שומרים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־05:32, 28 בינואר 2013 מאת דואר-יונה (שיחה | תרומות) (←‏פרטי הדין)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[עריכה]

אדם שקיבל מחבירו חפץ על מנת לשומרו (הסוגיות בבבא מציעא פרק ג ופרק ח, בסוגיא זו האריך מחנה אפרים הלכות שומרים).

לדוגמא, המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים (משנה בבא מציעא ג-א).

מקור וטעם[עריכה]

מקור דיני השומרים מפורש בתורה בשלוש פרשיות:

  1. "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (שמות כב-ו).
  2. "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" (שמות כב-ט).
  3. "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שמות כב-יג).

והגמרא האריכה בפירושן (בבא מציעא צד:).

בטעם חיובו של השומר לשלם חקרו אחרונים רבים בין שלושה צדדים (שני הצדדים הראשונים הם הידועים יותר):

  1. מדין מזיק משום שלא שמר (אבני נזר או"ח שכו בדעת הרמב"ם והרמב"ן (מדין גרמי)).
  2. מדין שהתחייב באחריותו (גרש"ש בבא מציעא כה ד"ה הנה, קצוה"ח רצא-ד (ד"ה ולכן) בהבנת תוס' כתובות נו: סוף ד"ה הרי (ירדה תורה לסוף דעתם של השומרים שמקבלים עליהם ברצונם כל אחד את דיניו). וכן חקרו בין שני הצדדים הנ"ל קונטרסי שיעורים בבא קמא יח-יג (לגבי פשיעה), פרי משה קניינים נו-א (לגבי שואל), ומעין זה חקר ברוח אליהו ח האם שומר הוא פועל לעשות מעשים שיועילו להישארות החפץ או שקיבל עליו אחריות).
  3. גזירת הכתוב (מחנה אפרים שומרים ח תחילת ד"ה מעתה. נתיבות המשפט שדמ-א בסופו לגבי שואל: התורה עשתה את החפץ כשלו בתוך ימי השאלה לעניין שכאשר יאנס יחשב כאילו שלו נאנס).

ויש שחילקו שחיובי גניבה אבידה ופשיעה הם מדין מזיק, אך חיוב אונס בשואל אינו מדין מזיק, שלא שייך לחייבו מדין מזיק שהרי הוא אנוס, אלא הוא התחייבות או גזירת הכתוב (נתיבות המשפט שדמ-א בסופו: שואל - התורה עשתה את החפץ כשלו שיתחייב עליו (גזירת הכתוב), שאר שומרים - מזיק. קובץ שיעורים פסחים יז: פשיעה - מזיק, אונסין בשואל - התחייבות, גניבה ואבידה בשומר שכר - מחלוקת).חיוב השומר לשלם - חקר הקובץ שיעורים (קידושין צב) האם הוא תולדה של חיוב השמירה, או שהוא דין נפרד. וכך ביאר את מחלוקת הראשונים האם שומר יכול לחזור בו באמצע השמירה (לראב"ד אינו יכול לחזור בו ולרשב"א כן יכול): מחיוב השמירה ודאי שיכול לחזור, כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום. אלא שנחלקו לגבי חיוב התשלומין - לראב"ד חיוב התשלומין נשאר, שמחיוב זה אינו יכול לחזור, אך לרשב"א חיוב התשלומין נובע מחיוב השמירה, וכיוון שחיוב השמירה פקע - ממילא התבטל גם חיוב התשלומין[1].

פרטי הדין[עריכה]

בזמן חיוב התשלומין יש שתי לישנות בגמרא (כתובות לד:), ובפירוש הלישנא קמא נחלקו הראשונים, כך שישנם שלושה צדדים:

  1. משעת ההיזק (לישנא בתרא).
  2. משעת המשיכה, אך אינו חייב משעת המשיכה ממש, שהרי כל זמן שהחפץ בעין הוא עדיין ברשות הבעלים ואין על השומר שום חיוב, אלא שאם ניזוק משתעבדים נכסיו של השומר למפרע משעת המשיכה (ונפק"מ שערך החיוב הוא כשעת ההיזק) (לישנא קמא לפירוש הריטב"א, דן בדבריו (ובלישנא בתרא) הקצוה"ח רצא-א ושמ-ד ד"ה ולפענ"ד).
  3. משעת המשיכה ממש (לישנא קמא לפירוש הרמב"ן והר"ן, דן בדבריהם גריפ"פ ח"ג מניין ס"ה פרשיות פרשה כג ד"ה אבל (תחילת קנד. בדפיו)).

במעשה ההתחייבות לשמור נחלקו הראשונים לשלוש דעות (מחנה אפרים שומרים ז ד"ה אין):

  1. לרש"י צריך משיכה (וכן דעת הרמב"ם, הובא במחנה אפרים שומרים ח ד"ה מעתה)[2].
  2. לרא"ש מספיק שיקבל על עצמו לשמור.
  3. התוס' חילקו ששומר חינם ושומר שכר מספיק שיקבלו על עצמם לשמור, משום שעל התחייבותם סמכו הבעלים וסילקו את שמירתם, אך שואל צריך משיכה לחייבו באונסין, שלא שייך בו טעם סילוק השמירה (שהרי האונס היה קורה גם אילו היו שומרים היטב).

דבר שאינו ברשותו - נחלקו הראשונים האם הפיקדון נחשב ברשותו של המפקיד ויוכל להקדישו, ויש בזה שלושה צדדים:

  1. נחשב ברשותו של המפקיד (שיטה אחת במאירי בבא קמא סט.).
  2. לא נחשב ברשותו של המפקיד (שיטה שנייה במאירי בבא קמא סט., דן בזה קונטרסי שיעורים בבא קמא כ-יג).
  3. אם השומר לא כופר בו - נחשב ברשותו של המפקיד, אך אם השומר כופר בו - אינו ברשותו של המפקיד, ואינו יכול להקדישו (רמב"ם ערכין ו-כב).

בקנייתו של שואל נחלקו הראשונים האם הוא קניין פירות או קניין הגוף (פרי משה גניבה וגזילה לד-ב):

  1. התוס' (בבא קמא יא. ד"ה אין) כתבו שכיוון שחייב באונסין קנה את החפץ, אלא שחייב דמים כגנב וגזלן. והאור שמח (סוכה ה) הוסיף שכיוון שהשואל קנה את החפץ, אם מחזירו לבעלים תוך הזמן - הבעלים צריך לעשות קניין.
  2. הרמב"ן והריטב"א (בבא מציעא מג:) כתבו ששואל אינו קונה את החפץ כלל.

שומר שחוזר בו באמצע השמירה נחלקו בו המפרשים לשלוש דעות (מחנה אפרים שומרים יח, קובץ שיעורים קידושין צב):

  1. אינו יכול לחזור בו כלל (בין שומר חינם ובין שומר שכר) (ריטב"א, ראב"ד, מגיד משנה).
  2. יכול לחזור בו (בין שומר חינם ובין שומר שכר) (תוס', רשב"א).
  3. שומר חינם לא יכול לחזור בו, שהרי נשתעבד לכל הזמן, אך שומר שכר יכול לחזור בו, שכיוון שצריך לטפל בפיקדון הרי זה דומה לפועל (ואפילו גרע ממנו), והרי פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום (דעת המחנה אפרים עצמו שם).

בביאור מחלוקתם כתב הקובץ שיעורים (קידושין צב) שנחלקו האם חיוב התשלומין הוא תולדה של חיוב השמירה או שהוא דין נפרד: מחיוב השמירה ודאי שיכול לחזור, כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום. אלא שנחלקו לגבי חיוב התשלומין - לראב"ד חיוב התשלומין נשאר, שמחיוב זה אינו יכול לחזור, אך לרשב"א חיוב התשלומין נובע מחיוב השמירה, וכיוון שחיוב השמירה פקע - ממילא התבטל גם חיוב התשלומין.

חיוב השבה אין על השומר, ולכן השומר יכול לומר למפקיד "בוא וטול את שלך", שלא כגנב וגזלן שיש עליהם חיוב להשיב לנגזל (קצוה"ח שמ-ד וקצח-ה).

מתה מחמת מלאכה פטור (בשואל ושוכר). ובטעם לזה חקרו בין שלושה צדדים (מחנה אפרים שאלה ופיקדון ד):

  1. משום שהמשאיל פשע שלא בדק (רמב"ן וריטב"א המובאים במחנה אפרים שם).
  2. משום שהמשאיל ידע שאפשר שתכחיש במלאכה והתירה לזה (נימוקי יוסף המובא שם).
  3. משום שאיגלאי מילתא שהיא שאלה בטעות, שלא היתה ראויה למלאכה (מחנה אפרים עצמו שם).

יאוש בפיקדון שאבד - דנו האם מועיל (מחנה אפרים חצר ח בדעת הראב"ד: רק באבידה).

הפקיד אצל חבירו ואחר זמן נתן לו רשות להשתמש בחפץ - הסתפק המחנה אפרים (שומרים כח) האם הוא שומר שכר או שואל.

השולח יד בפיקדון חייב. וחקר ר' שמואל האם הוא מדין גזל, או גזירת הכתוב נפרדת (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רנב).

החושב לשלוח יד בפיקדון לדעת בית שמאי חייב (בבא מציעא מג: במשנה). וצריך לזה מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו) ולא רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (קונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה מחשבה)[3].

בשמירה בבעלים השומר פטור (בבא מציעא צה.). וחקרו בדין זה שתי חקירות:

  1. האם הוא פטור משמירה (שאינו שומר כלל), או רק פטור מלשלם (הוא שומר והתורה פטרה אותו) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רסח וח"ב עמוד שה. וכן חקר צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שאילה בבעלים (אות ה) לגבי שואל. אור שמח גניבה ד-י ד"ה ולפ"ז: תוס' הסתפקו בזה).
  2. האם אין עליו חיוב כלל (הותרה), או שיש חיוב, ודין הבעלים פוטר אותו (המידות לחקר ההלכה ה-ז).

שעבודא דרבי נתן בפיקדון, שהראשון לא לווה מהשני (כשאר שעבודא דרבי נתן) אלא שומר לו על פיקדון (והשלישי הלווה לשני כמו בשאר שעבודא דרבי נתן), נחלקו הפוסקים האם יש שעבודא דרבי נתן והשלישי יכול לגבות את הפיקדון שביד הראשון, או שאינו יכול לגבותו (ספר המקנה כו-ד-ב וכו-ד-ח).

לא שומר כלל[עריכה]

אם השומר לא משך את החפץ לדעת הרמב"ם לא נעשה שומר, ולשיטתו פטור אפילו בפשיעה (נתיבות המשפט שא-א ד"ה והנה בשומרים)[4].

שומר שכר שאמר למפקיד "טול את שלך" הפקיע את שמירתו ואינו אפילו שומר חינם, שהרי אמר לו שאינו רוצה לשומרו יותר (מחנה אפרים שומרים כ ד"ה ושומר).

שומר חינם לזמן ונגמר הזמן - פשוט שכבר אינו שומר כלל, שלא שייך לומר שיהיה שומר חינם, שהרי קיבל עליו שעד אותו הזמן יהיה שומר חינם ולא יותר (מחנה אפרים שומרים יט ד"ה תשובה).

שומר שכר לזמן ונגמר הזמן - הסתפק המחנה אפרים (שומרים יט ד"ה תשובה) האם נעשה מעתה שומר חינם או שאינו שומר כלל.

ארבעת השומרים[עריכה]

שומרים, הם בני אדם שקיבלו על עצמם לשמור על רכוש זולתם. ההלכה מבחינה בין ארבעה סוגי שומרים:

  • שומר חינם- שומר בהתדנבות ללא תשלום, והוא חייב באחרויותו של החפץ הנשמר בתנאי שפשע והתרשל בשמירתו.
  • שומר שכר- שומר בתשלום, והוא חייב באחרויותו של החפץ אם נגנב או אבד, משום שלא שמרו כהוגן.
  • שוכר- מי שנטל את הדבר לצורך אישי, כדי להשתמש בו והוא משלם בעד השימוש, דינו כשומר שכר המוזכר לעיל.
  • שואל- מי שנטל את הדבר הנשמר לצורך אישי,כדי להשתמש בו ואיננו משלם בעבור השימוש. השואל חייב באחרויותו של הדבר אפילו אם נפגע באונס.

דיני השומרים לסוגיהם כתובים בתורה בספר שמות פרק כ"ב פסוקים ו'-י"ד. כמו כן, פירוט דיניהם מופיעים בחושן משפט, בתלמוד הבבלי בכלל ובמסכתות בבא קמא ובבא מציעא בפרט.

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה שומר שחוזר בו) בפירוט הדעות בזה.
  2. עיין לקמן בסעיף "לא שומר כלל" (ד"ה אם השומר לא משך) לגבי מה הדין כשלא משך.
  3. בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.
  4. עיין לעיל בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה במעשה ההתחייבות) שיש אומרים שאין צריך משיכה כלל.