צפיה לישועה

החובה להמתין, לצפות ולחכות בכל יום לביאת המשיח.

בין שלושה עשר עיקרי האמונה - אשר הינם יסודות הדת ובלעדיהם אין קיום לתורת ישראל - נמנית האמונה בביאת המשיח, כאומרנו: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". בכלל יסוד האמונה בביאת המשיח ישנו חיוב לחכות ולצפות לביאתו - ללא שום הגבלת זמן, מקום ותנאי, אלא "אחכה לו בכל יום שיבוא". אבל המאמין בביאת המשיח, אך אומר הוא: עוד חזון למועד בואו, כבר נתקלקל אצלו יסוד האמונה בביאת המשיח, כי על כן הצפיה לביאת המשיח הינה חלק בלתי נפרד מהאמונה בבואו.

הצפיה לישועה, מלבד מעלתה הנשגבה ושכרה הרב, הינה גם נטילת חלק בקירוב הגאולה "דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים, שנאמר: ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". לפיכך אמרו חכמים: בשעה שמכניסין אדם לדין שואלים אותו: צפית לישועה? לעומת זאת, כאשר אין עם ישראל מצפים לגאולה, לא זו בלבד שהגאולה מתרחקת מהם, אלא אף צרות וגזרות רבות מתחדשות עליהם "כל אותם אלפים שנפלו, לא נפלו אלא על שלא בקשו את בית המקדש".

צפיה לישועה כיצד? - משל לחולה מסוכן היודע כי רופא אמור לבקרו כל רגע ולהמציא תרופה למחלתו, והוא עומד וממתין לבואו. כל נקישה בדלת גורמת לו להתרגשות ושמחה שהנה הרופא בא, וכל שעת איחור אינה ממעטת מצפיתו, אלא אדרבא צפיתו הולכת וגוברת, באומרו: הנה בודאי עתה יבוא וימצא לי מזור. כך גם חייבת להיות צורת הצפיה לישועה, שנבין ונדע, כי היא לבדה גאולתנו ופדות נפשנו, ועל כן אליה כל שאיפתנו, תשוקתנו ומאוויינו.

חובת הצפיה עד כמה? - זאת למדים אנו ממקרא הנאמר ערב יציאת מצרים: "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון". כאדם הממתין, מצפה ומחכה לרגע האות, כאשר מקלו בידו, והוא כולו דרוך, ואינו זקוק אף לרגע המתנה נוסף.