מיקרופדיה תלמודית:אויר, מקום

הגדרה^[1] - אויר של מקום ידוע, שהדבר הנמצא בו דינו כאילו נמצא באותו מקום.

בחצר

כשם שחצרו של אדם קונה לו (ראה בערך חצר) כך אויר חצרו קונה:

• לענין גט, שכיון שזרק הבעל את הגט לאשתו והגיע לאויר רשותה - הרי זו מגורשת, ואפילו נמחק הגט או נשרף קודם שנח (גיטין עט א; רמב"ם גירושין ה ג-ד; טוש"ע אבן העזר קלט ד,ו); וכן אם נשבה רוח והוליכה אותו חוץ לחצר קודם שנח, מגורשת (רמב"ן וריטב"א ומאירי ור"ן שם), שהרי היה ראוי לנוח שם לולא שאירעה נשיבת הרוח (כך משמע בתוספות הרא"ש בבא מציעא יב א).

• לענין מקח וממכר, שכשהדבר הנמכר נכנס לאויר רשות הלוקח - נקנה לו (בבא קמא ע ב; טוש"ע חושן משפט רמג כה).

• לענין זכיה מן ההפקר (בבא מציעא קב א).

וכתבו ראשונים הטעם, לפי שהרשות הקנויה לאדם היא שלו מהתהום ועד רום הרקיע, שרשות היחיד עולה עד לרקיע (ר"ן גיטין עח ב), וכיון שסוף הדבר לנוח, הרי הוא כמונח על גבי קרקע (רש"י בבא קמא ע ב ד"ה קלוטה; רשב"א קדושין כו א)^[2].

איזה אויר קונה

מבואר בגמרא שהאויר שבתוך מחיצות החצר הוא שקונה, אבל כשאין מחיצות, או שהדבר הוא באויר שלמעלה מן המחיצות, אינו קונה (גיטין עט א).

יש שכתבו שהוא כפשוטו (תוספות בבא קמא שם ד"ה כמאן; טוש"ע אבן העזר קלט ד,ט), לפי שאינו משתמר בלי מחיצות, מחמת רוח שיכול לזרקו הלאה טרם שינוח (גמ' שם).

ויש שכתבו שהמדובר דוקא כשאחר כך קרתה איזו סיבה שלא נח, כגון שהגט נמחק על ידי גשמים או שבא כלב וקלטו, אז אינו נקנה באויר בלי מחיצות, אבל אם אחר כך נח הגט, הרי היא מתגרשת משהגיע לאויר שלמעלה מהמחיצות (רש"י שם ד"ה והא).

אויר כלי

באויר כלי נחלקו הראשונים אם קונה בתורת חצר כמו הכלי עצמו, ושלש דעות בדבר:

שאין אויר כלי קונה, לפי שאין מחיצות כלי עשויות לאוירן לשמור, שאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו (רש"י גיטין עט ב ד"ה דהא לא נח), ורק בתורת הגבהה קונה באויר כלי (רש"י עבודה זרה עא ב ד"ה מדמטי).

שאויר כלי קונה בתורת חצר, אך לא כקנין חצר: שבקנין חצר, אם היו שתי חצרות, חיצונה ופנימית, ומחיצות החיצונה עודפות על מחיצות הפנימית, והחפץ נמצא באויר כנגד הפנימית למעלה ממחיצותיה ותוך מחיצות חיצונה, קונה, שמאחר שמחיצות החיצונה קבועות ועתידות להישאר שם, אף בפנימית משתמרת על ידיהן; מה שאין כן בכלי, שאם הגיע החפץ לאויר הכלי מלמעלה ממחיצותיו, אינו קונה, אף על פי שהכלי הזה נמצא בתוך כלי חיצון שמחיצותיו גבוהות יותר (תוספות גיטין שם ד"ה פנימית).

שיש הבדל בין גט, שצריך מקום המשתמר ואין אויר כלי משתמר ואינו קונה, לקנין במקח וממכר, שאויר כלי קונה בו (מאירי עבודה זרה שם; ריטב"א שם, ודחה הדברים), כשהכלי אין לו שוליים ואין ראוי לשימוש, אף על פי שאם הוא מוטה על צדו ונח החפץ על צדו קונה, מכל מקום אוירו אינו קונה לדברי הכל (בית שמואל קלט ס"ק יב).

בארבע אמות

בארבע-אמות (ראה ערכו) של אדם שקונות לו, הדבר ספק אם אוירן קונה או לא (גיטין עח ב; טוש"ע אבן העזר קלט טו), שכיון שכל עיקרו של קנין ארבע אמות הוא תקנת חכמים שלא יבואו להתקוטט, יש להסתפק ולומר שלא תיקנו אלא בקרקען ולא באוירן (ר"ן שם).

ואף על פי שלארבע אמות אין מחיצות, מכל מקום בתוך הארבע אמות יש לומר שמשתמר אפילו בלא מחיצות, או שיש לומר שכשם שהארבע אמות אינן רשותו וחכמים עשו אותן כרשותו, כך אולי עשו אותן כמשתמר אף על פי שאינו משתמר (תוספות שם ד"ה ותתגרש; ר"ן שם).

ברשויות לשבת

רשות היחיד

רשות-היחיד (ראה בערכו) עולה עד לרקיע (שבת ז א), שכל אויר שכנגד רשות היחיד, כנגדו עד לרקיע שם רשות היחיד עליו (רש"י שם ד"ה עד לרקיע).

בטעם הדבר, כתבו ראשונים שאומרים גוד אסיק [הלכה למשה מסיני שמחיצה שאינה מגעת למעלה עד הגובה הדרוש הרי היא כנמשכת ועולה עד שם] - המחיצות המקיפות את הרשות, וכאילו הן עולות ונמשכות עד לרקיע (מאירי שבת צט ב; אבני נזר רסד, בדעת הרשב"א שם), ולכן לסוברים שבעמוד ובתל אין המחיצות ניכרות ואין בו תורת גוד אסיק, אין העמוד והתל רשות היחיד אלא בקרקעיתם ולא באוירם עד לרקיע (רמב"ן ורשב"א שם; מאירי שבת ז א, בשם גדולי הרבנים אשר בספרד)^[3].

שאר הרשויות

אויר רשות-הרבים (ראה ערכו) עד עשרה טפחים בגובה הוא רשות הרבים, וכן אויר כרמלית (ראה ערכו) עד עשרה טפחים הוא כרמלית.

למעלה מעשרה טפחים, בין ברשות הרבים ובין בכרמלית, האויר הוא מקום-פטור [ראה ערכו] (שבת שם ורש"י שם ד"ה חייב וד"ה דעד י').

במקוה

לטבילה

אויר שמעל למקוה איננו נחשב למקוה לענין טבילה, שאין מטבילים באויר (חגיגה יט א), שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה (רש"י שם ד"ה שאין מטבילין באויר).

כנמשכים על ידי כלי הפוסל

לעומת זאת, אויר שמעל למקוה נחשב כמקוה לענין מים הנמשכים ממקום אחר למקוה, שמיד כשהגיעו לאויר שמעל למקוה נחשבים למי מקוה, ופוסלים אותו כשנמשכים על ידי כלי הפוסל את המקוה, אבל אם נפלו מן הכלי טרם שהגיעו לאויר המקוה, אינם נפסלים (הרא"ש הלכות מקואות יב, ושו"ת הרא"ש כלל לא ז).

הדבר נלמד מאויר של כלי שמקדשים בו מי-חטאת (ראה ערכו), שאם המים מקלחים אל הכלי דרך ידו או רגלו או שאר דבר המקבל טומאה, המים פסולים, שאין הוייתם על ידי טהרה, לפי שמיד כשהגיעו המים לאויר הכלי המקדש הרי הם כבכלי (זבחים כה ב), ואף אויר מקוה כן (הרא"ש שם).

בשדה

הסתפקו בגמרא בשכחה (ראה ערכו) שנאמר בה: וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה (דברים כד יט) אם אויר שדה כשדה, כגון שצפו עומרים והונחו על גבי אבן או על גבי עמוד ושכחם (סוטה מה א, לפי רש"י ד"ה צפו עומרין לתוך שדהו), או שהרוח פיזרם ובשעת היותם באויר שכחם (רמב"ם מתנות עניים ה ה). ואף על פי שאויר רשותו כרשותו בקנין, מכל מקום כאן הסתפקו, לפי שכתוב עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, ואולי הכונה שיהא מונח בשדה כדרך הקוצרים שמניחים עומרים בקרקע (תוספות הרא"ש שם).

נחלקו ראשונים אם הדבר נשאר בספק (רש"י שם, לפי פאת השלחן ט, בית ישראל ס"ק יב), או שנפשט הספק שאויר שדה כשדה (רמב"ם שם, לפי פאת השלחן שם, בית ישראל שם).

למעשר

אויר חצר אינו קובע לחיוב מעשר כדרך שהחצר קובעת [ראה בערך קביעות למעשר] (רמב"ם מעשר ד טו, על פי מעשרות ג ח), ונחלקו ראשונים:

יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשראש התאנה גבוה מכתלי החצר (רבי שלמה סיריליאו, ירושלמי מעשרות ג ח; מלאכת שלמה במשנה שם, בשמו).

יש שלא חילקו בדבר (רמב"ם ושו"ע שם, ומלאכת שלמה שם בדעתם, וכן נראה ברדב"ז שם)^[4].

ויש שנראה מדבריו שדוקא אויר שלמעלה מעשרה טפחים אינו כאויר החצר, אבל למטה מעשרה הוא כחצר (פני משה בירושלמי שם בפירוש בעיא דר' ירמיה, אבל ראה שם בפירוש רבי אליהו פולדא).

בארץ העמים^[5]

שתי דרכים לטומאת אויר ארץ העמים:

כשנכנס בראשו ורובו והאהיל בגופו על עפר ארץ העמים, או כלי חרס שהכניס אוירו לארץ העמים, ושאר כלים שהכניס רובם לאויר ארץ העמים (רמב"ם טומאת מת יא א; תוספות שבת טו ב ד"ה ואאוירא, ונזיר נד ב ד"ה ארץ).

כשיש דבר המפסיק בינו לבין עפר ארץ העמים, כגון שנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל או בקרון ובספינה וכיוצא (תוספות שם).

האופן הראשון ודאי שהוא בכלל גזרת אוירה של ארץ העמים (נזיר שם ותוספות שם), ואף על פי שאין עצם כשעורה מטמא באהל, ולכן כשהביאו את הגוש לארץ ישראל והאהילו עליו אינו מטמא, מכל מקום בחוץ לארץ גזרו כמי שמאהיל על המת, מפני מתי מבול או מפני רוב ישראל שנהרגו בחוץ לארץ (תוספות שם).

באופן השני הדבר ספק אם גם זה בכלל טומאת אוירה, שאף על פי שטומאת אהל אין כאן, שהרי יש כאן דבר החוצץ ומפסיק בינו לעפר, מכל מקום גזרו על האויר בעצמו שיהא טמא, כדי שלא יצאו ישראל מארץ ישראל לחוץ לארץ, והרי הוא נמצא באויר ארץ העמים, או שעל האויר עצמו לא גזרו טומאה, כל שאינו מאהיל על העפר (נזיר שם).

האחרונים נחלקו אם נפסקה הלכה שלא גזרו על האויר עצמו, שספק דרבנן להקל (משנה למלך שם, בדעת הרמב"ם), או שהלכה שגזרו אף על האויר עצמו (משנה אחרונה אהלות יח ו, לחם משנה נזירות ז ג).

הנכנס בשידה תיבה ומגדל

הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, נחלקו תנאים: רבי מטמא, ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר (נזיר נה א), והלכה כרבי (רמב"ם טומאת מת יא ה).

אין מחלוקתם תלויה דוקא בספק אם גזרו על האויר עצמו, שיתכן שרבי מטמא אפילו אם לא גזרו על האויר, לפי שסובר שאהל-זרוק [אהל המיטלטל ממקום למקום – ראה ערכו] אין שמו אהל, ואינו חוצץ בינו לבין העפר, והרי הוא מאהיל על גושה של ארץ העמים, או שסובר שחוששים שמא יוציא ראשו ורובו חוץ לשידה תיבה ומגדל ויאהיל על הגוש, ורבי יוסי יתכן שמטהר אפילו אם גזרו על האויר עצמו, לפי שסובר שלא שכיח הוא שאדם ייכנס בשידה תיבה ומגדל, ועל דבר שלא שכיח לא גזרו חכמים (גמ' שם).

טומאת אויר ארץ העמים

טומאת אוירה קלה מטומאת גושה, שעל גושה גזרו טומאת שבעה, כמו כל טומאת מת, והאדם והכלים שנטמאו בגושה צריכים הזאה שלישי ושביעי, אבל על אוירה לא גזרו אלא טומאת ערב (נזיר נד ב; רמב"ם שם יא ב), כשהיא טומאת אוירה מצד עצמה, בלי טומאת אהל, כגון שיש דבר החוצץ ומפסיק בין הנטמא לגוש (תוספות שם ד"ה משל).

וכשמאהיל על גושה, יש אומרים שטמא טומאת שבעה, וצריך הזאה שלישי ושביעי (תוספות שם); ויש אומרים שאף בזה לא גזרו אלא טומאת ערב, לפי ההלכה שמתי גוים אינם מטמאים באהל, וטומאה מחודשת היא שגזרו בארץ העמים שיטמא באהל, ולא החמירו כל כך כמו באהל המת ממש (משנה למלך שם יא ה, בדעת הרמב"ם).

במכירה

כשמוכר חצר סתם

כשמוכר חצרו ולא פירט שמכר אוירה, נחלקו ראשונים:

יש סוברים שאינו נקנה בסתם אלא עד ראש כותלי החצר, ואם בא מוכר לבנות עליה על גבי עמודים, בונה (רשב"א בבא בתרא סג ב; טור חו"מ ריד, בשמו; מגיד משנה מכירה כד טו; שו"ע שם ד, ושם ה בשם ויש מי שחולק).

ויש סוברים שקנה כל האויר (עליות דרבנו יונה שם; טור שם, בשמו ובשם הרא"ש; שו"ע שם ה בשם י"א, וברמ"א שם שכן ראוי להורות), לפי שאין שם מקום מסויים למעלה (עליות דרבנו יונה שם; טור שם), או לפי שאויר החצר טפל ובטל אליה, ודעת הלוקח והמוכר במכירה זו על כך (יד רמ"ה שם אות נד), ואם אמרו שקונה גנים ועליות שבחצר, כל שכן שקונה אוירה, שאינו ראוי אלא לעשות בו גנים ועליות (יד רמ"ה שם אות ה ואות לא).

כשמוכר אויר חצרו

המוכר לחברו אויר חורבתו לא עשה כלום (ירושלמי דמאי ו ב, ובבא בתרא ג א; טוש"ע חו"מ ריב ב), והוא הדין אויר חצרו (רא"ש בבא בתרא ד ז; טוש"ע שם).

כגון שהיה כותלו סמוך לחורבת חברו, ואמר לו תלוש מן החורבה הזו, כלומר תקח דבר מה ממנה, כדי שיהיה המקום פנוי ויתרחב אוירה, ותוכל להוציא לשם זיזים וגזוזטראות (ירושלמי שם, לפירוש הפני משה; אך ראה שם בפירוש רבי אליהו פולדא, שפירש בענין אחר), או שהיה כותלו סמוך לחצר חברו, והקנה לו בעל החצר את אוירה להכניס לשם זיזים (רא"ש שם; טור וסמ"ע שם סק"ח), שהאויר אין בו ממש ואינו נתפס בקנין (עיטור מאמר ב קנין; רא"ש וטור שם; פני משה ומראה הפנים שם), אלא אם כן הקנה לו חצרו או חורבתו להכניס בהן זיזים (רא"ש שם; טוש"ע שם).

שיור אויר

המוכר בית לחברו ולא כתב לו עומק ורום, אין האויר שבעומק ורום בכלל המכירה (ראה בערך מכירה), כי האויר הזה ממילא הוא משוייר אף שלא שייר הגוף, שהרי לא נכנס בכלל המכר (בית יוסף חו"מ ריד, בשם תשובת הרשב"א; סמ"ע שם ס"ק כו), ולכן אם מוכר אחר כך אויר זה לאחר, אפילו על ידי הקנאת גוף המקום, אינה מכירה, שהרי אין למוכר עצמו גוף כלל אלא אויר, ואינו מוכר דבר שאין בו ממש (בית יוסף שם, בשם הרשב"א; רמ"א בשו"ע שם ריד ה).

בירושה

לא אמרו שאין ירושה בדבר שאין בו ממש אלא באויר, וכגון שמכר את הבית ושייר לעצמו האויר שלמעלה בלא גוף (עיטור מאמר ב קנין, והובא במרדכי בבא בתרא תרעא ובהגהות מיימוניות זכיה ומתנה י טו; מחנה אפרים, טובת הנאה א); ויש שכתבו שאף אויר בלא גוף ישנו בירושה, כגון מי ששייר אויר לפניו שמורישו ליורשיו (שיטה מקובצת בבא בתרא קמח א, בשם הר"ן; בית יוסף חו"מ רנג לה, בשמו; נתיבות המשפט ריד סק"ד), שכשם שיכול לשייר האויר לעצמו בלא גוף הבית, כך יכול גם כן להורישו (נתיבות המשפט שם).

אויר שאין סופו לנוח

דבר שנמצא באוירו של מקום, וידוע לנו שלא ינוח באותו מקום. בשני מקומות הסתפקו בגמרא אם אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא: בקנין ובקרבנות.

בקנין

זרק ארנק של הפקר (לרש"י), או של מתנה (לתוספות), בפתח זה ויצא בפתח אחר, ובדרך הילוכו היה באוירו של בית, אם אויר שאין סופו לנוח דינו כמונח, קנה בעל הבית את הארנק, ואם דינו שאינו כמונח - לא קנהו (בבא מציעא יב א).

בקרבנות

היה מקבל דם קרבן, ונפחתו שולי המזרק עד שלא הגיע דם לאויר שבין דופני המזרק, אבל היה כנגד אוירו למעלה, אם אויר שאין סופו לנוח דינו כמונח, הדם נתקדש וכשר לזריקה, ואם דינו שאינו כמונח, הרי זה כנשפך מן הצואר על הרצפה ופסול (זבחים כה ב, ורש"י)^[6].

הלכה

בשני המקומות לא נפשט הספק במפורש. ונחלקו הראשונים:

יש פוסקים שאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח (רמב"ם מעשה הקרבנות ד ט, וגירושין ה י, עי"ש במגיד משנה ובלחם משנה^[7]; רש"י גיטין עט א ד"ה והא).

אבל רוב הפוסקים סוברים שהדבר בספק, ובקניינים הדין כמו בכל ספק ממון (רמב"ן ורשב"א ורא"ש ועוד, הובאו במגיד משנה שם, ובשיטה מקובצת בבא מציעא שם; טוש"ע חו"מ רמג כד), ובגט שזרק לרשותה ועבר דרך רשותה ויצא חוץ לרשותה היא ספק מגורשת (מגיד משנה שם, לפי הרמב"ן ורשב"א. ועי' שו"ע אהע"ז קלט ח, שהובאו שתי הדעות)^[8].

כשנח לבסוף

אויר שאין סופו לנוח הוא כשלבסוף באמת לא נח שם, אבל אם אחר-כך נח –הוברר שהיה עומד לנוח וקונה למפרע (אבני מלואים שם סק"ד, על פי רש"י גיטין שם); ויש אומרים שאפילו אם נח אחר-כך כל שבתחילה לא היה ודאי שינוח, אינו קונה (אבני מילואים שם, על פי הרמב"ם).

הגבלות בספק

יש מהראשונים שמגבילים את הספק של אויר שאין סופו לנוח שאינו אלא כשהדבר נזרק שלא בדרך עלייה למעלה, אבל בדרך עלייה וודאי אינו כמונח (תוס' גיטין שם ד"ה דרך).

ועוד: אין הספק אלא בבית מקורה, אבל בבית שאינו מקורה ודאי אינו כמונח (חי' הרשב"א גיטין שם).

כשיש דבר המפסיק בין החפץ שבאויר לחצר, אויר שאין סופו לנוח אינו כמונח (בבא מציעא קב א)^[9].

הערות שוליים