כסף במטלטלין

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:48, 5 בספטמבר 2012 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[עריכה]

הקונה נותן כסף למוכר, וקניין זה לא מועיל (הסוגיא בבבא מציעא מז:).

מקור וטעם[עריכה]

במקורו נחלקו אמוראים - לריש לקיש לא מועיל אפילו מדאורייתא, ולרבי יוחנן מדאורייתא מועיל ורק חכמים גזרו שלא יועיל (בבא מציעא מז:). והלכה כרבי יוחנן.

וחידש התורת משה (לבעל החתם סופר, חוקת ד"ה אם) שאת תקנה זו תיקן משה רבנו.

ובביאור מחלוקתם מצאנו שלוש דעות באחרונים:

  1. ספר המקנה (קידושין כג.) )ביאר בפשטות שנחלקו האם הקונה והמקנה גומרים את דעתם לקניין בכך שהמוכר מושך את המעות או בכך שהקונה מושך את החפץ.
  2. חידושי הרי"ם (חו"מ קצח-ב ד"ה ולענ"ד) וחלקת השדה (כח) ביארו שלרבי יוחנן המקנה הוא המחיל את הקניין, ולכן הוא צריך לקבל את המעות, ולריש לקיש הקונה הוא המחיל, ולכן הוא צריך למשוך.
  3. הצפנת פענח (כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה קניין) ביאר שלר' יוחנן שסובר שדבר תורה מעות קונות - עיקר הקניין על השווי, ולכן מדאורייתא נותן את שוויו (מעות). אך לריש לקיש שסובר שמשיכה מועילה מן התורה - עיקר הקניין על החומר, ולכן מושך אותו.

במקור לרבי יוחנן שמועיל מדאורייתא הביאו הראשונים כמה וכמה אפשרויות:

  1. רש"י (בכורות יג: ד"ה הניחא, ובבא מציעא מו:) כתב שנלמד מהפסוק "ונתן הכסף וקם לו" - לומדים הדיוט מהקדש (דן בזה קובץ שיעורים ח"ב כ-ג).
  2. תוס' (שם) כתבו שנלמד מהפסוק "או קנה מיד עמיתך" - שסתם קניין של התורה הוא כסף.
  3. שיטה מקובצת (בבא מציעא מז:) כתב שנלמד מ"אוכל בכסף תשבירני" - שרוב הקניינים בכסף.
  4. הרי"ף כתב שנלמד בק"ו מקניית עבד - אם גופו קונה (שהרי עבד עברי נקנה בכסף), ממונו לא כ"ש.
  5. הנימוקי יוסף כתב שרוב הקניינים נעשים בכסף.
  6. רבנו גרשום (חולין פג) חידש שמקורו מהפסוק "או קנה מיד עמיתך" - דבר הנקנה מיד ליד, דהיינו מעות. ותמהו עליו שלא משמע כן מהגמרא (תורת הקניינים ח"א עמוד ריד).
  7. קניין זה הוזכר (אמנם לא בתור מקור) גם בפסוק "על הגאולה" ("וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו" (רות ד-ז): "על הגאולה" - זו מכירה ונחלקו בה האם היא כסף או משיכה, "על התמורה" - אלו חליפין שווה בשווה, "לקיים כל דבר שלף איש נעלו" - זהו סודר) (תוס' בבא מציעא מז. ד"ה גאולה, רשב"א קידושין כח בשם ר"ת).

הטעם (לרבי יוחנן) שחכמים ביטלו את קניין זה, הוא מחשש שמא יקנה בקניין כסף והחפץ הנקנה (כגון חיטים) ישאר בינתיים ברשות המוכר, ותיפול אצלו דליקה, ולא יטרח ויציל את החפץ כיוון שהוא כבר שייך לקונה. ולכן תקנו שקניין כסף לא יועיל אלא קניין משיכה, שבקניין זה הקונה מכניס את החפץ לרשותו, ואין חשש שישאר ברשות המוכר (בבא מציעא מז:).

במהותו (לרבי יוחנן) חקרו האחרונים האם הקניין לא חל כלל (שחכמים עקרוהו), או שחל, אך המוכר יכול לחזור בו עד המשיכה (ברכת אברהם בבא מציעא דף רלד בדפיו אות א, פרי משה קניינים כה-ב, עיון בלומדות טז).

בדינים שונים[עריכה]

בשכירות מטלטלין בכסף נחלקו הפוסקים האם תועיל כדבר תורה שמעות קונות מטלטלין, שהרי בשכירות לא שייך הטעם לתקנת חכמים שמטלטלין לא נקנים בכסף שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה (אור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).

הנכס[עריכה]

טובת הנאה (זכותו של הבעלים לתת מתנות כהונה עניים ומעשרות לכל מי שירצה) לדעה שהיא ממון, חידש השיטה מקובצת שיכול להקנותה רק בכסף אך לא באגב ובחליפין. וביאר ר' שמואל שהטובת הנאה אינה בעין, ואגב וחליפין מועילים רק בדבר שהוא בעין (כמו שמצינו שחליפין לא מועילים במטבע כי אין בו ממש, ושאלה ושכירות לתוס' לא נקנים בחליפין, וכן דנים האם אותיות נקנות באגב), אך קניין כסף מועיל גם על מה שאינו בעין (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קעט (אות קפו)).

פרטי הדין[עריכה]

המוכר יכול להשתמש במעות. ובטעם לזה דנו האם הוא משום שלעניין המעות הקניין כסף כן מועיל (ולא הפקיעוהו), או שהוא היתר מיוחד (תורת הקניינים ח"א עמוד רלה).

ראה גם[עריכה]