התפסה

הגדרה

נדר ע"י התפסתו של החפץ בחפץ אחר שכבר נדור (בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים נדרים ב).

לדוגמא, האומר "כיכר זה אסור עלי כקרבן" - שמתפיס את הכיכר בקרבן.

מקור וטעם

במהותם של שני סוגי הנדרים - נודר איסור (שאומר "דבר זה אסור עלי") והתפסה (שאומר "דבר זה אסור עלי כקרבן" וכד') - דנו מהו עיקר הנדר ומה מועיל רק מדין ידות, ויש בזה ארבעה צדדים (דן בזה קונטרסי שיעורים נדרים ב-ב):

א) עיקר הנדר הוא הנודר איסור, אך התפסה היא רק מדין ידות (משנה למלך תחילת נדרים).

ב) עיקר הנדר הוא התפסה, אך הנודר איסור הוא רק מדין ידות (נדרים ב. פירוש הרא"ש ד"ה כל, ותוס' שם ד"ה כל, וכן כתב הגר"ח סטנסיל כתובות נט. (סימן "מודר ומושבע מפי אחרים") בדעת הרמב"ם).

ג) גם הנודר איסור וגם התפסה הם עיקר הנדר (גר"ח סטנסיל שם בדעת הטור), ושניהם שווים ואין שום חילוק ביניהם.

ד) גם הנודר איסור וגם התפסה הם עיקר הנדר, אך דיניהם חלוקים זה מזה (קונטרסי שיעורים נדרים ב-ב הסתפק - לדעות ששניהם עיקר - בין שני הצדדים האחרונים).

סוגי ההתפסות הן שלושה (קונטרסי שיעורים נדרים ב-ח ד"ה ועיי'):

א) התפסה בהקדש שאינו בעולם - שאינו מתפיס על חפץ מסוים אלא על דין הקרבן, שאומר "דבר זה אסור עלי כקרבן".

ב) התפסה בחפץ - שמתפיס בחפץ קדוש שנמצא בעולם, שאומר "דבר זה אסור עלי כקרבן זה", ומעין דין תמורה.

ג) התפסה בדיבור של חבירו - שחבירו נדר והוא מתפיס בדיבורו, ששמע שחבירו אמר "הריני נזיר" והוסיף ואמר "ואני".

בדינים שונים

בנדר פשוט שיש דין התפסה.

בהפקר (כשמפקיר נכס) כתב הרמב"ם שיש התפסה, וביארו שהוא לשיטתו שהפקר מדין נדר (קונטרסי שיעורים נדרים ב-ח בלשון אפשר)^[1].

בצדקה יש התפסה (רמב"ם מתנות עניים ח-ב).

בפאה יש התפסה (רמב"ם מתנות עניים ב-יג).

פרטי הדין

ההתפסה צריכה להיות בדבר הנדור, כלומר שנאסר ע"י אדם כגון קרבן, ולא בדבר האסור, שנאסר ע"י שמיים כגון חזיר (נדרים יג). וחקר המידות לחקר ההלכה (יא-נא) האם צריך להתפיס בדבר הנדור, או שא"א להתפיס בדבר האסור.

ראה גם

נדר

הערות שוליים