אנציקלופדיה תלמודית:שגגת הוראה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:13, 19 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - צבור* או כהן-משיח* שחטאו מחמת שגגה בהוראה.</span> == <span dir="rtl">מהותה וד...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - צבור* או כהן-משיח* שחטאו מחמת שגגה בהוראה.

מהותה ודינה

מהותה

צבור* או כהן-משיח* שחטאו בשוגג, והחטא היה מחמת שגגת-הוראה, כלומר שהיתה הוראה בטעות שהתירה את האיסור, באופנים מסוימים, אין דינם כשאר חוטא בשוגג, שמביא חטאת* יחיד, אלא הם מביאים קרבנות מיוחדים[1]:

בצבור

צבור שחטא על פי הוראת-בית-דין*, היינו שבית הדין טעו בהוראתם, באופנים מסוימים, והציבור עשה על פיהם, בעבירות שחייבים על זדונן כרת* ועל שגגתן חטאת*, אין כל אחד מהציבור מביא קרבן חטאת, כדין יחיד שחטא בשגגה, אלא מביאים קרבן אחד לכולם, והוא פר-העלם-דבר-של-צבור*[2], שנאמר: ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וגו' והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת וגו'[3]. על דיני ההוראה והשגגה עי' להלן, על דיני הקרבן ע"ע פר-העלם-דבר של צבור.

ואם ההוראה והחטא היו בעבודה-זרה*, מביאים פר לעולה* ושעיר לחטאת[4], שנאמר: וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה וגו' והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת[5], והכתוב מדבר בעבודה-זרה[6], שכן דרשו: את כל המצוות, איזו היא מצוה ששקולה ככל המצוות, הוי אומר זו עבודת כוכבים[7], שכל המודה בה כופר בכל התורה כולה[8]. ויש שדרשו: וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות, באו כל המצוות ללמד על מצוה אחת, מה העובר על כל המצוות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה, אף העובר על עבודה-זרה פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה, שנאמר בה: לעבֹר בריתו[9], ואין ברית אלא תורה, שנאמר: אלה דברי הברית[10]. ויש שדרשו: אשר דבר ה' אל משה וגו' אשר צוה ה' אליכם ביד משה, איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקדוש ברוך הוא, כלומר שישראל שמעו את דיבורו של הקב"ה, וצוה על ידי משה, כלומר שבנוסף לזה הוזהרו עליה בידי משה, הוי אומר זו עבודת כוכבים, שהרי רק את הדברות: "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הגבורה שמענום[11]. ויש שדרשו גזרה-שוה*, שנאמר כאן כל: את כל המצוות, ונאמר להלן כל: כל תמונה[12], מה כל האמור להלן, בעבודה-זרה הכתוב מדבר, אף כל האמור כאן, בעבודה-זרה הכתוב מדבר[13].

על דיני ההוראה והשגגה והקרבן עי' להלן, וע"ע שעירי עבודה-זרה.

הורו בית דין, ולא היה להוראתם דין הוראה לענין שגגת הוראה – כגון שלא הורו כולם, או שלא היה מופלא עמהם, או שאינם בית דין הגדול או שהורו לעקור כל הגוף[14] - אין מביאים קרבן ציבור, אלא כל אחד מהיחידים מביא חטאת יחיד[15].

בכהן-משיח

כהן-משיח, היינו כהן-גדול* שנמשח בשמן המשחה[16], שהורה לעצמו בטעות - אפילו בשתיקה[17] - וחטא על פי הוראתו, בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אינו מביא קרבן חטאת יחיד, כשאר יחיד, אלא מביא קרבן מיוחד, והוא פר-כהן-משיח*[18], שנאמר: אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב וגו' פר בן בקר תמים לה' לחטאת[19]. על דיני ההוראה והשגגה עי' להלן, על דיני הקרבן ע"ע פר-כהן-משיח.

העלם דבר עם שגגת מעשה

אין חייבים פר-העלם-דבר-של-צבור אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה[20], כלומר הוראה בטעות, ומעשה בשגגה על פי ההוראה[21], שכן דרשו: ואם כל עדת ישראל ישגו[22], יכול יהיו חייבים על שגגת מעשה – לבד - תלמוד לומר: ונעלם דבר[23], אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה[24].

וכן בעבודת-כוכבים אין חייבים פר ושעיר אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה[25], ויש לזה מקור מיוחד, שמאחר ויצאה עבודת-כוכבים לדון בעצמה, שמביאים עליה פר ושעיר, ולא פר בלבד כשאר הוראות[26], יכול יהו חייבים בה על שגגת המעשה לבד, אלא נאמר בעבודת כוכבים "מעיני": והיה אם מעיני העדה נעשתה[27], ונאמר בשאר שגגת הוראה "מעיני": ונעלם דבר מעיני הקהל[28], מה להלן אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה[29], אף כאן אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה[30].

וכן כהן-משיח אינו חייב פר-כהן-משיח אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה[31], לפי שדיניו שוים לדיני הציבור[32].

הוראה במזיד או עשיה במזיד

היו בית הדין המורים מזידים, והקהל העושים שוגגים, אין מביאים פר-העלם-דבר, אלא כל אחד מהציבור מביא קרבן חטאת יחיד[33], לפי שהיא שגגת מעשה בלא העלם דבר, שהוראה במזיד אינה הוראה, שנאמר: ואם כל עדת ישראל ישגו[34], דוקא כשבית הדין שגו[35].

היו בית הדין שוגגים והקהל מזידים, כלומר שידעו שאין ראוי לקבל את הוראת בית הדין, ואף על פי כן חטאו, אלו ואלו פטורים מן הקרבן[36], בית הדין פטורים שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם, והקהל פטורים מפני שהם מזידים[37], והמזיד אינו בר קרבן[38].

הוראה ומעשה בבית דין

הורו בית-דין ועשו בעצמם על פי הוראתם, ולא עשו הציבור על פיהם, אין מביאים פר-העלם-דבר, שכן דרשו: הקהל ועשו[39], המעשה תלוי בקהל[40], וההוראה לבדה היא שתלויה בבית-דין[41], שעל זה נאמר: ונעלם דבר מעיני הקהל[42], עיני הקהל הם בית דין[43]. ובדעת רבי שמעון ורבי מאיר - שדורשים את הכתוב: "הקהל" לדברים אחרים[44] - אמר אביי שהמקור שההוראה תלויה בבית דין והמעשה תלוי בקהל הוא מהכתוב: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה[45], נעשתה משמע על ידי אחרים, והיינו שבית-דין שהורו היתר גרמו שתיעשה שגגה על ידי הציבור[46], ורבא אמר בדעת רבי מאיר ורבי שמעון שהמקור הוא מהכתוב: לכל העם בשגגה[47], שמשמע שכל ישראל שגו בדבר, בין בית-דין ובין הקהל, והכוונה שבית הדין שגו בהוראה והקהל שגו במעשה[48], ואף על פי ששני הכתובים הללו, שהביאו אביי ורבא, נכתבו בציבור שחטאו בעבודה-זרה, למדים מהם אף לציבור שחטאו בשאר מצוות, בגזרה-שוה* "מעיני מעיני"[49], עי' עליה לעיל[50] ולהלן[51].

בית דין שהורו ועשו בעצמם, והציבור לא חטאו עמם, שהדין הוא שאין מביאים פר-העלם-דבר של צבור[52], נסתפקו ראשונים אם הדיינים חייבים בקרבן יחיד, או שהם פטורים לגמרי[53].

העבירות

אין בית דין חייבים פר-העלם-דבר-של-צבור עד שיורו בדבר שחייבים על זדונו כרת* ועל שגגתו חטאת*[54]. במקור הדין אמר רבי שנאמר "עליה" בפר-העלם-דבר: ונודעה החטאת אשר חטאו עליה[55], ונאמר "עליה" באחות-אשה*: לגלות ערותה עליה[56], מה אחות אשה היא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת – ע"ע אחות-אשה[57] וע' חטאת וע' כרת וע' עריות - אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[58].

וכן פר ושעיר של עבודת-כוכבים, אין חייבים בהם אלא כשהורו בית-דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[59], ומקור מיוחד נאמר בהם, שלפי שיצאה עבודת-כוכבים לדון בעצמה[60], בפרשה בפני עצמה[61], יכול יהו חייבים בה אפילו על דבר שאין זדונו כרת ואין שגגתו חטאת – כגון מנשק ומגפף ומרבץ[62] - אלא נאמר בעבודת כוכבים "מעיני": והיה אם מעיני העדה נעשתה[63], ונאמר בשאר שגגת הוראה "מעיני": ונעלם דבר מעיני הקהל[64], מה בשאר שגגת הוראה, דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[65], אף בעבודה-זרה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[66].

ובדעת תנאים אחרים[67] אמרו בגמרא שמקור אחד יש בין לפר ושעיר של עבודה-זרה ובין לפר של שאר מצוות, שאין חייבים בהם אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, שלמדים מקרבן יחיד, ששתי פרשות סמוכות הן, תחלה פרשת קרבן צבור של עבודה-זרה, שנאמר: וכי תשגו וגו'[68], ולאחר מכן פרשת קרבן יחיד של עבודה-זרה, שנאמר: ואם נפש אחת וגו'[69], וילמד עליון מתחתון[70], מה חטאת יחיד, בין של עבודה-זרה ובין של שאר מצוות, אינה אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[71], אף קרבן ציבור, בין בעבודה-זרה ובין בשאר מצוות, אינו אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[72].

וכן כהן-משיח אינו מביא פר אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[73], לפי שדיניו שוים לדיני הציבור[74].

עשה שבנדה

בית דין מביאים פר על עשה* ועל לא-תעשה* שבנדה*[75], כלומר שאם הורו בטעות להתיר איסור נדה, בין אם התירו את הלאו שבנדה, דהיינו את האיסור לבא על אשה נדה[76], ובין אם התירו את העשה שבנדה, כלומר שהורו שאין מצוה לפרוש מן הנדה – יש מפרשים שהורו שאין חובה לפרוש מן האשה בשעת וסתה[77], ויש מפרשים שהורו שכשאשה ראתה דם תוך כדי תשמיש, ונאסרה, אין חובה להמתין בלא דישה עד שימות האבר, ולפרוש באבר מת, אלא מותר לפרוש באבר חי[78] - והקהל שגגו מחמת הוראתם ונכשלו באיסור נדה, מביאים פר-העלם-דבר-של-צבור[79]. הטעם שחייבים על העשה שבנדה הוא שיש עמו לא-תעשה, כלומר שהעובר על העשה עובר אף על לאו[80], ולפיכך הוא נחשב דבר שהיחיד חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ודינו בפר[81].

בקרבן עולה ויורד

פר-העלם-דבר-של-צבור אינו בא אלא על עבירות שהיחיד חייב עליהן חטאת קבועה, אבל עבירות שהיחיד חייב עליהן קרבן-עולה-ויורד* - שהן: טמאת-מקדש-וקדשיו*, שבועת-העדות ושבועת-בטוי[82] - בשגגת-הוראה הציבור פטור עליהן[83], שנאמר בחטאת יחיד: ואשֵם[84], ונאמר בפר-העלם-דבר-של-צבור: ואשֵמו[85], ודרשו: מה יחיד, מדובר בחטאת קבועה, אף חטאת צבור אינה אלא בדבר שהיחיד חייב עליו חטאת קבועה[86].

באשם ודאי

על בית-דין או כהן-משיח שהורו בדבר שחייבים עליו אשם* ודאי, אם הם חייבים אשם או פר, ע"ע אשם[87].

באשם תלוי

ציבור, וכן כהן-משיח, שנסתפקו אם חטאו בשגגת הוראה ונתחייבו בפר, אינם מביאים אשם-תלוי*[88], ואינם כיחיד שנסתפק אם נתחייב חטאת, שמביא אשם תלוי[89]. על פרטי הדין וטעמיו ע"ע אשם תלוי[90].

יחיד בהוראת בית דין

יחיד שחטא בשגגת הוראה על פי בית-דין - ולא עשו הציבור עמו, ולפיכך אין מביאים פר-העלם-דבר-של-צבור – נחלקו תנאים אם הוא חייב חטאת יחיד: רבי יהודה ורבי מאיר סוברים שהוא פטור מחטאת יחיד[91], בין כשעשו בית הדין והוא עשה עמהם, בין כשעשו ועשה אחריהם, ובין שלא עשו ועשה[92], שכל התולה בבית דין פטור[93], שנאמר בקרבן חטאת יחיד: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה וגו'[94], הרי כאן כמה מיעוטים – "נפש" "אחת" "בעשותה" - ו"בעשותה" בא למעט שדוקא העושה מפי עצמו חייב, אבל העושה בהוראת-בית-דין פטור[95]. וחכמים ורבי שמעון חולקים וסוברים שיחיד שעשה בהוראת-בית-דין חייב קרבן חטאת של יחיד[96], וכן הלכה[97].

לסוברים שיחיד שעשה בהוראת בית-דין פטור, באיזה בית דין מדובר, נחלקו ראשונים אחרונים: יש סוברים שזה דוקא בבית-דין שנאמר בו דין שגגת הוראה לענין חיוב קרבן ציבור[98] - שיש תנאים שסוברים שהוא דוקא בית-הדין-הגדול, ויש סוברים שאף בתי הדינים של השבטים[99] - ויש חולקים וסוברים שיחיד פטור בהוראת כל בית-דין, ולא דוקא הוראת בית-הדין-הגדול או של שבט[100].

ההוראה והשגגה

דבר שהצדוקים מודים בו

אין בית דין חייבים על שגגת הוראה עד שיורו בדבר שאין הצדוקים* מודים בו, אבל בדבר-שהצדוקים-מודים-בו*, פטורים[101]. על פרטי הדין ע"ע דבר-שהצדוקים-מודים-בו וע' הוראת-בית-דין[102] וע' הלכה-למשה-מסיני[103].

הורו לעקור כל הגוף

אין בית דין חייבים על שגגת הוראה, בין בעבודה-זרה ובין בשאר מצוות, אלא כשהורו לבטל מקצת המצוה ולקיים מקצתה, כגון שאמרו: יש נדה* בתורה אבל הבא על שומרת-יום-כנגד-יום* פטור, יש שבת* בתורה אבל המוציא* מרשות-היחיד* לרשות-הרבים* פטור, יש עבודת-כוכבים* בתורה אבל המשתחוה לה פטור[104], אבל אם הורו לעקור את כל גוף המצוה, כגון שאמרו : אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודת כוכבים בתורה, הרי אלו פטורים, שנאמר: ונעלם דבר[105], ולא כל הגוף[106], ובאר עולא שקוראים כאילו כתוב: ונעלם מדבר[107], שהאות מ"ם שבסוף תיבת ונעלם נדרשת לפניה ולאחריה, והרי זה כאילו כתוב ונעלם מדבר, ולא כל דבר[108], וחזקיה אמר שהדרשה היא מסוף הכתוב, שנאמר שם: ועשו אחת מכל מצוֹת וגו'[109], מכל מצות ולא כל מצות[110], ובאר רב נחמן בר יצחק את דבריו, שמזה שכתוב: מצוֹת, בו"ו אחד[111], משמע מצוה אחת, והכוונה מצוה אחת מכל המצוות של שבת או של עבודת כוכבים או של נדה, שנמצא מקיים מקצת ומבטל מקצת[112]. ובתוספתא אמרו, וכן רב אשי שהמקור הוא מגזרה-שוה* "דבר דבר" מזקן-ממרא*, שכאן נאמר: ונעלם דבר[113], ובזקן-ממרא נאמר: כי יפלא ממך דבר[114], מה זקן ממרא אינו חייב אלא כשהורה לבטל מקצת ולקיים מקצת, ולא כשהורה לבטל כל גוף המצוה[115], אף בהוראה אין חייבים אלא כשהתירו מקצת דבר, ולא כל הגוף[116].

מקור מיוחד יש לפר ושעיר של עבודת כוכבים, שאף בהם אין חייבים אלא בביטול מקצת וקיום מקצת, שמאחר ויצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה, שמביאים עליה פר ושעיר, ולא פר בלבד כשאר הוראות[117], יכול יהיו חייבים בה על עקירת מצוה כולה, אלא נאמר בעבודת כוכבים "מעיני": והיה אם מעיני העדה נעשתה[118], וכן בשאר שגגת הוראה נאמר "מעיני": ונעלם דבר מעיני הקהל[119], מה להלן בבית דין אף כאן בבית דין, ומה להלן דבר ולא כל הגוף, אף כאן דבר ולא כל הגוף[120].

וכן כהן-משיח אינו חייב בפר-כהן-משיח בשגגת הוראה אלא כשהורה לעצמו לקיים מקצת מן המצוה ולבטל מקצת[121], לפי שדין המשיח כדין הציבור[122].

התירו בית הדין אחד מאבות-מלאכות* שבשבת, כגון שהתירו חרישה, ועשו הקהל על פיהם, ספק הוא בגמרא אם מאחר והם מודים בשאר איסורי שבת, הם נחשבים מקיימים מקצת ומבטלים מקצת, וחייבים פר-העלם-דבר, או שמאחר והם עוקרים את איסור חרישה לגמרי, הם נחשבים עוקרים את כל הגוף, ופטורים[123]. להלכה כתבו ראשונים שכשעקרו אב מאבות מלאכה של שבת הם נחשבים עוקרים מקצת, וחייבים[124].

אמרו בית-דין* שאין שבת* בשביעית*, כגון שטעו ודרשו את הכתוב: בחריש ובקציר תשבות[125], שבזמן שיש חרישה, כלומר בשאר שני שבוע, יש שבת, ובזמן שאין חרישה, כלומר בשביעית, אין שבת, הרי זה נחשב נחשב ביטול מקצת וקיום מקצת, ולפיכך כשעשו הקהל על פיהם חייבים פר[126].

הוראה לעשות

אימתי בית דין שהורו חייבים בשגגת הוראה, אמר שמואל, או רב דימי מנהרדעא, שזה דוקא כשיאמרו להם מותרים אתם[127], כלומר שבית הדין נשאלו אם מותר לעשות דבר זה, והשיבו מותרים אתם, אבל אם שנו ולמדו בבית המדרש שמותר, ולא השיבו להתיר בתשובה לשאלה, אינה הוראה[128].

ורב דימי מנהרדעא, או שמואל, אמר שאין בית דין חייבים אלא כשיאמרו להם מותרים אתם לעשות, שזהו גמר הוראה[129], כלומר שלא די בכך שישיבו בתשובה לשאלה, אלא דוקא שישיבו לשאלה שהיא בשעת מעשה, ויתירו למעשה, אבל שלא בשעת מעשה, אפילו כשנשאלו והתירו, אינה הוראה[130], וכן הלכה[131].

הוראת כולם

אפילו מאה שישבו להורות, אמר רבי יונתן – ויש גורסים רבי יוחנן[132] - שאין חייבים קרבן צבור על שגגת הוראתם עד שיורו כולם להתיר, ולא שיחלוק אחד מהם, שנאמר: ואם כל עדת ישראל ישגו[133], עד שישגו כולם[134], כלומר שתפשוט ההוראה בכל אותם שישבו להורות[135], ואין אומרים בזה: רובו ככולו, כדרך שאומרים בהלכות אחרות[136].

ידע אחד מבית-הדין שהם טועים, אלא שהרכין ראשו, ונראה כמודה לדבריהם, הרי זה נחשב שפשטה הוראה בכולם, ויש בה דין שגגת הוראה[137].

ורב משרשיא הקשה על דברי רבי יונתן, ודחאם, ולדעתו כל שהיו שם כל חברי הסנהדרין של שבעים ואחד, אף על פי שלא הורו כולם להתיר, אלא רובם – כל שלא אמרו לחבריהם : טועים אתם, אלא שתקו[138] - נחשב שגגת הוראה, ומה שנאמר: כל עדת ישראל[139], אין הכוונה שיורו כולם, אלא שיהיו שם כולם[140].

להלכה יש ראשונים שנראה שפסקו כרבי יונתן[141], ויש שנראה שפסקו כרב משרשיא[142].

אחד אמר להם טועים אתם

הורו בית דין, ואחד מהם ידע שטעו ואמר להם: טועים אתם - אף על פי שלאחר מכן הרכין בראשו כמודה לדבריהם[143] - הוראתם אינה בכלל שגגת הוראה, והם פטורים מפר-העלם-דבר[144], וכתבו ראשונים בטעם הדבר, שמאחר ואמרו להם שהם טועים, היה להם לעיין יותר קודם שיורו היתר, ומשלא עשו כן הם נחשבים מזידים בהוראתם, ולא שוגגים[145].

תולה בעצמו

העושה עם הצבור בשגגת הוראה אינו נפטר מקרבן יחיד אלא כשהוא תולה בבית דין, אבל התולה בעצמו חייב קרבן יחיד[146], בין כשחברי בית הדין עשו עמו, בין שעשו ועשה אחריהם, ובין שלא עשו ועשה[147]. ומהו התולה בעצמו, כגון אחד מן הדיינים - או תלמיד[148] - שידע שבית-דין טעו, ואף על פי כן הלך ועשה על פיהם[149], לפי שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים[150], וחשב שצריך לשמוע להם אפילו לעשות איסור[151]. מקור הדין הוא מדרשה, שנאמר: בעשֹתה אחת[152], יחיד העושה מפי עצמו חייב, בהוראת-בית-דין פטור[153].

תלמיד שידע שבית הדין טעו, שאמרו שנחשב תולה בעצמו[154], היינו בין תלמיד שהוא ראוי להוראה[155], ובין תלמיד שאינו ראוי להוראה[156], כגון שהוא "גמיר" ולא "סביר", או "סביר" ולא "גמיר"[157] - גמיר היינו שלמד הדבר[158], וסביר היינו שמבין דבר מתוך דבר[159] - ובלבד שלא יהיה עם הארץ[160].

היה יודע שבית דין טעו ועשה במזיד, פטור מקרבן, לפי שאין מביאים קרבן על מזיד[161].

מבעט בהוראה

המבעט בהוראה נחשב תולה בעצמו, ולא בבית דין, ולפיכך הוא חייב קרבן יחיד, ואינו נפטר בפר-העלם-דבר[162]. ומהו מבעט בהוראה, יש מפרשים שכשהורו בית דין להתיר, אמר שלא היה צריך להוראתם בזה, שכבר היה יודע שהוא מותר, שלפיכך כשעבר אחר הוראתם, ודאי לא מפני הוראתם עבר אלא מפני שחשב בעצמו שהוא מותר[163]. ויש מפרשים באדם שהוא רגיל לעבור על הוראות בית דין, שלפיכך ודאי לא מחמת הוראתם חטא, אלא מפי עצמו[164].

צירוף הוראות

הורו בית דין שחֵלב מסוים מותר, ועשו מיעוט הקהל, וחזרו בהם בית דין וידעו שטעו, ולאחר מכן חזרו וטעו והורו אותה הוראה שנית, ועשו מיעוט אחר, וביחד הם רוב הקהל, נסתפקו בגמרא אם מאחר והן שתי ידיעות שונות, אינן מצטרפות, כלומר שהעוברים על זו ועל זו אינן מצטרפים להיות רוב קהל, ודינם כיחידים שחטאו, שאינם מביאים פר-העלם-דבר, אלא כל אחד מביא קרבן יחיד, או שמאחר ושתי ההוראות הן באותה עבירה, הן מצטרפות, כלומר שהחוטאים מצטרפים להיות רוב קהל, ומביאים פר[165]. לצד שהידיעות מצטרפות, הסתפקו בגמרא כשמיעוט הקהל חטאו בהוראה בחֵלב שעל גבי הקיבה ומיעוט בהוראה אחרת בחֵלב שעל גבי דקין, אם מאחר ואיסורי שני סוגי החלבים הללו נלמדים משני כתובים נפרדים – ע"ע חֵלב[166] - הם אינם מצטרפים, או שמאחר ושניהם אותו שם, ששניהם נקראים סתם חֵלב, מצטרפים[167]. לצד שהם מצטרפים, הסתפקו בגמרא כשמיעוט חטאו בהוראה בחֵלב ומיעוט אחר בהוראה בדם, אם מאחר והם שני איסורים, אינם מצטרפים, או שמאחר וקרבנם שוה – שעל שניהם בשגגת מעשה מביאים קרבן חטאת יחיד[168] - הם מצטרפים[169]. לצד שהם מצטרפים, הסתפקו בגמרא כשמיעוט חטאו בהוראה בחֵלב ומיעוט בעבודה-זרה*, אם מאחר ואין איסורם שוה ואף אין קרבנם בשגגת מעשה שוה – שעל עבודת כוכבים היחיד מביא שעירה ולא כשבה, ועל חֵלב היחיד מביא כשבה או שעירה[170] - אינם מצטרפים, או שמאחר ושניהם איסורי כרת*, הם מצטרפים[171]. כל הספיקות לא נפשטו[172].

ובירושלמי אמרו במקרה של הספק הראשון - שבית דין הורו פעמיים באותו איסור, עם ידיעה באמצע, ובכל פעם חטאו מיעוט קהל – שהדין תלוי במחלוקת תנאים, שלסוברים שהולכים אחר החטא, ולא אחר הידיעה[173], ההוראות מצטרפות, שהרי למעשה חטאו רוב הקהל, ולסוברים שהולכים אחר הידיעה[174], ההוראות אינן מצטרפות, לפי שהידיעה מחלקת[175].

להלכה יש ראשונים שפסקו שאפילו במקרה של הספק האחרון, שמיעוטם בחֵלב ומיעוטם בעבודה-זרה, הם מצטרפים ונחשבים רוב קהל[176]. ויש חולקים וסוברים שלהלכה בכל הספקות הללו אין מביאים לא קרבן יחיד ולא קרבן צבור[177].

ידעו שהורו וטעו מה הורו

ידעו בית-דין שהורו, וטעו מה הורו, כגון שהורו בטעות שחֵלב מסוים מותר, ועשו קהל על פיהם, ולאחר מכן נודע ששגגו, ושהקהל עברו על פיהם, אבל אינם זוכרים באיזה עוון זה היה, אין מביאים פר, שנאמר: ונודעה החטאת[178], ולא שיודעו החוטאים[179]. ויש ראשונים שסוברים שאפילו כשהקהל יודעים מה היה החטא, ואמרו לבית הדין בכך וכך הוריתם לנו, אלא שבית הדין אינם זוכרים מעצמם, עדיין אין מביאים פר, לפי שדורשים: ונודעה החטאת[180], ולא שיודיעו החוטאים, כלומר שידעו בית הדין מעצמם, ולא שיודיעום החוטאים[181]. במקרים שאין מביאים פר, כל אחד מהחוטאים מביא קרבן יחיד[182].

ובדעת הסוברים ביחיד שיש לפניו חֵלב* ונותר* ואכל אחד מהם, ואינו יודע איזה מהם אכל, שהוא חייב חטאת, אף על פי שאינו יודע במה חטא[183], נחלקו אמוראים בבית דין שהורו וטעו מה הורו: רב יהודה בשם רב, או רבא, אמר שלדעתו חייבים פר, שהרי על כל פנים הציבור חטאו על פי ההוראה ונתחייבו פר[184]. ורב אשי חלק וסבר שבציבור לדברי הכל פטורים עד שידעו איזה חטא עשו על פי ההוראה, שנאמר: ונודעה החטאת אשר חטאו עליה[185], משמע שיוודע החטא שחטאו בו[186].

הורו בית דין וחזרו בהם

הורו בית דין להתיר איסור, ולאחר מכן נודע להם שטעו, וחזרו בהם, והלך יחיד, שלא שמע שחזרו בהם, ועשה על פיהם, הוא אינו מתכפר בפר-העלם-דבר שהם מביאים[187], אלא שנחלקו תנאים אם הוא חייב קרבן יחיד:

א) רבי שמעון סובר – כשרוב הציבור חטאו על פי הוראת-בית-דין לפני שחזרו בהם[188] - שבין אם הציבור כבר הביאו כפרתם קודם שחטא, ובין אם לא הביאו כפרתם, אף היחיד שחטא אחר שחזרו בהם פטור מקרבן יחיד[189], לפי שכל שלא ידע שחזרו בהם, הרי הוא עושה על פי בית דין וברשות בית דין, ונחשב תולה בבית דין[190].

ב) ורבי מאיר מחייב קרבן יחיד[191], לפי שלדעתו הוא נחשב תולה בעצמו[192].

ג) ורבי אלעזר אמר ספק[193], כלומר ספק הוא אם הוא נחשב תולה בבית דין, שפטור מקרבן יחיד, או שהוא נחשב תולה בעצמו, שחייב, ולפיכך, מספק, הוא מביא אשם-תלוי, כשאר מי שנסתפק לו אם חטא[194], במה דברים אמורים שמביא אשם תלוי, ביושב בביתו, שאפשר היה לו שישמע שבית דין חזרו בהם, ולפיכך יתכן שהוא נחשב תולה בעצמו, אבל אם הלך למדינת הים, שלא היה לו אפשר שישמע שחזרו בהם, פטור אף מאשם תלוי, לפי שהוא נחשב ודאי תולה בבית דין[195]. וכן הלכה[196]. לשיטה זו, אם לא ישב בביתו ולא הלך למדינת הים, אלא החזיק בדרך, ללכת למדינת הים, ועוד לא יצא, נחלקו תנאים אם הוא חייב אשם תלוי: בן עזאי סובר שהוא חייב, שהרי הוא עדיין בעיר, ויכול היה לשמוע שחזרו בהם, ורבי עקיבא סובר שהוא פטור, לפי שמאחר והוא טרוד, לא היה אפשר לו לשמוע שחזרו בהם[197], וכן הלכה[198].

ד) משום סומכוס אמרן: תלוי[199], כלומר שהמעשה בעצמו תלוי, שאינו ממש ספק אם הוא נחשב תולה בעצמו או תולה בבית דין– כשאר ספקות שמביאים עליהם אשם תלוי[200] - אלא הצד שהוא תולה בעצמו הוא צד חלש, והצד השני, שהוא נחשב תולה בבית דין, חזק יותר, שהרי למעשה הורו בית דין, והוא עשה על פיהם[201], לפיכך אינו מביא אשם תלוי, אלא הוא פטור לגמרי[202], כדעת רבי שמעון[203].

הורו בית דין ויחיד טעה

הורו בית דין שחֵלב מותר, ואדם אחד נתחלף לו חֵלב בשומן ואכלו, נחלקו אמוראים אם הוא פטור מקרבן יחיד, לסוברים שיחיד שעשה בהוראת בית-דין פטור[204]: רב אמר שהוא פטור[205], וכן יש אומרים בגמרא שרבא דייק ממשנה שהוא פטור[206], שהואיל ואף אם היה נודע לו שהוא חֵלב לא היה חוזר בו, אלא היה סומך על בית דין, הוא נחשב תולה בבית דין[207]. ורבי יוחנן אמר שהוא חייב[208], וכן יש אומרים בגמרא שרבא דייק ממשנה שהוא חייב[209], לפי שמאחר ולא עשה על פיהם ממש, אינו נחשב תולה בבית דין, אלא תולה בעצמו[210]. ורמי בר חמא הסתפק בדבר[211]. הלכה שהוא חייב קרבן יחיד[212].

השלמתו לרוב ציבור

הורו בית דין שחֵלב מותר, ונתחלף לו חֵלב בשומן ואכלו, אף לסוברים שהוא נחשב עושה בהוראת-בית-דין, ומטעם זה הוא פטור מקרבן יחיד[213], אינו משלים לרוב ציבור לחייב הבאת פר-העלם-דבר של צבור – במקרה שחצי מהציבור אכל על פי הוראת-בית-דין ממש - לפי שנאמר בפר: בשגגה[214], עד שיהו כולם בשגגה אחת[215].

הורו בית דין וטעו ציבור

הורו בית דין שחֵלב מותר, ורוב הצבור נתחלף להם חֵלב בשומן ואכלוהו, נסתפקו ראשונים בדעת הסוברים שיחיד שארע לו כן פטור מקרבן יחיד[216], אם בית דין חייבים בפר-העלם-דבר של צבור[217].

טעות במציאות

על הוראת-בית-דין מחמת טעות במציאות, אם יש לה דין שגגת הוראה, ע"ע הוראת-בית-דין.

הוראה אחר המעשה

חטאו רוב הציבור בשגגת מעשה בלא הוראה, ונתחייב כל אחד מהם חטאת יחיד, ולאחר מכן הורו בית דין בשגגה להתיר חטא זה, אמרו בירושלמי שמביאים פר-העלם-דבר-של-צבור[218], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שהרי אף אם לא היו אוכלים מחמת שגגת עצמם, היו אוכלים מחמת הוראת בית דין, לפיכך חטאם נחשב בשגגת הוראה[219].

בית הדין

בית הדין המורה

דין שגגת הוראה, חכמים במשנה סוברים, וכן שנינו בסתם ברייתא, שאינו אלא בבית-דין-הגדול* שבלשכת-הגזית*, שנאמר: ואם עדת ישראל ישגו[220], ודרשו: העדה המיוחדת שבישראל, ואי זו, זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית[221], ולדעתם כשהורה בית דין של אחד השבטים ועשו הקהל על פיו, אין בהם דין שגגת הוראה, אלא כל אחד מהקהל מביא קרבן יחיד, כבשגגת מעשה לבד[222], וכן הלכה[223].

ורבי יהודה חולק וסובר שדין שגגת הוראה הוא אף בבתי דינים של השבטים[224], ולפיכך כששבט – או רוב שבט[225] - חטא על פי הוראת בית דינו, מביאים פר-העלם-דבר[226].

צירוף בתי דינים

הורו בית-דין שחֵלב מותר ועשו מיעוט הקהל, ומת אותו בית דין ועמד בית דין אחר, וחזרו והורו ועשו מיעוט אחר, וביחד הם רוב, לסוברים שבכל קרבן על שגגת הוראה בית הדין הם שמביאים את הקרבן[227], בית הדין השני פטור, שהרי בהוראתם לא עשו רוב הקהל[228]. ולסוברים שהציבור הוא שמביא את הקרבן, נסתפקו בגמרא אם מאחר והציבור עודו קיים, ורובו חטא, הם מביאים פר, או שמאחר ולבית הדין הראשון לא נודעה הטעות, הוראתם אינה מחייבת פר[229]. הספק לא נפשט[230]. להלכה כתבו ראשונים ששני בתי הדינים אינם מצטרפים, ולפיכך אינם מביאים פר[231].

לא היה מופלא של בית דין שם

לא היה שם מופלא של בית דין - היינו ראש הישיבה[232], שנקרא גם נשיא[233] - אפילו כשמנין הסנהדרין שלם בלעדיו[234], אין דין שגגת הוראה[235], לפי שהיה להם ללמוד ולא למדו[236], כלומר שלא היה ראוי להם לעשות על פי אותה ההוראה, כיון שהיה חסר מהם המופלא[237], ולפיכך אינם מביאים פר, אלא כל אחד מהיחידים שחטא על פיהם מביא קרבן יחיד[238].

היה אחד פסול להוראה

היה אחד מהדיינים גר* או ממזר* או נתין* או זקן שלא ראוי לבנים – שכל אלו אינם ראוים להוראה בדיני נפשות[239] - אין בו דין שגגת הוראה[240], שנאמר כאן עדה: ואם כל עדת ישראל ישגו[241] ונאמר להלן, בסנהדרין שדנה דיני נפשות, עדה: ושפטו העדה וגו' והצילו העדה וגו'[242], מה עדה האמורה להלן, כולם ראוים להוראה, אף עדה האמורה כאן, עד שיהיו כולם ראוים להוראה[243].

הציבור וקרבנותיו

הציבור

בכלל הציבור, כתבו אחרונים שכלולים אף נשים ועבדים וטומטומים ואנדרוגינוסים, אבל לא קטנים וחרשים ושוטים[244].

מנין החוטאים

מהו מנין החוטאים בשגגת הוראה שנחשבים ציבור, שמתחייבים בפר-העלם-דבר ובפר ושעיר של עבודה-זרה, נחלקו תנאים:

א) רבי מאיר סובר שאין דין שגגת הוראה בציבור אלא כשחטאו כל הקהל או רובם[245]. ומהו רוב קהל, יש תנאים סוברים בדעת רבי מאיר שדוקא רוב שבטים שהם רוב קהל, דהיינו שבעה שבטים שלמים, או רוב כל אחד מהשבעה, וכשבסך הכל הם רוב ממנין הקהל כולו[246]. ורבי שמעון בן אלעזר אומר משמו – של רבי מאיר[247] - רוב קהל או רוב שבטים, כלומר רוב הקהל, אפילו כשאינו אלא ששה שבטים או פחות, או שבעה שבטים אפילו כשאינם רוב הקהל[248], טעמו של רבי שמעון בן אלעזר הוא שנאמר בהוראה של עבודת כוכבים: והיה אם מעיני העדה[249], הרי זה מיעוט, מקצת עיני ולא כל עיני, ומאידך כתוב: כי לכל העם בשגגה[250], משמע כל הקהל, או לפחות רוב, ולא מיעוט, הא כיצד, עשו ששה שבטים והם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינם רובו של קהל, חייבים[251].

וכן להלכה כתבו ראשונים שציבור חייבים בשגגת הוראה דוקא כשחטאו רוב שבטים או רוב קהל, אבל כשחטאו מיעוט שבטים שהם מיעוט קהל, אינם מביאים[252].

ב) ורבי יהודה ורבי שמעון סוברים שאפילו שבט אחד שחטא על פי הוראת-בית-דין, יש בו דין שגגת הוראה[253], אלא שלדעת רבי שמעון זה דוקא בהוראת-בית-דין הגדול[254], ולדעת רבי יהודה זה בין בהוראת-בית-דין הגדול, ובין שבט שחטא בהוראת בית דינו[255].

מנין הקרבנות

מהו מנין הקרבנות בציבור שחטאו בשגגת הוראה – כלומר כמה פרי העלם דבר מביאים, ובעבודה-זרה כמה פרים וכמה שעירים מביאים - נחלקו תנאים:

א) רבי מאיר סובר שלעולם מביאים קרבן אחד, כלומר פר-העלם-דבר אחד, ובעבודה-זרה פר אחד ושעיר אחד[256].

ב) רבי יהודה אומר שיש חילוק בזה בין הוראת-בית-דין הגדול להוראת-בית-דין של שבט, שבהוראת בית הדין הגדול כל אחד משנים עשר שבטי ישראל מביא קרבן – היינו כל שבט פר-העלם-דבר אחד, ובעבודה-זרה כל שבט פר אחד ושעיר אחד – בין כשכל השבטים חטאו, ובין כשחלקם חטאו, ואפילו כשרק שבט אחד חטא, שהשבטים החוטאים מביאים על עצמם, ואף השבטים שלא חטאו מביאים עליהם, ולעולם בסך הכל שנים עשר פרי העלם דבר, ובעבודה-זרה עשרים וארבעה פרים ושעירים[257], ואילו בשבט שחטא על פי הוראת בית דינו – או שרובו חטא[258] - מביא רק אותו השבט שחטא[259], ומקורו מכמה דרשות מתיבות "הקהל" שנאמרו בפרשת שגגת הוראה, שנאמר: מעיני הקהל[260], ונאמר: והקריבו הקהל[261], והיה ניתן להכתב בשניהם: קהל, בלא ה', לפיכך זה כאילו נאמר ארבע פעמים: קהל, הקהל, קהל הקהל[262]: א) אחד לחייב על כל קהל וקהל[263], כלומר על כל שבט שחטא[264], ששבט נקרא קהל[265]. ב) אחד להוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל[266], עי' על כך לעיל[267]. ג) אחד לגרירה[268], כלומר שהשבטים שלא חטאו נגררים אחר החוטאים ומביאים על ידיהם פר פר[269]. ד) ואחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו, שמביא קרבן לבדו[270].

ג) ורבי שמעון סובר שמביאים קרבנות כפי מנין השבטים שחטאו - כלומר כל שבט שחטא מביא פר-העלם-דבר אחד, ובעבודה-זרה פר אחד ושעיר אחד - ובנוסף בית דין מביאים עוד קרבן אחד, כלומר עוד פר-העלם-דבר אחד או פר אחד ושעיר אחד, על כולם[271]. אימתי כל שבט מביא קרבן לדעת רבי שמעון, כשחטאו לפחות שבעה שבטים, והם רוב הקהל, אבל היו שבעה שבטים ואינם רוב ישראל, או ששה שבטים שהם רוב ישראל, דינם כשבט אחד, ומביאים קרבן אחד עבור כולם, ובית דין מביאים קרבן אחד נוסף[272].

המקור של רבי שמעון שכל שבט מביא פר, ושבית הדין מביא פר נוסף הוא מגזרה-שוה, שנאמר למטה קהל: והקריבו הקהל[273], ונאמר למעלה קהל: ונעלם דבר מעיני הקהל[274], מה קהל האמור למעלה, בית דין עם הקהל, כלומר שנעלם מבית דין ומהקהל, אף קהל האמור למטה, בהקרבה, בית דין עם הקהל[275], ולדעתו אין ארבע דרשות מתיבות "הקהל" - כמו שאמר רבי יהודה שדורשים: "קהל הקהל, קהל הקהל"[276] - אלא שלש דרשות: בלבד הקהל, קהל, הקהל – לפי שבכתוב "מעיני הקהל" האות ה' שבתחלה אינה מיותרת, שדרך הכתוב לכתוב כך[277] – אחד לחייב על כל קהל וקהל - היינו כל שבט ושבט[278] - ושנים נוספים לגזרה-שוה הנזכרת, ללמד קהל שלמטה מקהל שלמעלה, ולומר שבית דין מביאים עם הקהל[279].

המקור ששבט אחד נקרא קהל – לדעת רבי יהודה ורבי שמעון[280] - הוא מזה שנאמר ליעקב: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים[281], והרי מאותה שעה לא נולד לו אלא בנימין, הרי ששבט אחד לבדו נקרא קהל[282].

להלכה כתבו ראשונים שציבור שחטאו בשגגת הוראה - על פי הוראת-בית-דין הגדול[283], כשחטאו לפחות רוב קהל או רוב שבטים[284] - השבטים החוטאים מביאים על עצמם, ואף השבטים האחרים מביאים עליהם, ולפיכך לעולם מביאים שנים עשר קרבנות[285].

המביאים

הקרבנות שבאים בציבור על שגגת הוראה - פר-העלם-דבר של צבור, ופר ושעיר של עבודה-זרה - נחלקו תנאים מי מביא אותם, אם בית הדין או הצבור, וכמה שיטות נאמרו:

א) רבי מאיר סובר שבית הדין הם שמביאים את הקרבנות[286], מגזרה-שוה*, שנאמר למטה קהל: והקריבו הקהל[287], ונאמר למעלה קהל: ונעלם דבר מעיני הקהל[288], מה קהל האמור למעלה, בהוראה, בית דין ולא צבור, שהרי ההוראה תלויה בבית דין, ולא בציבור[289], אף קהל האמור למטה, בהקרבה, בית דין ולא צבור[290].

ב) ורבי יהודה סובר שהקהל מביא את הקרבנות, ולא בית הדין[291].

ג) ורבי שמעון סובר שהקהל מביא קרבן, וגם בית הדין מביא קרבן, שלדעתו כל שבט שחטא מביא על עצמו פר-העלם-דבר או פר ושעיר של עבודה-זרה, ובנוסף בית הדין מביא עוד פר-העלם-דבר או פר ושעיר על עבודה-זרה, על כולם[292].

להלכה הקהל מביא, ולא בית הדין[293].

השבטים המביאים

במנין השבטים לענין שגגת הוראה, לסוברים שכל שבט מביא, אמרו רב אחא ברבי יעקב ואביי ששבט לוי אינו נחשב קהל, שנאמר: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם[294], כל שיש לו אחוזה נקרא קהל, וכל שאין לו אחוזה אינו נקרא קהל[295], ושבט לוי הרי אין לו אחוזה[296], ומה שמנו במשנה ובברייתא לענין שגגת הוראה שיש שנים עשר שבטים[297], זה משום שאפרים ומנשה נחשבים שני שבטים[298].

ורבא חולק וסובר שאפרים ומנשה אינם נחשבים שני שבטים אלא שבט אחד, שהרי נאמר בהם: על שם אחיהם יקראו בנחלתם[299], לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר[300], ומניַן שנים עשר שבטים הוא עם שבט לוי, שאף הוא נקרא קהל[301]. וכן הלכה[302].

חטאו כמה פעמים

חטאו הקהל על פי הוראת-בית-דין כמה פעמים, מביאים כמה קרבנות[303].

רוב יושבי ארץ ישראל

בהוראה הולכים אחר רוב יושבי ארץ-ישראל*[304], שאם רוב הקהל שבארץ-ישראל עשו על פי הוראת-בית-דין, מביאים פר, כדין קהל שחטאו, ואותם שבחוץ-לארץ* אינם מן המנין[305], שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום[306], מאחר שנאמר כל ישראל, למה נאמר מלבוא חמת עד נחל מצרים, אלא לומר שבני ארץ-ישראל הם שנקראים קהל, אבל אחרים אינם נקראים קהל[307].

מרובים ונתמעטו

הורו בית דין ועשו רוב קהל על פיהם, באופן שמחייב אותם להביא פר-העלם-דבר, ולא הספיקו להביאו עד שנתמעטו החוטאים, כגון שמתו מקצתם, ועתה הם אינם רוב קהל, אם הם מביאים פר, תלו בגמרא במחלוקת תנאים: תנא קמא, שאמר לענין כהן-משיח ונשיא שחטאו עד שלא נתמנו, ונתמנו, שהם צריכים להביא קרבן יחיד, כהדיוטות[308], הרי שלדעתו הולכים אחר שעת עשיית העבירה, סובר אף לענין מרובים ונתמעטו, שהולכים אחרי שעת העשיה, והציבור חייבים פר כבתחלה, ורבי שמעון, שאמר לענין כהן-משיח ונשיא שהדין תלוי אימתי נודע להם, שאם נודע להם קודם שנתמנו מביאים קרבן יחיד, ואם נודע אחר שנתנמנו אינם מביאים קרבן יחיד[309], סובר אף לענין מרובים ונתמעטו שאם קודם שנתמעטו נודע שחטאו, מביאים פר, אבל אם לא נודע אלא אחר שנתמעטו, אינם מביאים פר[310].

מועטים ונתרבו

היו החוטאים מועטים, שלא היו רוב, ונתרבו אחר שחטאו, כגון שמתו משאר העם, ונעשו החוטאים רוב, ולאחר שנתרבו נודע להם שחטאו, מאחר ובזמן החטא לא היו בני חיוב, לדברי הכל הם פטורים מפר[311].

מת אחד הדיינים

מת אחד קודם שהספיקו להביא את הקרבן, בברייתא שנינו שכשמת אחד מן הצבור, חייבים, וכשמת אחד מבית הדין, פטורים[312], ואמר רב חסדא בשם רבי זירא בשם רב ירמיה בשם רב שהברייתא היא כשיטת רבי מאיר, שבית דין הם שמביאים את הקרבן[313], לפיכך בית הדין נחשבים הבעלים, לפיכך כשמת אחד מהציבור עדיין הבעלים קיימים, ומביאים את הקרבן, אבל כמשמת אחד מבית הדין הרי מת אחד מן הבעלים, ודינה כחטאת שמתו מקצת בעליה, שאינה קרבה[314], לסוברים כן[315].

על הדין לסוברים שהקהל הם שמביאים את הקרבן, אם כשמת אחד מהם יש לו דין חטאות המתות, ע"ע אין כפרה למתים[316].

מתו כולם

על פר ושעיר של עבודה-זרה, שמתו כל הקהל שנתחייבו בהם, ע"ע חטאות המתות.

השלמת בית דין לרוב ציבור

עשו מיעוט ציבור, ואף בית דין עשו, ובית דין משלימים לרוב ציבור, רב פפא אמר שנחלקו רבי מאיר וחכמים, שרבי מאיר סובר שבית דין משלימים, לפיכך הוא מחייב את הקהל בקרבן צבור, ופוטר את היחידים מקרבנות יחיד, וחכמים סוברים שבית הדין אינם משלימים, ולפיכך הם פוטרים את הקהל מקרבן צבור, ומחייבים את היחידים[317], וכן הלכה[318].

כהן משיח

קרבנו

כל שגגה שהיחיד מביא עליה חטאת, כשם שהציבור בשגגת הוראה מביא עליה פר-העלם-דבר, כהן-משיח בשגגת הוראה - היינו כששגג והתיר לעצמו בטעות, וחטא מחמת שגגת הוראתו - באופנים מסוימים[319], מביא פר, והוא נקרא פר-כהן-משיח[320].

על כהן-משיח שחטא בשגגת מעשה לבד, בלא שגגת הוראה, עי' להלן[321].

על כהן מרובה בגדים, שנחלקו תנאים אם דינו כמשיח או שדינו כשאר יחיד, ע"ע כהן גדול[322].

בעבודה-זרה

כהן-משיח שחטא בשגגת הוראה לעצמו בעבודה-זרה, אינו מביא פר ושעיר, כציבור בעבודה-זרה, לפי שבפרשת קרבן צבור של עבודה-זרה נאמר: כי לכל העם בשגגה[323], ודרשו: להוציא את המשיח[324], אלא הוא מביא שעירה, כשאר יחיד בעבודה-זרה[325], לפי שבפרשת שעירת עבודה-זרה נאמר: ואם נפש אחת[326], אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח, כולם בכלל נפש אחת הם[327].

כהן-משיח שחטא בעבודה-זרה בשגגת מעשה לבד, בלא שגגת הוראה, כלומר שלא הורה לעצמו להתיר, נחלקו תנאים אם הוא חייב שעירה, כשאר יחיד, או שהוא פטור לגמרי: רבי אמר שהוא חייב שעירה, וחכמים אומרים שהוא פטור[328], וכן הלכה[329]. ושניהם דרשו מאותו כתוב, שנאמר בשעירת עבודה-זרה: וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה[330], רבי אמר: הנפש, זה משיח, השוגגת, זה נשיא, בחטאה בשגגה, חטא זה בשגגה יהא[331], כלומר בשגגת מעשה לבד, ואפילו במשיח[332], וחכמים דורשים: בחטאה בשגגה, מי שחטאתו בשגגה, יצא כהן-משיח, שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר[333], כלומר מיהו שמביא שעירה בשגגת מעשה, דוקא מי שחטאו בשגגה אף בשאר מצוות, יצא כהן-משיח, שבשאר מצוות אינו חייב בשגגת מעשה, אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, שבעבודה-זרה בשגגת מעשה לבד הוא פטור לגמרי[334].

השוואתו לציבור

הוראת כהן-משיח לעצמו כהוראת-בית-דין לצבור[335], לענין כמה הלכות: א) כשם שציבור אינו חייב פר-כהן-משיח ושעירי עבודה-זרה אלא בהעלם דבר עם שגגת המעשה[336], כך כהן-משיח אינו חייב פר-כהן-משיח אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה[337], ולפיכך כשהורה שוגג ועשה שוגג מביא פר, אבל כשהורה שוגג ועשה מזיד, או הורה מזיד ועשה שוגג, פטור[338]. ב) כשם הציבור אינו חייב אלא בהוראה לקיים מקצת ולבטל מקצת[339], כך כהן-משיח אינו חייב אלא כשהורה לעצמו לקיים מקצת ולבטל מקצת[340]. ג) כשם שהציבור אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[341], כך כהן-משיח אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[342].

על הלכה נוספת שכהן-משיח שוה בה לציבור עי' להלן[343].

המקור שכהן-משיח הוא כציבור הוא מהכתוב: אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם[344], הרי משיח כציבור[345].

ולענין חיוב כהן-משיח בשעירה לחטאת כשחטא בעבודה-זרה[346], יש מקור אחר שאינו אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מזה שאחר פרשת פר ושעיר של עבודה-זרה של צבור נאמר: ואם נפש אחת תחטא וגו'[347], ודרשו: אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח, כולם בכלל נפש אחת הם, וילמד תחתון מן העליון[348], כלומר היחידים נלמדים מהציבור, מה צבור אינו אלא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[349], אף חטאת עבודה-זרה של כל היחידים, כולל משיח, אינה אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת[350].

ויש תנאים שסוברים שיש מקור אחר לקרבן כהן-משיח, שאינו אלא בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, בין בעבודה-זרה ובין בשאר מצוות, שנאמר בחטאת יחיד של עבודה-זרה: תורה אחת יהיה לכם וגו'[351], הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים, מה חטאת יחיד של עבודת כוכבים אינה באה אלא על דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת – ע"ע עבודה-זרה - אף שאר חטאות היחיד אינן באות אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ומדובר אף במשיח, שהרי נאמר שם: ואם נפש[352], משמע כל נפש יחיד[353].

בקרבן עולה ויורד

כהן-משיח שחטא בשגגת הוראה של עצמו בחטא שחייבים עליו קרבן עולה ויורד, בדעת רבי עקיבא כתבו ראשונים שהוא חייב להביא פר-כהן-משיח[354], ורבי שמעון סובר שאינו חייב פר-כהן-משיח, אלא שבטמאת מקדש וקדשיו הוא פטור לגמרי, ובשבועת בטוי ושבועת העדות הוא חייב קרבן עולה ויורד, כשאר יחיד[355]. על מחלוקת התנאים בדין חיוב כהן-משיח בקרבן-עולה-ויורד, ע"ע קרבן עולה ויורד.

באשם

על כהן-משיח שחטא בעבירות שמביאים עליהם אשם או אשם-תלוי, עי' לעיל[356].

שגגת מעשה

כהן-משיח שהורה לעצמו מזיד ועשה שוגג – כגון שכשהורה ידע שיש להשיב על הוראתו, אלא כשעשה סמך על הוראתו, ושכח שיש להשיב עליה[357] - פטור מפר-כהן-משיח[358], שהרי אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה[359], וכן הוא פטור בשגגת מעשה בלא העלם דבר מקרבן יחיד, כשבה או שעירה, שנאמר בחטאת יחיד: מעם הארץ[360], ודרשו, פרט למשיח[361].

שכח מאיזה טעם הורה

כהן-משיח שהורה לעצמו, ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה בעשיה אמר: הריני עושה על דעת הוראתי, דינו כעושה בשגגת הוראה, ומביא פר[362].

ציבור שעשה בהוראת כהן-משיח

צבור שעשה בהוראת כהן-משיח אינו חייב, שנאמר בכהן-משיח: והקריב על חטאתו אשר חטא[363], על מה שחטא הוא מביא, ואין מביא על מה שחטאו אחרים[364].

הורה ועשה עם ציבור

כהן-משיח שהורה עם הציבור ועשה עם הציבור, מתכפר לו עם הצבור, ואינו מביא קרבן לעצמו[365], שנאמר בקרבן כהן-משיח: על חטאתו אשר חטא[366], משמע דוקא כשחטא בפני עצמו, אבל כשחטא עם הציבור, מתכפר לו עם הצבור[367].

הורו באיסור אחר

כהן-משיח שהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו, ובאותו זמן הורו בית דין במקום אחר באיסור אחר, והקהל עשו על פי הוראתם, כשבית הדין מביאים קרבן על הוראתם, הכהן אינו מתכפר עמהם, אלא הוא מביא קרבן בפני עצמו[368].

היו הכהן ובית הדין באותו מקום, אלא שהורו בשני איסורים שונים, אביי סבר לומר שהוא מתכפר בקרבנם, ורבא חלק וסבר שהמקום אינו גורם, אלא כל שהורו בשני איסורים, הוא אינו מתכפר בקרבנם, ומביא קרבן בפני עצמו[369], וכן הלכה[370].

גדר איסור אחר

ומה נחשב איסור אחד ומה נחשב שני איסורים לענין הוראת כהן-משיח ובית דין, אמרו בגמרא שחֵלב ועבודת כוכבים נחשבים איסורים שונים, לפי שהם חלוקים בטעמיהם[371], כלומר שהם נלמדים ממקורות שונים בתורה[372], וכן הם חלוקים בקרבנותיהם[373], שכשבית הדין הורו בעבודת כוכבים והכהן הורה בחֵלב, בית הדין מביאים פר ושעיר, והכהן מביא פר, וכשהכהן הורה בעבודת כוכבים והם הורו בחֵלב, הם מביאים פר, והוא מביא שעירה[374]. הורה הוא בחֵלב המכסה את הקרב והם הורו בחֵלב שעל הדקים, ספק הוא בגמרא אם מאחר ושני האיסורים נלמדים ממקורות שונים בתורה[375], הם נחשבים שני איסורים, או שמאחר ושם חֵלב אחד הוא, ואף קרבנם שוה – שבשניהם בית דין וכהן מביאים פר[376] - הוראה בהם נחשבת הוראה באותו איסור[377]. לצד ששני איסורי החלבים נחשבים איסור אחד, נסתפקו בגמרא כשהכהן הורה בחֵלב ובית הדין הורו בדם, אם מאחר והאיסורים חלוקים במקורותיהם, הם נחשבים שני איסורים, או שמאחר והם שוים בקרבן, הם נחשבים אותו איסור, והספק לא נפשט[378]. להלכה כתבו ראשונים שהוראות בדם ובחֵלב נחשבות הוראות שונות[379].

שאינו מופלא

כהן-משיח שאינו מופלא – עי' עליו לעיל[380] - הוראתו אינה הוראה[381], לפיכך דינו כחוטא בשגגת מעשה בלא הוראה, שפטור מקרבן[382].

בטעם שכשאינו מופלא הוראתו אינה הוראה יש ראשונים שכתבו שכל שאינו מופלא אינו יודע מה הוא מורה[383]. ויש שכתבו שלמדים הוראת כהן-משיח מהוראת-בית-דין – כדרך שמצינו שלמדים משיח מבית דין לענין הלכות נוספות[384] - מה בבית דין, כל שאין מופלא עמהם הוראתם אינה הוראה[385], אף כהן-משיח, כל שאינו מופלא, הוראתו אינה הוראה[386].

משיח שעבר

משיח שעבר ממשיחותו, בין חטא ואחר כך עבר ובין עבר ואחר כך חטא, עדיין דינו כמשיח, ומביא פר-כהן-משיח[387], שנאמר: והקריב על חטאתו[388], מלמד שמביא חטאתו משעבר[389].

חטא קודם שנתמנה

משיח שחטא קודם שנתמנה, ונתמנה, תנא קמא סובר שהוא כהדיוט, ומביא חטאת יחיד רגילה[390], שנאמר: אם הכהן המשיח יחטא[391], פרט לקודמות[392], כלומר דוקא כשחטא כשהוא משיח, פרט לשחטא ואחר כך נתמנה[393]. וכן הלכה[394]. לסוברים כן, אם אכל ספק חֵלב כשהוא הדיוט, ונודע לו על ספקו אחר שנתמנה, מביא אשם תלוי[395].

ורבי שמעון חולק וסובר שכשחטא קודם שנתמנה, הדין תלוי בזמן שנודע לו על חטאו, שאם נודע לו עד שלא נתמנה, חייב קרבן יחיד, אבל אם נודע לו משנתמנה, פטור מקרבן יחיד[396], לפי שלדעתו אין חייבים אלא כשהיו חטאה וידיעה בעודו הדיוט[397].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' משניות הוריות ד ב, ו ב, ט א; עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א ופט"ו ה"א. ועי' להלן. ועי' מל"מ שגגות פי"ב ה"א, שדן במקרה שהוראת בי"ד לא היתה להתיר את האיסור, אלא לומר שאין עליו כרת, אם הוא בכלל שגגת הוראה, ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכה סי"ד.
  2. ↑ עי' משניות הוריות ד ב, ומשנה שם ט א; רמב"ם שגגות פי"ב ה"א.
  3. ↑ ויקרא ד יג יד. רמב"ם שגגות פי"ב ה"א.
  4. ↑ עי' משנה הוריות ד סוע"ב, ומשנה שם ט א; רמב"ם שגגות פי"ב ה"א.
  5. ↑ במדבר טו כב – כד.
  6. ↑ ספרי במדבר שלח פיסקא קיא; הוריות ח א; רמב"ם שם.
  7. ↑ רבא או ר' יהושע בן לוי, ויש אומרים כדי (שם חכם, עי' רש"י גיטין פה ב ד"ה ולורכיה) בהוריות שם.
  8. ↑ רש"י הוריות שם ד"ה ולא תעשו, וע"ע מומר לכל התורה.
  9. ↑ דברים יז יב.
  10. ↑ דברים כח סט. ספרי שם, הובא ברש"י במדבר שם.
  11. ↑ תנא דבי רבי בהוריות שם, ע"פ ד' תנא דבי רבי ישמעאל שם, שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ורש"י שם ד"ה כתיב וד"ה איזו. ועי' הוריות שם ושם ח ב, שהביאו בשם תנא דבי רבי ישמעאל מקור נוסף שהכתוב מדבר בע"ז, שנאמר בבמדבר שם: מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, איזו היא מצוה שהיא נאמר בתחלה, הוי אומר זו עבודת כוכבים, ועי' גמ' שם ב שדחתה שהרי במרה נצטוו ישראל עשר מצוות לפני הציווי על ע"ז.
  12. ↑ דברים ה ח.
  13. ↑ רבי בספרי שם, ורבינו הלל שם בבאור דבריו. ועי' הכתב והקבלה במדבר טו כב.
  14. ↑ עי' להלן על כל האופנים הללו.
  15. ↑ תוספתא הוריות פ"א; עי' רמב"ם שגגות פי"ב סוף ה"ב.
  16. ↑ ע"ע כהן גדול ציון 26 ואילך.
  17. ↑ עי' תוס' הוריות ז ב ד"ה מזיד.
  18. ↑ עי' משנה הוריות ט א; עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"א.
  19. ↑ ויקרא ד ג. עי' רמב"ם שם.
  20. ↑ משנה הוריות ז ב; עי' משנה שם ד ב: הורו ב"ד שוגגים ועשו כל הקהל שוגגים מביאים פר; ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ה; עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"ב ופי"ג ה"ו.
  21. ↑ עי' רמב"ם שם, ומאירי שם ו ב.
  22. ↑ ויקרא ד יג.
  23. ↑ ויקרא שם.
  24. ↑ ברייתא הוריות ז ב; ספרא שם.
  25. ↑ משנה הוריות ז ב; ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ו.
  26. ↑ עי' ציון 4 ואילך. רש"י הוריות ז ב ד"ה לפי שיצאה, בבאור ברייתא דלהלן. ועי' ציון 61.
  27. ↑ במדבר טו כד.
  28. ↑ ויקרא ד יג.
  29. ↑ עי' לעיל.
  30. ↑ ברייתא הוריות ז ב, ורש"י שם בבאורה; ספרא שם.
  31. ↑ משנה הוריות ז ב; עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"א.
  32. ↑ עי' הוריות ז ב: משיח כציבור. על מקור ופרטי ההשואה בין משיח לצבור עי' ציון 335 ואילך.
  33. ↑ משנה הוריות ד ב; רמב"ם שגגות פי"ג ה"ו.
  34. ↑ ויקרא ד יג.
  35. ↑ רש"י שם ד"ה הורו ב"ד מזידין.
  36. ↑ משנה הוריות ד ב; רמב"ם שם.
  37. ↑ רמב"ם שם.
  38. ↑ רש"י שם ד"ה הורו ב"ד שוגגין ועשו הקהל מזידים.
  39. ↑ ויקרא ד יג.
  40. ↑ ברייתא הוריות ג א; ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות י; עי' הוריות ה א: להוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל, ורש"י שם ד"ה וחד להוראה.
  41. ↑ ברייתא הוריות ג א; ספרא שם.
  42. ↑ ויקרא שם.
  43. ↑ רש"י הוריות שם ד"ה הוראה.
  44. ↑ עי' ציונים 273 ואילך, 287 ואילך.
  45. ↑ במדבר טו כד. הוריות ה ב.
  46. ↑ רש"י שם ד"ה מעיני העדה, ותוס' הרא"ש שם ד"ה אמר אביי. ועי' ציון הבא.
  47. ↑ במדבר טו כו. הוריות שם. ועי' גמ' הוריות שם, שצריך את שתי הדרשות, של אביי ושל רבא, ואי אפשר ללמוד מאחת מהן לבד, ע"ש הטעם.
  48. ↑ עי' רש"י הוריות שם ד"ה רבא, ותוס' הרא"ש שם.
  49. ↑ הוריות שם.
  50. ↑ ציון 27 ואילך.
  51. ↑ ציון 63 ואילך.
  52. ↑ עי' לעיל.
  53. ↑ תוס' הוריות ב א ד"ה בין. ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכה ס"ט ואילך.
  54. ↑ משנה הוריות ח א; עי' משנה שם ט א; עי' ספרא דבורא דחובה פרשה ב סוף פ"א אות א; עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א: על שגגתו חטאת קבועה.
  55. ↑ ויקרא ד יד.
  56. ↑ ויקרא יח יח.
  57. ↑ ציון 3 ואילך.
  58. ↑ ברייתא ביבמות ט א והוריות ח א, ורש"י הוריות שם בבאורה. ועי' להלן מקור נוסף.
  59. ↑ משנה הוריות ח א; עי' משנה שם ט א.
  60. ↑ ברייתא דלהלן.
  61. ↑ עי' ציון 5. עי' רש"י שם ד"ה לפי שיצאה, ועי' ציון 26.
  62. ↑ ע"ע עבודה זרה. רש"י הוריות ח א ד"ה יכול יהו, בבאור ברייתא דלהלן.
  63. ↑ במדבר טו כד.
  64. ↑ ויקרא ד יג.
  65. ↑ עי' לעיל.
  66. ↑ עי' ברייתא יבמות ט א והוריות ח א, ועי' רש"י הוריות ז ב ד"ה נאמר כאן וד"ה ונאמר להלן.
  67. ↑ עי' הוריות ח א, בדעת תנאים שאינם דורשים את הדרשה שבציון 58, לפי שהם דורשים את הכתוב: עליה, לדרשה אחרת, עי' יבמות ג ב.
  68. ↑ במדבר טו כב.
  69. ↑ במדבר שם כז.
  70. ↑ עי' יבמות ט א והוריות ח א, ורש"י הוריות שם ד"ה צבור.
  71. ↑ ע"ע חטאת.
  72. ↑ רש"י הוריות שם. ועי' יבמות שם שנ' שהלימוד עליון מתחתון אינו אלא לענין קרבן צבור של ע"ז, אבל לשאר מצוות למדים מג"ש "מעיני מעיני" שלעיל.
  73. ↑ משנה הוריות ח א; עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"א: שההדיוט מביא עליה חטאת הקבועה.
  74. ↑ עי' יבמות ט א והוריות ח א: משיח כצבור. ועי' ציון 346 ואילך, מקורות נוספים שכהן-משיח אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
  75. ↑ משנה הוריות ח ב; עי' רמב"ם שגגות פי"ד ה"ב. ועי' רש"י שבועות יז ב ד"ה שבנדה, ומאירי הוריות שם ד"ה המשנה השניה, שאין חידוש מיוחד בדין פר-העלם-דבר של צבור על לא תעשה שבנדה, וע"ש הטעם שהמשנה כתבה את הדין הזה.
  76. ↑ ע"ע נדה.
  77. ↑ ע"ע וסת. רש"י הוריות שם ד"ה פרוש. וע"ע הנ"ל, מחלוקת במצוה לפרוש מן האשה בשעת וסתה, אם היא מן התורה או מדרבנן.
  78. ↑ ע"ע נדה, על המצוה ומקורה. תוס' ותוס' הרא"ש הוריות שם, ע"פ משנה שבועות יד ב; עי' רמב"ם שם.
  79. ↑ משנה הוריות ח ב, ורש"י שם ד"ה אבל חייבין; רמב"ם שם. ועי' רש"י ומאירי שבציון 75.
  80. ↑ ע"ע נדה, על העשה ועל הלאו.
  81. ↑ עי' תוספתא הוריות סוף פ"א, וכעי"ז ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה א עד פ"א אות ו, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שבועות יז ב בבאור דבריהם, ועי' תוס' הוריות ח ב ד"ה חייב. ועי' תוס' שבועות יז ב ד"ה אבל, שנ' שפי' בע"א.
  82. ↑ עי' ערכיהם וע' קרבן עולה ויורד.
  83. ↑ עי' משניות הוריות ח ב, ורש"י שם אין ב"ד (הראשון) וד"ה אין ב"ד (השני); משנה שם ט א; עי' משנה שבועות יד ב, וגמ' שם יז ב ורש"י שם ד"ה אין חייבין, בבאורה; עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א: חטאת קבועה. ועי' ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות יא: מכל מצוות ה', ולא כל מצוות ה', פרט לשמיעת הקול ולבטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.
  84. ↑ ויקרא ד כז.
  85. ↑ ויקרא ד יג.
  86. ↑ עי' ד' רב יצחק בר אבדימי בהוריות ח ב, ורש"י שם ד"ה ונאמר.
  87. ↑ ציון 10 ואילך.
  88. ↑ משנה וברייתא הוריות ט א; ברייתא שם ז א.
  89. ↑ ע"ע אשם תלוי.
  90. ↑ ציון 22 ואילך.
  91. ↑ עי' שבת צג א, בדעת רבי יהודה ורבי מאיר; עי' סתם משנה הוריות ב א, וד' רב יהודה בשם שמואל שם ב ב שהמשנה היא מדברי רבי יהודה, וד' רב נחמן בשם שמואל שם ג א שהמשנה היא מדברי רבי מאיר; ברייתא שם ב ב (ובספרא דבורא דחובה פרשתא ז סוף פ"ט), ורב יהודה בשם שמואל בהוריות ב ב שהם דברי רבי יהודה, ועי' טעמו בציון 95; עי' ברייתא שם ג א: הורו ועשו רבי מאיר פוטר, ורב נחמן בשם שמואל שם שמדובר שהורו בי"ד ועשו מיעוט קהל, ור"מ סובר שיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור.
  92. ↑ משנה הוריות ב א; ספרא שם. ועי' גמ' שם סוע"א, ורש"י שם ד"ה בשלמא, הטעם שפרטו במשנה את כל האופנים הללו.
  93. ↑ משנה שם.
  94. ↑ ויקרא ד כז.
  95. ↑ ברייתא הוריות ב ב, ורש"י שם ד"ה אם נפש; ספרא שם; עי' שבת צג א, שרבי יהודה ורבי מאיר דרשו כן. ועי' הוריות ב סוע"ב וג א, שאע"פ שבברייתא בהוריות שם לא נאמר שהם דברי רבי יהודה, שמואל אמר שהם דברי רבי יהודה, שכן מצינו שרבי יהודה דרש דרשה דומה לזו במקום אחר.
  96. ↑ עי' ברייתא בהוריות ב ב: מיעוט קהל וגו' שאין בי"ד מביאים על ידיהן פר בהוראה וגו', ורב יהודה בשם שמואל שם שדייק שבי"ד הם שלא מביאים פר, אבל החוטאים עצמם מביאים קרבן יחיד; עי' ברייתא שם ג א: הורו ועשו וגו' חכמים מחייבים, ורב נחמן בשם שמואל שם שמדובר שהורו בי"ד ועשו מיעוט קהל, וחכמים סוברים שיחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב; עי' ד' רבי שמעון בשבת צג א, לגי' שלפנינו (ועי' תוס' שם ד"ה ה"ג, גי' אחרת) ורש"י שם ד"ה יחיד, ועי' ציון 190 שי"ח בד' רבי שמעון.
  97. ↑ רמב"ם שגגות פי"ג סוה"א. ועי' לח"מ שם וערוה"ש העתיד שגגות סי' רכו סט"ו, הטעם שהרמב"ם פסק כן.
  98. ↑ עי' תוי"ט ותפא"י הוריות פ"א מ"א.
  99. ↑ עי' ציון 221 ואילך, מחלוקת.
  100. ↑ עי' תוס' הוריות ב א ד"ה הורו וד"ה הורו לה, ומרומי שדה שם בדעתו, ועי' קר"א שם ג א ד"ה הא אחר.
  101. ↑ רב יהודה בשם שמואל בהוריות ד א.
  102. ↑ ציון 20 ואילך.
  103. ↑ ציון 127.
  104. ↑ משנה וברייתא דלהלן. ועי' הוריות ד א, שאין הכוונה כפשוטו, שאמרו שאין דין שומרת יום כנגד יום, ושהמוציא מרשות לרשות פטור ושהמשתחוה לע"ז פטור, שא"כ הרי"ז דבר-שהצדוקים-מודים-בו, שאינו נחשב שגגת הוראה (עי' לעיל וע"ע דבר שהצדוקים מודים בו) אלא הכוונה שאמרו בשומרת יום כנגד יום שהעראה (ע"ע) אינה אסורה בה, או שאמרו שאינה נאסרת אלא כשראתה ביום, ולא בלילה, וכן בהוצאה מרשות לרשות אמרו שדוקא הוצאה אסורה, אבל הכנסה מותרת, או שמושיט וזורק מותר (וע"ע זורק וע' מושיט) וכן בהשתחויה לע"ז אמרו שאינה אסורה אלא כשהיא כדרך עבודתה, או שאמרו שדוקא בפישוט ידים ורגלים אסורה, ועי' על כל זה בע' דבר שהצדוקים מודים בו.
  105. ↑ ויקרא ד יג.
  106. ↑ משנה הוריות ג ב, וכעי"ז ברייתא שם ד א ובספרא דיבורא דחובה פרשתא ד אותיות ז – ח; עי' משנה שם ז א; עי' תוספתא הוריות פ"א, ושם דוגמאות נוספות, ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכח ס"א – ס"ח; רמב"ם שגגות פי"ד ה"א וה"ב.
  107. ↑ הוריות ד א.
  108. ↑ רש"י שם ד"ה אמר עולא. ועי' תוס' שם ד"ה קרי.
  109. ↑ ויקרא ד יג.
  110. ↑ הוריות שם.
  111. ↑ הוריות שם.
  112. ↑ רש"י שם ד"ה אמר ר"נ.
  113. ↑ ויקרא ד יג.
  114. ↑ דברים יז ח.
  115. ↑ ע"ע זקן ממרא ציון 178 ואילך.
  116. ↑ תוספתא הוריות פ"א; בבלי הוריות שם.
  117. ↑ עי' ברייתא דלהלן, ורש"י הוריות ז ב ד"ה לפי שיצאה, בבאורה.
  118. ↑ במדבר טו כד.
  119. ↑ ויקרא ד יג.
  120. ↑ ברייתא הוריות ז ב; ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ט.
  121. ↑ משנה הוריות ז א.
  122. ↑ עי' ברייתא בהוריות ז ב: משיח כצבור; רמב"ם שגגות פט"ו ה"א. על פרטי הדין ומקורו עי' ציון 335.
  123. ↑ עי' בעי רב יוסף בהוריות ד ב, על בי"ד שהתירו חרישה בשבת, ועי' תוס' שם ד"ה בעי, שנ' מדבריו שבחרישה אין מקום להסתפק, לפי שהצדוקים מודים בה, ע"ע דבר שהצדוקים מודים בו, ונ' שכוונתו שהספק הוא בשאר אבות מלאכות שאינן מפורשות בתורה, ועי' רמב"ם שבציון הבא.
  124. ↑ רמב"ם שגגות פי"ד ה"ב. ועי' כ"מ ולח"מ שם, הטעם שפסק כן.
  125. ↑ שמות לד כא.
  126. ↑ עי' הוריות ד ב, שר' זירא הסתפק בזה, ופשטו ממה שמצינו בנביא שקר (שאף בהלכותיו מצינו חילוק בין עוקר הכל לבין עוקר מקצת ומקיים מקצת, ע"ע נביא שקר) שאמירה על ע"ז שהיום יעבדוה ולמחר בטלה, נחשבת ביטול מקצת וקיום מקצת.
  127. ↑ עי' הוריות ב א: אמר שמואל, ושם: איכא דאמרי.
  128. ↑ תוס' הרא"ש שם בבאור ד' הגמ' שם. ועי' תוס' הרא"ש שם בשם הרמ"ה, פי' אחר.
  129. ↑ עי' הוריות ב א: רב דימי מהנרדעא אמר, ושם: איכא דאמרי.
  130. ↑ תוס' הרא"ש שם בבאור ד' רב דימי מנהרדעא, וכעי"ז בר"י מלוניל שם. ועי' תוס' הרא"ש שם בשם הרמ"ה, פי' אחר.
  131. ↑ עי' הוריות ב א, שהוכיחו מכמה משניות כשיטה זו; עי' תוס' שם ד"ה הכא מסקינן; רמב"ם שגגות פי"ב ה"ב ופי"ג ה"א.
  132. ↑ הגהות הב"ח הוריות ג ב אות א.
  133. ↑ ויקרא ד יג.
  134. ↑ הוריות ג ב. ועי' ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ד, שמיעטו מהכתוב הזה כשאמר אחד מהם איני יודע, או שאמר להם טועים אתם, עי' על כך להלן.
  135. ↑ רש"י שם ד"ה עד, ועי' מהרש"א שם.
  136. ↑ ע"ע רוב. ע' ד' רב הונא בריה דרב יהושע בהוריות שם.
  137. ↑ הוריות ג ב, ורש"י שם ג ב ד"ה כגון.
  138. ↑ עי' להלן, שכשאמר להם טועים אתם, אפ' אח"כ הרכינו בראשם כמודים לדבריהם, לדברי הכל אינה הוראה, ועי' רש"י שבציון 144.
  139. ↑ עי' לעיל.
  140. ↑ הוריות ג ב. ועי' תוספתא הוריות פ"א: הורו ב"ד ואחד מהם אינו שם פטורים. ועי' באר שבע שם ד"ה ואלא מאי, שהק' מדוע צריך לימוד מיוחד לזה, הרי כל דין שבעולם שצריך סנהדרין גדולה, אינו דין עד שיהיו שם כולם, ע"ע בית-דין-הגדול.
  141. ↑ עי' תוס' הרא"ש הוריות ד ב ד"ה הורו ב"ד, ועי' ציון 145.
  142. ↑ עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"א: ידע אחד וגו' ושתקו, הואיל והורו ולא היה שם חולק וגו' חייבים, ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכו ס"ח.
  143. ↑ עי' הוריות ג ב, בבאור משנה הוריות דלהלן, וקר"א שם ג ב ד"ה אמר ר"י.
  144. ↑ משנה הוריות ד ב; עי' ספרא דבורה דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ד; רמב"ם שגגות פי"ג ה"א.
  145. ↑ תוס' הרא"ש הוריות ד ב בשם הרמ"ה. ועי' תוס' הרא"ש שם שהק' על פי' זה. ועי' רש"י שם ד ב ד"ה ואמר להם, ותוס' הרא"ש שם שהסכים עמו, שמטעם אחר אינה נחשבת שגגת הוראה, שאין שגגת הוראה אלא כשהסכימו לה כל היושבים להורות, כדברי רבי יונתן שבציון 134, ועי' תוס' הרא"ש שם שאע"פ שרב משרשיא דחה דברי רבי יונתן, עי' לעיל, העיקר כדברי רבי יונתן, שכן נראה מסתם משנה שבציון 144, ועי' מהרש"א הוריות שם, שפי' את ד' רש"י בע"א, ועי' לח"מ שגגות שם.
  146. ↑ משנה הוריות ב א; עי' ברייתא שם ב ב וספרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ג כעי"ז: העושה מפי עצמו חייב, בהוראת בי"ד פטור; עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"א וה"ה.
  147. ↑ משנה הוריות ב א. ועי' גמ' שם ב א, ורש"י שם ד"ה הא לא, הטעם שפרטו במשנה את כל האופנים הללו.
  148. ↑ עי' להלן, על איזה תלמיד מדובר.
  149. ↑ עי' משנה הוריות ב א וברייתא שם ב ותוספתא שם פ"א וספרא שם; עי' רמב"ם שם ושם. ועי' הוריות ג ב, שלסוברים ששגגת הוראה אינה אלא כשכל בית הדין הורו להיתר, עי' ציון 134, מדובר כשאותו אחד מן הדיינים שידע שטעו הרכין ראשו ונראה כמודה לדבריהם, שאל"כ הרי לא הסכימו כולם להוראה, ואינה הוראה כלל, וכל העושה על פיהם חייב קרבן יחיד.
  150. ↑ ע"ע בית דין וע' דברי סופרים וע' חובה מצוה ורשות.
  151. ↑ רבא בהוריות ב ב, בבאור המשנה והברייתא הנ"ל, ורש"י שם ב ד"ה וקא טעה, בבאור דבריו; עי' רמב"ם שם ושם.
  152. ↑ ויקרא ד כז.
  153. ↑ ברייתא הוריות ב ב. וכעי"ז בספרא שם: ת"ל בעשותה, התולה בעצמו חייב.
  154. ↑ עי' לעיל.
  155. ↑ עי' משנה הוריות ב א, ועי' תוס' שם ב ד"ה תנא; עי' ברייתא שם ב ב, וספרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ג: ראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, וכעי"ז ד' רבא שם: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא.
  156. ↑ עי' ד' רבא בהוריות ב ב, ורש"י שם ד"ה תנא ותוס' שם ד"ה תנא, בבאור דבריו. ועי' תוס' שם, שמה שאמרו במשנה ראוי להוראה, לאו דוקא הוא. ועי' גמ' שם, שרבא דייק דבריו מהמשנה שם ב א. ועי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"ה שמ' דוקא בראוי להוראה, ועי' לח"מ שם שתמה.
  157. ↑ עי' ד' רבא בהוריות שם. ועי' הגהות הב"ח שם אות א, שלא גרס סביר ולא גמיר, וכ"מ מרש"י שם ד"ה תנא משנה.
  158. ↑ רש"י שם ד"ה גמיר. ועי' רש"י סנהדרין ה א ד"ה גמירנא.
  159. ↑ רש"י שם ד"ה סביר. ועי' רש"י סנהדרין שם ד"ה וסבירנא.
  160. ↑ עי' ד' רבא שם, ורמב"ם שגגות פי"ג ה"ה. ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכז סי"ג.
  161. ↑ עי' הוריות ב ב: מזיד הוא, ורש"י שם ד"ה אמר ליה אביי; עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"ו. ועי' תוס' הוריות שם ד"ה תנא.
  162. ↑ הוריות ב ב, בבאור משנה שם ב א.
  163. ↑ עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"ה, וכ"מ שם בבאור דבריו.
  164. ↑ רש"י הוריות ב ב ד"ה לאיתויי מבעט.
  165. ↑ הוריות ג א: איבעיא להו. על הדין שרק רוב קהל מביאים פר עי' ציון 245 ואילך.
  166. ↑ ציון 433 ואילך.
  167. ↑ הוריות שם: ואם תמצא לומר.
  168. ↑ רש"י שם ד"ה או דלמא.
  169. ↑ הוריות שם: ואת"ל. ועי' רש"י שם ד"ה כיון, ותוס' שם ד"ה הורו, שהוסיף בטעם שלא יצטרפו, שחלב שונה מדם בכך שאינו שוה בכל, שהרי חלב חיה מותר, ע"ע חיה וע' חלב, ואילו דם אסור אף בחיה, ע"ע דם (איסור).
  170. ↑ ע"ע חטאת. רש"י שם ד"ה ומיעוט.
  171. ↑ הוריות שם: ואת"ל. ועי' תוס' שם ד"ה והורו, שלצד שמצטרפים צ"ע מה יביאו, שהרי קרבנם בשגגת הוראה אינו שוה, שעל חלב מביאם פר ועל ע"ז מביאים פר ושעיר.
  172. ↑ הוריות שם: תיקו.
  173. ↑ עי' ציון 309 ואילך, מחלוקת תנאים.
  174. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  175. ↑ עי' ירושלמי הוריות פ"א ה"ב: אכלו מיעוט בראשונה, ופנ"מ שם בבאורו. ועי' ירושלמי שם שתלו במחלוקת התנאים הזו אף מקרה נוסף, שהורו להתיר לשחוט ולאכול קדשים בחוץ, ורוב שחטו ורוב אכלו, שלסוברים שהולכים אחר המעשה, הרי זה חטא אחד ומצטרף לפר אחד, ולסוברים שהולכים אחר הידיעה, מאחר שיש כאן שתי ידיעות, מביאים שנים.
  176. ↑ רמב"ם שגגות פי"ג ה"ד. ועי' כ"מ ולח"מ שם בבאור שיטתו.
  177. ↑ ראב"ד שם.
  178. ↑ ויקרא ד יד.
  179. ↑ ברייתא בהוריות ה א; ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות יב; רמב"ם שגגות פי"ד ה"ד. ועי' רש"י הוריות שם ד"ה ידעו, שהמקרה היה שבי"ד התירו חלב, והקהל אכלו חלב ודם, ואח"כ הסתפקו אם בי"ד התירו את החלב או את הדם, ועי' באר שבע שם ד"ה ונראה שרש"י, ומרומי שדה שם, הטעם שרש"י פי' כן, ולא פי' (כמו שנ' ברמב"ם שם) שאכלו רק מה שבי"ד התיר אלא ששכחו מה זה היה.
  180. ↑ ויקרא ד יד.
  181. ↑ עי' רמב"ם שגגות פי"ד ה"ד, ולח"מ שם בדעתו. ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכח סכ"ה.
  182. ↑ רמב"ם שגגות שם. ועי' מנ"ח מ' קכ סוף ד"ה וא"ח בקרבן זה, שאם אח"כ נודע לב"ד החטא שחטאו בו, מביאים פר.
  183. ↑ ע"ע חטאת ציון 123.
  184. ↑ הוריות ה א.
  185. ↑ ויקרא ד יד. הוריות שם.
  186. ↑ רש"י שם ד"ה אפ' תימא.
  187. ↑ רש"י הוריות ג ב ד"ה בין שהביאו.
  188. ↑ עי' ד' רב יהודה בשם רב, לפי האיכא דאמרי, בהוריות ג ב, בבאור שי' ר"ש: כל הוראה שיצאה ברוב צבור יחיד העושה אותה פטור, ותוס' שם ד"ה כל, שכשלא חטאו רוב ציבור, היחיד חייב.
  189. ↑ משנה וברייתא הוריות ג ב, ועי' להלן שאף סומכוס בברייתא סובר כן; ספרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ג; עי' סתם משנה בהוריות ב א: זה הכלל וגו' התולה בבי"ד פטור, וגמ' שם ב, שהכוונה לרבות אפ' כשבי"ד חזרו בהם, שעדיין העושה על פיהם פטור. ועי' גמ' שם ג ב, איך יתכן שאחר שהביאו כפרתם עדיין לא ידע שחזרו בהם, לסוברים שפר-העלם-דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים בתחלה גובים עליהם, עי' ערכיהם וע' חטאות הצבור ציון 7 ואילך.
  190. ↑ עי' ד' רב יהודה בשם רב בהוריות ג ב: מ"ט דר"ש, הואיל וברשות ב"ד הוא עושה, ושם: איכא דאמרי אמר רב יהודה וגו' כל הוראה שיצאה ברוב צבור וגו' לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ורש"י שם ד"ה לפי (וכעי"ז ברש"י שם ד"ה ר' שמעון וד"ה ורבי שמעון ורש"י שם ב ב ד"ה תולה) בבאור דבריו, שאע"פ שב"ד חזרו בהם, עדיין הוא נחשב עושה על פיהם. ועי' רש"י שם, שהיחיד שעשה אחר שב"ד חזרו בהם נחשב יחיד שעשה בהוראת ב"ד, ודינו תלוי במחלוקת שבציון 91 ואילך, ולדעתו ר"ש שפטר כאן סובר שיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, וכ"מ בתוס' שבת צג א ד"ה ה"ג, ועי' ציון 96 שי"ס בדעת רבי שמעון שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ועי' ראב"ד שגגות פי"ד ה"ה, שלדעתו מאחר שרוב הקהל חטאו ע"פ ההוראה הזו (לפני שב"ד חזרו בהם) אינו נחשב יחיד שעשה בהוראת ב"ד, ועי' ציון 196, ועי' באר שבע הוריות ג ב ד"ה מאי טעמא.
  191. ↑ ברייתא הוריות ג ב; ספרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ג.
  192. ↑ רש"י שם ד"ה תניא.
  193. ↑ משנה וברייתא הוריות ג ב; ספרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ג.
  194. ↑ ע"ע אשם תלוי. עי' ד' ר' זירא בגמ' שם: משל דר"א למה הדבר דומה, ורש"י שם ד"ה ר' אלעזר וד"ה רבי אלעזר וד"ה לאדם שאכל. ועי' גמ' שם ד א, ורש"י שם ד"ה ולא מבעיא, בטעם הצד שהוא נחשב תולה בעצמו, שהיה לו לדעת שבית דין חזרו בהם, וזה לא רק לסוברים שהקהל הוא שמביא את פר-העלם-דבר של צבור (עי' ציון 286 ואילך, מחלוקת תנאים) שאז ודאי הדבר מפורסם, והיה לו לשמוע ולדעת, אלא אף לסוברים שבית הדין הוא המביא, ולא הקהל, שהדבר אינו מפורסם כל כך, עדיין היה לו לשאול מדוע בית דין מביאים פר, ולדעת שחזרו בהם.
  195. ↑ עי' משנה שם ג ב, וד' רבי עקיבא ובן עזאי במשנה שם, ורש"י שם בבאור דבריהם.
  196. ↑ רמב"ם שגגות פי"ד ה"ה. ועי' ראב"ד שם (וכן דעת הרמב"ם שם, עי' כ"מ שם) שזה דוקא כשחטאו רוב הקהל, ונתחייבו ב"ד בפר-העלם-דבר, אבל אם לא חטאו רוב הקהל, היחיד נחשב יחיד שעשה בהוראת ב"ד, שלהלכה הוא חייב קרבן יחיד, עי' ציון 97, ועי' רש"י שבציון 190, שנ' שסובר שאפ' כשחטאו רוב הקהל בתחילה, היחיד שחטא אחר שב"ד חזרו בהם נחשב יחיד שעשה בהוראת ב"ד.
  197. ↑ עי' ד' ר"ע ובן עזאי במשנה הוריות ג ב, ורבא שם ד א בבאור מחלוקתם, ורש"י שם ד"ה איכא בינייהו.
  198. ↑ רמב"ם שם.
  199. ↑ ברייתא הוריות ג ב; ספרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ג.
  200. ↑ ע"ע אשם תלוי.
  201. ↑ עי' ד' ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא בהוריות ד א: משל דסומכוס למה הדבר דומה, ורש"י שם ג ב ד"ה איכא בינייהו ושם ד א ד"ה ספק משחשיכה וד"ה לא משכח. ועי' גמ' שם ד א, ורש"י שם ד"ה ולא מבעיא (השני) בטעם שאין צד שהוא תולה בעצמו ממש, שלא היה לו לדעת שבי"ד חזרו בהם, ולא רק לסוברים שב"ד הם שמביאים את פר-העלם-דבר של צבור (עי' ציון 286 ואילך, מחלוקת תנאים) שאז הדבר אינו מפורסם, אלא אף לסוברים שהציבור מביאים אותו, שהדבר מפורסם, עדיין יתכן ששאל ולא מצא מי שיאמר לו.
  202. ↑ עי' ד' ר' יוחנן שם: אשם תלוי איכא בינייהו, ורש"י שם ד"ה איכא בינייהו.
  203. ↑ עי' לעיל, שר"ש אמר כן מטעם אחר.
  204. ↑ עי' ציון 91 ואילך, מחלוקת תנאים.
  205. ↑ הוריות ב א.
  206. ↑ עי' הוריות שם, השיטה הראשונה בדעת רבא, שדייק כן מלשון המשנה שם: והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, שהיה צריך לכתוב: ועשה על פיהם, שוגג למה לי, לרבות שאף יחיד שטעה פטור.
  207. ↑ רש"י שם ד"ה אמר רבא וד"ה רב אמר.
  208. ↑ הוריות שם. וע"ש שאין לפטרו מחמת שאינו שב מידיעתו (ע"ע זבח רשעים וע' חטאת וע' שגגות וע' שוגג), לפי שמאחר וכשידעו בי"ד הם יחזרו בהם ואף הוא יחזור עמהם, הוא נחשב שב מידיעתו.
  209. ↑ הוריות שם: איכא דאמרי אמר רבא, שדייק כן מלשון המשנה שם: והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, שהיה צריך לכתוב: ועשה על פיהם, שוגג למה לי, אלא שוגג על פיהם הוא שפטור, אבל נתחלף לו חייב.
  210. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אבל שוגג וד"ה ור' יוחנן. על דוגמאות נוספות של התולה בעצמו, ועל מקור דינם, עי' ציונים 146, 153.
  211. ↑ הוריות שם ושם ד ב.
  212. ↑ רמב"ם שגגות פי"ג ה"ה.
  213. ↑ עי' ציון 205 ואילך.
  214. ↑ במדבר טו כו.
  215. ↑ רבא בהוריות ב א. ועי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"ה, וכ"מ שם.
  216. ↑ עי' ציון 205 ואילך.
  217. ↑ תוס' הוריות ב א ד"ה עד שיהיו.
  218. ↑ ירושלמי הוריות פ"א ה"ב: תולדות הורייה. ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכז סי"ב וי"ג, שהבבלי אינו סובר כן.
  219. ↑ פני משה שם ד"ה אין תימר.
  220. ↑ ויקרא ד יג.
  221. ↑ ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ב, הובא בתוס' הוריות ב א ד"ה הורו ב"ד; עי' ד' חכמים במשנה שם ה א, ועי' גמ' שם ה ב, שחכמים שבמשנה הם רבי שמעון; תוספתא הוריות פ"א; ועי' ברייתא שם ג א: הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים, וגמ' שם: ואיבעית אימא שבט שעשה בהוראת בית דינו וגו', שר"מ סובר שפטורים מקרבן ציבור.
  222. ↑ רש"י הוריות ה א ד"ה וחכמים.
  223. ↑ עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"א.
  224. ↑ על בתי הדינים של השבטים ע"ע בית דין.
  225. ↑ עי' ספרי במדבר שלח פיסקא קיא: רוב השבט ככל השבט.
  226. ↑ משנה הוריות ה א וברייתא שם ב; ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיא, וע"ש שנ' שאף ר' יאשיה ור' יונתן סוברים כן. ועי' ברייתא שם ג א: הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים, וגמ' שם: ואיבעית אימא שבט שעשה בהוראת בית דינו וגו', שחכמים שם סוברים כרבי יהודה, ור"מ חולק.
  227. ↑ עי' ציון 286 ואילך, מחלוקת תנאים.
  228. ↑ הוריות ג סוע"ע.
  229. ↑ הוריות ג א וב.
  230. ↑ הוריות ג ב: תיקו.
  231. ↑ רמב"ם שגגות פי"ג ה"ד.
  232. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם הוריות פ"א מ"ד. ועי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"ב.
  233. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"א ה"ג. ועי' תוס' סנהדרין טז ב ד"ה אחד.
  234. ↑ עי' רש"י הוריות ד ב ד"ה או שלא, ושם ז א ד"ה כשבה. ועי' תוס' שם ד ב ד"ה או.
  235. ↑ משנה הוריות ד ב; עי' שם ז סוע"א: הוראה דלהון ולא כלום, ורש"י שם ד"ה כשבה; ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ד; עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"א: לא היה ראש ישיבה עמהן.
  236. ↑ תנא דבי רבי ישמעאל, ורב ששת, בגמ' הוריות שם.
  237. ↑ עי' באר שבע הוריות שם ד"ה לא היה מופלא.
  238. ↑ עי' הוריות ז סוע"א: בעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד; רמב"ם שם.
  239. ↑ עי' להלן.
  240. ↑ משנה הוריות ד ב; רמב"ם שגגות פי"ג ה"א.
  241. ↑ ויקרא ד יג. רש"י הוריות שם ד"ה נאמר כאן.
  242. ↑ במדבר לה כד וכה. רש"י שם ד"ה ונאמר.
  243. ↑ משנה הוריות ד ב; ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות ג; רמב"ם שם. ועי' רמב"ם שם שהוסיף, שנאמר: אם מעיני העדה, עד שיהיו להם כעינים, ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכו סי"א, שתמה.
  244. ↑ ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכו סי"ט.
  245. ↑ משנה הוריות ד ב; עי' ספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות טז.
  246. ↑ עי' משנה שם ה א וספרא שם: ז' שבטים או רובם, וברייתא שם: ז' שבטים שחטאו, ורש"י שם ד"ה הורו בית דין ור"ח שם (הודפס ו א) וקר"א שם ד ב ד"ה והא דבמתני', בבאור שי' רבי מאיר; עי' ברייתא שם ג א: הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים, וגמ' שם: ואיבעית אימא כגון שחטאו ששה והן רובו של קהל או שבעה וגו', ור"מ פוטר.
  247. ↑ תוספתא הוריות פ"א; רש"י הוריות ג א ד"ה רבי שמעון.
  248. ↑ ברייתא הוריות שם; תוספתא הוריות פ"א; ספרא שם; עי' ברייתא הוריות ה ב: מה הן מביאין פר אחד, וגמ' שם בבאורה, שמדובר בששה שבטים שהם רוב קהל, וכשיטת רבי שמעון בן אלעזר, שמביאים פר; עי' ברייתא שם ג א: הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים, וגמ' שם: ואיבעית אימא כגון שחטאו ששה והן רובו של קהל או שבעה וגו', וחכמים הם דעת רבי שמעון בן אלעזר, שמחייב. ועי' ירושלמי הוריות פ"א ה"ז, שלדעת ברבי שמעון בן אלעזר רוב קהל נחשבים צבור דוקא כשהם לפחות ששה שבטים, היינו חצי מהשבטים, ולא כשהם חמשה שבטים או פחות, אבל עי' רש"י שם ד"ה ור"ש, ובאר שבע שם ד"ה חטאו, שרוב קהל נחשבים צבור אפ' כשהם מיעוט שבטים, ולא רק כשהם ששה שבטים, וכ"מ ברמב"ם שגגות פי"ב ה"א וכ"מ שם.
  249. ↑ במדבר טו כד.
  250. ↑ במדבר שם כו.
  251. ↑ הוריות ה א, ורש"י שם ד"ה ור"ש בן אלעזר מ"ט.
  252. ↑ רמב"ם שגגות פי"ב ה"א ופי"ג ה"ב. ועי' כ"מ שם פי"ב ה"א, שפסק כרבי שמעון בן אלעזר בזה, ועי' לח"מ שם.
  253. ↑ עי' להלן.
  254. ↑ עי' הוריות ה ב, שנסתפקו אם לר"ש חייב אפ' כשחטא שבט אחד, ופשטו ממשנה שם א: הורו בי"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן וגו' וחכמים אומרים אין חייבים אלא על הוריות בי"ד הגדול בלבד (עי' ציון 220 ואילך), והעמידו שחכמים הם רבי שמעון, ומדויק שלדעתו בהוראת בי"ד הגדול אפ' שבט אחד חייב.
  255. ↑ עי' משנה שם ה א, שלדעתו שבט אחד שעשה בהוראת בית דינו חייב, וברייתא שם וספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות יג (שנ' שמדברת בהוראת בי"ד הגדול, אבל עי' מהרש"א שם) שאפ' כשלא חטאו אלא שני שבטים, חייבים, ורש"י שם ד"ה חטאו שני שבטים, שה"ה כשחטא שבט אחד, וברייתא שם ה ב ובספרי שלח פיסקא קיא: שבט שעשה וגו' בהוראת ב"ד הגדול אפ' שאר שבטים חייבים. ועי' ספרי שם, שאף ר' יונתן סובר כר' יהודה, ששבט שעשה בהוראת בית דינו חייב.
  256. ↑ משנה הוריות ד ב וה א; עי' ברייתא שם ה א וספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות טז, שכשחטאו שבעה שבטים או רובם, ב"ד מביאים פר אחד.
  257. ↑ עי' משנה הוריות ד ב, שכשכל הקהל חטאו מביאים שנים עשר פרים או שנים עשר פרים ושעירים; עי' משנה וברייתא שם ה א וספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אותיות יג ויד, וכעי"ז ספרי פ' שלח פיסקא קיא (ושם שנ' שגם ר' יונתן סובר כן) שכשחטאו כמה שבטים, מביאים גם השבטים החוטאים וגם השבטים האחרים פרים, ומאירי שם ד ב שבע"ז מביאים פרים ושעירים. ועי' הוריות ה ב, שבתחלה נסתפקו בשבט אחד שחטא, אם שאר השבטים מביאים, ופשטו מברייתא (וכ"ה בספרי במדבר פיסקא קיא) שאף בזה שאר השבטים מביאים, וכן דייקו ממשנה שם ה א. ועי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א, שלא אמר רבי יהודה שמביאים יב קרבנות כשחטא שבט אחד או מיעוט השבטים, אלא כשחוטאים הם רוב הקהל, דהיינו ששבט אחד גדול כנגד כל הקהל, ועי' כ"מ ולח"מ שם וקר"א שם ד ב ד"ה ונראה דמטעם, בבאור טעמו. ועי' תוס' מנחות מה א ד"ה בשבעה, על הדין לפי רבי יהודה כשחטא מיעוט שבט.
  258. ↑ עי' ספרי במדבר שלח פיסקא קיא: רוב השבט ככל השבט.
  259. ↑ משנה שם ה א; ברייתא שם ה ב; ספרי במדבר פיסקא קיא בשם ר' יונתן ור' יהודה. ועי' ד' ר' יאשיה בספרי שם, הובא ברמב"ן במדבר טו כה, שכששבט עשה בהוראת בית דינו ועשו עמו שבטים אחרים מביאים עמו על ידיו, שנאמר: והם הביאו את קרבנם, ועי' רבינו הלל על הספרי שם, בבאור שיטת זו, שמאחר ונתלו בהוראת בית הדין של אותו השבט, אינם מביאים קרבנות יחיד אלא חייבים פר העלם דבר.
  260. ↑ ויקרא ד יג.
  261. ↑ ויקרא שם יד.
  262. ↑ הוריות ה א: ד' קהל כתיבי, ורש"י שם ד"ה ד' קהל.
  263. ↑ הוריות שם. ועי' כעי"ז ברייתא שם בתחילת העמוד ובספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אותיות יג יד: הקהל חייב, וכל קהל וקהל חייב וגו' לחייב על כל קהל וקהל.
  264. ↑ רש"י שם ד"ה לחייב.
  265. ↑ עי' להלן על המקור ששבט נקרא קהל.
  266. ↑ הוריות שם.
  267. ↑ ציון 40 ואילך.
  268. ↑ הוריות שם.
  269. ↑ רש"י שם ד"ה וחד להוראה.
  270. ↑ הוריות שם.
  271. ↑ עי' דבריו במשנה שם ה א, וספרי פ' שלח פיסקא קיא, שכשחטאו יב שבטים מביאים יג קרבנות, אחד לכל שבט חוטא ואחד לב"ד, וספרי שם שבע"ז ב"ד מביאים עליהם פר ושעיר, ומשנה שם ובברייתא שם ובספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות טו, שכשחטאו ז שבטים מביאים ח קרבנות, אחד לכל שבט חוטא ואחד לב"ד.
  272. ↑ עי' ברייתא הוריות ה ב: רבי שמעון אומר שני פרים, וגמ' שם בבאורה: הכא במאי עסקינן כגון שחטאו ששה שבטים והן רובו של קהל, ורש"י שם ד"ה אמרי. ועי' תוס' שם ד"ה כגון.
  273. ↑ ויקרא ד יד.
  274. ↑ ויקרא שם יג.
  275. ↑ ברייתא שם וספרא שם, ורש"י שם ד"ה מה הקהל וד"ה אף קהל, בבאורה.
  276. ↑ עי' ציון 260 ואילך.
  277. ↑ הוריות ה א, ורש"י שם ד"ה ג' קהל.
  278. ↑ עי' להלן המקור ששבט נקרא קהל.
  279. ↑ הוריות ה א, ורש"י שם ד"ה ור"ש. ועי' תוס' שם ד"ה ור"ש, גירסא אחרת.
  280. ↑ עי' ציונים 263 ואילך, 278.
  281. ↑ בראשית מח ד.
  282. ↑ הוריות ה ב. ועי' תוס' שם ד"ה הנני.
  283. ↑ עי' ציון 223 שלהלכה אין ציבור חייבים אלא בהוראת בית דין הגדול.
  284. ↑ עי' ציון 252 שלהלכה בפחות מזה בשגגת הוראה בציבור אין מביאים קרבן כלל.
  285. ↑ רמב"ם שגגות פי"ב ה"א, ועי' כ"מ ולח"מ שם בבאור דבריו, שבזה פסק כרבי יהודה.
  286. ↑ עי' משנה הוריות ד ב: מביאין פר, ושם ה א: מביאין פר ושעיר, ורש"י שם ד ב ד"ה הורו, ושם ה א ד"ה הורו, שב"ד מביאים; עי' ברייתא הוריות ה א: ב"ד מביאין על ידיהם פר והן פטורין, וכעי"ז בספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות טז; עי' ברייתא הוריות ג א: הורו ועשו ר"מ פוטר, וגמ' שם: ואיבעית אימא הורו בית דין ועשו וגו', ורש"י שם ד"ה צבור מייתי, שהכוונה שר"מ פוטר את הקהל מלהביא, לפי שב"ד לבדו מביא. ועי' משנה שם ז א, ורש"י שם ד"ה נתכפר, שסתם משנה שם סוברת כר"מ.
  287. ↑ ויקרא ד יד.
  288. ↑ ויקרא שם יג.
  289. ↑ עי' ציון 40 ואילך.
  290. ↑ ברייתא שם, ורש"י שם ד"ה אף קהל (עם הגהת הב"ח) בבאורה; ספרא שם. ועי' הוריות ה א, שאע"פ שיש שדורשים מהתיבות "הקהל" דרשות נוספות מייתור האות ה' שבתחילת התיבות, עי' ציונים 262, 279, ר"מ חולק עליהם וסובר שהתיבות משמשות רק לגזרה שוה. ועי' תוס' שם ד"ה ור"ש, גירסא אחרת.
  291. ↑ משנה הוריות ד ב, ה א, וברייתא שם ה א.
  292. ↑ ברייתא הוריות ה א וספרא דבורא דחובה פרשה ד סוף פ"ה אות טו, וכעי"ז משנה הוריות שם; עי' ברייתא הוריות ג א: הורו ועשו וגו' וחכמים מחייבים, וגמ' שם: ואיבעית אימא הורו בית דין ועשו וגו', שחכמים הם רבי שמעון, והכוונה שמלבד מה שב"ד מביאים, הוא מחייב אף את הקהל להביא.
  293. ↑ עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א, וכ"מ שם בבאור דבריו. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ה סי' רכב, בבאור ד' הרמב"ם.
  294. ↑ בראשית מח ד.
  295. ↑ רב אחא ברבי יעקב בהוריות ו ב, וע"ש שנ' שאביי מסכים לדבריו.
  296. ↑ ע"ע לוי. עי' הוריות שם ורש"י שם ד"ה ונתתיך.
  297. ↑ עי' ציון 257 ואילך.
  298. ↑ אביי בהוריות שם.
  299. ↑ בראשית מח ו.
  300. ↑ רבא בהוריות ו ב.
  301. ↑ רש"י שם ד"ה והא כתיב.
  302. ↑ עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"ב.
  303. ↑ הוריות ו א: דחטאו והדר חטאו.
  304. ↑ רב אסי בהוריות ג א; רמב"ם שגגות פי"ג ה"ב.
  305. ↑ רש"י שם ד"ה אמר רב אסי וד"ה הלך.
  306. ↑ מלכים א ח סה.
  307. ↑ הוריות שם. ועי' תוס' שם ד"ה קהל, שאע"פ שאין למדים ד"ת מד' קבלה, ע"ע דברי קבלה, כאן למדים לפי שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא, ע"ע גלוי מלתא.
  308. ↑ עי' 390 ואילך, לענין כהן-משיח, וע"ע נשיא.
  309. ↑ עי' ציון 396 ואילך, וע"ע נשיא.
  310. ↑ עי' הוריות ג א: פשיטא מרובים ונתמעטו וגו', ורש"י שם ד"ה פשיטא. ועי' ציון 311. ועי' הוריות ו א: ודלמא מעוטי וגו', ורש"י שם ד"ה ודלמא מעוטי וד"ה הא לא, שחטאת צבור של שגגת הוראה, כשמתו רוב הציבור אינה קרבה, אבל כשמתו מיעוט מן הציבור קרבה. ועי' תוס' הוריות ג א ד"ה אלא כי, שנסתפקו לסוברים שבית הדין הם שמביאים את הקרבן, ולא הקהל, עי' ציון 286, מה הדין כשמתו חלק מהציבור קודם שנודע החטא, ולא נשאר רוב, אבל בית הדין נשאר, אם מאחר שבית הדין הם שמביאים, והם קיימים, יביאו, או שמאחר ואין רוב ציבור קיים בעת שנודע, אין מביאים.
  311. ↑ עי' הוריות ג א, וע"ש שבתחלה הסתפקו לדעת רבי שמעון שבציון 310, שסובר שבמרובים ונתמעטו הולכים אחר זמן הידיעה, אם אף במועטים ונתרבו נלך אחר זמן הידיעה, ויתחייבו כשנודע להם אחר שנתרבו, ופשטו שאפ' לרבי שמעון אין הולכים אחר הידיעה לבדה, אלא צריך חטא וידיעה בזמן המחייב.
  312. ↑ ברייתא הוריות ו א.
  313. ↑ עי' ציון 286.
  314. ↑ הוריות ו א.
  315. ↑ ע"ע חטאות המתות. עי' ד' אביי בהוריות שם, ועי' מסקנת הגמ' שם ו ב, שר"ש סובר שחטאת שותפים שמתו בעליה אינה מתה.
  316. ↑ ציון 20.
  317. ↑ עי' ברייתא הוריות ג א: הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים, ורב פפא שם בבאור מחלוקתם, ורש"י שם ד"ה צבור מייתי, בבאור דבריו; עי' רמב"ם שגגות פי"ג ה"ב, וכ"מ ולח"מ שם בבאור דבריו. ועי' ר"ח הוריות שם (הודפס שם ג ב, ד א) ומרומ"ש שם ג א, שפי' להפך, ועי' מהרש"א ורש"ש שם.
  318. ↑ רמב"ם שם.
  319. ↑ עי' להלן.
  320. ↑ עי' משניות הוריות ו ב, ח א, ט א; רמב"ם שגגות פט"ו ה"א.
  321. ↑ ציון 358.
  322. ↑ ציון 35 ואילך.
  323. ↑ במדבר טו כו.
  324. ↑ ספרי במדבר שלח פיסקא קיא.
  325. ↑ משנה הוריות ט א; עי' הוריות ז ב: וכ"ש הוא בעבודת כוכבים וגו' דהוא שעירה; עי' ברייתא שם ז ב: ושוין שבשעירה; רמב"ם שגגות פט"ו ה"ג.
  326. ↑ במדבר טו כז.
  327. ↑ הוריות שם: ושוין שבשעירה כיחיד מנלן וגו'.
  328. ↑ ברייתא הוריות ז ב, וכעי"ז מחלוקת רבי (או רבי מאיר) וחכמים בתוספתא שם פ"א. ועי' גמ' שם, שבתחלה חשבה לדייק ממשנה כרבי, ודחתה.
  329. ↑ רמב"ם שגגות פט"ו ה"ג.
  330. ↑ במדבר טו כח.
  331. ↑ הוריות ז ב.
  332. ↑ רש"י שם ד"ה מאי.
  333. ↑ הוריות שם.
  334. ↑ רש"י שם ד"ה ורבנן וד"ה יצא משיח.
  335. ↑ משנה הוריות ו ב; עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"א.
  336. ↑ עי' ציון 20 ואילך.
  337. ↑ משנה הוריות ז ב; ברייתא שם ז א; עי' משנה שם ו ב, ורש"י שם ד"ה הורה; ספרא דבורא דחובה פרשה ב פרק ב אות א ואילך; רמב"ם שם ה"א וה"ב. ועי' ציון 328, שבע"ז י"ס שכהן-משיח חייב אף בשגגת מעשה בלא העלם דבר.
  338. ↑ משנה הוריות ו ב; עי' רמב"ם שם ה"ב.
  339. ↑ עי' ציון 104 ואילך.
  340. ↑ משנה שם ז א; רמב"ם שם ה"א. ועי' ירושלמי הוריות פ"ב ה"ב, שאם הורו בי"ד להתיר מקצת איסור, והורה הוא אחריהם להתיר לעצמו את החצי השני, ודאי שהוראתו נחשבת עקירת כל הגוף, אלא שהירושלמי נסתפק בהורה הוא תחלה להתיר מקצת, ובי"ד התירו אחריו את השאר, אם נחשב עבורו כעקירת הכל, ועי' פנ"מ שם ד"ה הורו ב"ד וד"ה פשיטא וד"ה אלא וד"ה או מאחר, ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכט סי"ז וסי"ח.
  341. ↑ עי' ציון 54 ואילך.
  342. ↑ משנה הוריות ח א ומשנה שם ט א; רמב"ם שם ה"א.
  343. ↑ ציון 386.
  344. ↑ ויקרא ד ג.
  345. ↑ ברייתא הוריות ו ב, ז א, ז ב, ח א; ספרא דבורא דחובה פרשה ב פ"ב אות א. ועי' רש"י הוריות ז ב ד"ה ותסברא, שזה המקור אף למשיח בע"ז, שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ועי' באר שבע שם ד"ה ותסברא, שתמה על דבריו, שהרי בגמ' אמרו מקור אחר לזה, עי' ציון 348 ואילך.
  346. ↑ עי' ציון 325.
  347. ↑ במדבר טו כז.
  348. ↑ הוריות ח א.
  349. ↑ עי' ציון 54 ואילך.
  350. ↑ עי' רש"י שם ד"ה וילמוד (השני). ועי' ציון 345, שרש"י אמר מקור אחר לזה.
  351. ↑ במדבר טו כט.
  352. ↑ במדבר טו כז.
  353. ↑ עי' ד' רבי יהושע בן לוי בברייתא ביבמות ט א ובהוריות ח א, וגמ' שם: אשכחן יחיד נשיא ומשיח בין בעבודת כוכבים בין בשאר מצוות, ורש"י שם ושם ד"ה תורה אחת וד"ה מה וד"ה אשכחן.
  354. ↑ עי' הוריות ט ב: מי פטר ליה מפר, ורש"י שם ד"ה א"ל ר"ע, ורש"י שם ח ב ד"ה אין ב"ד (הראשון) וסוף ד"ה ר"ע אומר, ושם ט א ד"ה תניא ר"ע אומר. ועי' תוס' הרא"ש שם ט ב ד"ה א"ל רב כהנא, וקר"א שם ד"ה לא אמר, שחולקים בדעת ר"ע וסוברים שאינו מביא פר.
  355. ↑ עי' ד' רבי שמעון במשנה ובברייתא הוריות ט א, ורש"י שם ח ב ד"ה אין ב"ד (הראשון). ועי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"א, שכהן-משיח חייב פר דוקא על דבר שיחיד חייב עליו חטאת קבועה. ועי' רש"י שבועות יד ב ד"ה שאין חייבין, שסתם שמשיח פטור מפר על טמאת מקדש וקדשיו.
  356. ↑ ציון 87 ואילך.
  357. ↑ עי' ר"י מלוניל הוריות ו ב.
  358. ↑ משנה הוריות ו ב; רמב"ם שגגות פט"ו ה"ב.
  359. ↑ עי' משנה שם, ורש"י שם ד"ה הורה, וברייתא שם ו ב, ז א. ועי' ציון 337.
  360. ↑ ויקרא ד כז.
  361. ↑ ברייתא הוריות יא א; ספרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ו; רמב"ם שם ושם ה"ג.
  362. ↑ עי' משנה הוריות ו ב, ואביי בגמ' שם בבאורה; רמב"ם שגגות פט"ו ה"ב. ועי' הוריות שם וברש"י שם ד"ה מהו דתימא, שיש חידוש בדבר, שהיה מקום לומר שנחשב מזיד.
  363. ↑ ויקרא ד ג.
  364. ↑ ברייתא הוריות ז א; ספרא דבורא דחובה פרשה ב פ"ב אות ה; עי' תוספתא שם פ"א: הוריות כהן-משיח חייבים.
  365. ↑ עי' משנה הוריות ז א; רמב"ם שגגות פט"ו ה"ד. ועי' רמב"ם שם שזה דוקא אם סמך גם על הוראתם, ועי' קר"א הוריות שם ד"ה ומעתה נבא, בבאור דבריו. ועי' רמב"ם שם, שאם ב"ד אינם מביאים קרבן, אלא החוטאים מביאים, הכהן המשיח פטור, שהרי אינו צריך כפרה בפני עצמו. ועי' ירושלמי הוריות פ"ב ה"ב: אכל משחזרו בהן ב"ד, ופנ"מ שם ד"ה אכל משחזרו, שספק הוא בירושלמי אם ב"ד חזרו מהוראתם ואח"כ חטא הכהן, הם הוא נחשב שהורה עם הצבור או בעצמו, וע"ש פנ"מ שם שהספק לא נפשט, ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכט סי"ט ואילך, שפי' ד' הירושלמי בע"א.
  366. ↑ ויקרא ד ג.
  367. ↑ ברייתא הוריות ז א, ורש"י שם ד"ה ת"ל; ספרא דבורא דחובה פרשה ב פ"ב אותיות ז ח. ועי' משנה שם, ורש"י שם ד"ה נתכפר לו עם הצבור, שסברא היא, שכן מצינו בדברים הרבה ששוה משיח לב"ד, עי' ציון 335 ואילך, ולפיכך אף כשהורה עם הצבור הוא מתכפר עם הצבור, ועי' ערוה"ש העתיד שגגות סי' רכט ס"ט, בבאור ד' רש"י.
  368. ↑ עי' משנה הוריות ז א, וד' אביי ורבא שם ב (לגי' ר"ח שם, הודפס שם ט א, ועי' דק"ס) ורש"י שם א ד"ה הורה וד"ה נתכפר, ועי' תוס' שם ד"ה דיתבי, גי' אחרת; עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"ה.
  369. ↑ הוריות ז ב, ור"ח שם (הודפס שם ט א) בבאור דבריהם.
  370. ↑ עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"ה.
  371. ↑ הוריות ז ב.
  372. ↑ רש"י שם ד"ה בטעמייהו.
  373. ↑ הוריות שם.
  374. ↑ הוריות שם.
  375. ↑ ע"ע חֵלב ציון 433 ואילך.
  376. ↑ רש"י שם ד"ה אף על גב.
  377. ↑ הוריות שם. ועי' רש"י שם ד"ה הוא בחלב, הטעם שהוראה בחלב נחשבת דבר שאין הצדוקים מודים בו, ע"ע דבר שהצדוקים מודים בו.
  378. ↑ הוריות שם. ועי' רש"י שם ד"ה והן בדם, הטעם שהוראה בדם נחשבת דבר שאין הצדוקים מודים בו, ע"ע דבר שהצדוקים מודים בו.
  379. ↑ עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"ה. ועי' כ"מ ולח"מ ומל"מ שם, על טעמו של הרמב"ם.
  380. ↑ ציון 232.
  381. ↑ עי' הוריות ז א: לאו מופלא וגו' הוראה דידיה ולא כלום היא; עי' רמב"ם שגגות פט"ו ה"א: והוא שיהיה חכם מופלא.
  382. ↑ עי' ציון 361. רש"י שם ד"ה והא הוראה.
  383. ↑ רש"י הוריות ז א ד"ה והא הוראה.
  384. ↑ עי' ציון 335 ואילך.
  385. ↑ עי' ציון 235.
  386. ↑ עי' תוס' הוריות ז א ד"ה ואי.
  387. ↑ משנה הוריות ט ב; עי' משנה מגילה ט ב, ורמב"ם שגגות פט"ו ה"ז. ועי' לח"מ שם.
  388. ↑ ויקרא ד ג.
  389. ↑ ברייתא הוריות י א; ספרא דבורא דחובה פרשה ב פ"ב אות ו.
  390. ↑ ת"ק במשנה הוריות י א.
  391. ↑ ויקרא ד ג.
  392. ↑ ברייתא הוריות י א.
  393. ↑ עי' ברייתא שם, ורש"י שם ד"ה אם הכהן וד"ה פרט.
  394. ↑ רמב"ם שגגות פט"ו ה"י.
  395. ↑ עי' הוריות יא א: אליבא דרבנן דאזלי בתר חטאה לא תבעי לך, ורמב"ם שם.
  396. ↑ משנה הוריות שם.
  397. ↑ עי' הוריות ג א, וכתובות מה ב, ורש"י הוריות שם י א ד"ה ר"ש ורש"י כתובות שם ד"ה אימור. ועי' הוריות יא א, ספק לדעת רבי שמעון כשאכל ספק חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ונודע לו לאחר מכן, אם מביא אשם תלוי.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שגגת_הוראה&oldid=160708"