מיקרופדיה תלמודית:אין אדם מוציא דבריו לבטלה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:32, 20 באוקטובר 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1]

- אין אדם אומר דברים שאין להם קיום, ואנו תולים שבודאי נתכוין בדבריו לאופן אחר, שיש לו קיום, אף שאינו במשמעות הפשוטה של לשונו

גדרו

סברא זו בדעת בני האדם, נחלקו בה תנאים: רבי מאיר סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וחכמים סוברים אדם מוציא דבריו לבטלה (ערכין ה א).

דברים לבטלה יתכנו בשני אופנים: א) כשהאדם האומרם יודע שאין לדבריו קיום; ב) כשהוא טועה וחושב שהדברים מתקיימים, אלא שבאמת לא יוכלו להתקיים. יותר יש מקום לומר "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" כאשר הוא יודע שהדברים כפי שהם אינם מתקיימים, שלכן יש לומר שנתכוין למשמעות אחרת, כדי שלא יהיו דבריו לבטלה. אבל באופן של טעות, אין כל כך הוכחה לכך שנתכוין למשמעות המועילה, שהרי לפי טעותו דבריו אינם לבטלה (ראה ערכין שם).

בדעת רבי מאיר יש מהראשונים שסובר, שאילו ידוע לנו שטעה, אין אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אלא שמן הסתם אין אנו אומרים שטעה (רש"י שם ב ד"ה קא משמע לן); ויש סוברים שאפילו כשטועה ואינו יודע, מכל מקום בודאי נתכוין ללשון שתיקנו חכמים שתהא מועילה (תוספות שם א ד"ה אדם; שיטה מקובצת כתובות נח ב ד"ה והא לא, בדעת רש"י שם).

בדעת חכמים הכל מודים שבין כשטעה ובין כשידע, אדם מוציא דבריו לבטלה (גמרא שם א).

בערכין והקדשות

בערכין

האומר על פחות מבן חודש ערכו עלי, או שאומר ערך כלי עלי, או ערך ידי ורגלי עלי, שלכל אלה אין ערך (ראה ערך ערכין), לדברי רבי מאיר אנו אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וגמר ואמר בלבו לשם דמים, היינו שנתכוין לומר דמיהם עלי, ושמים דמיהם כפי שנמכרים בשוק ונותן להקדש; ולדברי חכמים אדם מוציא דבריו לבטלה, ואין בדבריו כלום (ערכין שם).

בהקדש

וכן בהקדש (ראה ערכו), המקדיש בהמת חברו, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ראה ערכו), לרבי מאיר נותן דמיה להקדש, שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וגמר ואמר בלבו שיהיו דמיה עליו, ולחכמים אין בדבריו כלום (שם ב).

כיוצא בזה סובר רבי מאיר במקדיש דבר שלא בא לעולם (ראה ערכו), כגון המקדיש מעשי ידי אשתו קודם שעשתה, אפילו אם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, בודאי נתכוין לומר יקדשו ידיך לעושיהם, והידים ישנן בעולם (כתובות נח ב).

וכן הוא הדין לדעת רבי מאיר במקרים נוספים:

המקדיש דבר שאינו ראוי להקדיש, כגון הקדיש עבדו, שאינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית, אלא גמר בדעתו להקדיש דמים בשווי העבד (גיטין לח ב, ולט א. וראה ריטב"א שם לט א ד"ה הא מני).

המקדיש את עצמו, שאינו ראוי להקרבה ולא לבנין, ואף הקדש לדמיו להימכר לא שייך בו, שאין מכירה בבן חורין, אלא גמר בדעתו להקדיש דמיו כעבד הנמכר בשוק (גיטין לט א, ורש"י ד"ה אי).

אמר על בהמה טמאה או על בעלת מום הרי זו עולה, כיון שאינן ראויות למזבח, גמר בדעתו לומר הרי זו לדמי עולה, שתימכר ויביא בדמיה עולה (תמורה כז ב, ותוספות שם ד"ה מתני'). לחכמים שאדם מוציא דבריו לבטלה - אין בדבריו כלום (סתם משנה שם).

וכן בתמורה: הרי זו תחת עולה תחת חטאת, כיון שאין בלשון זו משום תמורה, אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתכוין לומר הרי זו תחת עולה וחטאת שיש לי בבית (שם לפירוש רש"י ד"ה מתני', והפירוש הראשון בתוספות ד"ה מתני'), ולחכמים לא אמר כלום (סתם משנה שם).

בנזירות

האומר הריני נזיר מן הגרוגרות (תמר) ומן הדבילה (תאנים), נחלקו בית שמאי ובית הלל:

לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שאין נזירות אלא מיין, בודאי נתכוין בתחילה לומר הריני נזיר מן היין, וחלה עליו רגע אחד נזירות, וכשאומר אחר כך מן הגרוגרות רוצה לחזור בו, ואין חזרה מועילה בנזירות ובהקדש אף תוך כדי דיבור (ראה ערכו).

לבית הלל אין אומרים כאן אין אדם מוציא דבריו לבטלה (אפילו אם היו סוברים בכלל כרבי מאיר), שכיון שאי אפשר לפרש ולתקן את גמר דבריו כלל שיהיו מכוונים לנזירות, אינו דומה לערך כלי עלי (ראה לעיל), שאף בערך יש ענין של דמים, ואנו אומרים שאדם זה קרא לדמים ערך, אבל בגרוגרות אין לשון נזירות שייך כלל, לכן אינו נזיר, שהולכים אחר גמר דבריו (נזיר ט א, ותוספות שם ד"ה אין אדם).

בשכיב מרע

יש אומרים שבשכיב מרע הכל מודים שאין אדם מוציא דבריו לבטלה (מגיד משנה זכיה ומתנה י א, לפי הבנת שו"ת לחם רב רג), מפני שאין אדם משטה בשעת מיתה (ראה ערכו), והוצאת דברים לבטלה הוא מעין השטאה בחברו (כנסת הגדולה חושן משפט רנג לבית יוסף אות יג)[2].

ויש שחלקו והוכיחו שאף בשכיב מרע אין מתקנים לשונו, ואנו אומרים שהוציא דבריו לבטלה (כדעת חכמים שנפסקה להלכה, ראה להלן. כנסת הגדולה שם, וקהלת יעקב שם; ברכי יוסף יורה דעה רנח ז).

תיקון, הוספה ופירוש

לא אמרו ש'אין אדם מוציא דבריו לבטלה' וגמר בדעתו לדבר המועיל, אלא כשאפשר לתקן את לשונו, כמו במקדיש מעשי ידי אשתו, שלדעת רבי מאיר התכוין שהקדש זה יהיה לא על מעשי ידיה אלא על הידים למעשיהן (ראה לעיל), ואינו אלא תיקון דברים, אבל אף רבי מאיר מודה שאין מוסיפים על דבריו, ולכן כשהדיר את אשתו סתם מליהנות לו, אינה נאסרת ממזונותיו, מפני שמשועבד לה, ואין אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתכוין לומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך, שאז נאסרת ממזונותיו, שהרי זה דיבור חדש שלא אמר כלל (תוספות כתובות ע ב ד"ה אלא).

ודוקא כשאי אפשר לפרש דבריו בשום ענין, מתקנים את לשונו לדעת רבי מאיר ומבטלים את דבריו לדעת חכמים, אבל כשאפשר לפרש דבריו באיזה ענין, לדברי הכל לא מתקנים ולא מבטלים (ריטב"א כתובות נח ב ד"ה כיון; כנסת הגדולה וברכי יוסף שם, בשם הראנ"ח).

הלכה

ההלכה ברוב המקרים כחכמים (רמב"ם ערכין א ג,ב, שם א,ו כח, תמורה ב א), מלבד במקדיש את עצמו שהלכה שהקדיש את דמיו וחייב בדמי עצמו (רמב"ם ערכין ו כ), שכאן מוכח ביותר שלכך נתכוין, ודומה לאומר הריני נזיר מן הגרוגרות, שאסור מן הגרוגרות אף שלא נעשה נזיר, לפי שמוכח שנתכוין לכך (אור שמח ערכין ו א, על פי רמב"ם נזירות א כ).

הערות שוליים

  1. א', טור' תקמ-תקמג.
  2. ראה קהלת יעקב (מדות חכמים אות ג) שפירש כך בדעת הרשב"ם (בבא בתרא קלג א ד"ה ואם לאו) שכתב בטעם הדין ששכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר בסתם - לא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה - שאם אינו ראוי ליורשו נוטלו משום מתנה, שאין אדם מוציא דברים בטלים מפיו ולמתנה נתכוין.