ריבית דרבנן

ריבית האסורה מדרבנן, אבק ריבית.

אף שמן התורה, אין איסור ריבית אלא בהלוואה ורק אם היתה קציצת הריבית בשעת מתן ההלוואה או בשעת הרווחת הזמן, מכל מקום חכמים אסרו לקחת ריבית באופנים ותנאים נוספים, כגון ריבית שלא נקצצה מראש, ריבית במקח וממכר, ועסקאות שנראה שנעשו בתנאי ריבית או הערמת ריבית, טובות הנאה וריבית דברים. איסורים אלו נקראים: "ריבית דרבנן" או "אבק ריבית".

לדוגמא: אדם שמכר את שדהו ואמר לקונה: "אם עכשיו אתה נותן לי את דמי השדה הריני מוכרה לך באלף זוז, ואם תתן לי את דמי השדה במועד מאוחר יותר יהא עליך לשלם בעדה אלף ומאתיים זוז" - הרי זו ריבית דרבנן, שכן משהחזיק הקונה בשדה נתחייב לשלם, וכיון שאמר לו המוכר אם תשלם לי מיד הריני מוכרה לך באלף זוז, הרי שאלף זוז הם דמי השדה, וכשהקונה מוסיף לשלם מאתיים זוז במועד המאוחר, הרי שהמוכר מקבל שכר בעד המתנת מעותיו.

משום ריבית דרבנן גם אסור למלווה להשתמש בעבדו של הלווה או לדור בחצרו בחינם, למרות שאינם בשימוש הלווה.

ריבית מאוחרת ומוקדמת, אף היא בכלל ריבית דרבנן, כגון ששיגר אדם מתנה לחברו לפני שביקש ממנו הלוואה או לאחר שפרע לו את הלוואתו (ראה: ריבית מוקדמת; ריבית מאוחרת).

ריבית דרבנן קיימת אפילו אם הלווה אינו נותן למלווה כסף או שווה כסף, אלא רק מהנה, מכבד או מחזיק לו טובה על ידי דיבור (ראה: ריבית דברים).

גם הלוואת "סאה בסאה" אסורה משום ריבית דרבנן. הלוואת "סאה בסאה" פירושה: הלוואת דבר מסויים תמורת קבלת דבר דומה לאחר זמן.

מדין תורה מותר ללוות דבר על מנת להחזיר דבר דומה לאחר זמן, שהרי מחזיר מה שלווה. אולם, אם התייקר הדבר שלווה בין מועד ההלוואה למועד הפרעון, אף שלמעשה הוא מחזיר רק מה שלווה ולא דבר אחר, מכל מקום כיון שהמלווה מקבל החזר ששוויו רב יותר ממה שהלווה, ראו חכמים בכך משום ריבית ואסרו להחזיר כשהתייקר. ומשום חשש על כל דבר שמא יתייקר עד מועד הפרעון, אסרו חכמים כל הלוואה של דבר תמורת דבר. איסור זה נקרא "סאה בסאה".

ברם, אם היה מחיר הדבר קבוע וניתן להשיגו בשווקים, מותר להלוות "סאה בסאה". היתר זה קרוי בלשון חז"ל: "יצא השער".

מחיר קבוע נחשב כל מוצר אשר לפחות לכמה ימים מחירו קבוע בשווקים.

כמו כן, אם יש ללווה מאותו המין שרוצה ללוות, ואפילו מעט, מותר להלוות לו כל כמות שירצה, על מנת לפרוע "סאה בסאה". היתר זה קרוי בלשון חז"ל: "יש לו".

ברם, לדעת הרמב"ם, אף בכגון זה, ש"יצא השער" או ש"יש לו", אסור ללוות "סאה בסאה" לזמן קבוע, ולא הותר אלא ללוות סתם ולפרוע באיזה זמן שירצה. ואם לווה לזמן קבוע, הדין הוא, שאם הוזל הדבר - מחזיר לו דבר דומה בזמן שנקבע, ואם הוקר - נותן לו דמים.

חפצים ומוצרים בכמות מועטה, שרגילים השכנים ללוות זה מזה, אין בכך איסור "סאה בסאה", ואף אם התייקר הדבר בינתיים - מותר להחזירו, לפי "שלא חששו חכמים ליוקר וזול בדבר מועט", או "לפי שבני אדם לא מקפידים בדבר מועט", או "לפי שלא החמירו חכמים כל כך באיסור סאה בסאה".