אלול

שם החודש השישי למניין חודשי השנה.

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. ימי חודש אלול הינם ימי רצון המיוחדים לעשיית תשובה. כידוע, שיבר משה את לוחות הברית, שניתנו לו בהר סיני, כאשר ירד מן ההר וחזה שבני ישראל סוגדים לעגל הזהב. מאורע זה התרחש בשבעה עשר בתמוז. בראש חודש אלול נצטווה משה לעלות בשנית ההרה כדי לקבל את לוחות הברית השניים, לאחר שהקב"ה נתרצה להפצרות משה למחול לעם ישראל על חטא כבד זה. גם שהות זו בהר, שהחלה בראש חודש אלול, ארכה ארבעים יום. היא נסתיימה איפוא בעשירי בתשרי, הוא יום הכיפורים, וביום זה: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". בני ישראל נהגו בכל אותם הימים בצום ובתענית עד שביום הכיפורים סלח להם ה'. ימים אלו שתחילתם בראש חודש אלול נקבעו לדורות כימי רצון ורחמים. ימים אלו משמשים כהכנה לעשרת ימי תשובה, שהינם ימי דין ומשפט. מרבים בהם במעשים טובים, במתן צדקה ובעריכת חשבון הנפש.

רמזים שונים מצויים באותיות המילה "אלול". בשם האר"י ז"ל מובא שאלול מרומז בפסוק: "ואשר לא צדה והאלקים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג). פסוק זה עוסק בפרשת ערי מקלט שאליהן נמלטים ההורגים בשוגג. בפסוק מצוי רמז שאלול הוא עת רצון ושה' מקבל את תשובתם של השבים, וכן רמוז בו שגם על החטאים שנעשו בשגגה יש לחזור בתשובה.

שלוש דרכים, מונים מקורותינו, יש בהן כדי להעביר את רוע הגזירה: תשובה, תפילה וצדקה. שלוש דרכים אלו נרמזו בראשי התיבות של חודש אלול: "תשובה" - "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"; "תפילה" - "אני לדודי ודודי לי"; "צדקה" - "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

בני עדות המזרח משכימים לקום מידי בוקר לאמירת סליחות מיד לאחר ראש חודש אלול. בני אשכנז משכימים לאמירת סליחות החל ממוצאי שבת שלפני ראש השנה, אם ראש השנה חל ביום ה'~ או בשבת. כאשר ראש השנה חל בימים ב' או ג' ואין ממוצאי שבת עד ראש השנה לפחות ארבעה ימים, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת, שבוע קודם לכן.

החל בראש חודש אלול וכלה ב"שמיני עצרת", מוסיפים לאחר תפילת שחרית את מזמור כ"ז מתהלים: "לדוד ה' אורי וישעי". ישנן קהילות בהן נוהגים לומר מזמור זה גם לפני או אחרי תפילת ערבית.

מזמור זה עוסק באמונה ובבטחון בישועת ה' ורמוזים בו ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, כמובא במדרש שוחר טוב: "ה' אורי" - בראש השנה, "וישעי" - ביום הכיפורים, "כי יצפנני בסכה" - רמז לסוכות.

יש נוהגים לתקוע בשופר במשך חודש אלול לאחר תפילת שחרית, ויש נוהגים לתקוע בעת אמירת שלוש עשרה מידות שבסליחות. בכוחו של השופר להחריד את לב השומעים ולעוררם לחזרה בתשובה, כמאמר הנביא עמוס: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".