מיקרופדיה תלמודית:אדם (מראה)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:10, 25 ביוני 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1]

- דבר שמראהו אדום, בין אודם טבעי ובין הצבוע בצבע אדום.

סיכום תמציתי

איזהו אדום? כדם המכה. דם המכה הוא אדום שבאדומים. עוד שלשה מיני אודם אחרים הוזכרו. שחור - אדום הוא, אלא שלקה.

אֲדַמְדָּם הכתוב בתורה (ויקרא יג מט), הוא אדום שבאדומים; לָבָן אֲדַמְדָּם (ויקרא שם מב) הוא פתוך, היינו מעורב לובן ואודם.

בסוגי הלכות שונים המראה הטבעי של אודם קובע את הדין:

בטומאה – מראות נגעים ודם וסת של אשה.

באיסורים – בטריפות ובנדרים.

במקדש - באבני החושן ובמחתה.

במצוה - פרה אדומה ויין.

בסכנה – המילה ובמחלות עינים.

דברים שהיו צבועים אדום – מכסה על יריעות העזים שעל גבי המשכן, הדגל של ראובן במדבר, המזבח היה באמצעו חוט של סיקרא שהיה אדום, לשון של זהורית שהיו קושרים בין קרני השעיר המשתלח.

בבנית המשכן ובבגדי הכהונה השתמשו בארגמן ובתולעת שני שהובאו בתרומת המשכן. ארגמן הוא צמר הצבוע אדום, ותולעת שני הוא צמר הצבוע בתולעת, והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והם כמו האוג – אילן שהפרי שלו אדום.

האודם משמש במקומות שונים לסימן, כגון בהגדרת בין השמשות, משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים.

המראה

כדם המכה

איזהו אדום? כדם המכה (משנה נדה יט א), והדם הוא אדום, שנאמר: וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם (מלכים ב ג כב).

דם המכה הוא אדום שבאדומים (רש"י נדה שם ד"ה ואימא). ונחלקו אמוראים בפירושו:

  • רב יהודה בשם שמואל אמר כדם שור שחוט, בתחילת הכאה של הסכין;
  • עולא אמר כדם היוצא מצפור חיה על ידי מכה;
  • זעירי בשם ר' חנינא אמר כדם מאכולת [כינה] של ראש;
  • אמי ורדינאה בשם ר' אבהו אמר כדם אצבע קטנה של יד בחור, עד עשרים שנה, שלא נשא אשה, שנגפה וחיתה [נרפאה] וחזרה ונגפה;
  • רב נחמן אומר כדם הקזה (גמרא שם ב).

הלכה כרב נחמן (רמב"ם איסורי ביאה ה ח).

מיני אדום נוספים ושחור

שלשה מיני אודם אחרים הוזכרו (משנה נדה יט א, וראה רש"י שם ד"ה דמיה שהם מיני אודם):

  • כקרן כַּרְכּוֹם, והוא כרכום לח בגוש אדמה שעליו, כעלים שבקנה האמצעי משלשה הקנים שיש בו ('מן הברור שבו', גמרא שם כ א; רמב"ם איסורי ביאה ה ח)[2];
  • כמימי אדמה מבקעת בית כרם וכיוצא בה, שהיא אדומה, שמביא אדמה משם ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום, ואין שיעור למים ולא לעפר, ומעכרן בכלי, ודוקא כשהאדמה במקומה ולא הביאה למקום אחר (משנה וגמרא ורמב"ם שם), ובירושלמי אמרו שנותן המים על גבי מטלית (נדה ב ז)[3];
  • כיין אדום המזוג במים, כשלוקח חלק אחד יין מהיין השרוני בארץ ישראל חי וחדש ושני חלקים מים (משנה שם וגמרא כא א; רמב"ם שם ה י).

ארבעה מראות הללו שבאודם יש מי שכתב שאין זה יותר אדום מזה, אלא כל אחד מהם הוא מין אחר לגמרי באדמימות ואינם שייכים זה לזה כלל (ערוך השלחן יורה דעה קפח ה).

שחור - אדום הוא, אלא שלקה (נדה כ א).

אדמדם ולבן אדמדם

אֲדַמְדָּם הכתוב בתורה (ויקרא יג מט), הוא אדום שבאדומים (ספרא תזריע יד ב. וראה ירושלמי סוכה ג ו שהוא כזהורית עמוקה).

לָבָן אֲדַמְדָּם (ויקרא שם מב) הוא פתוך (ספרא שם יא א), מעורב לובן ואודם, ונחלקו תנאים במראיתו:

לר' ישמעאל שני מיני פתוך הם, כיין המזוג בשלג, וכדם המזוג בחלב.

ולר' עקיבא שניהם כיין המזוג במים, אלא שאחד מהם יותר אדום מחברו (נגעים א ב).

ר' חנינא אמר: משל של ר' עקיבא למה הדבר דומה, לארבעה כוסות של חלב, אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו ארבע טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו שמונה, ואחד נפלו לתוכו שש עשרה טיפין של דם (שבועות ו א). הלכה כר' חנינא (רמב"ם טומאת צרעת א ד).

אודם טבעי

בסוגי הלכות שונים המראה הטבעי של אודם קובע את הדין: בטומאה, באיסורים, במקדש, במצוה ובסכנה.

בטומאה

לבן אדמדם הוא ממראות נגעים (נגעים א ב. וראה ערך בהרת וערך מכוה).

אדמדם הוא סימן טומאה בנגעי בגדים (שם ג ז. וראה ערך נגעי בגדים).

האשה, שראתה דם באחד מארבעה מראות של אודם (ראה למעלה), טמאה נדה (נדה יט א. וראה ערך נדה).

באיסורים

שני עורות יש לו לושט - חיצון אדום ופנימי לבן, ואם נתחלפו טריפה (חולין מג א);

ריאה שהאדימה נחלקו הראשונים אם טריפה או כשרה (ראה רש"י ותוספות חולין מו ב ומז ב בפירוש הסוגיות שם).

עוף שנפל לאש ונחמרו בני מעיו - כווצו מחמת האור ונהפכה מראיתן (רש"י) - והאברים שדרכם להיות אדומים, כגון לב וקורקבן וכבד, הוריקו, ושדרכם להיות ירוקים האדימו, טריפה (שם נו ב. וראה ערך מראות).

דרוסה (ראה ערכו), משהאדים הבשר כנגד בני מעיים, או שהאדימו הסימנים - הקנה או הושט - עצמם, טריפה (שם נג ב).

הנודר הנאה מן האדום, אסור בהנאת השמש, לפי שהשמש הוא אדום (בבא בתרא פד א, ותוספות שם ד"ה האי).

במקדש

בין אבני החושן (ראה ערכו) היתה גם אבן אודם, שמראה אדום (במדבר רבה ב ז. וראה אונקלוס שמות כח יז שתירגם 'סמקן').

כהן הגיחור פסול לעבודה (משנה בכורות מה ב), והוא האדום (גמרא שם) כשני (רמב"ם ביאת מקדש ח טו. ובערוך, הובא בכסף משנה שם, כתב שהוא אדום ביותר).

המחתה שהיה הכהן הגדול חותה בה ביום הכפורים גחלים לקטורת היתה של זהב אדומה (ר' מנחם במשנה יומא מג ב), והוא זהב פרוויים שדומה לדם פרים (גמרא שם מה א).

במצוה

פרה אדומה מצותה שתהיה כולה אדומה, ואם לאו היא פסולה, שנאמר פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה (במדבר יט ב), שתהא תמימה באדמימות (ספרי חקת קכג).

הדס שעלו בו ענבים אדומים - פסול למצות לולב (סוכה לג ב).

חשיבות יין היא שיהיה במראה אדום, שנאמר אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם (משלי כג לא), בין לקידוש ובין לנסך על המזבח (פסחים קח ב, ובבא בתרא צז ב. וראה ערך יין).

בסכנה

תינוק שבשרו אדום אסור למולו, לפי שלא נבלע בו דמו, והדם עומד בין עור לבשר, וכשימולו אותו יצא כל הדם ויסתכן (שבת קלד א, ורש"י ד"ה לא נפל. וראה ערך מילה).

אדמימות בעינים סכנה, ומותר לרפאותה בשבת (ירושלמי שבת יד ד).

דם שנתערב במים, כל שיש בו מראה אדמומית הרי זה דם - בין לענין זריקת דם הקרבנות על המזבח, ובין לענין הכשר לקבלת טומאה, ובין לענין כסוי הדם (חולין פז ב).

צבע אדום

דברים שצביעתם באדום

על יריעות העזים שעל גבי המשכן היה מכסה של עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים (שמות כו יד), שהיו צבועים אדום לאחר עיבודם (רש"י שם כה ה).

הדגל של ראובן במדבר היה צבוע בצבע אדום (במדבר רבה ב ז, וראה שם בדגלי לוי ונפתלי שהיה אדום בדגליהם).

המזבח היה באמצעו חוט של סיקרא להבדיל בין זריקת דמים העליונים לדמים התחתונים (מדות ג א), וסיקרא הוא צבע אדום (רא"ש ורע"ב שם; רש"י חגיגה ח א ד"ה משום).

ארגמן ושני תולעת

בבנית המשכן ובבגדי הכהונה השתמשו בארגמן ובתולעת שני שהובאו בתרומת המשכן (שמות כה ד).

ארגמן הוא צמר הצבוע אדום (רמב"ם כלי המקדש ח יג)[4], ותולעת שני הוא צמר הצבוע בתולעת (רמב"ם שם), והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים, והם כמו האוג – אילן שהפרי שלו אדום (רע"ב פאה א ה)[5], ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן (רמב"ם פרה אדומה ג ב, וראה בפירוש המשניות לפרה ג ט שיש לו גוון מסוים).

הארגמן ותולעת השני שימשו יחד עם עוד מינים בדברים דלהלן:

  • ביריעות המשכן [הכיסוי הראשון שעל המשכן] (שמות כו א).
  • בבגדי כהונה היו בין המינים שבחושן ואפוד ומעיל ואבנט אף ארגמן ותולעת שני (שמות כח ו, טו, לג; שם לט כט. ועי' יומא עב א).

אודם בתורת סימן

האודם משמש במקומות שונים לסימן, כגון בדוגמאות דלהלן:

סימן על ידי אודם טבעי

איזהו בין השמשות (ראה ערכו), משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים (שבת לד ב).

הפירות שדרכם להיות אדומים, תיכף משיתחילו להאדים הרי זה סימן של התחלת גמר בישולם וחייבים במעשרות (מעשרות א ב ופירוש המשניות שם).

ביצי זכר אחרי שלשים יום, אם יש בהם חוטים אדומים הרי זה סימן שיש בהם זרע ואסורים משום דם (חולין צג ב).

סימן על ידי צבע אדום

לשון של זהורית, והוא צמר הצבוע אדום (פירוש המשניות יומא ד ב), היו קושרים ביום הכפורים בין קרני השעיר המשתלח (ראה ערכו) לעזאזל לסימן שאם ילבין ידעו שנמחלו עונותיהם של ישראל (יומא מא ב; שם סז א).

המעשר מעשר בהמה (ראה ערכו) סוקר בסיקרא לזה שיצא עשירי (בכורות נח ב), והוא צבע אדום (פירוש המשניות יומא שם, רש"י חגיגה ח א ד"ה משום), לסימן שיהיה ניכר(רע"ב בכורות ט ה).

הערות שוליים

  1. א, טור' קנב-קנה.
  2. בכמה מקומות (שבת קי א ד"ה כרכומא, נדה נא ב ד"ה חלת) פירש רש"י שכרכום הוא בלעז קרו"ג [crog], ובאוצר לעזי רש"י כתב שהוא הנקרא גם היום כרכום [Crocus], ולענין סממני הקטרת כתב הרמב"ם (כלי המקדש ב ד) שנקרא בערבי זעפראן. כיום כרכום הוא שם לצמחים ממשפחת האירוסיים בעלי פקעת ופרחים גדולים דמויי משפך על עמוד פרחים קצר (מילון ספיר), ותבלין הזעפרן מופק מעלי הקנה האמצעי של אחד ממיניו [Crocus sativus], וצבעו אדום זוהר עם נטיה קלה לצהוב.
  3. וראה שם בפני משה שפירש שהמים יהיו צפים על גבי האדמה בגובה של מטלית.
  4. וראה שם בהשגות הראב"ד שחולק, ובמשנה למלך שארגמן הוא צבע אדום מסוים.
  5. והוא המין הנקרא Rhus coriaria – ראה על האוג בספר עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל (יהודה פליקס), עמ' 244 ואילך.