מיקרופדיה תלמודית:אין אדם עושה קנוניא על הקדש

הגדרה^[1] - אין דרכו של אדם לעשות תחבולה להוציא בערמה מן ההקדש דבר שהקדישו

בגדר כלל זה יש מחלוקת אם הוא בנוי על יסוד החזקה שאין-אדם-חוטא-ולא-לו (ראה ערכו), ואין הדברים אמורים אלא בשכיב מרע, שהרי הוא הולך למות ובשביל יורשיו לא יחטא (שבועות מב ב; רבי אליעזר בערכין כג א; רמב"ם ערכין ז יח-יט; טוש"ע חושן משפט רנה ג); או שאף בבריא נאמר כלל זה (רבי יהושע, ללשון אחד בערכין שם).

בשכיב מרע

כשאמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו לו

שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי, והיה לפלוני שטר מקויים, נאמן, ואפילו כשלא אמר "תנו" (בבא בתרא קעד ב), והועילה הודאתו שאין המלוה צריך שבועה ככל הגובה מנכסים משועבדים ומהקדש (תוספות ערכין שם ד"ה אלא; רמב"ם וטוש"ע שם). ואין אנו חושדים שהשכיב מרע עשה קנוניא עם פלוני לגבות מן ההקדש שלא כדין, כדרך שאנו חושדים כשבא לגבות מלוה בשטר מן הבריא שהקדיש כל נכסיו, שאינו גובה אלא בשבועה, שכיון שעומד למות אין אדם חוטא ולא לו (שבועות מב ב).

במה דברים אמורים כשאמר בשעה שהקדיש, היינו תוך כדי דיבור או לאחר כדי דיבור, אבל כשעסוקים עדיין באותו ענין, וכשאמר לאחר שכבר הקדיש נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין שומעים לו, אלא הוא גובה כשאר בעל חוב על ידי שבועה מן הפודה (רמב"ם ושו"ע שם), לפי שהנכסים כבר קנויים להקדש, ואינו יכול לחזור בו ולא להוציאם מן ההקדש אלא בראיה ברורה (ר"י מיגאש בבא בתרא קעה א); או לפי שבשעה שהקדיש הוא כמפרש את דבריו שלא הקדיש כלל מנה זו, ולכן הוא גובה מן ההקדש אף על פי שהקדש מפקיע מידי שעבוד, ואין אנו חוששים לקנוניא שלא חשב כן מתחילה אלא שהוא רוצה לחזור בו, ששכיב מרע אינו עושה קנוניא, ולאחר שהקדיש אינו נאמן לפרש את דבריו כיון שאין הנכסים שלו (מרכבת המשנה שם יט).

• ויש אומרים שאף לאחר שהקדיש נאמן (הראב"ד בהשגות שם יט), ואפילו אם הקדיש כשהיה בריא ואמר תנו מנה לפלוני כשהוא שכיב מרע, שממתנת בריא ודאי שאינו יכול לחזור בו, מכל מקום כשאינו חוזר ואמר מנה לפלוני בידי נאמן (תוספות בבא בתרא קעד ב ד"ה שכיב), לפי שטעם זה שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש כשהולך למות ואינו חוטא בשביל יורשיו שייך אפילו לאחר שהקדיש (ש"ך שם סק"ח), ואף על פי שלאחר שהקדיש אין הנכסים שלו, מכל מקום כיון שיכול עדיין להישאל על הקדשו הרי זה כאילו הנכסים שלו להעיד עליהם (רמ"ה שם).

כשאמר מנה לפלוני בידי ותנו לו

אמר השכיב מרע "תנו", אם יש שטר בידו גובה, ואם אין שטר בידו נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שגובה מן ההקדש (רי"ף בבא בתרא שם), שלא הצריכו שטר אלא משום חשש שלא אמר כך אלא כדי שלא להשביע את עצמו, וכשאמר תנו אין חוששים לכך (רמ"ה שם).

• ויש אומרים שאינו גובה אלא אם כן יש שטר בידו, אפילו כשאינו מקויים, וכיון שאמר תנו, הרי זה קיומו של השטר, אבל כשאין שטר כלל אינו גובה, שהרי הוא כמלוה על פה שאינו גובה ממשועבדים (בעל המאור ומלחמות לרמב"ן שם; בעל התרומות מב ד, בשם הראב"ד), ואפילו כשאומר תנו אין הנאמנות מועילה אלא לפוטרו מן השבועה כשיש ביד הבעל חוב שטר מקויים, אבל כשאין בידו שטר מקויים אינו נאמן להגבותו ממשועבדים (בעל המאור שם; בעל התרומות שם, בשם הראב"ד).

בבריא

בריא שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי, אינו נאמן אפילו כשאמר "תנו", שאנו חוששים שמא עשה קנוניא עם אותו פלוני, ויחלקו ביניהם את הכסף שיוציא מן ההקדש (שבועות מב ב; רמב"ם ערכין ז יח-יט; טוש"ע שם), ואפילו אם יש בידו של בעל החוב שטר אינו גובה אלא כדרך שאר בעלי חוב, שאינם גובים אלא בשטר מקויים ובשבועה (רמב"ם ושו"ע שם, על פי בבא בתרא קעה א).

במה דברים אמורים, כשאומר הבריא אחר כדי דיבור של הקדשו, אפילו שעדיין עסוקים באותו ענין (כסף משנה שם; סמ"ע שם סק"ח), אבל כשאומר תוך כדי דיבור נחלקו הדעות:

• יש אומרים שנאמן, שכיון שיכול לחזור בו לגמרי מההקדש, יכול לומר של פלוני הוא (ש"ך שם סק"ה וסק"ח).

• ויש אומרים שאף בתוך כדי דיבור אינו נאמן (בעל התרומות מב ד; לבוש חו"מ רנה ג), אם משום שאף בתוך כדי דיבור בהקדש אינו יכול לחזור בו לדעתם (כן משמע בש"ך שם, ונתיבות המשפט שם סק"א), ואם משום שלא בא לחזור מן ההקדש אלא כמעיד לבעל חוב, ועל זה אינו נאמן משום קנוניא אלא אם כן יש שטר מקויים בידו שנאמן לפוטרו משבועה (גידולי תרומה שם, בדעת הרמב"ם).

כשיכול להישאל על הקדשו

אם היה יכול להישאל על הקדשו, ויכול לומר מיגו, שמתוך שיכל לומר שנשאל על הקדשו והותר לו ולא אמר, יהיה נאמן שמנה לפלוני בידו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שנאמן, ולא נאמר שאינו נאמן אלא במקום שאינו יכול להישאל על הקדשו, כגון שהקדיש על דעת רבים (שיטה מקובצת ערכין שם, בשם הרמב"ן), או כשכבר באו הנכסים ליד גזבר (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א), או כשאומר מנה של פקדון לפלוני בידי, שחזקה כל מה שתחת יד אדם הוא שלו, וכשאומר המנה הוא של אחר הרי זה מיגו כנגד חזקה, שאין אומרים (ש"ך שם).

• ויש אומרים שאינו נאמן, שאף שהוא יכול להישאל על הקדשו, מכל מקום אינו נאמן במיגו, מפני שהדיבור קל יותר מלעשות מעשה ללכת לחכם לשאול על הקדשו (שיטה מקובצת ערכין כג א, בשם תוספות הרא"ש); או מפני שלא אמר כן בשעת ההקדש אלא אחר כך, הורע כח המיגו (רמ"ה בבא בתרא שם).

המקדיש כל נכסיו וגירש את אשתו

המקדיש כל נכסיו וגירש את אשתו, נחלקו תנאים:

• רבי אליעזר אומר שאינה גובה כתובתה מן ההקדש עד שידירנה הנאה שלא יחזיר אותה לעולם (ערכין כג א), מפני שבבריא אנו חוששים שמא עשה קנוניא עם אשתו, והוא מגרשה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה (גמ' שם).

• ורבי יהושע אומר שאינו צריך להדירה (גמ' שם) מפני שאף בבריא אין חוששים לקנוניא על ההקדש (גמ' שם, בלשון הראשונה), ואף על פי שבבריא שאמר מנה לפלוני בידי חוששים שעשה קנוניא, אין זה אלא בקנוניא קטנה להיפטר מן השבועה (תוספות שם ד"ה אלא וד"ה בשאלה) ובדיבור בעלמא היא הקנוניא (כסף משנה שם יז, בשם הר"ן), אבל קנוניא גדולה כזו לגרש את אשתו, אף הבריא אינו עושה על ההקדש (תוספות ור"ן שם); ויש סוברים שטעמו של רבי יהושע הוא משום שאילו היה רוצה להערים היה נשאל על ההקדש (גמ' שם, בלשון השנייה).

ואף הפוסקים נחלקו: יש פוסקים שמדירה (רמב"ם שם יז; רא"ש כתובות יא כג); ויש פוסקים שאינו צריך, משום שיכול להישאל (ר"ן כתובות ק ב; ש"ך חו"מ רנה ה ד"ה ובברייתא, בדעת הרמב"ן הרשב"א ונימוקי יוסף בבא בתרא קעה א).

הערות שוליים