ארמית
|
|
ארמית היא שפת העם הארמי. שפה זו קרובה מאד לעברית בדקדוק ובאוצר המילים. עם ישראל דיבר ארמית במשך דורות רבים, ובה נכתבו ספר דניאל, פסוקים ופרקים נוספים בתנ"ך, וכן חלק גדול מהתורה שבעל פה.
הארמית וניביה השונים[עריכה]
הארמית היא ממשפחת השפות השמיות-מערביות, והיא הייתה "שפה בינלאומית" במזרח התיכון בתקופת המקרא. השפה הארמית התפצלה ל"ארמית מזרחית" ו"ארמית מערבית". השפה הארמית המזרחית הייתה בשימוש בבבל, והתפצלה לכמה ניבים: הניב הארמי של התלמוד הבבלי, סורית (שבה נכתב תרגום ה"פשיטתא" לתורה) ומנדעית. הארמית המערבית הייתה בשימוש בארץ ישראל, והיא כוללת את הארמית המקראית, שבה נכתבו כמה ספרים במקרא (חלקים מדניאל ועזרא, ואף כמה מילים בספר בראשית), הארמית של תרגומי המקרא (תרגום אונקלוס, תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי), הארמית הגלילית (שבה נכתב התלמוד הירושלמי), השומרונית (שפת השומרונים), התדמורית והארמית החדשה (מדוברת כיום בכמה כפרים בסוריה). גם רוב ספרות הגאונים נכתבה בארמית, וכן ספר הזוהר.[1]
הארמית בארץ ישראל[עריכה]
בתקופת הבית הראשון שמשה הארמית כשפה בינלאומית, אך הציבור הרחב לא הבין אותה. כאשר בא רבשקה, שליח המלך סנחריב, לירושלים - דיבר עברית, ואנשי חזקיהו מלך יהודה ביקשו ממנו: "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב יח, כו), כיון שלא רצו שיבינו העם את דבריו (רש"י שם).
אולם לאחר השיבה מגלות בבל הייתה השפה הארמית היתה מדוברת גם בארץ ישראל, וכן בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, אך במקביל, גם השפה העברית הייתה בשימוש, כפי שניתן ללמוד למשל מאגרות בר כוכבא, שחלקן נכתבו בארמית וחלקן בעברית. רבי יהודה הנשיא הסתייג מדיבור בארמית בארץ ישראל ואמר (סוטה מט:): "בארץ ישראל לשון סורסי (כלומר: לשון סורית[2], שהיא הארמית שהייתה מדוברת בארץ ישראל) - למה? אלא או לשון הקודש (- שהיא שפת התורה), או לשון יוונית (- שהיתה השפה הבינלאומית בתקופה הרומאית)".
לאחר הכיבוש המוסלמי (במאה השביעית לספירה) הפכה אט אט הערבית לשפה המדוברת בארץ ישראל וברחבי המזרח התיכון, והארמית פסקה מלשמש כלשון דיבור.
מדברי חז"ל על הארמית[עריכה]
בתקופת האמוראים היו ששבחו את הלשון הארמית, ואמרו (בראשית רבה פרשה עד): "אל יהי לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הקדוש ברוך הוא חלק לו כבוד. בתורה: יגר שהדותא (בראשית לא, מז), בנביאים: כדנא תימרון להון (ירמיהו י, יא), בכתובים דכתיב: וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב, ד)".
תפילה בארמית[עריכה]
עם זאת, הזהירו שלא להתפלל בלשון ארמית, ש"אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי" (שבת יב:), משום שלשון זה מגונה בעיניהם[3]. לעומת זאת, תפילות מסוימות, כדוגמת הקדיש וקדושה דסדרא נכתבו דווקא בארמית, כדי שהעם יבין את הנאמר בהן. ומחמת שיש בהן קידוש השם ותלמוד תורה בשותפות של כל הציבור: תלמידי חכמים ועמי הארץ, אמרו חכמים (סוטה מט.) שעליהן עומד העולם (רש"י שם).