מיקרופדיה תלמודית:אידי דטריד למפלט לא בלע

הגדרה^[1] - דבר העסוק לפלוט מה שבתוכו, אינו יכול באותה שעה לבלוע דבר אחר

בשחיטה

השוחט בסכין של נכרי, נחלקו אמוראים: רב אומר קולף, היינו שמסיר כדי-קליפה (ראה ערכו) מבית-השחיטה [ראה ערכו] (חולין ח ב), שחוששים שבית השחיטה בלע איסור מהסכין; ורבה בר בר חנה אמר מדיח במים צוננים (חולין שם). ללשון אחת בגמרא שניהם סוברים שבית השחיטה רותח הוא, אלא שרב סובר שמחמת החום הוא בולע כדי קליפה, ורבה בר בר חנה סובר: "איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי" (שם).

יש מהראשונים שפסקו הלכה כרבה בר בר חנה (רי"ף חולין שם; רמב"ם מאכלות אסורות יז ז; שולחן ערוך יורה דעה י א); אולם רוב הראשונים והאחרונים פסקו כרב (רבינו חננאל, הובאו דבריו ברשב"א ורא"ש דלהלן; רש"י ד"ה והלכתא; הרשב"א שם ד"ה ולפי; הרא"ש חולין א ט; הרמ"א בשו"ע שם, ומפרשי השו"ע).

בבליעת דם

במה דברים אמורים, בבליעת שמנונית וציר נבלה וכיוצא, אבל בדם הכל מודים שאיידי דטריד לפלוט לא בלע, שמטבעו אינו נוח להיבלע אלא נחלק ונופל. לפיכך סכין ששחט בה בהמה כשרה - מותר לשחוט בה פעם אחרת, גם לדעת הסוברים שבית השחיטה רותח הוא, אף על פי שהסכין מלוכלכת בדם, שכיון שהסימנים טרודים לפלוט הם אינם בולעים דם (תוספות חולין שם ד"ה סכין; ר"ן חולין קיא א ד"ה גרסינן תו; שו"ע שם ב. וראה שם בט"ז ס"ק יד, ובש"ך ס"ק יז).

בבליעת שמנונית

סכין ששחט בה בהמה טרפה, אסור לשחוט בה בהמה כשרה בלי הדחה (ראה ערכו) או קינוח (מסקנת הגמ' חולין שם; שו"ע שם ג), מפני ששמנונית הטרפה נדבקת בדופני הסכין ונבלעת בבית השחיטה, ואף על פי שטרוד לפלוט דם, מכל מקום בולע שמנונית (ט"ז וש"ך שם. וראה שם הטעמים למה אין מועיל בסכין של נכרים הדחה).

במליחה

דגים ועופות יחד

דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורים (חולין קיב ב). הטעם: הדגים אסורים לפי שהקרום שלהם רך, וממהרים לפלוט צירם, וכשגמרו פליטתם העופות עדיין פולטים דם, והוא נבלע בדגים ואוסרם; אבל בשר ובשר מותר למלוח ביחד, שכמה שזה שוהה לפלוט זה שוהה, וכל זמן שהם טרודים לפלוט אינם בולעים (רש"י חולין שם ד"ה אימלח, וקיג א ד"ה אלא).

אם פליטת ציר מונעת בליעת דם

יש מהראשונים שהרחיבו את הכלל ואמרו, שכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר, אינו בולע דם, וזמן פליטת הציר אינו כלה כל כך מהרה (תוספות שם ד"ה ודגים)^[2].

מטעם זה מולחים הרבה חתיכות בשר ביחד זו על גבי זו, אף על פי שהחתיכה התחתונה גומרת פליטת דמה קודם לעליונה, כי פליטת הציר עדיין נמשכת זמן רב, וכל זמן שפולטת ציר אינה בולעת דם מהעליונה (תוספות שם; שו"ע יורה דעה ע א).

ומטעם זה הכריעו ראשונים כדעת המתירים למלוח בני-מעיים ביחד עם בשר, שאף על פי שאין מחזיקים דם בבני מעיים, אבל ציר יש להם, וכל זמן שטרודים לפלוט ציר אינם בולעים דם (רשב"א בתורת הבית הארוך בית ג שער ג; ר"ן חולין קיא ב ד"ה כבוש; שו"ע עה ב, וט"ז וש"ך שם).

ויש חולקים וסוברים שדוקא כשפולט דם אינו בולע, אבל כשפולט ציר אין אומרים איידי דטריד לפלוט לא בלע (תוספות שם לתירוצים האחרים, וראה ט"ז ע סק"א, וש"ך שם ס"ק לב ולז), וההיתר למלוח ביחד חתיכות בשר או בני מעיים עם בשר הוא מטעמים אחרים (שם, וראה בפרי מגדים ע משבצות זהב סק"א ההבדל לדין בין הטעמים).

הגבלות שונות נאמרו בכלל זה של איידי דטריד מצד הפליטה ומצד הבליעה:

ההגבלות בפליטה

כשנחלש כחה של הפליטה, שוב הוא יכול לבלוע. לפיכך כשהבשר נמצא בתוך ציר, כגון בכלי שאינו מנוקב, אין אומרים איידי דטריד, שכיון שהבשר שקוע בתוך הציר אין לו כח לפלוט, ובולע.

מטעם זה אין מולחים בשר אלא בכלי מנוקב, שבכלי שאינו מנוקב הבשר בולע את הדם שפלט, אף שעדיין לא גמר את פליטתו (תוספות חולין קיב ב ד"ה ודגים; ר"ן שם ד"ה כבוש; רמ"א ע ו בסופו, וש"ך שם; ש"ך סט ס"ק פא. וראה ערך מליחה).

וכן כשהודח הבשר אחר ששהה שיעור זמן מליחתו, יש אומרים שנסתמו נקבי הפליטה, ושוב אין אומרים איידי דטריד (ר"ן שם בשם רבינו יונה, וראה ט"ז ע ס"ק טז, וש"ך ס"ק כו)^[3].

ההגבלות בבליעה

כשהדם הנבלע הוא דם בעין, שהוא עב ואינו קלוש כדם פליטה, אין אומרים בו איידי דטריד, ולכן דם בעין שנפל על הבשר בתוך שיעור מליחתו שנחשב אז כרותח (ראה ערך מלוח כרותח) נאסר הבשר (רמ"א ע ו, ופרי מגדים שם שפתי דעת ס"ק מג)^[4].

בבליעת רוטב או שומן

וכל שכן כשהדבר הנבלע אינו דם, שמטבעו הוא נחלק מהבשר ואינו נדבק בו, אלא רוטב או שומן וכדומה, שהם נסרכים ונדבקים בבשר, שאין אומרים בהם איידי דטריד.

ולכן בשר שחוטה שנמלח עם בשר טרפה, נאסר הבשר הכשר, שאף על פי שאינו בולע מדם הטרפה משום איידי דטריד, הרי הוא בולע מציר הבשר הטרפה (חולין קיב ב. וראה בית יוסף ע בשם הרשב"א, וש"ך שם ס"ק יח), ואפילו לדעת הסוברים בשוחט בסכין של נכרים שאין בית השחיטה בולע אפילו שמנונית (ראה למעלה), זהו דוקא בבית השחיטה, שפולט דם הרבה בשפע, אבל בשר שטרוד לפלוט על ידי מליחה, הוא בולע שמנונית וכיוצא (חידושי הרשב"א לחולין קי ב ד"ה והא).

וכן בשר וגבינה מלוחים שנגעו זה בזה, צריך לקלוף משניהם מקום נגיעתם (טוש"ע יורה דעה צא ה), ואין אומרים איידי דטריד, שדוקא בדם בלבד נאמר כלל זה (ש"ך שם ס"ק יג).

בבליעת יין

ביין נחלקו הפוסקים אם דומה הוא לדם, שנחלק ואינו נסרך, ולכן אינו נבלע בבשר הטרוד לפלוט; או שדומה לציר ושומן וכיוצא, שלא שייך בהם איידי דטריד: יש מהראשונים שמתיר למלוח בשר בכלי שמכניסים בו סתם-יינם (ראה ערכו) לקיום, ובין שאר הטעמים הוא מנמק אף בטעם שאיידי דטריד הבשר לפלוט דם לא בלע היין, שאינו בולע אלא דבר הנסרך כשומן וציר ולא דם ויין (שו"ת הרשב"א ח"א שפה ותתכ, וראה בית יוסף יורה דעה קה וקלז); ומהאחרונים יש שחולק וסובר שביין לא שייך איידי דטריד (ב"ח יורה דעה קלז. וראה שם בט"ז ס"ק ח שמסכים לרשב"א).

בבישול ובצלי

בבישול

בבישול, הבשר פולט ובולע כאחד^[5]. מלבד הכבד, שמפני שפולט הרבה דם בשפע (הרשב"א חולין קי ב ד"ה אמר) אמרו בו אפילו בבישול שאיידי שטרוד לפלוט אינו בולע, ולפיכך אמר ר' יוחנן בן נורי "הכבד אוסרת ואינה נאסרת" (תרומות י יא), היינו כבד טרפה שנתבשל עם חתיכות של היתר הוא אוסר אותן בפליטתו, אבל אינו נאסר אם הוא של היתר ובישלו עם טריפה, לפי שטרוד לפלוט כל שעה את דמו ואינו בולע (חולין קי ב, ורש"י שם ד"ה לא).

ואף על פי שבמליחה אין טירדת הפליטה מונעת מלבלוע אלא דם ולא שמנונית וציר, הכבד מתוך שפולט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית הטרפה (רשב"א שם ד"ה והא).

ויש אומרים שאף הכבד בולע שמנונית טרפה, אלא שאינו בולע דם אגב טירדת פליטתו, ומה שאמרו: "אוסרת ואינה נאסרת", פירושו: כבד טרפה אוסר כבד אחר שנתבשל עמו, שהכבד האחר בולע שמנונית הכבד הטרפה, וכבד של היתר שנתבשל בפני עצמו בלא בשר אינו נאסר משום דם של עצמו, שאיידי שטרוד לפלוט לא בלע (ר"ן שם קיא א ד"ה רבה, בשם הרא"ה).

ויש אומרים שכל זה היא דעת ר' יוחנן בן נורי, אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שהכבד בולע (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות י יא, וראה רמב"ם מאכלות אסורות ו ח)^[6].

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מחלק בכבד בין בישול לשליקה [שליקה היא בישול מרובה ביותר (רש"י ד"ה שלוקה)], שבשליקה נאסר הכבד, שלאחר שנגמרה פליטתו חוזר ובולע (חולין שם)^[7].

מטעם זה נוהגים לאסור כבד שנתבשל אפילו לבדו, שאין אנו בקיאים להבחין בין בישול לשליקה (רמ"א עג א, וראה שם בש"ך וביאור הגר"א).

בצלי

בצלי כשטרוד לפלוט אינו בולע, ולכן כשצולים בשר בשפוד על גבי האש בלא מליחה, כל זמן שהבשר על גבי האש אין חוששים שהבשר שהוא חם יבלע מהדם, כי איידי דטרוד לפלוט אינו בולע (טור יורה דעה עו, בשם יש אומרים; לבוש שם), אלא שיש אומרים שאפילו כשאינו טרוד לפלוט, שכבר זב כל דמו, אין חוששים, לפי שכבולעו-כך-פולטו [ראה ערכו] (ש"ך שם ס"ק כב. וראה ערך צלי).

בהגעלה (ראה ערכו)

כשמגעילים כלים בני יומם [- שבאותו יום השתמשו בהם באיסור], ואין במי ההגעלה שיעור כדי לבטל הכלים האסורים, ויש לחוש שהכלים חוזרים ובולעים את פליטתם (ראה ערך הגעלה) - יש אומרים שמכל מקום הכלים מותרים, שאיידי שטרודים לפלוט אינם בולעים, ומטעם זה יש ליזהר שלא ישהה את הכלים במי ההגעלה יותר מדאי, שאם ישהה אותם לאחר שהפליטו כל גיעולם יחזרו ויבלעו מפליטת האיסור (ראה שו"ע הרב תנב סט"ז, ובבאור הגר"א אורח חיים שם סק"ד).

ויש חולקים וסוברים שאין להגעיל כלים אלא כשהם אינם בני יומם, שאז הבלוע שבהם נותן-טעם-לפגם (ראה ערכו), או כשיש במי ההגעלה ששים כנגד הכלים האסורים (תוספות חולין קח ב ד"ה שנפל; רא"ש פסחים פ"ב סי' ז, ועבודה זרה פ"ה סי' לו; בית יוסף אורח חיים תנב; שו"ע שם: וכן נוהגים).

הערות שוליים