שיחה:מכירי כהונה

במונח המקרא והתלמוד, מכירי כהונה הוא הסכם בלתי רשמי, שלפיו תושבי עיר מסוימת או משפחה מסוימת נוהגים לתת את יבולם של מתנות כהונה אך ורק לכהן מסוים.

במונח הההלכה, הסכם מכירי כהונה הנהו שטר מכר שעליו חותם כהן שהוא מוכר את זכות כל בני שבטו הכהנים לקבלת מתנות הכהונה של הזרוע, לחיים וקיבה בעד סכום כספי. לפי הרגיל, ההסכם נחתם בחודש ניסן ועומדת בתוקפה למשך השנה עד חודש ניסן הבא.

מקורות הביטוי במקרא[עריכה]

חז"ל, על הפסוק "וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד" (שמואל ב כ כו) דרשו שדוד המלך היה נוהג להעביר מתנותיו (תרומות ומעשרות בכלל) אל עירא היאירי הכהן בלבד -דהיינו שעירא היאירי היה הכהן ה"מוכר" של דוד המלך^[1].

מקור נוסף מופיע במילים שאמר יואש (מלך יהודה) אל הכהנים "וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים..יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק " (מלכים ב יב ו).

במשנה ותלמוד[עריכה]

במשנה, מופיע מקרה שאיש ישראל הלווה לכהן מעות על תנאי שהמתנות הניתנות ממנו (איש הישראלי) בדרך כלל אליו (לכהן) יימכר כהתשלום שהכהן חייב להאיש הישראלי^[2].

בתלמוד מוסבר שהאיש הישראלי קיים מצוותו של נתינת המתנות על אף שלא הגיע עצם המתנות אל יד הכהן הואיל שמדובר במקרה של "מכירי כהונה" (שאינו רגיל ליתן אלא לכהן זה). המלאכת שלמה מנמק כי עצם העניין שכאן קבעו חז"ל כאילו המתן התקבל ליד כהן ובאמת לא בא לידו, הוא כולו תקנת חכמים כדי שיימצא לכהן מעות ללוות אם יצטרך לכך^[3].

כמו כן, בתלמוד בבלי מובא מקרים מסוימים שלפיהם כהן שהוא גם תלמיד חכם, גם עני, וגם "מוכר בכהונה" בשכונתו רשאי לזכות את מתנותיו לאחר על אף שלא הגיע לידו כלל^[4]

היסטוריית הסכם מכירי כהונה בארץ ישראל[עריכה]

בימי כהונת הרב לוי בן חביב כרבה של ירושלים הפעיל הסכם עם הכהנים להמיר מתנת הזרוע, לחיים וקיבה בעד מתנת דמים^[5].

הרב צבי פסח פרנק, כרבה של ירושלים, הפעיל מנהג זו בשינוי שלא להעביר כסף המותן לכל הכהנים (כמנהג הרב בן חביב) -אלא בוחרים כהן אחד מבין שבט הכהנים והוא חותם על ההסכם עבור אחיו הכהנים.

הרב פרנק הפעיל הנהגה זו כלכתחילה בנימוקו שנתינת המתנות יגרום הפסדים גדולים לבעלי האטליזים, הואיל ועל ידי קיום המצווה כפשוטה יתייקר מחיר הבשר הכשר בארץ וייתכן שעל ידי הפרזת המחירים יבואו העם לידי מכשולות^[6][7].

המאזן השנתי של מועצת הדת[עריכה]

בשנת תשכ"ז, הדפיס הרב ברוך ישר ספר בשם תורת הכהן והלוי בימינו, בה העתיק נוסח שטר ההסכם עם הכרה להרב שמואל הכהן וינגרטן^[8] שמסר לו המאזן השנתי של המועצה דתית, ובו סעיף מיוחד אודות המתנות:

	היות ומכל שור ושה השחוטים כשר חייבים בעליהם במתנות, כהונה "הזרוע, הלחיים, והקיבה". אך הואיל וטריחא טובא לכהנים להופיע מדי פעם בבית המטבחיים או באטליזים לקבל חלקם, בעיקר כשהמתנות-כהונה הנם כממון שאין להם תובעים, כיון שטובת הנאה היא של הבעלים ונותנים למי שרוצים, ולפיכך הכהנים הצנועים מושכין את ידיהם ואינם שואילין כלל. לפיכך הונהג מקדמת דנא פעיה"ק תו"ב שהבעלים מוסרים את זכותם לחלוקת מתנות-כהונה ליד הבד"צ שע"י מחלקת השחיטה, והבד"צ או בא-כחו יחלקו את המתנות-כהונה למי שירצו, וכהנים אלה מוכרים את המתנות-כהונה תמורת סכום קצוב לבד"צ ולבא כחו, כדי שלא יצטרכו הכהנים לטלטל ולטרוח, לקחת,לחשב,ולמכור. לשם כך הנני הח"מ מאשר בזה כי קבלתי מהמועה"ד סך.... ל"י על ידי שיק מספר ........ כהלואה, ומעתה כל חלק ממתנות כהונה שברצונכם יהיה לתת לי במשך שנת ניסן תש.. - ניסן תש... () מכור יהיה לכם מיד לעשות בו כרצונכם - תמורת כספי ההלואה הנ"ז.
– ספר "תורת הכהן והלוי בימינו", דף עט-פ

להסכם זה קמו מתנגדים בטענה כי אין לכהן פרטי סמכות לוותר על מתנת כלל הכהנים ו"למכור" את המצווה. בנוסף קיים חשש שהמכירה איננה נעשית בשווי האמיתי של הבשר, וגם איננה נעשית תוך הסכמה אמיתית ומלאה של הכהן, וכמו כן מונעת מהכהן האפשרות לאכול את המתנות "בצלי ובחרדל" כדרשת התלמוד^[9].

ראו גם[עריכה]

• פולמוס השמיטה

הערות שוליים[עריכה]

הערות שוליים