אנציקלופדיה תלמודית:שבועת השותפים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:01, 19 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - השבועה שזכאי שותף - והדומים לו - להשביע את שותפו שלא נטל לעצמו שלא...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - השבועה שזכאי שותף - והדומים לו - להשביע את שותפו שלא נטל לעצמו שלא כדין.

הדין וגדרו

שותף הנושא ונותן בממון השותפות, תיקנו חכמים שזכאי השותף האחר להשביעו שלא נטל לעצמו יתר על חלקו המגיעו, ואף על פי שאין השותף טוען ברי ששותפו נטל יתר על חלקו, משביעו בטענת שמא ובחשד בלבד[1], וכן אריס*, זכאי בעל הבית להשביעו בטענת שמא שלא נטל לעצמו יתר על חלקו[2], וכן אפוטרופוס*, זכאי בעל הנכסים שמתעסק בהם האפוטרופוס להשביעו בטענת שמא שלא עיכב משלו כלום[3], וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, משביעים אותה אף בטענת שמא שלא עיכבה לעצמה שלא כדין[4], ובן הבית – הנושא ונותן בענייני בעל הבית[5], וכן אחד היורשים שהתעסק בנכסי תפוסת-הבית*[6] - זכאים שאר היורשים להשביעו בטענת שמא שלא עיכב לעצמו יתר על חלקו[7].

טעם התקנה

בטעם שתיקנו חכמים שבועה זו אמרו בגמרא, שהיינו משום שכל אלו הנושאים ונותנים בממון זולתם מורים לעצמם היתר בדבר[8], שכל מה שיטלו משל בעל המעות ראוי הוא להם הואיל וטורחים ונושאים ונותנים[9]. ויש מן הראשונים שהוסיפו עוד בטעם הדבר, ששבועה זו דומה לשבועת-השומרים*, ששותף דומה למפקיד אצל חבירו שאינו יודע בבירור שיש לו ביד השומר ואינו טוען טענת ברי אלא טענת שמא[10], אלא ששומר שודאי הפקידו בידו ונתחייב בשמירה חייב שבועת מן התורה, ושותף שספק אם נטל ונתחייב אינו חייב שבועה אלא מדרבנן[11].

כשיש לשותף טעם לחשוד בשותפו

אף על פי שזכאי השותף להשביע את שותפו בטענת ספק, היינו כשיש לו טעם להסתפק בדבר ולחושדו שנטל שלא כדין, אבל אם אין לו טעם לחושדו שנטל שלא כדין, אינו יכול להשביעו[12].

הזמן בו יכול שותף להשביע את שותפו

רשאי שותף להשביע את שותפו כל זמן שירצה, אפילו כמה וכמה פעמים, ואין אומרים שימתין עד שתסתיים שותפותם ואז ישבע על הכל[13].

בטוען טענת ברי ששותפו נטל שלא כדינו

שותף הטוען כנגד שותפו בברי שנטל לעצמו יתר על המגיעו והלה כופר בכל טענתו, יש מן הראשונים שכתבו – לסוברים שחיוב שבועת השותפים הוא אף בכופר הכל[14] – שנשבע שבועת השותפים בנקיטת חפץ, ששבועת זו היא הן בטענת ברי והן בטענת שמא[15], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהשותף אינו נשבע אלא שבועת-הסת* בלא נקיטת חפץ, אבל פטור משבועת השותפים – ואף לסוברים שחיוב שבועת השותפים הוא אף בכופר הכל – ששבועת השותפים אינה אלא בטוען שמא[16], ובטעם הדבר כתבו, שלא חייבו חכמים שבועה במקום שיש לנתבע חזקה שאין-אדם-מעיז-פניו-בפני-בעל-חובו*[17].

בשתי כסף

חיוב שבועת השותפים, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, שלשמואל הסובר שמודה-במקצת* חייב שבועה כל שתובעו שתי כסף ומודה לו אף על פרוטה[18], אין שותף נשבע אלא בשתובעו שותפו שתי כסף, ולרב הסובר שמודה במקצת אינו חייב בשכופר בשתי כסף[19] – והתביעה היא לכל הפחות על שתי כסף ופרוטה[20] - אין השותף נשבע אלא כשכופר בשתי כסף[21], ונחלקו ראשונים בדעתו: יש סוברים שאין השותף חייב שבועה אלא בשמודה במקצת הטענה וכופר במקצת, שבכך קרוב הדין ודברים שביניהם לחיוב שבועה של תורה כמודה במקצת החייב שבועה מן התורה, אלא שהואיל ואין התובע טוען אלא טענת שמא אין הנתבע חייב שבועה אלא מדרבנן, ולפיכך לשמואל חיוב שבועת השותפים הוא בטוענו שתי כסף ומודה לו בפרוטה, ולרב חיוב שבועת השותפים הוא בטוענו שתי כסף ופרוטה והלה כופר בשתי כסף ומודה בפרוטה[22], ויש סוברים ששותף חייב שבועה אף כשאינו מודה במקצת הטענה אלא כופר בכולה, ולרב אפילו טוען השותף את שותפו בשתי כסף בלבד, כל שהשותף כופר בשתי הכסף שהלה טוענו הרי זה נשבע שבועת השותפים[23], ולדעתם כתבו ראשונים, שלשמואל חייב השותף שבועה אפילו תובעו שתי כסף פחות פרוטה וכופר בכל הטענה[24].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שיש אמוראים החולקים על רב נחמן וסוברים שחיוב שבועת שותפים הוא אף בפחות משתי כסף[25].

להלכה

להלכה פסקו ראשונים כרב נחמן וכרב, ששותף הכופר בשתי כסף חייב שבועה[26], הואיל והלכה כרב – לסוברים כן - שמודה במקצת חייב שבועה כל שכופר בשתי כסף[27], ויש שכתבו בדעת ראשונים שהלכה כרב נחמן וכשמואל, שכל שתבעו שתי כסף נשבע, שלדעתם הלכה כשמואל שהתובע שתי כסף ומודה במקצתם חייב שבועה[28].

יורשי השותף התובעים את שותפו של מורישם

אחד מן השותפים שמת, נחלקו ראשונים אם יורשיו משביעים את השותף האחר, יש סוברים שמשביעים אותו[29], שאף על פי שאינם יודעים בבירור שנטל יתר על חלקו, מכל מקום שותף חייב שבועה אף בטענת שמא[30], ויש סוברים שאינם יכולים להשביעו[31], שאין שותף משביע את שותפו אלא כשחושדו הוא, אבל משום חשד היורשים אין משביעים אותו[32].

כשאין עדים שנשתתפו והשותף מודה

כשאין עדים על כך שנשתתפו ביניהם, או שהיה אריסו, וכדומה, והלה מודה ואומר: שותפו או אריסו הייתי, אבל לא גזלתי משלו כלום, נחלקו ראשונים אם חייב שבועה, יש סוברים שנשבע, שאין אומרים מגו* לפטור מחיוב שבועה[33], ויש סוברים שאינו נשבע, שאומרים מגו אף לפטור מחיוב שבועה[34]. על מחלוקת זו, ע"ע מגו[35].

כשהשותף הנתבע חשוד על השבועה

שותף שהוא חשוד-על-השבועה* ואינו יכול להשבע, אין השותף האחר נשבע ונוטל – ככל מחויב שבועה שאם הוא חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל[36] – ועל כך ע"ע חשוד על השבועה[37].

הפיכת השבועה על השותף התובע

שותף המחויב שבועה, אינו יכול להפוך את השבועה על התובע ולומר לו השבע אתה וטול[38] – כשם שמצינו בשבועת הסת שיכול הנתבע להפוך את השבועה על התובע ולומר לו השבע וטול[39] – שהרי התובע טוענו טענת ספק ואינו יכול להשבע שנטל שלא כדין[40], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמכל מקום יכול הנתבע לומר לתובע, השבע שאתה חושדני שנטלתי שלא כדין[41] – שאין שותף יכול להשביע את שותפו אף בטענת ספק, אלא כשיש לו טעם לחושדו שנטל שלא כדין, אבל בסתם אינו יכול להשביעו[42] - ואם ישבע על כך יטול[43].

שותף שאינו רוצה להשבע

לא רצה השותף המחויב שבועה להשבע, נחלקו תנאים: לדעת חכמים אין בית דין יורדים לנכסיו להוציא ממנו את הממון שמחויב עליו שבועה, שאין בית דין יורדים לנכסים של החייב מדרבנן, ולר' יוסי בית ידן יורדים לנכסיו להוציא ממנו את הממון שמחויב עליו שבועה, שלדעתו בית דין יורדים לנכסי המחויב מדרבנן[44]. לדעת חכמים, בית דין משמתים אותו שלשים יום, ואם לא בא להשבע ולהתיר את נידויו מלקים אותו מכת-מרדות* – כדין המנודה* שלא בא להתיר את נידויו שלשים יום שמלקים אותו, ולאחר מכן מתירים לו את נידויו[45].

שותף המחויב שבועה

שותף הנשבע שבועת השותפים, הוא כל החשוב שותף בגדרי שותפים*[46]. על גדרי שותפים, ע"ע.

אפוטרופוס המחויב שבועה

אפוטרופוס, כשהוא ממונה על נכסי שאר אדם שאינם יתומים, בין שמינהו אותו אדם ובין שמינוהו בית-דין*, נשבע שבועת השותפים[47]. אפוטרופוס העוסק בנכסי יתומים, נחלקו תנאים: לתנא קמא אם מינהו אבי יתומים נשבע, ואם מינוהו בית דין לא ישבע, ולאבא שאול אם מינהו אבי יתומים לא ישבע ואם מינוהו בית דין ישבע[48] - על פרטי מחלוקת זו ע"ע אפוטרופוס[49] - ויש מן הראשונים שסובר – לדעת הסוברים ששבועת השותפים היא במקום שהנתבע מודה במקצת[50] - שלא נחלקו התנאים אלא באפוטרופוס הכופר הכל, אבל אפוטרופוס המודה במקצת, בין מינוהו בית דין ובין מינהו אבי יתומים הרי זה נשבע שבועת השותפים[51].

אשה המחויבת שבועה

האשה, נחלקו תנאים בזכות הבעל להשביעה שבועה זו: לתנא קמא דינה כדין כל אדם ויכול הבעל להשביעה אם היא נושאת ונתנת בתוך הבית, כגון שהושיבה חנונית, או שעשאה אפוטרופוסית על נכסיו[52], כשם שיכול להשביע שבועת השותפים אדם אחר שעשאו חנוני או אפוטרופוס[53], ור' אליעזר סובר שאפילו לא עשאה חנונית או אפוטרופוסית הרי זה משביעה שלא רימתה אותו ונטלה לעצמה שלא כדין מכל מעשה הבית, כגון מהצמר שטווה או מהעיסה שאופה[54], ור' שמעון סובר שאפילו עשה הבעל את אשתו חנונית או אפוטרופוסית אינו יכול להשביעה אלא בעת שגובה את כתובתה[55] – אם נתגרשה, או שנתאלמנה וגובה כתובתה מן היורשים, והם משביעים אותה – שאשה הגובה את כתובתה יש לה להשבע שלא עיכבה משל בעלה בידה כלום[56].

בן הבית המחויב שבועה

בן הבית, יש מן הראשונים שכתבו, שהן הנושא ונותן בשכר הן הנושא ונותן בחינם, נשבע שבועת השותפים[57], ובדעתם יש שכתבו שיותר יש סברא לחייב שבועה את הנושא ונותן בחינם מהנושא ונותן בשכר, משום שהנושא ונותן בחינם מורה היתר מחמת טרחתו בחינם, ומכל מקום אף הנושא ונותן בשכר חייב שבועה, שאף הוא מורה היתר לעצמו משום שסבור שקיבל בשכרו פחות מהראוי לו על טרחתו[58], ויש שכתבו שהחידוש הוא בכך שאף הנושא ונותן בחינם נשבע, שיותר יש סברא לחייב שבועה את הנושא ונותן בשכר[59], לפי שהנושא ונותן בחינם יש טעם שלא לחייבו שבועה כדי שלא ימנעו אנשים מלגמול חסד עם חבריהם[60], ועוד, שהנושא ונותן בחינם נתכוון למצוה, והיה מקום לומר שמחמת כן לא נחשדהו[61], ויש מן הראשונים שכתבו שהמקבל מחבירו דמים לעשות בהם עיסקא* וליטול מחצית הרווח בשכרו, אינו נשבע שבועת השותפים, שהואיל ונוטל שכר עמלו – על כך ע"ע עיסקא – אינו מורה היתר לעצמו ליטול מרווחי העסק יותר ממה שהתנו ביניהם[62], ונחלקו בדעתם: יש סוברים שלדעתם הוא הדין לכל בן הבית הנושא ונותן בשכר שאינו נשבע הואיל ואינו מורה היתר לעצמו[63], ויש סוברים, שאף לדעתם בן הבית הטורח בשכר נשבע, ולא אמרו כן אלא במקבל מחבירו דמים להתעסק בהם, שאינו חשוב כשותף כלל הואיל ותקנו חכמים שחצי דמי העיסקא חשוב כמלוה ביד המקבל וחציים פקדון בידו[64], ומחלק הפקדון אינו נוטל כלום, והנושא ונותן בשל חבירו ואינו נוטל מהממון כלום אינו נשבע, לסוברים כן[65].

שליח הנושא ונותן בנכסים ואין לו חלק בהם

שליח לשאת בנכסי בעל הבית שאינו נוטל חלק מהסחורה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף הוא בכלל בן הבית הנשבע[66], ויש סוברים שאינו נשבע, שבן הבית הנשבע היינו רק בנוטל חלק מהקרן שעוסק בה, כגון שיש לו חלק ברווח או שנוטל את הוצאותיו, שיש לחוש שמורה היתר לעצמו ליטול יותר, אבל כשאינו נוטל חלק מקרן הסחורה, אפילו נוטל שכרו, אין לחוש שיטול מדבר שאין מגיע לו ממנו כלום[67].

אחר חלוקת השותפות

חלקו השותפים את ממון השותפות, או שנטל האריס את חלקו, ובעת שנפרדו זה מזה שתקו והלכו להם ולא תבעו זה מזה להשבע שלא עיכב בידו משלהם כלום, שוב אין משביעים את השותף שנשא ונתן בנכסים[68], והוא הדין לבני הבית שנפרדו זה מזה ונטל כל אחד חלקו, ולאשה שהתגרשה ונטלה כתובתה, שכל שבשעה שנפרדו זה מזה ונטל הנושא ונותן בנכסים את חלקו ולא תבעוהו להשבע, שוב אין יכולים להשביעו[69], ויש מן הראשונים שכתב בשם גאונים, שאחר שלשים בלבד מעת שחלקו אין משביעים את השותף, אבל כל שלשים יום משביעים אותו[70].

הטעם שאין השותף נשבע אחר החלוקה

בטעם שאחר החלוקה אין משביעים את השותף שבועת השותפים, יש מן הראשונים שכתבו שכל שבשעת החלוקה לא תבע שותף אחד את חבירו להשבע, מחל לו על השבועה[71], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שלא תיקנו אלא לשותפים בעת שותפותם, אבל אחר שנפרדו הרי הם כסתם אדם[72].

כשנותר ממון קצוב שלא חלקוהו ביניהם

שותפים שחלקו את ממון השותפות שתחת ידם, ונותר להם חוב על אחרים, או שנותרו להם מעות ויודעים כמה מהן מגיע לכל שותף, או שנשאר לאחד מהם ביד חבירו דבר קצוב, אינם משביעים זה את זה, שהואיל והדבר קצוב כמה מגיע לכל אחד, הרי זה כמי שכבר חלקו, אבל אם נשאר עדיין חלק מממון השותפות שאינם יודעים משקלו, או שלא ערכו בו חשבון כמה מגיע לכל אחד ממנו, יכולים להשביע זה את זה[73].

בשותף שאינו נוטל חלק בממון

במחויבי שבועת השותפים שאינם נוטלים לעצמם מהממון שהם עוסקים בו, כגון אפוטרופוס, ושליח העוסק בממונו של בעל הבית – לסוברים שנשבע שבועת השותפים[74] – נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף הם כל שנסתלקו מהממון שעסקו בו ולא נתבעו להשבע, שוב אין משביעים אותם[75], ויש סוברים שמשביעים אותם, שלדעתם הטעם שאין משביעים את השותף אחר החלוקה הוא משום שבשעה שהשותף האחר מחל לו על השבועה והרשהו ליטול את חלקו ללא שבועה[76], והאפוטרופוס שאינו נוטל חלק בממון שנתעסק בו, לא מחל לו בעל הממון בשעה שנסתלק מאפוטרופסותו[77].

כשנתחייב השותף לשותפו שבועה אחרת

חלקו השותפים ולא השביעו זה את זה, אף על פי ששוב אינם יכולים להשביע זה את זה שבועת השותפים[78], מכל מקום אם נתחייב שותף אחד לחבירו שבועה אחרת, יכול לחייבו להשבע אף שלא נטל יתר על חלקו בשותפות, מתורת גלגול-שבועה*[79], ואף על פי שאינו טוען בברי שנטל השותף יתר על חלקו אלא בשמא, ואין אדם יכול לגלגל על חבירו שבועה אלא על טענה שטוען בברי, ולא על טענה שטוען בשמא – לסוברים כן[80] – הואיל ושותף יכול להשביע את חבירו בטענת שמא, אף על פי שהופקעה השבועה בעת שחלקו ולא השביעו, חוזרת וניעורה על ידי גלגול[81], ועוד, שרגלים לדבר שנטל יתר על חלקו, שהרי מורה היתר בדבר[82].

חלקו והתנו שיוכלו להשביע זה את זה

חלקו השותפים והתנו ביניהם שיוכלו להשביע האחד את חבירו אף אחר החלוקה, ותנאם קיים וזכאים להשביע זה את זה[83].

בשאין עדים על החלוקה

התובע את חבירו להשביעו שבועת השותפים, הנתבע אומר, כבר חלקנו ולא נשאר לך בידי כלום ואינך יכול להשביעני, והתובע טוען שעדיין לא חלקו, או שטוען שחלקו אלא שהתנו ביניהם בעת החלוקה שיוכל להשביעו – וכל שהתנו בעת החלוקה שיוכל להשביעו הרי זה משביעו בכל עת שירצה[84] – אפילו הודה הנתבע שנותר לתובע בידו אלא שטוען שזקף עליו במלוה את מה שנותר בידו, או שהניחו פקדון בידו, ואפילו יש עדים שנשתתפו ביניהם מתחילה, כתבו ראשונים שבכל אלו אין התובע יכול להשביע את הנתבע שבועת השותפים בטענת שמא[85], שלא תיקנו חכמים שבועה זו אלא כשבעת שבא להשביעו מבורר הדבר שהם שותפים[86], ויש מן הראשונים שכתבו, שכל שנשתתפו ואין ידוע בבירור שחלקו, יכול האחד להשביע את חבירו[87]. על כך שאין התובע יכול להשביע את הנתבע - שבועת היסת, או על ידי גלגול, אם נתחייב לו שבועה אחרת - שאינם שותפים, לפי שאין שבועה אלא על דבר שאם יודה בו יתחייב ממון ולא על דבר שאפילו יודה בו לא יתחייב אלא שבועה, ע"ע שבועה וע' שבועת הסת.

בטוען שלא נשתתפו ואחר שהוכחש טוען שחלקו

התובע את חבירו להשביעו שבועת השותפים, טען הנתבע, לא נשתתפנו מעולם, והביא התובע עדים שנשתתפו, שוב אין הנתבע יכול לטעון שחלקו את שותפותם, ויכול התובע להשביעו שבועת השותפים[88], לפי שהחזק-כפרן* לאותה שבועה[89], שכל האומר לא נשתתפנו כאומר לא חלקנו[90], ומכל מקום נאמן בשבועה, שלא הוחזק כפרן אלא לענין השתתפותם אבל לא לענין נטילת הממון שלא כדין[91].

בטוען טענת ברי אחר שחלקו את השותפות

שותפים שחלקו את ממון השותפות, ושוב טען השותף בברי ששותפו נטל יתר על הראוי לחלקו, כתבו ראשונים שיכול להשביעו[92] - משום מודה במקצת, אם הודה במקצת הטענה, או שבועת-הסת*, אם כופר בכולה[93] - ויש מן הראשונים שכתב שאינו משביעו, הואיל ובעת שחלקו ולא השביעו מחל לו על הממון שלא ישביענו עליו בכל טענה שהיא[94].

הערות שוליים

  1. משנה שבועות מה א, וגמ' שם מח ב בד'; רמב"ם שותפין פ"ט ה"א; טוש"ע סי' צג ס"א.
  2. משנה ורמב"ם וטוש"ע שם, וע"ע אריס ציונים 80 – 81.
  3. משנה ורמב"ם וטוש"ע שם. ועי' ציון 48 שלא בכל אפוטרופוס הדין כן.
  4. משנה ורמב"ם וטוש"ע שם. על פרטי הדין, עי' ציון 52 ואילך.
  5. עי' שו"ע שם, וב"י שם ופרישה שם ס"ב וסמ"ע שם ס"ק ד.
  6. רש"י שם (נד' שם מח ב) ד"ה ובן הבית.
  7. משנה ורמב"ם וטוש"ע שם.
  8. שבועות מח ב.
  9. רמב"ם שותפים פ"ט ה"א.
  10. רמב"ן שם מ א ד"ה ועוד יש ראיה; רא"ש שם פ"ו סי' ו בשם בעה"מ (ובשם הרמב"ן).
  11. דרישה חו"מ סי' צג ס"ק ד, בביאור ד' ראשונים הנ"ל.
  12. ט"ז חו"מ סי' צג ס"א, ועי"ש שמוכיח כן מד' הטור שם, ומד' הרמ"ה שהביאו בטוש"ע שם סי' פז סי"א, ועי' ציון 43.
  13. רא"ש כתובות פי"א סי' ג; ב"י חו"מ סי' צג; רמ"א שם ס"א, ועי' בהגר"א שם ס"ק ז שהביא מקור לזה מלשון המשנה שם פו ב: ה"ז משביעה כל זמן שירצה.
  14. עי' ציון 23.
  15. הגמ"ר סנהדרין נו' אחרת מפ' כל הנשבעין מח ב, בשם תש' מור"ם; מאירי שבועות מח ב ד"ה אמר המאירי ואלו נשבעין; עי' נחל יצחק חו"מ סי' צג ס"א שמצדד כן בד' הטור שם.
  16. נתה"מ שם ס"ק א ושער משפט שם ס"ק א, בד' טוש"ע שם ס"א, ועי"ש שהוכיחו כן מד' רמב"ם שותפין פ"י ה"א ושו"ע שם סי"ב.
  17. נתה"מ ושער משפט שם.
  18. ע"ע מודה במקצת ציון ?.
  19. ע"ע הנ"ל ציון ?.
  20. ע"ע הנ"ל ציון ?.
  21. שבועות מח ב.
  22. רש"י שם ד"ה שיש.
  23. ר"י מיגש שם ד"ה אמר רב יוסף; עי' רמב"ם שותפין פ"ט ה"ב וכס"מ שם בד'.
  24. רשב"א שם ד"ה והוא. וצ"ע מדוע שתי כסף פחות פרוטה ולא אף פחות מכך. ולכא' לד' ר"י מיגש, לשמואל שותף חייב בטוענו לכל הפחות שתי כסף, אפי' מודה במקצתם, כשם שבמודה במקצת לדעתו טענה עצמה שתי כסף, ולרב שותף חייב בכופר לכל הפחות שתי כסף, כשם שמודה במקצת חייב לכל הפחות בכפירת שתי כסף, וצ"ע.
  25. דרישה חו"מ סי' צג ס"ק ד, בד' טור שם בשם ה"ר ישעיה, שלד' סוגית הגמ' שבועות מח ב מיישבת את דברי רב נחמן שם אליבא דרב ושמואל דלעיל, אבל אינה סוברת כן.
  26. רמב"ם שותפים פ"ט ה"ב; טור חו"מ סי' צג; שו"ע שם ס"א, ובהגר"א שם ס"ק ה בד'.
  27. ע"ע מודה במקצת ציון ?. כס"מ שם.
  28. ע"ע הנ"ל ציון ?. ב"י שם בד' ה"ר ישעיה שהובא בטור שם.
  29. רמב"ם שותפים פ"ט ה"ג; טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ג.
  30. עי' שו"ע שם.
  31. רמב"ם שם בשם רבותיו.
  32. עי' שו"ת תורת אמת (ששון) סי' קיד ד"ה והנה באמת, בד' רבותיו של הרמב"ם, ועי' רמב"ם שם, וצ"ע.
  33. רמב"ם שותפים פ"ט ה"ד; שו"ע חו"מ סי' צג ס"ב. וכ"ד ר"י מיגש שבועות מה ב, שאין אומרין מיגו לפטור משבועה.
  34. רא"ש שם פ"ז סי' ג, ועי' טור שם שהביא ב' הדעות.
  35. ציון ? ואילך.
  36. ע"ע חשוד על השבועה ציון 408 ואילך.
  37. ציון 575 ואילך.
  38. רמב"ם טו"נ פ"א ה"ו; טוש"ע חו"מ סי' פז סי"א.
  39. ע"ע שבועה, וע' שבועת הסת.
  40. טוש"ע שם.
  41. עי' ב"ח שם וסמ"ע שם ס"ק כה וש"ך שם ס"ק לב, בד' הרמ"ה שהובא בטור שם, אבל עי' ב"י שם בבדה"ב שכ' בד' הרמ"ה שרשאי השותף הנתבע להחרים על כך שהתובע חושדו, אבל לא שיכול להפוך את השבועה על התובע שישבע שחושדו בכך.
  42. עי' ציון 12.
  43. ב"ח שם בד' הרמ"ה שם.
  44. שבועות מא א.
  45. שבועות שם; רמב"ם טו"נ פ"א ה"ה; טוש"ע חו"מ סי' פז ס"ט.
  46. רמב"ם שותפים פ"ט ה"א; השותפים כולם.
  47. רש"י שבועות מח ב ד"ה
  48. משנה גיטין נב א, ועי' רש"י שבועות שם ששבועה האמורה שם היינו שבועת השותפים.
  49. ציון 122 ואילך.
  50. עי' ציון 22.
  51. טור חו"מ סי' צג בשם הרמ"ה.
  52. משנה כתובות פו ב.
  53. עי' ציונים 46, 47. חי' הר"ן שם ד"ה המושיב.
  54. משנה שם, ועי' מסקנת הגמ' שם שאף לכתחילה משביעה על כך ולא ע"י גלגול שבועה בלבד, (ועי"ש עוד שלת"ק ע"י גלגול יכול להשביעה אף על פילכה ועיסתה).
  55. משנה שם פז ב וגמ' שם פח ב בד'.
  56. ע"ע נכסי יתומים. חי' הר"ן שם.
  57. רמב"ם שותפין פ"ט ה"ה, וב"י חו"מ סי' צג וסמ"ע שם ס"ק י בד', וכ"ה בשו"ע וברמ"א שם.
  58. ב"י שם.
  59. סמ"ע שם; ט"ז שם.
  60. סמ"ע שם.
  61. ט"ז שם.
  62. תש' ר"ת, והובאה בתוס' שבועות מח ב ד"ה דמורו, ובמרדכי שם נו' אחרת מפ' כל הנשבעין מח ב.
  63. עי' ב"י שם, (ועי' בד' ר"ת במרדכי שם, שלכא' כן פשטות דבריו).
  64. ע"ע עיסקא.
  65. עי' ציון 67. שו"ת רמ"ע מפאנו סי' נג.
  66. רמב"ם שותפין פ"ט ה"ה. ועי' תומים חו"מ סי' צג ס"ק ו שהיינו רק בשליח למכור ולהרויח, שמורה היתר לעצמו משום שהמשלח הרויח מכח השתדלותו, אבל שליח למסור ממון לפלוני וכדומה שאין בזה כל צד רווח ע"י השליח, אף לדעה זו אי"צ שבועה, שאין לו הוראת היתר.
  67. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקכ, ועי' שו"ע חו"מ סי' צג ס"ד שהביא ב' הדעות.
  68. משנה שבועות מה א; רמב"ם שותפים פ"ט ה"ז; טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ו.
  69. רי"ף שם מח ב (לב ב); רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' טור שם שאף לרמ"ה שבציון 77 הדין כן, שלא נחלק אלא במי שאינו נוטל ממון לחלקו בעת שמסתלק, עי' ציון הנ"ל, אבל יורשים רבים שכל אחד נוטל את חלקו, ואשה הנוטלת את כתובתה, כל שלא השביעום בשעת חלוקה שוב אין משביעים אותם.
  70. מאירי שם ד"ה ומפרש.
  71. טור חו"מ סי' צג בשם רמ"ה.
  72. עי' ריטב"א שבועות מח ב ד"ה חלקו.
  73. רמב"ם שותפים פ"ט ה"ח; טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ח, ועי' מג"ע שם שמקור דין זה מתש' הגאונים. ובפשטות דין זה כסוברים שהטעם שאחר החלוקה אין נשבע הוא משום שלא תיקנו שבועה אלא לשותפים, עי' ציון 72, ומשום כך כל הממון חשוב כמי שחלקוהו אינם יכולים להשביע זא"ז, אבל לסוברים שהטעם משום שבנטילת הממון בלא שבועה מחל לו השותף האחר, עי' ציון 71, כל שלא נטל את הממון לרשותו לכא' לא מחל לו חבירו, אבל עי' בהגר"א שם ס"ק יח שכל שעשו חשבון ולא תבעו מחל לו, (ועדיין יל"ע בממון קצוב שאי"צ לעשות בו חשבון).
  74. עי' ציון 66.
  75. רמב"ם שותפים פ"ט ה"ז; טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ו.
  76. עי' ציון 71.
  77. טור שם בשם הרמ"ה. על מקורו, עי' ב"י וב"ח ודרישה ופרישה שם.
  78. עי' ציון 68.
  79. משנה שבועות מה א; רמב"ם שותפים פ"ט ה"ז; טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ו.
  80. ע"ע גלגול שבועה ציון 100 ואילך, ושם ציון 112 שי"ח.
  81. מאירי שם מח ב ד"ה נתגלגלה.
  82. תוס' ב"מ צז א ד"ה ביום, ועי' תוס' קידושין כח א ד"ה נאמרה.
  83. עי' ר"י מיגש שבועות מה ב סוד"ה איתמר; עי' רמב"ם שותפים פ"י ה"ב; עי' טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ט.
  84. עי' ציון 83.
  85. רי"ף שבועות מח ב (לב ב); רמב"ם שותפים פ"י ה"ב; טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ט.
  86. ריטב"א שם ד"ה חלקו.
  87. ריטב"א בשם בשם אחרים.
  88. עי' שו"ת הרי"ף סי' עז; רמב"ם שותפים פ"י ה"ד; טוש"ע חו"מ סי' צג סי"א.
  89. רמב"ם שם.
  90. שו"ת הרי"ף שם, ועי' סמ"ע שם ס"ק כ שטעם אחד הוא, וכוונת הרי"ף שעי"ז הוחזק כפרן ואינו נאמן לטעון חלקנו.
  91. פרישה שם ס"ק יט; סמ"ע שם.
  92. רמב"ם שותפים פ"ט ה"ז; ריטב"א שבועות מח ב ד"ה חלקו; מאירי שם ד"ה ומפרש; עי' טוש"ע חו"מ סי' צג ס"ו.
  93. עי' מאירי שם לענין כופר הכל.
  94. ריטב"א שם בשם י"מ, ועי"ש שהק' לדעה זו היאך משביעו ע"י גלגול שבועה, עי' ציון 79. ועי' ציון 71 שי"ס שהטעם שאחר חלוקה אין משביעים את השותף הוא משום מחילה, וצ"ע אם לדעתם אף בטענת ברי אינו משביע את השותף, או שלא מחל לו אלא על הזכות להשביעו מתורת שבועת השותפים בטענת שמא, אבל עדיין זכאי להשביעו בברי.