מיקרופדיה תלמודית:אידיהן של גוים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:32, 20 באוקטובר 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חגים של גוים, שבהם נאסרו יחסים ידועים בין ישראל לגוים

אלו דברים נאסרו בימי אידיהם[2], וכן לפניהם - ויש תנאים שאוסרים אף לאחריהם (ראה להלן) - ביחסים עם הגוים: משא ומתן, שאלה, הלואה, פרעון, משלוח דורון, ושאלת שלום.

משא ומתן

אסור לשאת ולתת עם הגוים בימי אידיהם (משנה עבודה זרה ב א; רמב"ם עבודה זרה ט א; טוש"ע יורה דעה קמח א).

שני טעמי האיסור

בגמרא נסתפקו בטעם האיסור, אם הוא משום הרווחה, שמרוויח לגוים, או שהוא משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד. עבודה זרה ו א), היינו שכשמוכר ישראל לגוי דבר הראוי לתקרובת או לשימוש עבודה זרה הוא מכשיל אותו, שהרי בן-נח מוזהר על עבודה זרה (רש"י שם ד"ה ולפני עור).

בפירושה של הרווחה נחלקו ראשונים:

יש מפרשים שעל ידי שהגוי ירויח הוא ילך ויודה לעבודה זרה, ואסור לגרום לגוי שיזכיר שם עבודה זרה משום לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג יג. רש"י עבודה זרה שם ד"ה משום הרוחה; ריטב"א רא"ש ר"ן ומאירי שם), או משום וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ (שמות שם. חינוך פו).

ויש מפרשים הרווחה, שכשרוצה הגוי להקריב לעבודה זרה, יהיו לו בהמות בריוח, וגם יוכל להקריב מן המובחר, אבל לשמא יודה אין חוששים במשא ומתן, שאין לגוי שמחה, כיון שמשלם מעות תחת החפץ או שנותן החפץ כשהוא מוכר, וגם אינו בטוח כל כך שירויח בסחורה (תוספות שם ב א ד"ה אסור, בשם רבנו תם).

הנפקא מינה בין הטעמים

ההבדל בין טעם של הרווחה לטעם של לפני עור הוא באופן שיש לגוי אותו הדבר משל עצמו, שאפילו אם לא ימכור לו היהודי יש לו להקרבה ולשימוש עבודה זרה, שמשום הרווחה יש כאן, ומשום לפני עור אין כאן (עבודה זרה ו א).

ונחלקו ראשונים בשני הבדלים אחרים בין הטעמים:

  • יש אומרים שלטעם של הרווחה אסור למכור לגוי אפילו דבר שאינו ראוי לעבודה זרה, משום שילך ויודה, ולטעם של לפני עור מותר (ר"ן שם); ויש אומרים שלשני הטעמים אין האיסור אלא בדבר הראוי לתקרובת עבודה זרה, אבל בשאר מקח וממכר מותר אפילו לטעם של הרווחה (תוספות שם, בשם רבנו תם).
  • יש אומרים שלטעם של הרווחה האיסור הוא בין למכור לגוי ובין לקנות ממנו, שכן הגוי שמח כשמוכר כשם ששמח כשהוא קונה, ולטעם של לפני עור אין עיקר האיסור אלא במכירה, אבל לקנות אין איסור אלא משום גזרה שמא ימכור (ר"ן שם ב א)[3]; ויש אומרים שאפילו לטעם של לפני עור אסור לקנות ממנו, שממציא לו מעות לצרכי עבודה זרה (תוספות ו א ד"ה או, בדעת רש"י); ויש אומרים שלשני הטעמים אין איסור אלא למכור, אבל לקנות מהם מותר אפילו לטעם של הרווחה, שכל האיסור הוא שיהיה לו בריוח צרכי עבודה זרה, וזה לא שייך אלא כשמוכר לגוי (תוספות ב א ד"ה אסור, בשם רבנו תם).

איזה טעם העיקרי

כתבו ראשונים שאף על פי שהספק לא נפשט בגמרא, מכל מקום הסוגיות מוכיחות שעיקר הטעם הוא משום שילך ויודה (ר"ן ומאירי שם). לפיכך אסור למכור לגוי אף כשיש לגוי אותו הדבר, ואפילו דברים שאינם ראויים להקרבה (ר"ן שם); ויש אומרים שכיון שהספק לא נפשט הולכים לקולא, ואין איסור אלא למכור דבר הראוי להקרבה ושאין לו לגוי (ריטב"א שם, בדעת רבנו תם).

יש מהראשונים סוברים שכל הספק שבגמרא הוא אם יש במשא ומתן שני האיסורים, שעל האיסור של לפני עור בדבר הראוי להקרבה עובר בודאי, ולא נסתפקו אלא אם יש גם איסור שילך ויודה (ריטב"א ומאירי שם).

מדאורייתא או מדרבנן

נחלקו ראשונים אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן:

  • יש אומרים שהוא מדאורייתא, שהוא עיקר הלאו של וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ (שמות כג יג. חינוך פו, בשם יש מפרשים).
  • יש אומרים שהוא מדרבנן (רש"י שם יב א ד"ה הכא; ר"ן שם; מאירי שם ב א).
  • ויש אומרים שלטעם של לפני עור הוא מדאורייתא, ולטעם של ילך ויודה הוא מדרבנן (ריטב"א שם ו ב).

גדר האיסור

משא ומתן עם הגוי ביום אידו הוא אבק עבודה זרה (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) א יג).

מהאחרונים יש מי שכתב שלטעם שמא ילך ויודה הרי זה אביזרייהו של עבודה זרה שיהרג ואל יעבור עליו, אבל לטעם של לפני עור, כיון שהוא איסור כללי שאינו מיוחד לעבודה זרה, אינו חייב למסור נפשו עליו (מנחת חינוך פו ט).

בדבר שאינו מתקיים

אין איסור משא ומתן לפני אידיהם אלא בדבר המתקיים עד האיד, אבל דבר שאינו מתקיים מותר (ברייתא עבודה זרה ו ב), שכיון שאיננו מתקיים עד האיד לא שייך לומר שיקריבו לעבודה זרה, וגם לא יודה לעבודה זרה כיון שאין בידו לא הכסף ולא החפץ (רש"י שם ד"ה לא אסרו).

במה דברים אמורים במכירה, אבל לקנות מן הגוים אסור בדבר שאינו מתקיים (רב זביד שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שדוקא דבר שאינו מתקיים אסור לקנות, שהגוי מתאוה למכרו וישמח, אבל דבר המתקיים אין לו שמחה במכירתו, שסתם מוכר עצוב הוא (רש"י שם ד"ה אבל לא).
  • ויש מפרשים שלקנות אסור בין מתקיים ובין שאינו מתקיים (ר"ן שם, בשם הגאונים; רמב"ם שם; טור, בשם הראב"ד; שו"ע שם), שהכסף קיים בידו ויודה לעבודה זרה (רא"ש שם א א; כסף משנה שם), או שיקנה בכסף צרכי עבודה זרה ויעבור היהודי על לפני עור (מאירי שם).

אפילו לסוברים שאין איסור לקנות מהגוים, שכל איסור משא ומתן הוא משום תקרובת , יש אומרים שלקנות דבר שאינו מתקיים אף הם מודים שאסור, שכיון שהגוי שמח שמכר דבר שאינו מתקיים ילך ויודה (רא"ש שם, ורבנו ירוחם יז ה, בדעת רבנו תם).

עבודת אומן ישראלי עבור גוי

בדין אומן ישראל שחפץ לעבוד עבור גוי ביום אידו, נחלקו תנאים:

  • לדעת תנא קמא, בביתו של ישראל מותר, בביתו של גוי אסור.
  • ולדעת רבי שמעון בן אלעזר, אפילו בבית ישראל אינו מותר אלא בקבולת ובתלוש מן הקרקע, אבל בשכיר יום, שניכר ששכר זה הוא מיום האיד, או במחובר לקרקע שהמלאכה מפורסמת, אפילו בקבולת, אסור, ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) א ג; ירושלמי שם א א), וכן הלכה (ירושלמי שם).

ואמוראים נחלקו בביאור דבריו:

  • יש מי שסובר שבעיר אחרת מותר בין בתלוש ובין במחובר, בין בקבולת ובין בשכירות (סתמא דגמ' בירושלמי שם).
  • ויש מי שסובר שדוקא בקבולת מותר, אבל בשכירות אסור (רבי לא בירושלמי שם).

אפילו כשגמר את המלאכה לפני האיד, לא יוליך לו ביום אידו, מפני ששמח (תוספתא שם).

כשמכיר את הגוי

אין איסור משא ומתן אלא בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי שמכירו מותר, מפני שהוא כמחניף לו (ירושלמי שם א א), ואדם גדול יש לו להחמיר אף במכירו (ירושלמי שם, לגירסת האור זרוע עבודה זרה צו).

אם הממון מותר בדיעבד כשעבר ונשא ונתן

עבר ונשא ונתן, נחלקו אמוראים: יש אומרים שמותר ליהנות מאותה סחורה (ברייתא בירושלמי שם; ריש לקיש בגמ' שם ו ב); ויש אומרים שאסור (רבי יוחנן בגמ' שם).

וכן להלכה נחלקו ראשונים אם מותר (רבנו חננאל ורי"ף שם; רמב"ם עבודה זרה ט א; טוש"ע יורה דעה קמח ב); או אסור (תוספות שם ד"ה תניא, בשם ר"י; ספר התרומה קלד; סמ"ג לאוין לב).

במה דברים אמורים, בימים שלפני אידיהם, אבל ביום האיד עצמו דברי הכל אסור (גמ' שם; רמב"ם וטוש"ע שם) משום קנס (ריטב"א ומאירי שם), ולא קנסו בנו אחריו, וכל שכן שמותר לאחרים (ריטב"א שם); ויש אומרים שגם ביום אידו מותר בדיעבד (רבי יעקב בר אחא ורבי יוסי בשם רבי יוחנן בירושלמי שם).

שאלה והלואה

איסור השאלה והלואה לגוי והטעמים לו

אסור להשאיל לגוים באידיהם ולפניהם דבר החוזר בעין כבהמה וכלים, ולהלוות להם דבר שאינו חוזר בעין כמעות (משנה שם ב א, ורש"י ד"ה לפני; רמב"ם עבודה זרה ט א; טוש"ע יו"ד קמח א).

טעם האיסור הוא שמרויח לגוי וילך ויודה לעבודה זרה (גמ' שם ו ב), ואפילו הסוברים שבמשא ומתן אין האיסור אלא משום תקרובת, בשאלה והלואה מודים שאין האיסור אלא משום שילך ויודה (רא"ש ומאירי שם, בדעת רבנו תם).

יש אומרים שעיקר האיסור הוא משום לפני עור, שמכשילו שמשתמש בחפץ לעבודה זרה, והטעם שילך ויודה הוא טפל (מאירי שם); ויש אומרים שאין כאן איסור של לפני עור, שאותו הכסף שהוא צריך לעבודה זרה יכול ללוות אף מגוים (ספר התרומה קלד).

הנפקא מינה בין הטעמים

אם האיסור הוא שמא ילך ויודה, מותר להלוות לו ברבית, שיש לו צער מזה (תוספות שם ב א ד"ה להלוותם, בשם רבנו תם, על פי קדושין כ א; רמ"א שם א); אבל אם האיסור הוא משום לפני עור, אף ברבית אסור להלוותו (מאירי שם).

איסור לשאול וללוות מגוי והטעמים לו

כשם שאסור להשאיל ולהלוות לגוים, אסור אף לשאול וללוות מהם (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אם משום גזרה שמא יבוא להשאילו ולהלוותו (אביי בעבודה זרה ו ב), שיאמר לו הגוי כשם שהשאלתיך כך תשאילני (רבנו חננאל שם); או משום שאף בזה ילך ויודה (רבא שם), שהוא משיאו שם שהוא גומל חסד (ירושלמי שם, ופני משה שם), או שיודה לעבודה זרה שהיא סייעתו שיש לו רכוש להשאיל לישראל, כדי שיהא צריך ליהנות ממנו (רבנו חננאל שם, ורש"י שם ד"ה כולה).

פרעון

לפרוע

אסור לפרוע לגוים באידיהם ולפניהם (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם) שמרויח לו, וילך ויודה לעבודה זרה (גמ' שם ו ב); או שמכשיל אותו בתקרובת עבודה זרה (מאירי שם).

להיפרע

נחלקו תנאים אם מותר להיפרע מהגוי ביום האיד: יש אומרים שמותר, מפני שמיצר הוא לו (רבי יהודה במשנה שם); ויש דוחים הטעם, שאף על פי שמיצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן (חכמים במשנה שם), ואומרים שאסור (תנא קמא במשנה שם), אם משום גזרה שמא יבוא לפרוע לו (אביי בגמ' שם), או שאף זוהי שמחה לו וילך ויודה (רבא שם) שיאמר העבודה הזרה סייעתו לפרוע (ירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם וטוש"ע שם).

במה דברים אמורים שאסור להיפרע - במלוה בשטר, אבל במלוה על פה נפרעים ממנו, מפני שהוא כמציל מידו (רבי יהושע בן לוי בברייתא עבודה זרה ו ב; רמב"ם וטוש"ע שם), ואפילו אם יש עדים על המלוה על פה, הרי זו מלוה אובדת ומותר להיפרע (ירושלמי שם), שבמלוה בשטר יש לו שמחה, שמפחד מהיהודי כשהשטר בידו, מה שאין כן במלוה על פה (רש"י שם ד"ה מלוה), או שגם במלוה בעל פה יש חשש שיודה, אלא שמפני שהוא כמציל מידו לא אסרו (ר"ן שם); ויש אומרים שלעולם נפרעים אפילו מלוה בשטר, שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו (מאירי ושלטי הגבורים שם, בשם יש אומרים בפירוש הירושלמי).

יש עוד מקרים שבהם מותר להיפרע:

  • אפילו מלוה בשטר מותר להיפרע ממנו, כשיד גוים תקיפה עלינו (תוספות שם ב א ד"ה ולפרוע, על פי הירושלמי שם; רא"ש שם; טוש"ע שם א).
  • בהלואה ברבית הרי זה כמציל מידו אפילו בשטר (רא"ש שם), ואפילו במשכון (שו"ע שם).
  • מלוה שיש עליה משכון, אפילו במלוה על פה, אסור להיפרע (ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

משלוח דורון

אסור לשלוח דורון לגוי באידיהם, אלא אם כן יודע בו שאינו עובד עבודה זרה (רמב"ם עבודה זרה ט ב, וטוש"ע יו"ד קמח ה, על פי עבודה זרה סה א), וכן גוי ששלח דורון לישראל אסור לקבל ממנו (שם, על פי עבודה זרה ו ב), שהגוי ישמח ויודה לעבודה זרה (גמ' ורמב"ם שם).

ואם חושש לאיבה (ראה ערכו), יקבלנו ויזרקנו בפניו לבור או למקום אבוד כלאחר יד (גמ' ושו"ע שם), שכשיראה שאבד לא ישמח, וגם לא יהיה לו איבה שלא יבין שבכוונה השליכו (רש"י שם ד"ה כלאחר יד), ואם אי אפשר לו לעשות כן, יקבלנו ולא יהנה ממנו (רמב"ם וטור שם, לפירוש הב"ח שם והש"ך שם סק"ה); ויש אומרים שדוקא אדם גדול צריך להחמיר לזרוק לבור, אבל מן הדין במקום איבה מותר ואינו אסור כלל (ריטב"א ושלטי הגבורים שם).

שאלת שלום

אסור להיכנס לביתו של גוי ביום אידו וליתן לו שלום (ברייתא גיטין סב א; רמב"ם עבודה זרה י ה; טוש"ע שם ט), שכיון שהחשיבו כל כך ילך ויודה לעבודה זרה (רש"י שם ד"ה לא יכנס).

מצאו בחוץ - מותר לומר לו שלום רפה ובכובד ראש (ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכשמצאו בחוץ אין כאן חשיבות שילך ויודה (ב"ח שם).

מפני דרכי שלום הוא שהתירו בחוץ (משנה שם סא א), אף על פי שמזכיר שם שמים על הגוים, ששלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא (רש"י שם ד"ה ושואלין).

הקלת ראש ואכילה ושתיה

אסור להקל ראש עמו באידו (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) א ב), וכן אסור לאכול ולשתות עמו באידו (הלכות גדולות, הלכות עבודה זרה).

האידים

סוגי האידים

שלשה סוגי אידים הם:

  • אידים הקבועים בכל שנה לאומה או למדינה ועיר.
  • אידים בלתי קבועים.
  • אידים של יחיד.

ונחלקו בדיניהם:

  • הקבועים אסורים בין בארץ ישראל ובין בגולה, אלא שיש הבדל ביניהם בימים שלפניהם (כן משמע מעבודה זרה ז ב).
  • אידים בלתי קבועים אינם אסורים אלא בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ מותרים אפילו ביום האיד גופו (גמ' שם יא ב), שכיון שאין עושים אותו בכל שנה אין חוששים לו (רש"י שם ד"ה דלא קביעא).
  • אידים ליחיד אינם אסורים אלא באותו האיש ובאותו היום בלבד (משנה שם ח א; רמב"ם עבודה זרה ט ה; טוש"ע יו"ד קמח ז), ואפילו הקבועים לכמה אנשים כל שאינם כלליים לכל העיר דינם כשל יחיד (מאירי שם; בית יוסף שם, בדעת הטור).

אפילו אם איד הגוים בעיקרו אינו על שם עבודה זרה, אלא על שם שאר דברים, דינו כאיד (טור שם), כגון:

  • יום גינוסיא (משנה שם ח א) -

יש מפרשים שהוא יום שמעמידים בו מלך (גמ' שם י א; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם), ומקריבים ומקלסים לאלהיהם (רמב"ם ושו"ע שם).

ויש מפרשים שהוא יום לידת המלך (ירושלמי שם א ב; רש"י בראשית מ כ ד"ה יום הולדת).

  • יום הלידה ויום המיתה (משנה שם ח א) -

יש מפרשים שהוא יום לידת המלך ויום שמת בו המלך הקודם (גמ' שם י א), שבכל שנה בימי מלכותו עושים ביום לידתו איד לעבודה זרה (רש"י שם ד"ה הא דידיה), או לכוכב שנולד בו (רמב"ם שם ה), ובימי מלכות בנו עושים בכל שנה איד ביום מיתתו (רש"י שם).

ויש מפרשים שהוא יום לידת היחיד ויום מיתת אביו (ירושלמי שם).

ביום המיתה נחלקו תנאים: רבי מאיר סובר שכל יום מיתה הוא איד; וחכמים אומרים דוקא מיתה שיש בה שריפת בגדים, כדרך שהיו נוהגים לשרוף אחרי מיתת מלכים, חשובה להם ומקריבים לעבודה זרה, אבל שאין בה שריפת בגדים לא חשובה להם ואין מקריבים בה (משנה שם, וגמ' יא א), וכן הלכה (רמב"ם שם). ויש שהוסיפו שלא די בשריפת בגדים, אלא צריך עישון (ירושלמי שם), והוא שמקטירים קטורת (רמב"ם שם).

ימי איד נוספים שעיקרם אינו לעבודה זרה

יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורים – כל אלה הם אידי יחיד (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש אומרים שאין בהם הבדל בין מלך להדיוט (ירושלמי שם; רמב"ם וטוש"ע שם); ויש אומרים שכל אלה אינם אלא במלך בלבד, אבל הדיוט אינו עושה אותם לאיד (רא"ש ור"ן שם, בשם הראב"ד; מאירי שם).

יש אומרים שבכל זמן שעושה כן עושהו ליום איד (רש"י שם ד"ה בלוריתו); ויש אומרים שדוקא בפעם הראשונה בחייו (מאירי שם); ויש שהסתפקו בזה (ירושלמי שם ג).

משתה לחופת בנו

גוי שעשה משתה לחופת בנו או בתו, הוא איד של יחיד (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם), בין מלך ובין הדיוט (רא"ש ור"ן ומאירי שם); ויש מי שכתב שמלך שעשה משתה לבנו אסור באותו היום בכל שנה, ובהדיוט אינו אסור אלא אותו יום בלבד (מאירי שם).

מלבד איסור אכילה ושתיה עם הגוי ביום אידו, ישנו איסור מיוחד הנוגע ליום איד של חופת בנו: מאימתי אסור? משיתחיל להכין צרכי סעודה, ולאחר ימי המשתה שלשים יום, ואם אמר לו שמזמינו בשביל החופה - אסור עד שנים עשר חודש (רמב"ם עבודה זרה ט טו וטוש"ע שם, על פי עבודה זרה שם ב).

יש שכתבו שההיתר לאחר שנים עשר חודש הוא בכל אדם, ולא חילקו בין כל אדם לאדם חשוב (רי"ף שם; רמב"ם שם), אלא אם כן שמע בפירוש שיודה לעבודה זרה על כך (מאירי שם); ויש שכתבו שאם היהודי - חשוב אסור אפילו לאחר שנים עשר חודש (עבודה זרה שם; טוש"ע שם).

יש שכתבו הטעם שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו (בית יוסף שם; ש"ך שם סק"ב); ויש שכתבו שמצד הדין הוא, שכיון שאדם חשוב הוא, הגוי שמח בו ביותר, וילך ויודה אפילו לאחר שנים עשר חודש (ט"ז שם סק"ג).

איסור זה של אכילה ושתיה, הוא אפילו אוכל משלו ושותה משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש, שנאמר: וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (שמות לד טו), שהרי הוא כזבחי מתים (ברייתא עבודה זרה ח א; תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד ו).

יש אומרים שהוא איסור של תורה, שהרי למדנוהו מן הפסוק (ריטב"א שם; ט"ז יו"ד קנב סק"ב); ויש אומרים שאין הפסוק אלא אסמכתא בעלמא, והאיסור הוא משום שמא ילך ויודה (נקודות הכסף שם).

במשועבדים לעובדי עבודה זרה

נחלקו אמוראים אם יום האיד אסור במשא ומתן אף עם אלה המשועבדים לעובדי עבודה זרה: יש אומרים שאינו אסור אלא עם העובדים בלבד (רבי יוחנן בעבודה זרה ח א); ויש אומרים שאסור אף עם המשועבדים (רבי יהושע בן לוי שם), שכל מה שקונים הם מביאים לאדוניהם העובדים (רש"י שם ד"ה אלא לאו), או שחוששים שאף הם עובדים לעבודה זרה (ריטב"א שם).

ההלכה כדעה הראשונה, שכל שאין מודה בו, אף על פי ששמח בו ואוכל ושותה ומשמר אותו מפני מנהג או מפני כבוד המלך אינו בכלל האיסור (רמב"ם שם ה; טוש"ע יורה דעה קמח ח), וכן כשעושים מפני היראה בלבד (ר"ן וריטב"א שם).

מיקום יום האיד

היה יום איד לעבודה זרה בתוך העיר, מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר; היה האיד חוץ לעיר, מותר עם אלה שבתוך העיר (משנה שם יא ב, לפי רש"י שם ד"ה חוצה).

ואם היה סמוך למקום האיד, נחלקו אמוראים: יש מתירים (ריש לקיש בשם רבי חנינא שם), וכן הלכה (ר"ן ומאירי שם); ויש אוסרים ביום האיד - שיש לחוש שמא העבודה זרה שם שייכת לבני העיר (רש"י שם יב א ד"ה רבה בר עולא) - ומתירים לפני אידיהם (רבה בר עולא שם יב א).

לפניהם ולאחריהם

לפני אידיהם

שלשה ימים לפני אידיהם אסור לשאת ולתת עמהם, וכן אסור בשאר הדברים שאסורים באידיהם (משנה עבודה זרה ב א).

שלשה ימים אלו הם מלבד יום האיד עצמו (גמ' שם ו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם). נמשך האיד כמה ימים כיום אחד הם, ואסורים עם שלשה ימים לפניהם (רמב"ם שם ג וטוש"ע שם ג, על פי הגמ' שם ו א).

נחום המדי סובר שיום אחד בלבד אסור לפני אידיהם (ברייתא שם ז ב): יש שפירשו שדיבר בגלות, שבגלות בדקו ומצאו שהגוים עושים צרכיהם ליום אחד, אבל בארץ ישראל בדקו ומצאו שהם עושים צרכיהם לשלשה ימים (ירושלמי שם א א); ויש שפירשו דבריו שבימי איד קבועים אסור יום אחד לפניהם, ובימי איד שאינם קבועים אינו אסור אלא אותו היום בלבד (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) א א).

אין הלכה כנחום המדי (גמ' שם; רמב"ם עבודה זרה ט א; טוש"ע יו"ד קמח א); ויש שמשמע מדבריהם שהלכה כמותו (ירושלמי שם א א).

טעם האיסור

טעם האיסור לפניהם הוא שהגוים מחזרים שלשה ימים לפני האיד אחר הקרבן שלא יהא מחוסר אבר (גמ' שם ה ב), וכדי שלא תחלק בין מכר למכר אסרו בכל דבר (ריטב"א ומאירי שם), ולסוברים שהטעם הוא משום שילך ויודה, אסור שלשה ימים לפי שכל זמן שעוסק בתקרובת עבודה זרה הוא תולה כל דבר הרווחה שבא לו בעבודה זרה שהיא סייעתו לפי שעוסק בצרכיה (רא"ש וריטב"א שם), או ששם עבודה זרה שגור בפיו באותם הימים (תוספות שם ה ב ד"ה ומי).

יש שסמכו איסור שלשה ימים למקרא: וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם (עמוס ד ד), שהנביא מוכיחם על התעסקותם בעבודה זרה, הרי שמדרך עובדי עבודה זרה להקדים שלשה ימים לפניהם (ירושלמי שם א א).

לאחר אידיהם

לאחר אידיהם נחלקו תנאים: רבי ישמעאל אוסר שלשה ימים לאחריהם; וחכמים מתירים (משנה ז ב), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

בטעם רבי ישמעאל נחלקו הדעות, אם הוא משום שהימים שאחרי החג נקראים "בריה דמועד" (החברים בירושלמי א א), "בריה" מלשון בנים, שהם בני המועד ויש בהם שמחה (פירוש רבי עמרם חסידא שם), או "בריה" מלשון הבראה, שעושים בהם סעודות מהנותר מימי האיד (פני משה שם); או שכיון שהגוי יודע שימנעו מלישא וליתן עמו אחר האיד ימעט בשמחת אידו (רבי בא שם).

ההבדל בין הטעמים: למכור לאחריהם דבר שאינו מתקיים, שלטעם הראשון אסור כמו ביום האיד גופו, ולטעם השני כיון שאין לו ריוח כל כך לא ירבה בשמחת אידו ומותר (ירושלמי שם, על פי הפני משה בפירוש השני); או למכור לפניהם דבר שאינו מתקיים, שלטעם הראשון אסור כיון שיש לחוש לשמחתו בימים שלפני יום האיד, ולטעם השני אין לחוש לשמחה לפני האיד אלא ביום האיד בלבד ומותר (ירושלמי שם, על פי הפני משה בפירוש הראשון).

יום נוצרי

לדברי רבי ישמעאל נוצרי לעולם אסור (גמ' שם ז ב, בנוסחאות שבכתבי היד של התלמוד), ונחלקו ראשונים בביאור דבריו:

יש מפרשים שהכוונה להולך בטעותו של אותו איש שצוה להם לעשות להם יום איד באחד בשבת (רש"י שם ד"ה נוצרי, בנוסחאות הנ"ל. וראה פירוש המשניות לרמב"ם הנדפס מחדש שם א ג), ועל פי זה יש מהראשונים שכתב שהנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום (רמב"ם עבודה זרה ט ד[4]).

ויש מפרשים שהכוונה לעובדים לצלם השמש, שהיה בבבל, ונקרא על שם הכתוב: נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק (ירמיהו ד טז), על שם נבוכדנצר, שיום ראשון בשבוע היה קבוע לעבודת השמש (מאירי שם ב א).

בגולה

להלכה אינו אסור בגולה אלא יום האיד בלבד (שמואל בגמ' ז ב; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ד), ונאמרו בזה מספר טעמים:

  • שאין הגוים אדוקים בעבודה זרה (רש"י שם ז ב ד"ה בגולה, על פי חולין יג ב), ואפילו שידוע לנו שעובד עבודה זרה, מכל מקום הואיל ורובם אין עבודה זרה שגורה בפיהם, אף העובד אינה שגורה בפיו אלא ביום האיד בלבד (אור זרוע שם צה).
  • שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שביניהם אנו יושבים ופרנסתנו מהם (רש"י שם יא ב ד"ה בגולה).
  • שאנו יראים מהם (רש"י שם ושם).
  • משום איבה (שלטי הגבורים שם, בשם ר"א ממיץ).

יש אומרים שאם ימצא מקום בחוץ לארץ שהם אדוקים ואין איבה, אסור כמו בארץ ישראל (מאירי שם ו ב).

יש מהראשונים שסובר שבגולה אין איסור אלא באיד אחד לבד, יום הולדת אותו האיש, שאיד זה הם מחשיבים, ואידים אחרים אינם מחשיבים (הגהות מיימוניות שם, בשם הרשב"ם שפירש בשם רש"י שיטת שמואל).

בזמן הזה

כל הדברים שנאסרו לפני אידיהם ובימי אידיהם אינם אסורים בזמן הזה (תוספות עבודה זרה ב א ד"ה אסור; רמב"ן שם יג א; רא"ש ור"ן ומאירי שם ב א; ריטב"א שם ו ב; טוש"ע יו"ד קמח יב)[5], וכמה טעמים נאמרו בדבר:

  • שהגוים בזמן הזה אינם אדוקים בעבודה זרה - כמו שאמרו: גוים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם (חולין יג ב) - והאיסור מעיקרו היה לפי המקום ולפי הזמן, וכשידוע שהגוי אינו עובד עבודה זרה התירו, ובזמן התלמוד עדיין היו אדוקים במקצת והתירו לפני אידיהם, ובזמן הזה אינם אדוקים כלל, ומותר אפילו ביום האיד (תוספות שם, על פי רש"י שם ז ב ד"ה בגולה).
  • משום איבה (תוספות שם), שכיון שבכל השנה פרנסתנו מהם אם לא נישא וניתן עמהם באידיהם תהיה לנו איבה (כן משמע ברא"ש שם וטור שם), וכפופים אנו להם ויראתם עלינו (כן משמע באור זרוע שם צו).
  • שמותר להחניף להם - וכן אמרו בנכרי המכירו שמותר מפני שהוא כמחניף (ירושלמי א א), והנכנס לעיר ביום חגם ומצאם שמחים שמח עמהם (ירושלמי שם) - הרי שמפני דרכי שלום להחניף מותר (תוספות שם).
  • שאין הצבור יכול להעמיד עצמו מלישא וליתן עמהם, שביניהם אנו יושבים (רמב"ן וריטב"א ומאירי שם), ויש בזה משום חיי נפש (ריטב"א שם), וכשיש הפסד לישראל מזה ודבר האבד - אין לנו ולהודאתם לעבודה זרה כלום (מאירי שם).
  • הקניות והמכירות מצויות בזמננו, ואין חשש שילך ויודה לעבודה זרה (מאירי שם).
  • לסוברים שכל איסור משא ומתן הוא משום תקרובת לעבודה זרה - בזמן הזה אין דרכם להקריב לעבודה זרה, אלא שמטעם זה אין להתיר אלא במשא ומתן, ולא בשאר הדברים שנאסרו משום שילך ויודה לעבודה זרה (תוספות שם, בשם רבנו תם).

למרות ההיתר, כל בעל נפש ימעט בזה (רמב"ן ור"ן שם); ויש שכתב שאין נזהרים כלל בזה (מאירי שם).

משתה לחופת בנו

יש מהראשונים שכתב שגוי שעשה משתה לבנו אסור לאכול ולשתות עמו בביתו אף בזמן הזה, לפי שהוא איסור דאורייתא (ריטב"א עבודה זרה ח א); ויש מהאחרונים שנסתפקו בדבר (דרישה שם; ש"ך סק"א) שלדעתם האיסור הוא מדרבנן (נקודות הכסף שם).

להיכנס לביתו ולשאול בשלומו

יש שכתבו שלהיכנס לביתו ביום אידו ולשאול בשלומו אסור אף בזמן הזה (ב"ח וש"ך שם).

עריכת שמחות ביום אידם

מרבני דורנו יש מי שכתב שאסור לערוך שמחה בימי איד של הנכרים - אם הדבר נעשה בכוונה מחמת שהוא יום איד אסור מעיקר הדין, ואם בלא כוונה יש לאסור מצד מראית העין; אבל סעודת מצוה כמילה ופדיון הבן יש לעשות אפילו בימי איד שלהם, כי אין לאסור בשביל מראית עין סעודה המחוייבת, אבל סעודת בר מצוה טוב לדחות ליום אחר, ואף נישואין יש לקבוע לכתחילה ליום אחר (שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' יג).

חגי גויים

מרבני דורנו יש מי שכתב שהיום הראשון של השנה שלהם וכן "חג ההודייה" בארצות הברית אין לאסור מעיקר הדין, אבל בעלי נפש יש להם להחמיר (שו"ת אגרות משה שם)[6].

הערות שוליים

  1. א, טור' תצח-תקח.
  2. כינוי גנאי לחגיהם, מלשון כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם (דברים לב לה. עבודה זרה ב א; ירושלמי שם א א). לגירסא אחת בגמ': עידיהן, מלשון: יֹצְרֵי פֶסֶל וגו' וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה (ישעיה מד ט. בבלי וירושלמי שם), שהעבודה זרה מעידה על עובדיהם לחייבם (רש"י שם ד"ה ועידיהם).
  3. ואין חוששים שיקנה במעות צרכי עבודה זרה, שהרי זה כמו "לפני דלפני" (ראה בערך לפני עור) שאין איסור בכך (ריטב"א שם), או שהרבה מעות מצויות לגוי לצרכי עבודה זרה (תוספות שם ד"ה אסור).
  4. בכמה דפוסים נשמטה הלכה זו מחמת הצנזורה, ויש שמחת הצנזורה גרסו במקום נוצרים – אדומים או כנענים.
  5. אמנם ראה לעיל בענין יום ראשון בשבוע שמשמע מהרמב"ם עבודה זרה ט ד שיש לו דין יום אידם גם בזמן הזה.
  6. וראה עוד חשוקי חמד על עבודה זרה סה א.