הרב שלמה גורן
|
|
הרב שלמה גורן נולד בכ"א בשבט תרע"ח ונפטר בכד חשוון תשנ"ה. היה הרב הצבאי הראשון של מדינת ישראל ורבה הראשי האשכנזי הרביעי.
תולדות חייו
הרב נולד למשפחת גורונצ'יק בעיר זמברוב שבפולין. בשנת תרפ"ה עלה ארצה עם משפחתו. בתחילה גרה המשפחה בכפר חסידים, שהייתה ממייסדיו, ושם למד הרב בבית הספר המקומי.
בהמשך עברה המשפחה להתגורר בירושלים ושם החל הרב ללמוד בתלמוד-תורה "עף חיים" המפורסם. בגיל 12 עבר לישיבת חברון. בתקופה זו הוכר כעילוי והראי"ה זצוק"ל שהתפעל מכשרונו אמר עליו כי הוא עתיד להיות גדול בישראל. בגיל 17 הוסמך לרבנות ופרסם את ספרו "נזר הקודש" על הלכות פסולי המוקדשים לרמב"ם. בגיל 21 הוציא לאור את ספר "שערי טהרה" בו ליקט קטעים משני התלמודים הנוגעים למשניות מסכת מקוואות וחיברם יחד למעין תלמוד על המסכת.
נשא לאישה את צפיה, ביתו של הרב דוד כהן, הרב הנזיר, מתלמידי הראי"ה זצוק"ל. כך התקרב לחכמי 'מרכז הרב'. הרב הנזיר אמר על חתנו כי בכיסו האחד מונח התלמוד בבלי ובכיסו האחר – התלמוד הירושלמי.
עם פרוץ המרד הערבי הגדול, בשנת תרצ"ו, הצטרף הרב לשורות ההגנה ונלחם באזור ירושלים. מונה לרב צבאי ואומן כצנחן. לאחר מכן עלה לדרגת תת-אלוף.
בין השנים ת"ש-תש"ד למד באוניברסיטה העברית בירושלים.
עם קום המדינה והקמתו של צבא ההגנה לישראל הקים הרב גם את הרבנות הצבאית ועמד בראשה בדרגת אלוף. במסגרת תפקידו ערך את סידור צה"ל וקבע בו נוסח אחיד לכלל העדות. היה מגיע עד לקווי האש על-מנת לספק שירותי דת לחיילים ועל כך אלה האחרונים העריצוהו. עסק גם באיסוף גופות של חיילים והבאתם לקבר ישראל, במסגרת מאמציו אלו השיב לישראל מירדן את גופות לוחמי גוש עציון ושיירת הל"ה.
במהלך מלחמת השחרור נשלח ע"י הרב הרצוג לבקש מאת רבני מאה שערים וסביבתה לסייע בחפירות תעלות, בליל שבת, להגנה מפני טנקי האויב. הוא הצליח במשימה זו ורובם ככולם של הרבנים השתכנעו שיש צורך בדבר ושלחו את תלמידיהם לסייע בחפירות. אכן ביום ראשון תקפו טנקים של האוייב, שניים מהם נפלו בתעלות והשלישי ברח.
בשנת תשכ"א קיבל הרב את פרס ישראל ליהדות על מפעלו בחקר התלמוד הירושלמי.
במסגרת תפקידו הצה"לי חידש הרב מנהגים, קבע תקנות והורה פסקי הלכה שעוררו עליו זעמם של אחרים, אך הוא לא נרתע ועמד על שלו באומץ ובתקיפות.
התיר את עגונות חללי מלחמת השחרור, לוחמי אח"י דקר, משחתת אילת ו"צים מצדה". היה מראשוני החיילים שכבשו את הר הבית והכותל המערבי, שם תקע בשופר, בירך שהחיינו, ונשא תפילה מיוחדת לרגל המאורע. באותו המעמד נשא דברים נרגשים אל החיילים: "מדבר אנכי אליכם מרחבת הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. זה היום קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו. חזון כל הדורות התגשם לעינינו. עיר האלוהים, מקום המקדש, הר הבית והכותל המערבי, סמלי הגאולה המשיחית של העם נגאלו היום על-ידכם, גבורי צבא הגנה לישראל".
כחלק מתפקידו כרב צבאי ראשי לצה"ל עמד על כך שאין לתת פקודות הנוגדות את התורה והמצוות וכשמתקבלת פקודה כזו על החייל לסרב לה. עם זאת דרש להעניש את הקצינים הפוגעים במצוות הדת, לעיתים אף דרש לסלקם מהצבא לאלתר – ודרישתו נתמלאה.
בשנת תש"ל השתחרר מצה"ל ומחליפו בתפקיד – הרב מרדכי פירון.
בשנת תשכ"ח נבחר לרבה הראשי של תל-אביב אך החל בתפקידו זה רק לאחר פרישתו מצה"ל, בשנת תש"ל. כרב היה עליו לערוך חופות והא סירב לקבל תשלום עבורם, הוא סבר שזהו חלק מעבודת הרבנות ואין לקבל עליה תשלום נוסף. בתשל"ב נבחר לרבה הראשי של מדינת ישראל יחד עם עמיתו הרב עובדיה יוסף. הייתה זו הפעם הראשונה בה נערכו בחירות לרבנות הראשית. עם הבחרו לרב ראשי פרסם את פסקו המתיר את 'האח והאחות' לבוא בקהל. כיהן בתפקיד עד שנת תשמ"ג. מחליפו כרב ראשי – הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. לאחר פרישתו הקים סמוך לכותל המערבי את ישיבת 'האידרא' ועמד בראשה עד לפטירתו.
גם בעיתות סכנה היה מגיע לתת שיעורים ברחבי יש"ע ברכבו הלא ממוגן. היה אומר, כסגולה, את הפסוק "ויסעו, ויהי חיתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית לה, ה). אמר שזו סגולה בדוקה לשמירה במקומות מסוכנים וכך נהג לאומרה כשהשתתף במלחמות.
התנגד נחרצות להסכמי אוסלו וף יצא נגדם בתקיפות וחריפות מה שעורר עליו זעמם של אחרים שדרשו להעמידו לדין על דבריו. באותה תקופה פרסם את פסקו המפורסם המורה לחייל הנדרש לפנות מחנה צבאי – לסרב לפקודה זו.
נפטר בתל-אביב בליל שבת פרשת חיי-שרה התשנ"ה. נטמן בהר-הזיתים בירושלים.
מספריו
נזר הקדש: חידושים על רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, ירושלים תרצ"ה.
שערי טהרה: תלמוד על מסכת מקוואות מלוקט מתלמוד בבלי ירושלמי והסיפרות התנאית, ירושלים ת"ש.
משיב מלחמה: שאלות ותשבות בענייני צבא, מלחמה וביטחון.
קובץ פסקי הלכות צבא, בהוצאת הרבנות הצבאית, תשי"ט.
תורת המועדים: מחקרים ומאמרים על מועדי ישראל לאור ההלכה, הוצאת א' ציוני, תשכ"ד.
פסק הדין בעניין האח והאחות, בהוצאת הרבנות הראשית לישראל, תשל"ג.
תורת השבת והמועד, בעריכת שלמה שמידט, בהוצאת ההסתדרות הציונית, תשמ"ב.
תורת המקרא: דרשות על פרשת השבוע, בעריכת הרב מיכה הלוי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו.
ספר משנת המדינה: מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברומה של מדינת ישראל מאז תקומתה, בעריכת ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו.
תורת הפילוסופיה: לקט הרצאות בפילוסופיה יהודית, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ח.
תורת הרפואה: מחקרים הלכתיים בנושאי רפואה, בעריכת ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשס"א.
תרומת הגורן: שאלות ותשובות אורח חיים א', תשס"ה.