מיקרופדיה תלמודית:אגדה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:09, 25 ביוני 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דברי אמונה, חכמה ומוסר, ספורים ומשלות, שאין בהם הלכה.

סיכום תמציתי

האגדה היא חלק מחלקי התורה שבעל פה, וכולם נאמרו למשה מסיני.

עיקרה של האגדה נסמכת על דרשות הפסוקים, ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי קבע שלשים ושתים מדות שהאגדה נדרשת בהן.

בעל אגדה אינו אוסר ואינו מתיר אינו מטמא ואינו מטהר.

בכלל מצות תלמוד-תורה הוא אף לימוד אגדה. כשיגדיל האדם בחכמה ויפנה כל ימיו לעיון התלמוד, יתבונן בדרשות ההגדות מוסר השכל לידע את ה', כמו שאמרו: רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו.

מסורת בידי ר' יונתן מאבותיו שלא ללמד אגדה לגסי רוח ומעוטי תורה; וכן אין אומרים אגדות תמוהות לקטנים ולעמי הארץ ובפני כל המלעיגים עליהן.

בכל הדינים התלויים בתלמוד-תורה האגדות דינן כהלכות, כגון לענין אבל שאסור בתלמוד תורה, ולאיסור תלמוד תורה בתשעה-באב.

אחר לימוד האגדה אומרים קדיש, ונקרא "יהא שמיה רבא דאגדתא"וקדיש דרבנן. לסוברים שאין אומרים קדיש אחר לימוד הלכות ומשנה, אומרים אחר לימודם דבר אגדה כדי לומר קדיש, ומטעם זה נהגו לומר אחר פרקי אבות אגדת ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא וכו'; וכן אחר פטום הקטורת ואחר במה מדליקין אומרים אגדת אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים וכו'.

דברי אגדה אינם כדברי שמועה ודבר הלכה, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כדבר האפשר,ואומדנא הם, לפיכך אין סומכים עליהם להלכה, וכלל הוא שאין סומכים על אגדה, ואין למדים מן האגדות. במקום שהאגדות והמדרשות אינם מכחישים תלמוד שלנו אלא מוסיפים עליו, יש הסוברים שלמדים מהם וסומכים עליהם, ויש הסוברים שאפילו כשאין האגדות סותרות התלמוד אין למדים מהם.

מהותה

האגדה היא חלק מחלקי התורה שבעל פה: דברי תורה כולם אחת, מקרא ומשנה הלכות ואגדות (ספרי האזינו שו), ואמרו: משנה משולשת, תלמוד הלכות ואגדות (תנחומא יתרו י), וכולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי מגילה ד א), וניתנה מן השמים כשאר תורה שבעל פה (שו"ת הרדב"ז ח"ד רלב).

עיקרה של האגדה נסמכת על דרשות הפסוקים (רשב"ם בבא בתרא קלד א ד"ה הגדות; תוס' הרא"ש נדרים לה ב), ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי קבע שלשים ושתים מדות שהאגדה נדרשת בהן (הקדמה לברייתא דל"ב מדות).

כל פירוש שבא בתלמוד על ענין שאינו של מצוה הוא הגדה (מבוא התלמוד), ובעל אגדה אינו אוסר ואינו מתיר אינו מטמא ואינו מטהר (ירושלמי הוריות ג ה).

מקור השם

במקור השם נאמרו שני פירושים:

  • מלשון נגד ונפיק, שעניינו המשכה, והוא למשוך את לבות בני האדם אל הדברים(מאור עינים אמרי בינה טו) וכן אמרו: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה (שמות יט ט) - דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה(שבת פז א).
  • מלשון הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב (מיכה ו ח), שהם מגידים מאורעות שאירעו (הקדמת המעתיק למאמר רבנו אברהם בן הרמב"ם על דרשות חז"ל, נדפס בראש עין יעקב דפוס וילנא).

לימודה

חיוב לימודה

בכלל מצות תלמוד-תורה (ראה ערכו) הוא אף לימוד אגדה: שלא תאמר די לי למדתי הלכות, תלמוד לומר: כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת (דברים יא כב), כל המצוה - למוד מדרש והלכות ואגדות, וכן הוא אומר: לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם(שם ח ג) זה מדרש, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם (שם), אלו הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

לענין הדין שחייב אדם לשלש שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד (קדושין ל א), דרשות ההגדות נחשבו בכלל שליש במשנה (שו"ע הרב תלמוד תורה ב א).

כשיגדיל האדם בחכמה ויפנה כל ימיו לעיון התלמוד, יתבונן בדרשות ההגדות מוסר השכל לידע את ה'(שו"ע הרב שם ב), כמו שאמרו: רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו (ספרי עקב מט). ושאינו לומד אגדות עליו נאמר (תהלים כח ה) כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' (ילקוט שמעוני תהלים תשח).

לימוד אגדה לאחרים

מסורת בידי ר' יונתן מאבותיו שלא ללמד אגדה לגסי רוח ומעוטי תורה (ירושלמי פסחים ה ג); וכן אין אומרים אגדות תמוהות לקטנים ולעמי הארץ ובפני כל המלעיגים עליהן (ספר חסידים רצז). יש שהבדילו בין האגדות הכתובות בתלמוד לאלו הכתובות מחוץ לתלמוד, שהאגדות שבתלמוד הן מחוורות, ולולא שיש בהן מדרש לא היו נקבעות, ואלו שאינן בתלמוד - אם נכונות ויפות הן דורשים ומלמדים אותן, ואם לאו אין משגיחים בהן (רב האי גאון באוצר הגאונים חגיגה סט; פירוש ספר יצירה לר"י ברצלוני עמ' 89).

בדינים התלויים בתלמוד תורה

בכל הדינים התלויים בתלמוד-תורה האגדות דינן כהלכות, כגון לענין אבל שאסור בתלמוד תורה (מועד קטן כא א), ולאיסור תלמוד תורה בתשעה-באב [ראה ערכו] (תענית ל א).

לענין בעל קרי

קודם שנקבעה ההלכה שלא פשטה תקנת עזרא שבעל קרי אסור בדברי-תורה (ראה בערך בעל קרי), מובא בברייתא (ברכות כב א; ירושלמי שם ג ד) שבעל קרי אסור בלימוד הלכות ואגדות; אכן רבי אחא אמר בשם רבי שמותר לו לשנות הלכות אך לא אגדות (ירושלמי שם), משום שלבו של אדם נמשך אחריהן ומעיין בהן (קרבן העדה שם).

לענין זקן ממרא

לעומת הבבלי (סנהדרין פז א) הדורש את המילה דָבָר, שבכתוב: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט (דברים יז ח), שהיא הלכה למשה מסיני (רש"י סנהדרין שם ד"ה זו הלכה), בירושלמי (סנהדרין יא ג) דרשו מילה זו לענין אגדה, שלדין זקן ממרא אגדה כהלכה[2].

בשאילת רב

שנים ששאלו את הרב, אחד שאל מדרש ואחד שאל אגדה, נזקק קודם לזה ששואל מדרש (תוספתא סנהדרין ז ז; רמב"ם תלמוד תורה ד ח; טוש"ע יורה דעה רמו יד); אגדה וקל וחומר, נזקק לקל וחומר (רמב"ם וטוש"ע שם)[3], ויש אומרים: נזקק לאגדה (פרישה שם, וש"ך שם ס"ק יב, לפי גירסתם).

אמירת קדיש אחר לימודה

אחר לימוד האגדה אומרים קדיש, ונקרא "יהא שמיה רבא דאגדתא"(סוטה מט א) וקדיש דרבנן (רמב"ם סוף ספר אהבה ועוד). לסוברים שאין אומרים קדיש אחר לימוד הלכות ומשנה (ראה בערך קדיש), אומרים אחר לימודם דבר אגדה כדי לומר קדיש, ומטעם זה נהגו לומר אחר פרקי אבות אגדת ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא וכו' (מכות כג ב. המיוחס לרש"י סוף אבות); וכן אחר פטום הקטורת ואחר במה מדליקין אומרים אגדת אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים וכו' (ברכות סד א. מגן אברהם נד סק"ג).

כתיבת ספרי אגדה

כשם שמצד הדין אסור לכתוב דברים שבעל פה, כך אסור לכתוב אף ספרי אגדה (גיטין ס א). לאחר שהתירו לכתוב דברים שבעל פה משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט קכו. ראה בערך תורה שבעל פה) נחלקו אמוראים אם התירו גם ספרי אגדה:

ר' יהושע בן לוי אסר, ואמר: הכותבה אין לו חלק לעולם הבא, והדורשה מתחרך[4] – נשרף (קרבן העדה שם), והשומעה אינו מקבל שכר; וכן רבי חייא בר אבא קלל את הכותב ספר אגדה שתקטע ידו (ירושלמי שבת טז א), ורבי זירא קרא לאגדות כתובות ספרי קוסמים (ירושלמי מעשרות ג ד). ואינו דומה להלכה, שהכרח הוא לכתוב שלא יבואו להתיר האסור, או שחששו שיעזבו הלכות ויהיו נמשכים אחרי האגדות (קרבן העדה שם), או לפי שבאגדה יש נגלה ונסתר, וכשלומדים האגדה פה אל פה מסבירים לשומעים את טעמיה ורזיה, אבל הקורא מתוך הכתב מבין הדברים כפשוטם בלבד (שו"ת הרדב"ז ח"ד רלב).

רבי יוחנן וריש לקיש סוברים שמותר לכתוב ספרי אגדה, כשם שהתירו לכתוב שאר תורה שבעל פה משום עת לעשות לה' (גיטין ס א), וכן נפסק להלכה (רי"ף גיטין שם; רא"ש שם ה כ). והיו רבי יוחנן וריש לקיש מעיינים בעצמם בספרי אגדה (גיטין שם), וכן מצינו בגמרא בכמה מקומות (ברכות כג א, בבא מציעא קטז א, סנהדרין נז ב, חולין ס ב, ירושלמי כלאים ט ג) שהיו מצויים בידיהם ספרי אגדה, ואמר רבי יוחנן: ברית כרותה הוא - הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות ה א).

אין למדין מאגדה

דברי אגדה אינם כדברי שמועה ודבר הלכה, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כדבר האפשר,ואומדנא הם, לפיכך אין סומכים עליהם (רב האי גאון ורב שרירא גאון באוצר הגאונים חגיגה סז-סט)[5]. וכלל הוא שאין סומכים על אגדה (שם סט), ואין למדים מן האגדות (ירושלמי פאה ב ד, וחגיגה א ח)[6], ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת (מבוא התלמוד), ואין מביאים ראיה מאגדה (רב סעדיה גאון ורב האי גאון במלואים לאוצר הגאונים שם עמ' 65. ועי' שו"ת חכם צבי סי' מט), ואין מקשים באגדה (שם; תשובות גאונים הרכבי שנג; פתיחה למורה נבוכים). וכן אין למדים הלכה ממדרשי אגדה במקום שחולקים על הירושלמי (יעיר אוזן מערכת א אות נד. ועי' שדי חמד כללי הפוסקים סי' ב אות ז) או על התוספתא (שו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד סי' קסא).

במקום שהאגדות והמדרשות אינם מכחישים תלמוד שלנו אלא מוסיפים עליו, יש מי שכתב (רבנו תם בספר הישר תריט. ועי' תוס' ברכות מח א ד"ה ולית הלכתא) שלמדים מהם וסומכים עליהם, והרבה מנהגים בידינו על פיהם(ס' הישר שם)[7]. אף מהאחרונים כתבו כן (כללי גמרא לבעל כנסת הגדולה סי' ע; פרי חדש או"ח סי' קכח; שבות יעקב ח"ב קעח; באר יעקב אה"ע קיט).

יש מהאחרונים שכתבו לחלק בין אגדות שבתלמוד שלמדים מהן, לאגדות שבמדרשות שלמדים מהן (עקרי הד"ט יו"ד סי' סו; שו"ת באר יעקב אהע"ז סי' קמט).

יש מהאחרונים (מהר"ץ חיות בדרכי הוראה ח"ב) שהביא ראיות רבות מהראשונים להלכות הנלמדות מדברי אגדה, ורק מהאגדות שדרשו ברבים אין למדים (שם ובמאמרו אגרת בקרת), ויש מי שדחה דבריו (נר מערבי גליון א עמ' שפג-שפד)[8].

ויש מי שכתבו שאפילו כשאין האגדות סותרות התלמוד אין למדים מהם(נודע ביהודה שם; חות יאיר סי' יד)[9].

למדים מאגדה מנהג שנהגו ישראל (נודע ביהודה שם. ועי' שו"ת שער אפרים סי' מז).

הערות שוליים

  1. א, טור' קכט-קלב.
  2. וראה בנחמד למראה ועלי תמר שם מה שהאריכו בביאור הירושלמי, וראה עוד באגרות הראיה (חלק א קג) שהאריך בביאור מחלוקת התלמודים. וראה במראה הפנים שם שכתב בדרך האפשר שהירושלמי איננו חולק על הבבלי, ובכותבו 'אגדה' רצונו לומר הלכה למשה מסיני המועברת בצורת ההגדה בעל-פה מאז משה רבינו מרב לתלמיד.
  3. בתוספתא הגירסא: מדרש וקל וחומר.
  4. במסכת סופרים (טז ב) הגירסא: "והדורשה מתברך", וראה שם בנחלת יעקב שהכוונה להשמה בנידוי, כמו בנידויו של רבי אליעזר, שכתוב: "ונמנו עליו וברכוהו" (בבא מציעא נט ב).
  5. רב שרירא גאון הובא באשכול ח"ב עמ' 47.
  6. וראה עוד רשב"ם בבא בתרא קל ב ד"ה עד שיאמרו; חידושי הרשב"א מגילה טו א; תוספות יום טוב ברכות ה ד; מגן אברהם סי' קכח ס"ק כט. ועי' חות יאיר סי' רכד.
  7. ועי' תוס' עבודה זרה לג ב ד"ה כסי, ורא"ש גיטין סוף פ"ד, ובכמה מקומות שהביאו ראיה מדברי אגדה.
  8. וראה בהרחבה בנידון בספר מאמר על דרשות חז"ל לרבנו אברהם בן הרמב"ם. וראה עוד בערך הלכה.
  9. ועי' באר היטב אהע"ז קמט ס"ק ו, ופתחי תשובה שם ס"ק ה.