נערה המאורסה
|
|
בהלכה, נערה המאורסה, היא נערה (בין גיל 12 ל-12.5) בתולה המקודשת אך טרם נישאה. בהלכה ישנה החמרה לגבי נערה המאורסה ביחס לבוגרת, נערה שאינה בתולה או שאינה מאורסת בכמה דינים.
נערה המאורסה שזנתה[עריכה]
בהלכה, "זנות" היא, בין השאר, קיום ביאה אסורה. במקרא נכתב כי נערה המאורסה ששכבה עם אחר, על אף שהיא מוגדרת כבר כאשתו של זה שקידש אותה - דינה מוות בסקילה, בניגוד לכל אישה מאורסה ונשואה אחרת שדינן מיתה בחנק. אם העדים על כך ששכבה עם אחר בתקופה שהייתה מקודשת באו לאחר שנישאה - סוקלים אותה באבנים בפתח בית אביה:
|
והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה, וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה, כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה, ובערת הרע מקרבך |
|
| – דברים כב כא. | ||
אם באו העדים בעודה ברשות אביה, כלומר לפני הנישואין, במקרה שרוב העיר הם יהודים סוקלים אותה בפתח העיר, אך אם מדובר בעיר שרובה גוים, סוקלים אותה על פתח בית הדין, שכן הכתוב אומר "בשעריך - ולא בשערי גוים".[1] גם אם השתנה דינה בין שעת החטא לשעת העונש, והעדים המעידים על זנותה באו בשעה שהיא בוגרת, דינה בסקילה.
גיורת[עריכה]
משנה מיוחדת נאמרה אודות דינה של נערה המאורסה שהיא גיורת או בת גיורת. ההלכה מבדילה בין שלושה מיני גרים; הראשון הוא אדם שאמו הרתה וילדה אותו בעודה גויה - "שלא בקדושה". סוג שני הוא גר שאמו הרתה אותו כגויה, אך התגיירה בתקופת ההיריון כך שהלידה הייתה "בקדושה". הסוג השלישי הוא אדם שאמו הרתה אותו כשכבר נחשבה יהודיה, והוא נחשב לישראל לכל דבר.
בפסוק המורה על המתת הנערה המאורסה נאמר בין השאר "ומתה", מילה מיותרת לכאורה, שכן ברור שהסקילה היא במטרה להורגה, ומכאן מוכיח ריש לקיש[2] שהתורה באה לרבות מיתה גם על נערה שהיה ניתן לומר שהיא לא כלולה בפרשה, והיא נערה שהורתה הייתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה. עם זאת, לא ניתן לסקול את הנערה על פתח בתי אביה, שכן נערה כזו, שבשעת הריונה הייתה אמה או אביה לא יהודים, אינה מתייחסת ואינה נחשבת לבתו של אביה הביולוגי, ולכן אין לה פתח בית אב, ולכן סוקלים אותה על שערי העיר.
למרות ריבוי זה המתבטא בפסוק "ומתה", ברור שנערה שגם הורתה לא הייתה בקדושה והיא גיורת גמורה, אינה נסקלת, שכן אותו פסוק אומר "כי נבלה עשתה בישראל", ונערה כזו איננה נחשבת לישראלית, אלא לגיורת גמורה.
יתומה[עריכה]
חכמי התלמוד התחבטו בדינה של נערה מאורסה יתומה ששכבה עם אחר. שכן בפרשת נערה המאורסה שמתחילה בפרשת מוציא שם רע, נאמר "ונתנו לאבי הנערה", ולכן נערה שאין לה אב אינה נכללת, לכאורה, בדין זה. כך אכן פוסק רבי יוסי בר חנינא, שנערה שהייתה יתומה עוד לפני האירוסין אינה כלולה בדין זה, אלא אם כן כבר היה לה אב בשעה ששכבה ורק אחר כך התייתמה. הוא מבס זאת על דברי רבי יוסי הגלילי, לפיהם בפסוק "אם מאן ימאן אביה" ישנה כפילות מיותרת - "מאן ימאן" - ולכן הוא מרבה דין זה ומחיל אותו גם על נערה יתומה שאין לה אב בשעת מעשה.
האמורא רבא חלוק על שיטת רבי יוסי בר חנינא והוא פוסק שנערה כזו נסקלת. רבא מוכיח זאת ממשנה אותה לימד התנא אמי, ובה כתוב שהפסוק "כי הוציא שם רע על 'בתולת ישראל'", מלמד שמדובר דווקא בבתולה יהודייה מזה דורות, אך בתולה שהיא בת גרים לא נסקלת. לפי שיטת רבי יוסי הגלילי שנערה ללא אב אינה מקבלת קנס, לא מובן מדוע יש צורך בהיסק זה, כי הרי גיורת אינה מתייחסת אחר אביה ומבחינה הלכתית היא מוגדרת כמישהי שאין לה אב, ולכן בכל מקרה דין זה לא יחול עליה. מכאן מוכיח רבא, על פי דברי רבי יוסי הגלילי, שדין זה כן חל על נערה יתומה.