סוף ס"ק כג שתמה). ועי' ריטב"א מכות ד א בשם הרא"ה בשם רבותיו, שגודל הנקב המבטל מתורת כלי לענין שאובים הוא כמוציא רימון (וע"ע כלים, שכמוציא רימון הוא גודל הנקב המטהר כלי עץ) ומטעם זה נקבו את הים-של-שלמה בנקבים כמוציא רימון, ע"ע ים של שלמה.
  307. ↑ עי' מקואות פ"ד מ"ה, ורמב"ם מקואות פ"ו ה"ג, וכ"מ שם וב"י שם בדעתו.
  308. ↑ כ"מ מקואות שם, וב"י יו"ד ר"א, הפי' הראשון, בבאור שיטת הרמב"ם הנ"ל.
  309. ↑ עי' ציון 325.
  310. ↑ כ"מ שם וב"י שם, הפי' השלישי, בבאור שיטת הרמב"ם הנ"ל.
  311. ↑ כ"מ שם וב"י שם, הפי' השני, בבאור שיטת הרמב"ם הנ"ל.
  312. ↑ ע"ע כלים.
  313. ↑ ב"י שם בדעת רמב"ם שם ה"ח, שבשידה ותיבה שבים מטבילים כשהם נקובים כשפופרת הנוד (ע"ע השקה ציון 313 ואילך) ולא כשיעור המטהרם.
  314. ↑ ראב"ד מקואות פ"ו ה"ד, וכדעת הרמב"ם שבציון 306.
  315. ↑ ראב"ד שם, ע"פ מקואות פ"ו מ"ה, שנחלקו ת"ק ורבי יהודה בשידה ובתיבה שבים, אם מטבילים בהם כשהם נקובים כשפופרת הנוד, או שבגדול צריך נקב ארבעה ובקטן רובו, עי' על כך בע' השקה ציון 313 ואילך.
  316. ↑ תוספתא מקואות פ"ד, ור"ש שם פ"ד מ"ה בבאורה; טוש"ע יו"ד רא מ, ועי' ציון 295 ואילך, שי"מ את התוספתא בע"א, ועי' שו"ע שם ז, שפסק גם את הפי' השני שבתוספתא, עי' ציון הנ"ל.
  317. ↑ תוספתא שם, ור"ש שם בבאורה; טוש"ע שם, ועי' ציון 295 ואילך, שי"מ את התוספתא בע"א, ועי' שו"ע שם ז, שפסק גם את הפי' השני שבתוספתא, עי' ציון הנ"ל.
  318. ↑ תוספתא שם, ור"ש שם בבאורה; טוש"ע שם, ועי' ציון 295 ואילך, שי"מ את התוספתא בע"א, ועי' שו"ע שם ז, שפסק גם את הפי' השני שבתוספתא, עי' ציון הנ"ל.
  319. ↑ שו"ת רשב"א ח"א סי' תת; רמ"א בשו"ע יו"ד רא ז.
  320. ↑ מקואות פ"ד מ"ה לענין שוקת שחברוה בסלע; תוספתא מקואות פ"ד, וברייתא ב"ק סז א וב"ב סה ב, לענין צינור שחקקו ולבסוף קבעו; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ג וה"ו; טוש"ע יו"ד רא לד, לו, ורמ"א שם ז.
  321. ↑ עי' ציון 6 ואילך.
  322. ↑ עי' ב"ק שם, וב"ב שם סו ב, ורשב"ם ב"ב שם ד"ה ומשני.
  323. ↑ ע"ע טמאת כלים ציון 822. וע"ע כלים ציון 1920 ואילך.
  324. ↑ עי' ב"ב סו א, ורשב"ם שם ד"ה רבי אליעזר מטהר וד"ה וחכמים מטמאים.
  325. ↑ מקואות פ"ד מ"ה, לענין שוקת שבסלע; ברייתא ב"ק סז א וב"ב סה ב, לענין צינור שקבעו ולבסוף חקקו; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ג וה"ו; עי' טוש"ע יו"ד רא לד, לו, ורמ"א שם ז. וע"ע מחובר לקרקע ציון 317 ואילך.
  326. ↑ רש"י ב"ק שם ד"ה קבעו.
  327. ↑ עי' ציון 6 ואילך.
  328. ↑ ב"ק שם. ועי' ציון 20, שטבילה בתוך כלי פסולה מן התורה, ועי' אחרונים רבים שהובאו בפתחי תשובה יו"ד רא ס"ק ז, אם מותר לטבול בתוך כלי שקבעו ולבסוף חקקו.
  329. ↑ ע"ע טמאת כלים ציון 825. וע"ע כלים ציון 1920 ואילך.
  330. ↑ ב"ב סו ב.
  331. ↑ ר"ש ורא"ש מקואות פ"ו ה"ו.
  332. ↑ מקואות פ"ו מ"ו, ור"ש שם בבאורה; עי' רמב"ם מקואות פ"ו ה"ט, ועי' כ"מ שם.
  333. ↑ ר"ש שם. ועי' ציון הבא.
  334. ↑ רא"ש מקואות שם. ועי' ציון 87, שמוכח מתוספתא שגיסטרא פוסלת מים משום שאובים.
  335. ↑ עי' מקואות פ"ב מ"ו, לענין מים שהוצאו בידים כשהיו בלועים בטיט, ועי' ציון 245; עי' מקואות שם פ"ז מ"ו ותוספתא שם פ"ג, לענין מים בלועים בסגוס, ועי' ציון 264; עי' תוספתא שם לענין מים שנבלעו בשער; עי' תוספתא שם לענין זולף בידיו וברגליו שלשה לוגים למקוה. (ועי' בעלי הנפש שער המים סי' ג, שדוחה שמכל המקורות הללו אין להוכיח שהמים נפסלים, לפי שי"ל שמדובר בהם כשהמים נשאבו קודם לכן בכלי). ולענין מים שהותזו ברגלי בהמה, עי' תוספתא שם, ורא"ש הל' מקואות סי' ב בבאורה, וטור יו"ד רא ורמ"א בשו"ע שם טו בשמו, ושו"ע שם לט, שאינם נפסלים, ועי' ר"ש מקואות פ"ב מ"ח ורמב"ם מקואות פ"ה ה"ח, וכ"מ וב"י יו"ד רא בדעתם, בבאור תוספתא שם, ורמ"א בשו"ע שם טו בשם י"א, שאף רגלי בהמה פוסלות, כרגלי אדם.
  336. ↑ עי' פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב מקואות פ"ב מ"ו, לענין מים בלועים בטיט; ר"ש מקואות פ"ב מ"ו לענין מים בלועים בשער ובסגוס; ר"ש ורא"ש מקואות פ"ז מ"ו לענין מים בלועים בסגוס. עי' טור יו"ד רא, לענין סוחט כסותו וזורק מים בחפניו. ועי' שו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן סוס"י רלא, שתמה מדוע המים שבסגוס נחשבים שאובים, הרי אין לך כלי מנוקב ממנו, ובכלי מנוקב הרי אין דין שאובים, עי' ציון 291.
  337. ↑ עי' בעלי הנפש שער המים סי' ג, ושו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן שם בשם ראב"ד.
  338. ↑ רש"י שבת טז ב ד"ה תחת, בבאור משנה דלהלן.
  339. ↑ מקואות פ"ד מ"א.
  340. ↑ עי' ציון 16.
  341. ↑ עי' פיהמ"ש לרמב"ם מקואות פ"ד מ"א, ורמב"ם פ"ד ה"ד, וכ"מ שם וב"י יו"ד רא בבאור שיטתו.
  342. ↑ עי' ציון 16.
  343. ↑ עי' ד' רב משרשיא בשבת טז ב, ורש"י שם ורא"ש ורע"ב מקואות שם ורא"ש הל' מקואות סי' ה; עי' טוש"ע יו"ד רא מא, וע"ש שלהלכה פסקו כבית הלל, ועי' להלן. ועי' ציון 349, שי"מ את ד' רב משרשיא בע"א.
  344. ↑ מקואות פ"ד מ"א. ועי' פיהמ"ש שם, ורמב"ם מקואות פ"ד ה"ד וכ"מ שם בדעתו, שמטעם זה פסק להלכה כב"ש.
  345. ↑ עי' משנה מקואות שם, ורש"י שבת טז ב ד"ב במקומה ורע"ב מקואות שם בבאורה. ועי' טוש"ע יו"ד רא מא, שפסקו כר' יוסי וכבית הלל.
  346. ↑ עי' לעיל.
  347. ↑ עי' מקואות פ"ד מ"א: ומודים בשוכח בחצר שהם טהורים, ופיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם ורש"י שבת טז ב ד"ה בחצר, שהכוונה כשהניח בזמן קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם שם, שלדעתו זו כוונת רב משרשיא בשם דבי רב שם בשבת שם: הניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מר סבר בטלה מחשבתו, שמדובר במניח בחצר, והכוונה שע"ז אמרו במשנה שב"ש מודים שבטלה מחשבתו, ועי' רש"י ורא"ש ורע"ב הנ"ל, שאע"פ שהם מפרשים את ד' רב משרשיא באופן אחר (לענין שוכח תחת הצינור עי' ציון 343), הם מסכימים שזה פירוש המשנה במקואות שם.
  348. ↑ רש"י שבת שם, ורא"ש ורע"ב מקואות שם; עי' פיהמ"ש לרמב"ם שם, שע"ז אמר רב משרשיא בשבת שם: בטלה מחשבתו, ועי' ציון הבא, ועי' ציון 343 שי"מ את ד' רב משרשיא בע"א.
  349. ↑ עי' משנה מקואות שם: אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת, וד' רב משרשיא בשם דבי רב בשבת טז ב: לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, ופיהמ"ש לרמב"ם שם בבאור דברי ר' משרשיא, שר' יוסי על ת"ק וסבר שב"ש לא מודים בחצר, אלא ב"ש וב"ה נחלקו בחצר באופן זה. ועי' ציון 345, שי"מ את ד' ר' יוסי בע"א, וציון 343 שי"מ את ד' רב משרשיא בע"א.
  350. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם.
  351. ↑ רמב"ם מקואות פ"ד ה"ד. ועי' ציונים 343, 345, שי"ס שכן הלכה אפ' במניח תחת הצינור.
  352. ↑ עי' מקואות פ"א מ"א, שבשוכח בחצר הכל מודים שהמים כשרים; עי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"ד. ועי' ד' רב משרשיא בשם דבי רב בשבת טז ב שכשהניח בזמן פיזור עבים לדברי הכל המים כשרים, ופיהמ"ש לרמב"ם מקואות שם שרב משרשיא דיבר על שוכח ומניח בחצר. ועי' ציון 343, שי"מ שרב משרשיא אמר כן אפ' על שוכח תחת הצינור.
  353. ↑ רמב"ם מקואות שם ופיהמ"ש שם.
  354. ↑ עי' ד' רב משרשיא בשם דבי רב בשבת טז ב: הכל מודים כשהניח בשעת קישור עבים טמאים, ופיהמ"ש לרמב"ם מקואות פ"ד ה"א, שרב משרשיא דיבר על מניח בחצר; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ד. ועי' רש"י שבת שם ד"ה בחצר ורא"ש ורע"ב מקואות שם, שחולקים בפ' ד' רב משרשיא, וסוברים שהוא לא דיבר על מניח בחצר אלא על מניח תחת הצינור (עי' ציון 343) אלא שנ' מדבריהם שאף הם מודים שכן הדין אף במניח בחצר.
  355. ↑ רמב"ם מקואות שם ופיהמ"ש שם.
  356. ↑ עי' ר"ש ורע"ב מקואות פ"ב מ"ז. ועי' רש"ש מקואות שם שתמה מדוע המים צריכים המשכה, הרי מאחר והם לא נתמלאו לדעת, אין לפסלם משום שאובים, עי' ציון 16, ועי' ר"ש ורע"ב שם, שאף מדבריהם משמע שהמים לא נעשו שאובים, ומ"מ הם אינם כשרים בלא המשכה.
  357. ↑ עי' משנה שם: רבי אליעזר וגו' ישבר, ור"ש ורע"ב שם בבאור דבריו.
  358. ↑ עי' משנה שם: רבי יהושע וגו' ישבר או יכפה, ור"ש ורע"ב שם בבאור דבריו.
  359. ↑ משנה שם: אבל לא יערה. ועי' ר"ן על הרי"ף שבועות (ה ב), שהכוונה שלא יערה בלא המשכה. ועי' רע"ב שם שפי' בע"א, ועי' רש"ש שם.
  360. ↑ עי' ציון 35 ואילך, מחלוקת ראשונים בדעת תנאים ואמוראים אם המשכה מועילה בכל מי המקוה או דוקא במיעוטם. ועי' ציון 28.
  361. ↑ עי' משנה שם: רבי אליעזר אומר אם עונת גשמים היא, ור"ש ורע"ב שם בבאורה. ועי' ר"ן שבועות שם. ועי' ציון 33.
  362. ↑ עי' משנה שם: רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה, ור"ש ורע"ב שם בבאורה. ועי' ר"ן שבועות שם. ועי' ציון 36.
  363. ↑ עי' ציון 131.
  364. ↑ עי' משנה שם: רבי אליעזר אומר וגו' אם יש בו כמעט מים בבור ישבר, ור"ש ורע"ב שם בבאורה.
  365. ↑ עי' ציון 122.
  366. ↑ עי' משנה שם: רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה, ור"ש ורע"ב שם בבאורה.
  367. ↑ ויקרא יא לו.
  368. ↑ ויקרא שם.
  369. ↑ ויקרא שם. ספרא שמיני פרשה ט סוף פ"י אות א, הובא בפיהמ"ש לרמב"ם וברא"ש מקואות פ"ב מ"ז. וע"ע מקוה.
  370. ↑ עי' מקואות פ"ב מ"ז: רבי אליעזר אומר אם עונת גשמים הוא אם יש בו כמעט מים בבור ישבר, ופיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם בבאורה.
  371. ↑ עי' משנה שם: רבי אליעזר אומר וגו' ישבר, ופיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם בבאורה.
  372. ↑ עי' משנה שם: רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה, ופיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם בבאורה, ועי' ציון 380.
  373. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם, ורמב"ם מקואות פ"ד ה"ג; עי' שו"ע יו"ד רא מב, ובאר הגולה שם אות קד.
  374. ↑ מקואות פ"ב מ"ח; עי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"ה; עי' שו"ע יו"ד רא מג. ועי' ציונים 370, 371, לענין מקרה דומה, שכשיש עוד מים בבור, וכששוברים את הכלי, אין לפסול את המים משום תפיסת יד אדם.
  375. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  376. ↑ מקואות פ"ב מ"ח.
  377. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  378. ↑ עי' ציון 357.
  379. ↑ עי' ציון 28 ואילך. עי' ר"ש ורע"ב שם, וע"ש ושם שבעונת גשמים ניתן לשבור את העציץ בבור, לפי שודאי ירבו מי הגשמים על מי העציץ, והם יוכשרו ברביה והמשכה, עי' ציון 361.
  380. ↑ משנה שם; עי' רמב"ם מקואות פ"ד ה"ה; עי' שו"ע יו"ד רא מג. ועי' רא"ש מקואות שם, שלרבי יהושע צריך דוקא לשבור את העציץ, ולא לכפות אותו (ולא כבמניח קנקנים על הגג לנגבם, שרבי יהושע התיר אף לכפותם, עי' ציון 372) לפי שהנחת העציץ בבור חשובה תפיסת יד אדם יותר מהנחה על הגג לנגב, ולפיכך אין להתיר בו תפיסת יד נוספת של כפית הכלי, אלא דוקא שבירתו, שאינה תפיסת יד, ועי' ציון הנ"ל. ועי' ב"י יו"ד רא ד"ה ובפ"ב דמקואות, בדעת רא"ש שם ובדעת רמב"ם מקואות פ"ד ה"ה, שמטעם זה לא התירו לשבור את העציץ אלא כשיש קצת מים בבור (אלא שא"צ שיהיו צפים על גביו) ולא כשהוא יבש לגמרי (וכ"מ ברמב"ם שם ובשו"ע שם) ובקנקנים על הגג התיר רבי יהושע לשבור אפ' לבור יבש, עי' ציון הנ"ל, שמאחר והנחת העציץ בבור חשובה תפיסת יד יותר, לא התירו את מימיו אלא בתערובת מים אחרים.
  381. ↑ ר"ש ורע"ב שם, ועי' ציון 362.
  382. ↑ רא"ש מקואות שם ובהל' מקואות סי' ה. ועי' ציון 380, הטעם שלדעת הרא"ש המים לא נפסלים משום תפיסת יד אדם.
  383. ↑ רא"ש הל' מקואות שם. ועי' ציון 16.
  384. ↑ מקואות פ"ב מ"ט; רמב"ם מקואות פ"ד ה"ה; שו"ע יו"ד רא מג. ועי' ב"י יו"ד רא, שדוקא ישברו, אבל אין לכפותם כדי שיצאו המים, לפי שזו תפיסת יד אדם, שפוסלת, עי' ציון 368 ואילך, ואף לרבי יהושע, שבקנקנים שהונחו על הגג לנגבם ונתמלאו מים, לא חשש לתפיסת יד אדם, והתיר לכפותם, עי' ציון 372, אי"ז אלא כשהונחו על הגג, שלא היתה דעת שאיבה כלל, אבל בקנקנים שהונחו בבור כדי שדפנותיהם יבלעו מים, יש קצת דעת שאיבה, ולפיכך אין לשלוח יד בהם לכפותם, אלא דוקא לשברם.
  385. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם; עי' רמב"ם מקואות שם; שו"ע שם. ועי' ב"י שם, שדין זה תלוי במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע שבציון 370 ואילך, לענין קנקנים שהונחו על הגג לנגבם, שלרבי אליעזר שסובר שהם פסולים בלא תערובת מים כשרים משום תפיסת יד אדם, כל שכן שהמים שנבלעו בקנקנים שבבור פסולים משום תפיסת יד אדם (שהרי בהנחה בבור יש יותר דעת שאיבה, עי' ציון הקודם) ורק לרבי יהושע שהכשיר את מי הקנקנים שעל הגג אפ' בלא תערובת מים כשרים, אף מי הקנקנים שבבור כשרים בלא תערובת.
  386. ↑ רא"ש מקואות שם ובהל' מקואות סי' ה. ועי' ציון 16.
  387. ↑ ר"ש שם מ"ח ורע"ב שם מ"ט.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שאובים&oldid=160704"