אנציקלופדיה תלמודית:מעמר

הגדרת הערך - איסור מלאכת עימור בשבת וביום טוב^[1].

המלאכה וגדרה

מעמר, היינו קיבוץ שיבולים לעומרים^[2], וכן קיבוץ שאר דברים, כגון מיני פירות וירקות וצבירתם יחד^[3], הוא אחד משלושים ותשעה אבות-מלאכות* האסורים בשבת שמנו חכמים במשנה^[4], וחשוב אב מלאכה לפי שהיה במשכן - ומלאכות שהיו במלאכת משכן הן החשובות אבות מלאכות^[5] - שהיו מקבצים וצוברים יחד את סממני הצבע מן השדה לאחר קצירתם^[6].

קיבוץ עומרים לגדיש

קיבוץ העומרים הקטנים זה על זה לעשות מהם גדיש, כתבו ראשונים שאף הוא בכלל מעמר^[7]. ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שכיון שכבר נעשתה בתבואה זו מלאכת עימור כשקיבצו בתחילה את השיבולים ועשו מהם עומרים, אין עימור אחר עימור - בדומה למה שמצינו במלאכות שבת נוספות^[8] - ואין העימור השני חשוב עימור אלא אם כן מחדש בו דבר שלא היה בתחילה, שבתחילה העומרים לא היו קשורים כל אחד בפני עצמו, וכשמקבצם לגדיש קושרם^[9]. ויש שכתבו, שאף על פי שכבר נעשתה בתבואה זו עימור, יש בהמשך עימורה, היינו בקיבוץ העומרים לגדיש, משום מלאכת מעמר, אף אם אינו מחדש בו דבר^[10], כיון שכן היא דרך האיכר, בתחילה עושה עומרים, ואחר כך מקבצם לגדיש^[11].

שיעור הפיזור

אף דברים שאינם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה, כל שאינם בצבור אחד, כתבו אחרונים, שיש באיסופם לצבור אחד משום מעמר, שכן דרך המעמר אחרי הקוצר, שצובר השיבולים המונחים קרובים זה לזה^[12].

בלא חיבור

קיבוץ דברים והנחתם יחד בלא לחברם, נחלקו ראשונים אם חשוב מעמר: א) יש סוברים שמגדר מלאכת מעמר הוא שיחבר יחד - עד שיהיו ניטלים כאחד^[13] - את הדברים שמקבץ, כגון שיקשור את השיבולים שאוסף לאגודה אחת, או שידביק את הפירות יחד עד שייעשו גוף אחד, אבל המעמיד ערימת שיבולים או פירות בלא לחברם, אינו חשוב מעמר^[14], ששיבולים המקובצות יחד בלא שנקשרו לאגודה אחת אינן קרויות עומר^[15], או שאף אם קרויות עומר, לענין מלאכת שבת, שמלאכת-מחשבת* אסרה תורה, צריך שהמלאכה תהיה חשובה, והיינו על ידי קשירה דוקא^[16]. ומלח שיש בצבירתו משום מעמר - לסוברים כן^[17] - הוא משום שלא שייך בו עימור אלא באסיפתו בלא חיבור^[18], או שאף עימור במלח אינו אלא באופן שלאחר קיבוצו הוא נעשה חתיכה אחת, על ידי שדוחקים אותו יחד, או אף בלא דחיקתו, על ידי שמניחים הרבה מלח זה על זה^[19]. ב) ויש סוברים שמלאכת מעמר היא בקיבוץ הדברים יחד אף בלא חיבור ביניהם^[20]. ומכל מקום, בדבר שהדרך לקושרו לאחר אסיפתו, יש שכתבו בדעת ראשונים, שאינו חשוב עימור עד שיקשרנו^[21]. וכן אם אין קיבוץ הדברים מתקיים בלא קשירתם יחד, כגון שיתפזר על ידי הרוח, יש שכתבו שאין חייבים עליו עד שיעשנו באופן המתקיים - שכל מלאכה שאינה מתקיימת, אינה חשובה מלאכה בשבת^[22] - כגון שיקשור הדברים יחד או שיניח עליהם דבר כבד או שיכניסם לתוך כלי^[23], ומכל מקום מדרבנן אסור לעמר אף באופן שאינו מתקיים^[24], ולכן המקבץ שיבולים לעשות מהם עומרים, ואינו קושר העומרים, כיון שעומדים להתפזר ברוח, אין בו משום מעמר אלא מדרבנן^[25], אבל המקבץ עומרים קטנים, שכל אחד קשור בפני עצמו, לעשות מהם גדיש, כיון שעומרים קשורים אינם מתפזרים ברוח, והגדיש יתקיים אף בלא קשירת כל העומרים יחד, חייב אף בלא קשירה^[26]. ולפי זה, קיבוץ דברים ביד האדם אין חייבים עליו, שחשוב עימור שאינו מתקיים, שאין העימור מתקיים אלא כל זמן שאוחזם האדם בידו, ואינו דומה לקשירה, שעל ידי קשירה העימור מתקיים מאליו^[27]. ויש סוברים שאף קיבוץ דברים ביד האדם יש בו משום עימור^[28]. על המדבק פירות יחד, שהוא תולדה של מעמר^[29], שיש שכתבו שכיון שהוא מדבקם ומחברם יחד, יש בהם עימור אף כשאינו אוספם ממקום גידולים - אף לסבורים שאין עימור אלא ממקום גידולו^[30] - עי' להלן^[31].

חיבור דברים צבורים

חיבור דברים שכבר מכונסים יחד, עד שנעשים גוף אחד, כגון דיבוק פירות שכבר היו צבורים יחד מערב שבת, יש שכתבו בדעת ראשונים שיש בו משום עימור, אף על פי שאינו אוספם כלל, שחיבורם יחד חשוב עימור^[32], שמלאכת מעמר כוללת שתי פעולות, שעל כל אחת חייבים בפני עצמה: א. איסוף דברים מפוזרים וצבירתם במקום אחד, כגון איסוף השיבולים לאחר קצירתם. ב. חיבור יחד של דברים המכונסים כבר, כגון קשירת השיבולים לעומרים או דיבוק פירות יחד^[33].

שלא ממקום גידולו

עימור של דבר שלא ממקום גידולו, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שאין עימור אלא בקיבוץ דברי ממקום גידולו^[34], כגון שמעמר השיבולים שבקמה לאחר קצירתה^[35], או שמקבץ פירות ממקום שנפלו שם מהאילן^[36], ואף אם זזו מעט ממקום גידולם, כל שדרכם להיות שם בשעת עימורם חשוב מקום גידולם^[37], שמלאכת-מחשבת* אסרה תורה בשבת, דהיינו מלאכת אומנות^[38], ולכן אינו חייב אלא כדרך שרגיל בעל השדה לעשותה, ודרכו לאסוף את הדבר ממקום גידולו^[39], וכפי שהיה במשכן^[40], ואף על פי שבמלאכות אחרות כגון בדש* או בבורר* חייב אף על פי שאין המלאכה נעשית במקום גידול הדבר, במלאכת מעמר שאין נעשה שום שינוי בגוף הדברים שמעמר, מלבד מה שמקרבם זה לזה, אינו חשוב מלאכה אלא באופן זה^[41], וכן הצובר מלח - לסוברים שיש עימור אף שלא בגידולי קרקע^[42] - אינו חייב משום מעמר אלא אם כן אוספו ממשרפות המים - היינו חריצים בקרקע שממשיכים לתוכם מי ים, והחמה שורפתם ונעשים מלח^[43] - שחשוב כמקום גידולו^[44], שהוא מקום יצירתו^[45], ומקום תחילת לקיטתו^[46]. ופירות ששטחם לייבוש, כגון צימוקים, יש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי, שיש בליקוטם לאחר שנתייבשו משום מעמר, שייבושם הוא גמר תיקונם, וכשלוקטם משם חשוב תחלת ליקוטם, כמלקט שבלים לעשות מהן עומרים^[47]. וכתבו ראשונים שעימור שלא ממקום גידולו מותר אף לכתחילה^[48], ואין חוששים שיבואו להתיר בטעות אף עימור ממקום גידולו, שאין אנשים מחליפים מקום במקום^[49]. ומן האחרונים יש שכתבו שעימור שלא ממקום גידולו אסור לכתחילה^[50] מדרבנן^[51], שנראה כמעמר^[52]. ב) ויש סוברים שאף קיבוץ דבר שלא ממקום גידולו חשוב מעמר^[53].

דיבוק פירות שלא ממקום גידולם

המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, שהוא תולדת מעמר^[54], יש שכתבו שאף לסוברים שאין עימור אלא ממקום גידולו^[55], יש בו משום מעמר אף כשאינו אוסף הפירות ממקום גידולם^[56], שלא אמרו שעימור הוא בקיבוץ דברים ממקום גידולם דוקא, אלא כשאוסף הדברים בלי לחברם יחד, אבל כשמדבקם עד שנעשים גוף אחד - או שמחברם באופן אחר, כגון על ידי קשירה^[57] - חשוב עימור אף שאינו ממקום גידולו^[58], שכיון שעושה שינוי בגוף הדבר, חשוב מלאכה^[59], או שלא אמרו שעימור הוא בקיבוץ דברים ממקום גידולם דוקא, אלא בדברים שדרך עימורם אינו אלא באופן זה, וכשאוספם שלא ממקום גידולם אין זו מלאכת אומנות, אבל פירות יבשים, שהדרך לדבקם כשאינם במקום גידולם, חשוב מלאכת אומנות אף באופן זה^[60]. ויש סוברים שאף המדבק פירות עד שנעשים גוף אחד אינו חייב אלא אם כן אוספם ממקום גידולם^[61].

צבירה שלא במקום גידולו

האוסף דבר ממקום גידולו, וצוברו במקום שאינו מקום גידולו, כגון בביתו, יש מן האחרונים שכתבו, שאף לסוברים שאין עימור אלא ממקום גידולו^[62], יש בכך משום מעמר, שאין צריך אלא שהאיסוף יהיה מהמקום בו גדל^[63].

עימור דברים שנתפזרו

דברים שנאספו וחזרו ונתפזרו, נחלקו ראשונים אם יש באיסופם בשנית משום מעמר: א) יש סוברים שיש באיסוף השני משום מעמר^[64], ואף לסוברים שאין עימור אלא בקיבוץ דבר ממקום גידולו^[65], אם חזרו ונתפזרו הדברים במקום גידולם, יש בהם משום מעמר, שהרי אוספם במקום גידולם^[66]. ב) ויש שכתבו שאין באיסוף השני משום מעמר^[67], וביארו אחרונים הטעם, לפי שמלאכת-מחשבת* אסרה תורה, דהיינו מלאכת אומנות, כדרך שרגילים הכל לעשותה^[68], וכשם שמטעם זה אין עימור אלא בקיבוץ דבר ממקום גידולו - לסוברים כן^[69] - ששם רגילים לעמר^[70], כך אין עימור אלא כשאוספו בסמוך לתלישתו מן הקרקע, כפי שרגילים לעשות, ולא לאחר שכבר נאסף וחזר ונתפזר, שאין זה אלא דרך מקרה^[71], ומכל מקום, דיבוק פירות עד שנעשים גוף אחד, שיש בו משום מעמר אף על פי שאינו אוספם ממקום גידולם - לסוברים כן^[72] - כמו כן יש בו משום מעמר אף על פי שהפירות כבר נאספו קודם לכן^[73]. ויש מן האחרונים שכתב בטעם שאין באיסוף השני משום מעמר, לפי שאין עימור אחר עימור - בדומה למה שמצינו במלאכות שבת נוספות^[74] - שכיון שכבר נעשתה בדברים אלו מלאכת מעמר פעם אחת, אין בהם עוד איסור מעמר, ולדעתם אף לדעת הסוברים שאיסור מעמר הוא אף שלא במקום גידולו, אין באיסוף השני משום מעמר, ומכל מקום, אם באיסוף השני מדבק הפירות יחד עד שנעשים גוף אחד, כיון שתוספת עימור זו עדיין לא נעשתה מעולם, יש בכך משום מעמר^[75].

עימור שלא לצורך תיקון הדבר ושמירתו

עימור שאינו לצורך תיקון הדבר שמעמר ושמירתו, אלא לצורך שימוש בו לאלתר - כגון קיבוץ קיסמים כדי להדליקם לאלתר, שאינו מקבצם אלא מחמת שטורח לו לזרוק כל קיסם לבדו למדורה, ולא בשביל תיקון הקסמים ושמירתם^[76] - יש מן הראשונים שכתבו שאין בו משום מעמר^[77], ואינו חשוב מעמר אלא כגון המעמר שיבולים, שמקבצם יחד לצורך תיקונם ושמירתם, כדי שלא תפזרם הרוח ולא ידרסו ברגלי אדם ובהמה, שכשהם מפוזרים כל שיבולת בפני עצמה נאבדת בקלות^[78]. וכן המקבץ פרחים שונים המונחים לפניו, ומסדרם יחד לנוי, יש מן האחרונים שמצדדים לומר, שכיון שאינו מקבצם כדי לעשות מהם ערימה, אלא כדי לסדרם בצורה יפה, שיתאימו זה לזה, אין זה מענין מלאכת מעמר^[79]. וכעין זה יש שכתבו, שעימור שאין דרך האיכר לעשותו בשדהו, כגון דיבוק בצלים חתוכים עם ביצים כדי לאוכלם יחד, אין בו משום מעמר^[80]. ויש חולקים וסוברים שאף עימור לצורך שימוש לאלתר, כגון דיבוק מיני אוכלים כדי לאוכלם לאלתר כשהם מדובקים, יש בו משום מעמר^[81], ולדעתם אסור לדבק יחד ביצים ובצלים חתוכים^[82].

עימור שלא בכוונה

עימור שלא בכוונה - כגון שכוונתו אינה אלא לפנות את המקום בו פזורים הפירות^[83] - יש מן הראשונים שכתבו, שאינו חשוב עימור^[84], ואף אם הוא פסיק רישיה שהעימור יֵעשה - ופסיק רישיה אסור אף בדבר שאינו מתכוין^[85] - במלאכת מעמר כשאינו מתכוין אינו חשוב מלאכה כלל, וכפי שמצינו במלאכות שבת נוספות^[86]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעתם, שאין הדברים אמורים אלא במעמר את הדבר שלא במקום גידולו - אף לסוברים שיש עימור אף שלא במקום גידולו^[87] - אבל המעמר במקום גידולו, אף על פי שאינו מתכוין לעמר חייב^[88].

עימור בלא השוויה וכיוון

עימור בלא להשוות את פני הדברים שצובר, שיהיו מכוונים, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב עימור^[89], מהם סוברים שאין הדברים אמורים אלא במעמר שלא במקום גידולו - אף לסוברים שיש עימור אף שלא במקום גידולו^[90] - אבל המעמר במקום גידולו, אף על פי שמעמר בלא כיוון חייב^[91]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאף כשאינו מתכוין לייפות את הדבר שמעמר ולהשוותו יש בו משום עימור^[92].

שיעורה

שיעור המעמר להתחייב עליו, לאכילת אדם כגרוגרת* - כשיעור שמצינו בדברי מאכל אף בשאר מלאכות שבת^[93] - לבהמה כמלוא פי הגדי, ולהסקה כדי לבשל ביצה קלה^[94], היינו כגרוגרת מביצת תרנגולת^[95]. המעמר מיני ריח, שיעורו בכל שהוא^[96].

מנין הדברים הנעמרים

המעמר שני דברים בלבד, ויש בהם יחד כשיעור האמור לענין חיוב, כתבו אחרונים שחייב משום מעמר^[97].

צירוף שיעור משתי ערימות

המעמר שתי ערימות שבשתיהן יחד יש כשיעור, נחלקו אחרונים אם מצטרפות לחיוב: יש סוברים שמצטרפות^[98], וכפי שמצינו במלאכות שבת נוספות ששני חצאי שיעור במקומות שונים מצטרפים לחיוב^[99]. ויש סוברים שאינם מצטרפים, שכיון שצירוף שתי הערימות יחד יש בו משום מעמר, חשוב מחוסר מעשה, כשם שהמוציא שני חצאי גרוגרת לשתי רשות-הרבים* שונות, שרשות-היחיד* מפסיקה ביניהן, פטור - לסוברים כן^[100] - כיון שצירוף שני חצאי הגרוגרת יש בו משום הוצאה^[101].

חצי שיעור

עימור של פחות מכשיעור, נחלקו אחרונים אם אסור הוא מן התורה כדין חצי-שיעור*, לסוברים שחצי שיעור במלאכות שבת אסור מן התורה^[102]: יש סוברים שאיסורו מן התורה, ככל חצי שעור^[103]. ויש סוברים שאינו אסור מן התורה, שאינו "חזי לאצטרופי" לשיעור חיוב - וחצי שיעור שאינו "חזי לאצטרופי" אינו אסור מן התורה, לסוברים כן^[104] - שהרי אם יעמר בערימה נפרדת עוד חצי שיעור, אין שתי הערימות מצטרפות לכשיעור, לסוברים כן^[105], ואם יוסיף על הערימה הראשונה וישלימנה לכשיעור, אין חיובו מחמת מעשה העימור הראשון, אלא מחמת מעשה ההשלמה לכשיעור, שהרי המוסיף על ערימה שכבר הייתה קיימת, והשלימה לכשיעור, חייב, לסוברים כן^[106].

הוספה על ערימה קיימת

המעמר פירות, או שאר דברים, וצוברם במקום שכבר היו מונחים מעט פירות, וביחד יש בכל הפירות הצבורים כשיעור, נחלקו אחרונים אם הפירות שהיו מונחים שם מתחילה מצטרפים לשיעור: יש סוברים שאינם מצטרפים, שאין המעמר חייב עד שיהיה במעשיו כשיעור, וכפי שמצינו במלאכות שבת נוספות, כגון לענין הכותב*, שאינו חייב בהוספת אות בצד אות הכתובה מכבר, לסוברים כן^[107], אלא צריך שבמעשיו יהיה כשיעור^[108]. ויש סוברים שאף הפירות המונחים מכבר מצטרפים^[109], ואינו דומה למוסיף אות בצד אות כתובה שפטור, שהרי ענינה של מלאכת מעמר הוא קיבוץ דברים מפוזרים, ולכן כשמוסיף על פירות המונחים מכבר, חשוב שאף בפירות המונחים נעשתה פעולת המלאכה, שהרי אף הם נתקבצו על ידי פעולה זו, ונעשו משתמרים יותר^[110].

תולדת מעמר

המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד כגון שקיבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, וכן כל כיוצא בזה, כתבו ראשונים שחייב משום תולדת מעמר^[111]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שדיני תולדה זו כדיני האב^[112], ולדעתם לסוברים שאין עימור אלא באיסוף הדבר ממקום גידולו, אף המדבק פירות אינו חייב אלא אם כן אוספם ממקום גידולם^[113]. ב) ויש סוברים שדיני תולדה זו שונים מדיני האב^[114], ואף לסוברים שאין עימור אלא ממקום גידולו, באופן זה שמדבק הפירות יחד חייב אף אם אינו אוספם ממקום גידולם, וכן אף לסוברים שעימור הוא אף בלא חיבור הדברים יחד, באופן זה שאוספם שלא ממקום גידולם אינו חייב אלא אם כן מחבר הדברים יחד^[115], ויש סוברים שחיוב המדבק פירות אינו על אסיפתם כלל, אלא על דיבוקם יחד, ואף אם כבר היו אסופים^[116].

שיעור המדבק פירות

שיעור המדבק פירות להתחייב עליו, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שדינו ככל מעמר אוכלין, ששיעורו בכגרוגרת^[117]. ויש סוברים שלא די בכגרוגרת, ובעשיית עיגול דבילה אינו חייב עד שיעשה העיגול שבדעתו לעשות, או העיגול שדרך העולם לעשות, ובנקיבת תאנים והכנסת החבל בהן אינו חייב עד שיאגוד יחד שלוש תאנים^[118].

עימור מינים שונים

מינים שונים, שיש לאדם צורך בקיבוצם יחד, יש מן האחרונים שכתבו שיש בקיבוצם משום מעמר^[119]. ויש מצדדים לומר שאין בו משום מעמר^[120], ומכל מקום, אף לדעתם יש שכתבו, שמינים שדרך בעל השדה לעמרם יחד בודאי יש בהם משום מעמר^[121].

גזירה משום שמא יעמר

מי שנתפזרו לו פירות בחצר, שאמרו בברייתא שמלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול^[122], יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, חוששים שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור, שהמדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר^[123], ולדעתם אף אם אין הפירות מפוזרים אחד הנה ואחד הנה, אלא נפלו במקום אחד, אסור לאוספם כדרכו^[124], ומכל מקום אין האיסור אלא בפירות שנדבקים יחד, ושהדרך לכובשם, כגון תאנים, תמרים וצימוקים, אבל פירות שאינם נדבקים יחד, או שנדבקים יחד אבל אין הדרך לכובשם, מותר ללקטם כדרכו, שאין לחוש שמא יכבשם^[125].

הדברים האסורים בעימור

שלא בגידולי קרקע

המעמר דבר שאינו גדולי-קרקע*, נחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם, אם חייב משום מעמר: א) בדעת רבה^[126] - ויש גורסים רבא^[127] - שאמר שהצובר מלח ממשרפות המים - היינו חריצים בקרקע שממשיכים לתוכם מי ים, והחמה שורפתם ונעשים מלח^[128] - חייב משום מעמר^[129], שאף הוא כמאסף שבלים^[130], כתבו ראשונים שיש עימור אף שלא בגידולי קרקע^[131], ואף על פי שבמלאכת דש* הלכה שאינה אלא בגידולי קרקע^[132], דישה לחוד ועימור לחוד^[133]. ב) אביי סובר שאין עימור אלא בגידולי קרקע^[134], שהסממנים שבמשכן - שמהם נלמדת מלאכת מעמר^[135] - הם גידולי קרקע^[136], ואין ללמוד משם עימור בדבר שאינו גידולי קרקע, שחשוב שינוי בצורת המלאכה^[137]. וכן לדעת הסוברים שאין דישה אלא בגידולי קרקע^[138], יש אחרונים שכתבו שהוא הדין שאין עימור אלא בגידולי קרקע^[139], ששתי המלאכות נלמדות מהסממנים שבמשכן^[140], ואף לדעת הסוברים שדישה נוהגת אף שלא בגידולי קרקע^[141], כתבו אחרונים, שמלאכת מעמר שאינה אלא ממקום גידולו של הדבר - לסוברים כן^[142] - אינה נוהגת אלא בגידולי קרקע^[143], שדבר שאינו גידולי קרקע אין לו מקום גידול^[144]. ואף בדעת רבא שאמר שהצובר מלח ממשרפות המים חייב משום מעמר^[145], יש מן האחרונים שכתבו שאין עימור אלא בגידולי קרקע^[146], אלא שמלח חשוב כגידולי קרקע^[147], או שאף על פי שמלח שממשרפות המים אינו חשוב גידולי קרקע ממש, מכל מקום כיון שיש במינו גידולי קרקע - שמלח גס שחוצבים מהאדמה חשוב גידולי קרקע, לסוברים כן^[148] - דינו כגידולי קרקע^[149]. ומכל מקום כתבו ראשונים, שאף לדעה זו, אסור לקבץ מלח^[150] וכיוצא בו^[151] שאר דברים שאינם גדולי קרקע^[152], משום שנראה כמעמר^[153], ויבואו להחליף בגידולי קרקע^[154]. ויש סוברים שלא אסרו מדרבנן אלא בדברים הדומים לגידולי קרקע, כגון מלח, שנוצר בקרקע, ולא בשאר דברים שאינם גדולי קרקע^[155]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלדעה זו עימור שלא בגידולי קרקע מותר אף מדרבנן^[156]. להלכה, רוב הראשונים פוסקים שאין עימור אלא בגידולי קרקע^[157], והמקבץ מלח אינו חייב משום מעמר^[158], כאביי^[159], שגירסתם שרבה הוא החולק עליו^[160], והלכה-כבתראי*^[161], או שכיון שלהלכה אין דישה אלא בגידולי קרקע^[162], הוא הדין שאין עימור אלא בגידולי קרקע^[163]. ויש מי שפסק שיש עימור אף שלא בגידולי קרקע^[164], שגירסתם שרבא הוא החולק על אביי^[165], ואביי ורבא הלכה כרבא^[166], ולדעתם יש בקיבוץ מלח או ביצים משום מעמר^[167].

בעלי חיים

בעלי חיים, שיש ראשונים סוברים שחשובים גידולי קרקע לענין מלאכת דש^[168], יש אחרונים סוברים שהוא הדין לענין מלאכת מעמר^[169], ויש סוברים שלא לכל הדברים חשובים בעלי חיים גידולי קרקע, ולענין מעמר לכל הדעות אינם גידולי קרקע^[170].

דברים הבאים מהקרקע עצמה

דברים הבאים מהקרקע עצמה, כגון אבנים שנחצבו מהאדמה, או מלח גס שבא מהאדמה, יש מן האחרונים שכתבו שחשובים גידולי קרקע, ויש בהם משום מעמר^[171], ויש סוברים שאינם גידולי קרקע, ואין בהם משום מעמר^[172]. על כמהין ופטריות אם חשובים גידולי קרקע, ע"ע כמהין ופטריות^[173].

בדבר שאינו אוכל

דבר שאינו אוכל, כגון עצים להסקה, כתבו ראשונים שיש בו משום מעמר^[174], שהרי הסממנים שבמשכן - שמהם נלמדת מלאכת מעמר^[175] - לא היו ראויים לאכילה^[176], וכן אמר רב אחא בר יעקב, שמקושש עצים בשבת במדבר, שנידון במיתה^[177], מעמר היה^[178], אף על פי שקישש דבר שאינו ראוי לאכילה^[179]. ובדעת הברייתא שהמקושש היה חייב משום תולש, וכן בדעת רב יהודה אמר שמואל, שמקושש היה חייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים^[180], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין עימור אלא במאכל אדם^[181], שאפשר שהסממנים שבמשכן היו ראויים למאכל, ואף אם מקצתם לא היו ראויים למאכל, אין המלאכה נלמדת אלא מאותם הראויים, שאין לומדים אלא מלאכות חשובות שהיו במשכן, ועימור בדבר שאינו אוכל אינו מלאכה חשובה^[182]. וכן בדעת הירושלמי שאמר שכל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר^[183], יש מן האחרונים שכתבו שאין עימור אלא באוכל^[184].

דבר שנשתנה מברייתו

דבר שנשתנה מברייתו, כגון שנטחן או נתבשל - אף לסוברים שיש עימור אף שלא במקום גידולו^[185] - כתבו אחרונים שאין בו משום מעמר^[186]. ויש מן האחרונים סוברים, שיש משום מעמר אף בדבר שנשתנה מברייתו^[187], ולדעתם המסדר אותיות בדפוס - לסוברים שיש עימור אף שלא בגידולי קרקע^[188] - חייב משום מעמר^[189], וכן המרסק קטניות מבושלים ומדבקם יחד עם בצלים חתוכים, או המדבק יחד בצלים וביצים חתוכים, יש בו משום מעמר^[190].

הערות שוליים