מילון הראי"ה:זמר

(בטוי) עומק ההרגשה בנועם השתפכות הנפש [עפ"י ע"א ד ה עח]. התפרצותו הבטויית של הרגש הלבבי, המתעמק בעומק הנפש, הצפון בחגוי החיים, שאינה יכולה להתלבש בבטויים, כי אם בתנועות קוליות מסודרות [עפ"י ע"ר א קפו]. הבטוי של הרגש הנפשי, ההולך ומתעמק במעמקי החיים הרוחניים, (שיש והוא בא) בתור תוצאה רבת הכח מתוך ההסתכלות הבהירה, המצמחת את השירה בתחילתה [עפ"י שם ר]. השגת הנפש דרכי חייה האמיתיים בעת המשכת הזכרון להמשיך אור החכמה, אחרי שמכסה כבר הענין באופן שאין הרקיע בטהרתו [עפ"י מא"ה ב רסט־רע]. הרוח המתלבש בלב ע"פ השכלת השכל בציור אמיתי של זכרון מעניני השכל, והמחשבה בעניני השלמות והרצון בהם באמת לפעול, הרוח המשמח את הנפש ומעירה לבקש דרכים לצאת ממאסרה כדי שתחת הזכרון יזרח עליה אור השכל [שם רע]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, שיר וזמר, ההפרש ביניהם. ע"ע שיח. ע"ע רנה. השירה בשעה שהיא מתפרצת מתוכיותה, מעצמיותה, משטף יצירתה וזרמה הנשמתי כשהיא באה לידי ביטוי [מא"ה ב רסא]. זמרה - הכח המתמלא בלב, בהרצון וההסכם השכלי, המורכב מזכרון מחשבה רצון, אם כי עוד לא נשלמה שמחתו בפעל מ"מ בצפיתו יצפה לה [פנק' ג כב (מא"ה ב רע)]. ע"ע שיר. ההבעות הנותנות דחיפה לביטויינו לקרא בשם קדשו, בהם אנחנו מרגישים את הנועם העליון. ההבעות הקשורות לענפים החודרים לתוך התוכיות הנפשיות שלנו, המשתרגים מתוך האור העליון, שלהופעה הגדולה המקיפה באורה את נשמתנו - ההכרה של הטוב, של השלמות העליונה [עפ"י ע"ר ב עט]. כח הזמר - הרגש, העולה מתוך רעותא דליבא, הבוקע את האויר הנעלם, ומתרומם בהרחבת תועפות גדלו ממעל לחוג הצר של הבטוי והרעיון המחולל אותו [ע"ר א קצח]. ע"ע הלול. ע"ע רנה.