בקשת מחילה על לשון הרע כשהנפגע אינו יודע

בקשת מחילה על לשון הרע כשהנפגע אינו יודע

החפץ חיים בספרו (הלכות לשון הרע, כלל ד' סעיף י"ב) כתב שכשמספר לשון הרע רוצה לחזור בתשובה- עליו לבקש מחילה גם ממי שאינו יודע שסיפר עליו לשון הרע , וכתב שם בבאר מים חיים שמקור הדין בשערי תשובה לרבנו יונה (מאמר ר"ז). ולעומתו, בספר תנועת המוסר (ח"א עמוד 363) מובאת דעת רבי ישראל סלנטר, שבמצב כזה אין לאדם רשות בשביל טובתו האישית לפגוע בחברו ולומר לו שסיפר עליו לשון הרע, ונראה לפיו שבמצב כזה אין תקנה למספר, ואמנם יש מהאחרונים שכתבו בדעתו (ובניהם הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה הל' ערב יו"כ, הערה כ', והרב שטרנבוך במועדים וזמנים, ח"א סימן נ"ד), שיבקש מהנפגע מחילה כללית, וזה מספיק (נראה שגם לפיהם זה לא מכפר לו לגמרי, אלא רק עד זה יכול להשתדל).

האם קיימת מחלוקת לפי דעת הגר"א נבנצל (מובא בהערותיו על המשנ"ב, סי' תרו סק"ג, ובמקראי קודש, הל' יום כיפור, פ"ב, בהערה ד') הח"ח ורבי ישראל סלנטר לא נחלקו כלל, אלא כל אחד מהם דיבר במצב אחר, שהחפץ חיים דיבר במצב שרק מספר הלשון הרע יפגע, ובמצב כזה גם רי"ס יודה שצריך ללכת ולהודיעו (ולא יימנע מכך בעקבות הסבל שיבוא עליו בעקבות זאת), ורי"ס דיבר במצב שהנפגע ייעלב, שבמצב כזה גם לח"ח אסור ללכת ולבקש מחילה (וכ"כ גם בשו"ת אז נדברו, ח"ז סי' ס"ה, וקצת תימה על דברי הרב עובדיה בחזון עובדיה, שמשמע ממנו שהרב זילבר הבין שכן נחלקו), והוא מוכיח את הסברא הזאת מדברי רבנו יונה עצמו בשערי תשובה, שרבנו יונה דיבר במצב שרק מספר הלשה"ר יפגע, וז"ל: "אם ישוב בעל הלשון בתשובה, צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו, והוא לא יזכור מספר כולם, כי רבים מכאובים הכאיב, וכמה נפשות הדאיב, גם רבים מאשר זכר כי אותם עכר, והם לא ידעו כי הדיח עליהם את הרעה, יתבייש להודיעם ולגלות אוזנם על אשר גמלם רעה, כי הוא מכה ואין מכתו ידועה..." והסביר לי הרב נבנצל שכוונת רבנו יונה בתחילת דבריו היא שהם נעלבו מעצם הלשון הרע, ולא מבקשת המחילה. הגר"א שפירא זצ"ל (מובא בנספחים שבסוף מקראי קודש הלכות יום כיפור) כתב, שטעמו של רי"ס הוא שמכיוון שיודיע לחברו שדיבר עליו לשה"ר, סביר מאוד שהוא יפגע, וגם אם הוא ימחל לו- קרוב למדי שהידידות שהייתה ביניהם לא תחזור, ומחדש הרב שפירא, שעצם קיום יחסים של ידידות בין חברים זה לא דבר רשות בעלמא, אלא מצווה! ומוכיח זאת מכך שאפילו האיסור לצאת לחו"ל נדחה אם זה לצורך ידידות, ולכן רי"ס סבר שעדיף שלא יספר לנפגע שהוציא עליו לעז, וימשיכו להיות חברים (ונראה שדווקא אם דיבר עליו פעם אחת, אך אם זה הפך למשהו קבוע- זו צביעות אם ימשיך להיות חברו, ובאותו זמן ידבר עליו סרה מאחורי גבו) . אך לעומת זאת, מדברי הרב עובדיה (בקיצור שולחן ערוך, סי' תרו סעיף ט"ז, ובחזון עובדיה, שם) שפסק כדברי רי"ס, (שלא יפרט לנפגע על הלשה"ר, אלא יבקש ממנו מחילה סתם) וכתב שם שדין זה הוא לא כדברי הח"ח, נראה שהבין שהם כן נחלקו, וכך גם נראה שהבין הפסקי תשובות (על המשנ"ב, שם), הגר"ש וולבה זצ"ל (במקראי קודש) ועוד הרבה אחרונים, שהח"ח ורי"ס נחלקו בדין זה. עוד הוכחה שנראה שכן הייתה ביניהם מחלוקת, מסיפור המובא בספר מכתבי החפץ חיים (ח"ב, ע' קי"א, וכן מובא גם במקראי קודש שם), וז"ל: "שכשהח"ח בא לרבי ישראל מסלנט והביא לפניו את ספרו הח"ח, קיבל הרי"ס את הספר לעיין בו. וכששב הח"ח לאחר מכן לרי"ס, אמר לו הרי"ס, שיש לו קושיה על הספר: שכתוב שם שאם חברו אינו יודע עדיין שפגעו בו, צריך לגלות לו שדיברו עליו לה"ר ולבקש מחילה. והקשה הרי"ס, דהלא כשיספרו לו שפגעו בו יגרם לו צער ומה אשם חברו אם הוא רוצה לעשות תשובה. וענה לו הח"ח: דין זה לקוח מספר שערי תשובה לרבנו יונה", ונראה מהלשון הזו שהיה ביניהם ויכוח בדין. על ההוכחה מהסיפור הזה אמר הרב נבנצל לרב הררי שעכ"פ לא שייך לומר שהח"ח חולק על דין זה, וכתב לי הרב נבנצל ש"במקום שאין הכרח- אין לעשות מחלוקת", ופשוט שלכן הרב נבנצל סובר כך, למרות שק"ק על דבריו מהסיפור, והרב הררי ניסה לתרץ את שיטתו שאולי אין לומדים הלכות מספר שאינו ספר הלכה.

שיטת הח"ח במשנה ברורה בתחילת סימן תר"ו כתב המגן אברהם שבשעה שמבקש מחילה מחברו- צריך לפרט את החטא שחטא לחברו (בשם הב"ח) והוסיף שם שנראה לו שאם חברו מתבייש בזה- לא יפרט את החטא , ועל זה כתב הרב שטרנבוך (בספרו מועדים וזמנים, שם) שהדין של המג"א שייך רק כשחברו כבר יודע שהוציא עליו לעז, אלא שמתבייש כשמזכירים לו את זה,ולכן גם אם לא יפרט את החטא- זה מספיק, ומכך שבמשנה ברורה (סי' תרו סק"ג) הח"ח עצמו נקט את דברי המגן אברהם להלכה, אפשר לומר שלפי שיטת הרב שטרנבוך מחלוקת הח"ח ורי"ס היא, שלדעת הח"ח האיסור לבקש מחילה הוא דווקא במצב שמזכיר לו שפגע בו אלא יבקש מהנפגע מחילה בלי שיפרט, שתועיל לגמרי (כי ייזכר מעצמו גם במקרה הזה) וזה לא כל כך חידוש, כי ממילא תהיה לו מחילה גמורה, ורי"ס סובר שגם במצב שמחדש לו שהוציא עליו לעז, ומיידית מבקש ממנו מחילה על זה, שזה חידוש הרבה יותר גדול, שעדיף שלא יימחל לו העוון הזה, ולא יצער את חברו (רי"ס), וכך נראה גם מהמשך דבריו שם. אך באורחות ההלכה (על המנחת שלמה, הלכות עשרת ימי תשובה, פ"ג, סע' ו') מובאת דרך אחרת להבין את החילוק בין דברי הח"ח למה שכתב במשנ"ב, שבח"ח הדין הוא שאם הנפגע יצטער- בכ"ז יכול לספר, ואילו במשנ"ב כתב שאם חברו יתבייש- שלא יזכיר לו , וכן בביאורים של הוצאת עוז והדר על המשנ"ב כתב, שבספר ח"ח התכוון רק אם הנפגע לא יתבייש או ייפגע, לעומת דבריו במשנה ברורה, שדיבר במצב שהנפגע יתבייש, שעדיף שלא יספר, ועוד דרך לתרץ את הסתירה, כתב בספר עלי באר על החפץ חיים, שבח"ח כתב שצריך לבקש מחילה על שדיבר עליו, ובמשנ"ב כתב שאם הנפגע יתבייש לא יפרט מה בדיוק אמר עליו.

האם ניתן ללמוד הלכות מהספר שערי תשובה החפץ חיים, בהקדמה לספרו (בהערה) התייחס לעניין הזה וכתב: "ואל יפלא בעיני הקורא, כיון שכל הספר הזה מיוסד על עיקרי ההלכה, למה אני מביא בכמה מקומות ראיות מספר שערי תשובה לרבנו יונה, שהוא מכלל ספרי מוסר, כי באמת נראה לעיניים להמתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות, ששמר ודקדק את דבריו שלא יצא מגדר הדין, ובפרט בדיני לשון הרע שלו..." והוסיף עליו הרב שפירא וכתב (במקראי קודש, שם): "אמנם הח"ח הביא מקור מדברי רבנו יונה בשערי תשובה, ויש לציין מה שאומרים בשם רעק"א שמיוחד מכל ספרי המוסר הקדושים יש לחשוש ולהיזהר ביותר במה שנאמר בשערי תשובה לרבנו יונה, כי רבנו יונה מלבד היותו קדוש עליון וכל דבריו כגחלי אש, הרי היה מפוסקי הדור בהלכה, ובזה אין חילוק מספרו עליות דרבנו יונה לשערי תשובה, שכל הנחיותיו הן הלכה למעשה, ככל ההלכות בשו"ע, ובשערי תשובה מפורש שיש חיוב לבקש מחילה בלשון הרע גם כשהאדם לא נודע מי הכהו..." נראה לפי זה שקשה על שיטת רי"ס, שהרי יוצא שהוא חולק על רבנו יונה, שהיה ראשון? לפי דברי הרב נבנצל לא קשה, כי הוא לא חולק, אלא דיבר על מקרה אחר, אך לשיטת הרב עובדיה, הפסקי תשובות והרב וולבה- קשה? ונראה לומר שמחלוקתם של הח"ח ורי"ס הייתה בהבנת דברי רבנו יונה, והוכחה לכך מהסיפור (כנ"ל), שהרי פשוט שרי"ס ידע את דברי רבנו יונה, וא"כ מה היה הקושי שלו בפסק של הח"ח, אלא נראה שהוא הבין בדברי רבנו יונה אחרת , ואפשר לומר עוד, שאולי סברתם היא שבספר שערי תשובה רבנו יונה לא פסק הלכות, ולכן השאלה בטלה מעיקרא, אך קשה לומר את התירוץ הזה, כי דחוק לומר שהם חולקים על תוכן דברי רעק"א, הח"ח והרב שפירא. האם לשיטת רי"ס יש למספר דרך לשוב בתשובה בספר סידורו של שבת (ח"א, שורש ו, ענף ב, עלה א, בד"ה ולפרש) הביא את דברי חובת הלבבות (בשער התשובה, פרק י) וזה לשונו: "... שלפעמים נמנע האדם מן התשובה עבור מה שאין בידו לתקן מה שעיוות... ואך- אע"פ כן לא ימנע אדם עצמו מן התשובה, כי זה הוא חסדי המקום עלינו אם לבבו יבחן שבכל ליבו שב אל ה'- הן בעברות שבין אדם למקום... הן בעברות שבין אדם לחברו שיש בו שתי השבות, כי לשתיים נחשב החטא, א'- שחטא נגד המקום ועבר על ציוויו... ונוסף עוד- שעשה רעה לרעהו, שזה החלק- אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם [=אילים משובחים, קרבן לה'] אינו נמחל לו עד שירצה את חברו (ב"ק צ"ב. ואצלנו הגירסא "עד שיבקש ממנו")- הנה הוא יעשה תשובה לפי כוחו באמת בזה החלק שחטא נגד המקום, וכיון ששב השב בכל לבבו ונפשו בצד היותר טוב ששיך לה', והשם הטוב המוחל לו על חלקו יודע שליבו נתן באמת לתקן העברה, ורוצה לתקן הכל ורק שאין סיפק בידו כמבואר, על כן זאת עושה הקב"ה... או שנותן ביד הנגזל באשר הוא שם להיות מוחל לו בכל לבבו... ואז נתבטל העברה מכל וכל, בחלק השמים והבריות..." ונראה מדבריו בפירוש, שגם אצלנו, אם יעשה ככל שיכול- השי"ת ייתן ביד הנפגע למחול לו, וכך כתב לי הרב נבנצל- "שכשעושה מה שיכול לעשות- הקב"ה יסלח לו". אך לעומת זאת, כתב החפץ חיים, לעניין מי שהפקיר עצמו לדיבור לשון הרע (ואינו יכול לחזור בתשובה, כי אינו יודע במי פגע) כתב (שם) "ומזה נוכל להבין כמה יש לו לאדם להיזהר ממידה גרועה הזאת, כי מי שמוטבע ח"ו בזה, כמעט אי אפשר לו בתשובה, כי בודאי לא יזכור את כל הנפשות שהדאיב בלשה"ר שלו..." ובבאר מים חיים שם כתב "נובע משערי תשובה לרבנו יונה הנ"ל, ובזה יובן מה שאמרו בערכין (ט"ו:) לעניין לשה"ר שאם סיפר- אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, ולכאורה אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואפילו ח"ו כפר בעיקר נמי מועיל תשובה לזה, כמש"כ הרמב"ם, ואיך סתם לומר שאין לו תקנה... ולכן שייך לומר אין לו תקנה, משום דדבר זה הוא מעוונות שבין אדם לחברו שאין מועיל תשובה לזה כלל, עד שירצה את חברו..." ונראה מלשונו שבמצב שלנו, אין שום אפשרות תשובה (לשיטת רי"ס), וכ"כ כתב בדעת הח"ח העלי באר (על הח"ח), ועיי"ש שהביא שכל מה שנחלקו על הדין הזה בערכין זה דווקא לעניין אחר, ולכו"ע אין לו כפרה על העוון שפגע בחברו, ודומה לכך כתב בספר שמועת חיים (על הגמרא בערכין, שם), שכל מה שנחלקו הוא רק לעניין אחר, ולכו"ע על גוף החטא לא תהיה כפרה עד שיבקש מחילה מחברו (ואם אינו יכול- לכאורה לא נמחל לו כלל). אך לעומת זאת, מביא הח"ח שם את דברי מנורת המאור (נר ב, ככל ד, פרק ג), שכתב שכל מחלוקתם בערכין היא רק במי שרגיל בלשה"ר, אבל מי שנכשל בזה ורוצה לשמור עצמו מכאן ולהבא- בודאי יש מרפא למכתו. את שיטת הסידורו של שבת אפשר להסביר, או שהבין כמנורת המאור, או שלדעתו הגמרא הביאה מחלוקת, והוא סובר כדעה שיש לו תקנה, אך לומר כך זה ק"ק, כי התקנה למספר לשון הרע שמוזכרת בגמרא זהו לימוד תורה (לת"ח), או שישפיל את דעתו (לעם הארץ), ובדרך התשובה של חובת הלבבות הדברים הללו לא מוזכרים, ואולי הוא לא הזכיר אותם כי הוא לא דיבר בפירוש על לשה"ר (רק הזכיר זאת בהמשך), ובאמת לשיטתו זה חלק מדרך התיקון בלשה"ר. האם בקשת מחילה כללית מועילה בספר מועדים וזמנים (שם) הרב שטרנבוך מביא את דברי התנחומא (מובא גם בביאור הגר"א על השו"ע, שם, ד"ה מיהו) וז"ל: "ואם הלך לרצותו ולא קיבל עליו מה יעשה... אמר ר' שמואל יביא עשרה בני אדם ויעשה שורה אחת ויאמר להם קטטה הייתה ביני ובין חברי, והלכתי לרצותו ולא קיבל עליו, והקב"ה רואה שהשפיל עצמו ומרחם עליו", שאפשר לראות מכך שהכפרה היא משום שהשפיל עצמו , ויוצא מזה, שלפי שיטת רי"ס (ולדעת הרב נבנצל- לכו"ע), גם לפי האומרים שיבקש מחילה כללית, את עיקר המחילה הוא הפסיד, ואין לו תקנה גמורה! וכך גם נראה מהדין שפסק הגרש"ז (ועלהו לא יבול, ח"א עמוד שמח), שמחילה כללית מועילה רק לפגיעה קלה, ופה, שזו פגיעה יותר חמורה,עד שאדם מצטער ונפגע לשמוע שדיברו עליו כך- נראה שמחילה כזאת לא תועיל כלל. אך לעומת זאת, בשו"ת פאת שדך (ח"ב, סימן קל"א) כתב, שאם ביקש מחילה באופן כללי, ולא ידע אם חברו הבין שמבקש גם על חטא זה בפרט, אם קשה לו הדבר מאוד (ופה הרי אין אפשרות אחרת) יש להקל בדיעבד שאינו צריך לבקש מחילה עוד פעם על החטא הזה, אך נראה לומר שכאן גם הוא יודה, כי כאן הנפגע אינו יודע כלל שדווקא הוא דיבר עליו את הלשון הרע. אלא, שמביא הרב שטרנבוך (שם) את דברי רבנו יונה בשערי תשובה, שכתב שם עשרים עיקרים לתשובה, וכתב שם שעיקר התשובה- זהו רק החרטה ועזיבת החטא, ולא הבושה, ולפי זה, אפשר לומר שסברתם של האומרים שיבקש מחילה כללית מבוססת על דברי רבנו יונה, שגם בלא בושה אדם יכול לקיים את עיקר התשובה, או שלשיטתם באמת מחילה כללית אינה מועילה, אלא סוברים כשיטת הסידורו של שבת.

הלכה למעשה נראה, שמכל האפשרויות להסביר את הסתירה (לכאורה) בין דברי הח"ח בספרו למש"כ במשנ"ב הכי נראה הסברו של העלי באר (שבח"ח כתב שצריך לבקש מחילה על שדיבר עליו, ובמשנ"ב כתב שאם חברו או הוא יתביישו, או שחברו יתרגז- לא יפרט בדיוק מה אמר עליו), וכך נראה גם שאפשר לדייק מלשון המשנ"ב. כדברי המשנ"ב (והמגן אברהם) פסקו החיד"א, שו"ע הרב, כף החיים (על השו"ע, שם), הרב מרדכי אליהו (בהלכות חגים, פמ"ג, ה"ז), הרב וולבה (מובא במקראי קודש, שם) ועוד הרבה מהאחרונים- שיבקש מחילה על שדיבר עליו לשון הרע, ואם אחד מהם יתבייש או שחברו יפגע מכך- לא יפרט, אלא יבקש ממנו מחילה על שידבר עליו לשון הרע, ודי בכך. ונראה, שלפי דברי הרב שפירא (לעיל) בכל מצב לא יפרט, אלא יבקש ממנו מחילה על שדיבר עליו לשון הרע, ולא יפרט. לפי הרב עובדיה יוסף, הגרש"ז אוירבך והרב נבנצל יבקש ממנו מחילה כללית על שחטא כנגדו (לרב עובדיה כשיטת רי"ס, ולרב נבנצל- גם כדעת הח"ח). לפוסקים כרי"ס- נראה שמי שחטא והגיע למצב כזה- שיבקש מחילה כללית וגם יעשה תשובה בכל כוחו, וכלשון הסידורו של שבת "... אם לבבו יבחן שבכל ליבו שב אל ה'..." כדי שלפחות לפי חלק מהדעות תהיה לו כפרה שלמה, (ועוד נראה שיעשה כך כי היה שרצה לומר שהח"ח לא חלק על הסידורו של שבת בעניין הזה, ואכמ"ל)