דיני שמירת הגוף

בערך זה מסוכמות כל ההלכות הנובעות מחשש סכנה גופנית, ולא נמנו אותן פעולות שנאסרו מסיבות סגוליות, עין הרע, רוח רעה, סימן רע וכיו"ב^[1].

חמירא סכנתא מאיסורא^[2] באופן כללי יש להחמיר יותר בדבר של סכנה מאשר בדבר של איסור. מכאן קבעו הפוסקים כללים וגדרים שונים בענייני סכנה - יש אומרים, שדבר שיש בו סכנה אינו בטל אפילו בששים^[3]; יש שכתבו, שביטול בששים מועיל^[4], אך בארס של נחש לא אמרו בו שעור ששים^[5]; יש שחילקו בין תערובת לח בלח לתערובת יבש ביבש^[6]; ויש מי שכתב, שדווקא דבר שיש בו כבר סכנה במהותו, כמו ארס נחשים, אינו בטל, אבל דבר שבעצמו אין בו סכנה, אלא שבתערובת נוצרת הסכנה, כגון בשר ודגים, כל זמן שאין טעם, אין בזה הסכנה כלל ובטל^[7]; ספק-ספיקא לא מועיל בדבר שיש בו סכנה^[8]; ספק סכנתא מדרבנן - לחומרא^[9]; בספק סכנה אין מעמידים על חזקת היתר^[10]; אין הולכים אחר הרוב במקום סכנה^[11]. ומכל מקום, מותר להוסיף עד ששים, ולבטל דבר של סכנה שנתערב בדבר היתר, בין אם הדבר מסוכן מצד עצמו, כגון ארס נחשים, ובין אם הסכנה נוצרת מעצם התערובת, אבל כל חלק מהתערובת אינו מסוכן, כגון בשר ודגים^[12]. יש שהבדילו בין סכנה סגולית, שאז מקילים בספק-ספיקא, לבין סכנה טבעית, שאין להקל אפילו בספק-ספיקא^[13].

"הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב"^[14]; "ויזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור וכו', וכל הדברים שהם סכנה שומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך על הנס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה"^[15]; "כל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף וכו', והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות"^[16].

אכילה ושתייה

סיכונים בשתיה

לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן הבארות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה^[17].

אסור לשתות מכוס ולתת לחברו, מפני הסכנה^[18]. ויש מי שכתב, שבזמן הזה אין נמנעים מלשתות יין של קידוש מכוסו של המקדש, כי ברור להם שבעל הבית הוא נקי, ואין בו חולי^[19].

אסור לשתות משקים מגולים, מפני חשש סכנת נפשות, שמא שתו מהם הנחש וכיוצא בו מזוחלי עפר, והטילו בו ארס^[20], ואף אסור להשהותן מפני הסכנה, שמא ישתה אדם מהן^[21]. יש מהפוסקים הסבורים, שאין דין גלוי נוהג בזמן הזה^[22]; ויש שפסקו להיזהר בזה גם בזמננו^[23]. אמנם גם לשיטה זו אין להקפיד במים מגולים לנטילת ידיים ליד המיטה, כי האיסור הוא בשתיית מים מגולים ולא ברחיצה בהם^[24], ואין לחשוש מדין מים מגולים כשהם נמצאים במקרר, כי אין דרך נחשים להיכנס למקומות קרים^[25].

אכילת בשר

אסור לאכול בשר בהמה שאכלה סם שהורג את האדם, או שהכישה נחש, שאמנם מותרת היא משום טריפה, אך אסורה משום סכנת נפשות^[26].

שביתת רעב

יש מי שכתב, שאסור לשבות רעב, גם כאשר מדובר במטרה נעלה, כי אסור לפגוע בבריאות הגוף^[27].

אכילת בשר ודגים/חלב ודגים

אסור לאכול בשר ודגים ביחד, משום שקשה לריח ולצרעת^[28]. איסור זה כולל גם בשר עוף ודגים, אלא שבזה יש להקל בביטול ששים^[29]. יש מי שכתב, שהאיסור כולל גם אכילת דגים וחלב^[30], ויש מי שחולק על כך^[31]. ובזמן הזה, יש מי שכתבו שאין סכנה, ואולי נשתנו הטבעים^[32].

נוהגי אכילה

אסור לדבר בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויסתכן בחניקה^[33].

אכילת תמרים מרים על קיבה ריקה, חגירת חבל פשתן לח על המותנים, אכילת לחם ושכיבה לישון ללא הליכה של ארבע אמות, כל אלו גורמים למחלות שאין להן מרפא^[34].

פגעים

כלב

אסור לגדל כלב מפני הסכנה, אלא אם כן הוא קשור בשלשלת^[35]. ומי שמחזיק כלב רע בביתו משמתים אותו עד שהורגו^[36].

שימוש לא נכון של אמצעים

אין מחתכים בשר בקרומית של קנה, שמא ישארו קיסמים ממנה בבשר, וכן אין מחצצים בה את השיניים מאותה סיבה, ואין מקנחים בה, שמא קיסמים ממנה יפצעו את אזור פי הטבעת^[37].

אסור למכור סנדל של עור העשוי מבהמה שמתה מאליה מפני הסכנה, שמא מחמת נשיכה מתה והארס נבלע בעור^[38].

אסור ללכת יחף^[39], משום הצינה^[40].

אסור לחתוך בשר על גב היד, משום סכנה, שמא יקוץ ידו^[41].

שכיבה וישיבה

אסור לשכב על הקרקע^[42], ואסור לשבת על אצטבאות של אבנים^[43], ובשניהם הטעם משום צינה^[44].

סיכונים שונים הדומים למעקה

כל דיני מעקה^[45] נובעים מהטעם של 'לא תשים דמים בביתך'^[46], היינו החיוב להימנע מסכנות:

אסור לעבור תחת קיר נטוי, או גשר רעוע, או להיכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעבור במקומן^[47], והתירו לסתור ולבנות כותל רעוע בחול המועד מפני הסכנה, ואפילו שאין סכנה אם יסתור ולא יבנה, התירו סופו מפני תחילתו, שאם אתה אומר לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותר, ונמצא בא לידי סכנה^[48].

אסור לעבור בנהר שמימיו רודפים, אם המים מגיעים למעלה ממותנים משום הסכנה^[49].

אפילו במקום מצווה, אין סומכים על הנס, אם הסכנה ברורה^[50].

מניעת תאונות

על פי יסודות ההלכה על חיוב ההימנעות מסכנה, יש לציין את החשיבות הרבה של נהיגה זהירה, להימנע מסיכון עצמו ואחרים בדרכים, לשמור על הכללים הבטיחותיים שנקבעו בחוקי התעבורה ובתקנות- תעבורה, כגון חגירת חגורות בטיחות, מהירות נכונה, שמירת מרחק נכון, והקפדה על תמרורים ואזהרות וכד' על מנת למנוע תאונות דרכים^[51].

כמו כן יש חיוב מדין חובת עשיית מעקה למנוע תקלות בטיחותיות במקומות עבודה^[52].

סכנת נכרים

חז"ל והפוסקים הטילו איסורים שונים משום סכנת עובדי כוכבים שמא ירצחוהו, כגון שלא יתייחד עם העכו"ם, ולא יתלווה עמו בדרך, ולא יתרפא ממנו, ולא יסתפר אצלו, ולא ישא ויתן עמו^[53]. יש שכתבו, שבזמן הזה אינם חשודים על שפיכות דמים^[54].

זוהמה

זיעה ורוק

צריך להיזהר מזיעת אדם, שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים^[55]. ובטעם הדבר: יש מי שכתב, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים או זיעה^[56]; ויש מי שכתבו, מפני שיד הכל משמשת בהן, ויש מהם חולים וזוהמתן דבקה בהן, ואותה זוהמה קשה לאדם כשנותנה לפיו^[57].

צריך להיזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן זוהמה של חולים^[58].

מאכלים מזוהמים

אסור לאכול ולשתות מאכלים ומשקים מגואלים ומלוכלכים בצואה או בקיא וכיו"ב, וכן אסור לאכול בכלים מלוכלכים ובידים מזוהמות^[59].

מים אחרונים שחייבו חכמים, הוא כדי להגן על העינים מפני מלח סדומית, או כדי לנקות הידיים מזוהמת המאכל^[60]. ובזמן הזה שלא מצוי המלח הזה בינינו - יש אומרים, שאין חובה של מים אחרונים אלא למי שהוא איסטניס^[61]; ויש אומרים, שגם בזמן הזה נשארה החובה למים אחרונים^[62].

רחיצת ידיים ונטילת ידיים

מדיחה אשה ידה אחת במים ביום-הכיפורים, ונותנת פת לתינוק^[63], לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידיים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא^[64]; ויש מי שכתב, שאין הכוונה לשחרית בלבד, אלא כל היום כולו, שהיה מצוי ביניהם רוח רעה, שחונקת את התינוק, כשנותנים לו לחם בלא נטילת ידיים, אפילו כל היום^[65]. אכן כיום אין אנו נזהרים בזה, לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות, כמו שאין נזהרים על הגלוי ועל הזוגות^[66].

חיוב נטילת ידים לאכילת פת, לפי אחד הטעמים הוא משום נקיות^[67].

התנהגות מניעתית

כל ההנהגות הנכונות בענייני מזון, משגל, שינה, פעילות גופנית וכיו"ב, מטרתן לשמר את הבריאות, כגון הדברים שנמנו לעיל. יש מי שכתב, שחלק מההנהגות הרפואיות שבגמרא היו דווקא לפי רפואת והנהגת מלכות בבל, שבה היו חכמי הגמרא, והם משונים משאר ארצות^[68]; ויש מי שכתב, שנשתנו הטבעים, והכל לפי טבע הארצות^[69]; ויש מי שכתב, שאין לנהוג בהנהגות הבריאות המתוארות בתלמוד, כדי שלא יבואו להרהר אחר חז"ל^[70]. לפיכך נראה, שכל העצות הנוגעות לרפואה מונעת בתחומים אלו שבדברי חז"ל והפוסקים, היו טובים ונכונים לפי זמנם והבנתם, ואילו כיום יש לשמור על הוראות הרופאים ברפואה מונעת כפי הבנתם^[71].

בעניין מניעת מחלות תורשתיות - ראה ערך תורשה

מגפות ומחלות מדבקות

תשובות רבות דנו בהתנהגות הרצויה בזמן מגפות, ובעיקר נידון העניין במגפות הדבר^[72]. הפוסקים נתנו עצות שונות למניעת ההדבקות^[73]. העצה העיקרית היתה לברוח מן העיר כשיש דבר בעיר^[74]. קיים איסור תענית בזמן מגיפה^[75], ומסופר שבשנת תר"ט, בזמן מגיפת החולי רע^[76], הכריז הגאון ר' ישראל סלנטר שלא להתענות ביום הכיפורים, וללכת לטייל באוויר צח, והוא עצמו עלה על הבימה ואכל לעיני כל הקהל^[77]. כמו כן התירו שינויים שונים בדיני קבורה במקרי זיהום ומגיפות^[78].

אסור לרחוץ עם אדם שהוא מוכה שחין, ולכן על מוכה שחין להזהיר מי שרוצה לרחוץ עמו שהוא מוכה שחין, כדי שלא יעבור על 'לפני עור לא תתן מכשול'^[79]. וכן כל חולה במחלה מדבקת, חייב להודיע על כך^[80].

בעניין הימנעות מעישון - ראה ערך עשון

סמים

חובת ההימנעות משימוש בסמים כלולה באיסור ההסתכנות, ובנוסף לקלקול הגוף, הם גם מקלקלים את הדעת, וגורמים לתאווה גדולה^[81]. וכבר קבעו חז"ל שאסור לשתות סמים^[82], מפני שנקבע להם הרגל, ויהא לבך שואלך ותפסיד מעות, ואפילו לרפואה לא תשתה אם אפשר לרפואה אחרת^[83].

שינויי הלכות בגלל סיכונים

הרבה הלכות נשתנו בגלל חשש סכנה, ולהלן מספר דוגמאות:

אבל מותר לנעול נעלים, אם יש חשש לסכנת עקרב וכד'^[84]; אין חיוב לעלות לארץ ישראל כשהדרכים משובשות, ויש סכנה בהליכה לשם^[85]; יש שפטרו מחובת מזוזה במקומות שגויים דרים בה מחשש סכנה, שיאמרו שעושים לו כשפים^[86]; חור בכותל הבית שבין ישראל לנכרי, שיש חשש סכנה שהנכרי יאמר כשפים עושה לי הישראל, אין צריך להוציא חמץ הנמצא שם ולבערו, אלא מבטלו בלבו ודיו^[87]; איסור חינוך קטנים לצום ביום הכיפורים מחשש סכנה^[88]; הדלקת נר חנוכה בבית פנימה בשעת הסכנה^[89]; המקלס ברגל בזמן הספד, לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה, שעלול להינזק ברגלו על ידי המנעל, בעוד שיחף נזהר יותר שלא יינזק^[90].

בעניין הלכות פיקוח נפש ודחיית המצוות במקום סכנה - ראה ערכים מחלות, מילה, פקוח נפש, שבת.

בעניין מניעת הריון והפלה במקום סכנה - ראה ערכיהם.

הערות שוליים

1. ^ על חלק מפעולות אלו ראה ע' רפואה, חלק ו. וראה בבן איש חי, שנה ב', פר' פינחס.
2. ^ רמב"ם רוצח יא ה; סיום שו"ע חו"מ.
3. ^ רמ"א יו"ד קטז ה.
4. ^ בן איש חי, שם.
5. ^ ב"ק עט ב, ובפירש"י ד"ה את הכלב; רמב"ם נזקי ממון ה ט; טושו"ע חו"מ תט ג.
6. ^ בבלי כתובות מא ב.
7. ^ בבלי חולין י א, ורי"ף שם; שו"ע או"ח קעג ב; רמ"א יו"ד קטז ה. וראה בתו"ש בראשית פל"ח אות נה, מחלוקת הראשנים אם שייך דין חמירא סכנתא מאיסורא בקטלנית במקום ייבום, עיי"ש.
8. ^ ד"מ יו"ד סי' קטז; ט"ז שם סק"ב; חכמת אדם סח א.
9. ^ ליקוטי מהרי"ל, הל' איסור והיתר; נקודות הכסף, יו"ד שם; שו"ת דעת כהן סי' נה; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רפה; דרכ"ת שם סק"ג וסקכ"א. וראה שמירת הגוף והנפש סי' א ס"ד.
10. ^ שו"ת חוט השני סי' סז; נקוה"כ ליו"ד סי' קטז.
11. ^ ראה כל זה בפת"ש שם סק"ג, ודרכ"ת שם סקכ"א. ובבן איש חי שנה ב' פר' פינחס אות ח, משמע שהאיסור נוהג גם היום.
12. ^ שו"ת צפנת פענח סי' רסד.
13. ^ פמ"ג יו"ד סי' ד במשב"ז סק"י. וראה עוד בעו"ש סי' קעג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נג; שו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט אות ח ואות יג.
14. ^ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ו סי' סא. וראה מנ"ח מ' תקמו.
15. ^ בבלי חולין ט ב, וברש"י וראש יוסף שם.
16. ^ שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' י; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט אות' י-טז.
17. ^ שו"ת דעת כהן סי' נה. והיינו לשיטתו, שביטול בששים מועיל גם לדבר של סכנה - ראה לעיל הע' 123.
18. ^ שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' עו; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' קצח; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ס; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' ה אות ה; שו"ת מהרש"ג סוסי' רמ; שו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט אות ח ואות יג, ובס' חזון עובדיה ח"א כרך א, סי' טו עמ' רכז. וראה עוד בס' שמירת הגוף והנפש, מבוא פ"ט.
19. ^ ברייתא ע"ז יב ב; רמב"ם רוצח יא ו; שו"ע חו"מ תכז ט; רמ"א יו"ד קטז ה.
20. ^ מס' דרך ארץ, פ"ו; טושו"ע או"ח קע טז; מ"ב שם סקל"ז.
21. ^ בן איש חי, שנה ב, בראשית סכ"ג. וראה באריכות בילקוט יוסף ח"ג סי' קע סק"ג, ודיונו שם בעניין שתיה מכוס של קידוש, ומכוס של ברכת חתנים. ומכל מקום אם המקדש יודע שיש לו מחלה מדבקת, אסור לתת לאחרים לשתות מכוסו - ביצחק יקרא על או"ח קע טז.
22. ^ משנה תרומות ח ד; משנה חולין ט ב; ע"ז ל א-ב; רמב"ם רוצח יא ו-טז; שו"ע יו"ד קטז א. וראה בפיהמ"ש להרמב"ם תרומות שם; קרית ספר, רוצח פי"א אזהרה רצב.
23. ^ בבלי שבת קכח ב.
24. ^ תוס' ע"ז לה א ד"ה חדא; תוס' ביצה ו א ד"ה והאידנא; שו"ע שם; דרכ"ת שם סק"ז. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' ק, הטעם שהאיסור בטל בזמן הזה.
25. ^ של"ה ח"א שער האותיות; מעשה רב, סי' צה, ופאת השולחן סי' ב סקל"ב, בשם הגר"א; פר"ח יו"ד סי' קטז; בן איש חי, שנה ב' פר' פינחס אות ט. וראה עוד בשו"ת פאת שדך סי' פו; ס' שמירת הגוף והנפש, ח"א סי' יח וסי' מד. וראה באריכות פרטי הדינים באנציקלופדיה תלמודית ע' גלוי. וראה עוד בע' השתנות הטבעים, הע' 30-31.
26. ^ שערי תשובה או"ח סי' ד סק"ז. אמנם ראה בס' שמירת הגוף והנפש, שהביא שיש מקפידים גם בזה.
27. ^ שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' סג.
28. ^ בבלי חולין נח ב; רמב"ם שחיטה י ח; רמב"ם רוצח יב א; טושו"ע יו"ד ס ב. וראה בס' שמירת הגוף והנפש ח"א סי' מד.
29. ^ הגראי"ה קוק במכתב לזאב ז'בוטינסקי וחבריו שהכריזו על שביתת רעב כאשר נאסרו על ידי הבריטים בפסח תר"פ - הובא באוצרות הראי"ה ח"א עמ' 393.
30. ^ חולין טז ב; ירושלמי שבת ח ו, בשינויים קלים. ופלא שלא הובאו דברים אלו להלכה בפוסקים.
31. ^ בבלי חולין צד א, ובפירש"י שם. ועיי"ש עוד טעם מפני הונאה, וברמב"ם דעות ב ו, ובטושו"ע חו"מ רכח ח, הביאו רק הטעם משום גניבת דעת. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קלג.
32. ^ רמ"א או"ח ב ו.
33. ^ מהרש"א בבלי שבת קכט א. אמנם רש"י שם, ורשב"ם בבלי פסחים קיב א פירשו, שזה מדין ביזוי וגנאי. וראה באריכות בשו"ת לב חיים ח"א סי' נט, ובס' שמירת הגוף והנפש, ח"א סי' קיב.
34. ^ בבלי ברכות ח ב.
35. ^ בבלי ברכות סב ב; בבלי גיטין ע א.
36. ^ ירושלמי ביצה א ז.
37. ^ הג' היעב"ץ גיטין שם. וראה עוד בפר"ח יו"ד קטז ט; כף החיים יו"ד סי' קטז סקק"א.
38. ^ ירושלמי תרומות פ"ח; רי"ף ורא"ש פ"ב דע"ז; רמב"ם רוצח יב ד; שו"ע יו"ד קטז ד.
39. ^ רמב"ם, שם.
40. ^ ר"ן, פ"ב דע"ז; חכ"א סח ב.
41. ^ ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם ס"ה. הרמב"ם נקט כאן לשון "אסור", ובשו"ע הלשון "צריך ליזהר".
42. ^ רמב"ם רוצח יא א-ד; שו"ע חו"מ תכז א-ז. וראה בבן איש חי, שנה ב' פר' פינחס אות' א-ז.
43. ^ דברים כב ח.
44. ^ רמב"ם רוצח יב ו; שו"ע יו"ד קטז ה. וראה בבלי ברכות ג א; בבלי שבת לב א; ר"ה טז ב. וראה בס' חסידים הוצאת מק"נ סי' קסג-קסה.
45. ^ מו"ק ז א; רמב"ם יו"ט ח ו; טושו"ע או"ח תקמ א.
46. ^ בבלי יומא עז ב.
47. ^ קדושין לט ב.
48. ^ וראה בעניין חיוב הזהירות בנהיגה בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' יא, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' קמח. וראה עוד מאמרו של י. דומב, בד"ד, 5, תשנ"ז, עמ' 69 ואילך.
49. ^ שו"ת פסקי עוזיאל, שאלות הזמן, סי' מז.
50. ^ רמב"ם רוצח יב ז-טו; שו"ע יו"ד סימנים קנא-קנו.
51. ^ חיי אדם יא מב; מ"ב סי' כ סק"ז. וראה בע' גוי, הע' 99 ואילך, והע' 119 ואילך.
52. ^ בבלי פסחים עו ב, וברש"י שם; טושו"ע יו"ד קטז ב-ג. וראה פרטי הדינים באנציקלופדיה תלמודית, ז, עמ' רכד-רכה. והרמב"ם השמיט דין זה, וראה בהערות הבאות.
53. ^ שו"ת דעת כהן סי' נו.
54. ^ ב"י יו"ד סי' פז.
55. ^ דרכי משה שם, אות ד. וראה בנידון: ש"ך יו"ד סי' פז סק"ה; ט"ז שם סק"ג; מג"א או"ח סי' קעג סק"א; כנה"ג יו"ד הגהות בית יוסף שם אות יט; פחד יצחק מע' ב', דס"ט ע"ב; מחזיק ברכה, יו"ד סי' פז סק"ד.
56. ^ מג"א סי' קעג סק"א; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קא-קב; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נג. וראה ברמב"ם מאכלות אסורות ט כג. ובהסבר שיטת הרמב"ם שהשמיט דין זה - ראה בנושאי כליו שם; יש"ש חולין פ"ז סי' טו; שו"ת חת"ס שם; שו"ת דברי מלכיאל שם; שו"ת שם משמעון חיו"ד סי' יג. וראה עוד בס' שמירת הגוף והנפש, ח"א סי' ב. וראה ע' השתנות הטבעים, הע' 18 ואילך.
57. ^ שו"ע יו"ד קטז ו; חכ"א סח ה. וראה בס' הרפואה והיהדות, עמ' 68-65. ובגמ' ע"ז כ ב, נקיון מביא לידי פרישות וכו'.
58. ^ חולין קה א-ב. ומה שהזכירה הגמ' עניין הרוח הרעה המצויה במים המלוחים, לא הזכיר זאת הרמב"ם ברכות ו טז. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט באריכות, בשיטת הרמב"ם והחולקים עליו בעניין רוח רעה.
59. ^ תוס' ברכות נג ב ד"ה הייתם; שו"ע או"ח קפא י.
60. ^ מג"א שם, בשם המקובלים; הרש"ל וברכ"י, הובאו במ"ב שם סקכ"ב; באור הגר"א או"ח סי' קפא סק"א; ערוה"ש או"ח קפא ה.
61. ^ בבלי יומא עז ב; רמב"ם שביתת העשור ג ב.
62. ^ רש"י שם ד"ה מדיחה.
63. ^ ערוך ע' שבחא; תוס' יומא שם ד"ה משום; רא"ש יומא פ"ח סי' ג.
64. ^ תוס' שם.
65. ^ תוס' חולין קו א; סמ"ג מ"ע כז; ראב"ד בשו"ת תמים דעים סי' סו; תו"ש כרך יד, במילואים, עמ' רצה-רצט. וראה עוד בתו"ש ויקרא פי"א אות רעט מהזוהר.
66. ^ בבלי ברכות מג א; בבלי תענית ה ב; רמב"ם ברכות ז ה; טושו"ע או"ח קע א; שם, קעד ח. וראה עוד בערוה"ש או"ח קע א-ב; תו"ש בראשית פכ"ד אות קמב; שמירת הגוף והנפש ח"א סי' כד.
67. ^ ב"מ קיג ב.
68. ^ כס"מ דעות ד יח.
69. ^ מג"א סי' קעג סק"א.
70. ^ ספר הקובץ על הרמב"ם דעות ד ח. וראה עוד בשו"ת אור לי לבעל השדי חמד, סי' עו. וראה בכרך א, מבואות - דת ומדע.
71. ^ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכה סק"ד.
72. ^ ואגב יש להעיר, שהמונח "דבר" במקרא אין כוונתו למחלה מסויימת, כגון Pest, אלא במובן של מגיפה או נגף - ראה שמו"ב כד טו,כא, וראה תרגום אנקלוס דברים כח כא: דבר - מותא. וראה משנה תענית ג ד, שגם שם משמע שמדובר במגיפה מכל סיבה, ולא ממחלה מוגדרת ומסויימת. וראה ע' מחלות, הע' 72 ואילך.
73. ^ ראה באריכות בספרו של צימלס, עמ' 110-99, ובס' הרפואה והיהדות, עמ' 39-35. וראה על המשמעות האפידמיולוגית של עצות חז"ל בהתנהגות בזמן מגיפה במאמר Zilber N and Kottek S, Koroth, 9:249, 1985.
74. ^ ראה ב"ק ס ב; שו"ת מהרי"ל סי' נ; יש"ש ב"ק פ"ו סי' כו; שו"ת זרע אמת סי' לב; רמ"א יו"ד קטז ה; של"ה ח"א שער האותיות; שו"ת רשב"ש סי' קצה; באור הגר"א, יו"ד סי' קטז סקט"ז; מג"א סי' תרכו סק"ג. וראה זוהר וירא דקי"ג ע"א; וראה בס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שעב.
75. ^ מג"א סי' תעו סק"ב.
76. ^ cholera.
77. ^ ש"י עגנון, ימים נוראים, תרח"ץ, עמ' רעג.
78. ^ ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צז; שו"ת ערוגת הבושם ח"ב חיו"ד סי' רנא. וראה פת"ש יו"ד סי' שסג סק"ה.
79. ^ ס' חסידים מהד' ר"ר מרגליות סי' תרעג-ד; טושו"ע חו"מ תכז י.
80. ^ שו"ת הרמ"א סי' יט, ודרכי משה יו"ד סי' קטז אות ה; שו"ת הרשב"ש סי' קצה; נשמת כל חי ח"ב חחו"מ סי' מט. וראה עוד במקור חסד על ספר חסידים, שם הע' ד.
81. ^ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חחו"מ סי' קנה סק"ב.
82. ^ בבלי פסחים קיג א.
83. ^ רשב"ם שם ד"ה לא תשתי.
84. ^ שו"ע יו"ד שפב ג.
85. ^ שו"ת רשב"ש סי' ב.
86. ^ רמ"א יו"ד רפו א, ובש"ך שם סק"ו.
87. ^ ב"ח או"ח סי' תלג; מג"א שם סקי"ב, וט"ז שם סק"ו.
88. ^ רמב"ם שביתת העשור ב יא. וראה בירושלמי בבלי יומא ו ד.
89. ^ בבלי שבת כא ב; רמב"ם חנוכה ד ז; טושו"ע או"ח תרעא ה.
90. ^ מו"ק כז ב, לפי גירסת התוס' והר"ח שם.