מיקרופדיה תלמודית:אין מביאין קדשים לבית הפסול

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:34, 20 באוקטובר 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אסור למעט בזמן, במקום ובאנשים של אכילת קדשים, שעל ידי כך יבואו לידי פסול

כלל זה אמור בכל דבר שיש בו קדושה - בין בקרבנות, ובין בתרומות ומעשר שני.

ומחלוקת תנאים בדבר: חכמים סוברים אין מביאין קדשים לבית הפסול, ור' שמעון מתיר (זבחים עה ב ועו א, וראה גם שם צ ב), הלכה כחכמים (ירושלמי שביעית ח ז, וראה להלן).

בדעת ר' שמעון נחלקו אמוראים אם אינו מתיר אלא בדיעבד, כשכבר אירעה הסיבה שצריכים למעט באכילתם, אף על פי שיש להם תקנה אחרת, אבל לכתחילה אף הוא אינו מתיר, או שאף לכתחילה הוא מתיר (זבחים עה ב).

בקרבנות

מיעוט בזמן האכילה

בכמה מקומות מצינו שמשום שאין מביאים קדשים לבית הפסול, אסור להקריב קרבן באופן שיתמעט זמן אכילתו מכפי עיקר הדין:

אשם שנתערב בשלמים, שאם יקריבו אותם מספק כאשם שהוא החמור הרי הוא ממעט בזמן אכילת השלמים, שהאשם נאכל ליום ולילה והשלמים לשני ימים ולילה, ויבואו לידי נותר (ראה ערכו) כשיעבור יום ולילה ולא יאכלו, לא יקריבו אותם אלא ירעו עד שיסתאבו; ור' שמעון אומר שניהם קרבים, ויאכלו כחומר של אשם (משנה זבחים עה ב).

וכן פסח שנתערב בבכור, שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות והבכור נאכל לשני ימים ולילה, לא יקריבום, אלא ירעו עד שיסתאבו (חכמים תוספתא זבחים ח יב; בבלי פסחים צח א); ור' שמעון אומר אם בני החבורה שנמנו על הפסח היו כהנים יקריבום ויאכלו את כולם בו בלילה (משנה פסחים שם; תוספתא זבחים שם)[2].

הלכה בכולם: ירעו עד שיסתאבו (רמב"ם פסולי המוקדשים ו ה,יב,יג,טו).

אין מביאים קרבן תודה בערב פסח, שהתודה ולחמה נאכלים ליום ולילה, ובערב פסח לא היו רשאים לאכול מהחלות של חמץ שמלחמי התודה אלא עד חצות, וכשלא יספיקו לאכול עד אותה שעה יבואו לידי פסול (פסחים יג ב; רמב"ם חגיגה ב יג). מטעם זה אין מביאים קרבנות הנאכלים אף בערב יום הכפורים (ראה ביאור הגר"א או"ח תרד ד"ה ומזמור לתודה, וראה עוד במגן אברהם או"ח נא סק"י, וביאור הגר"א נא שם).

אסור לשחוט את הפסח על אנשים שיש לחשוש שלא יוכלו לאכלו, כשאין עמהם מנויים אחרים על הפסח, כגון אוננים, שיש לחוש שיטמאו למתם, וכיוצא בהם, ויבוא הפסח לידי פסול (משנה פסחים צא א, וראה שם ברש"י ד"ה שמא)[3].

מיעוט אכילה בחלק מהקרבן

אם אסור למעט באכילתו של חלק מהקרבן בלבד, תלוי במחלוקת ראשונים בתודה שנתערבה באיל-נזיר (ראה ערכו) - שיש אומרים ששניהם יקרבו ויניף הלחם עמהם (רמב"ם פסולי המוקדשין ו יא), שאף על פי שממעט באכילת הזרוע הבשלה של התודה, שדינה להיאכל לכל אדם, ועכשיו שהיא ספק של איל נזיר אינה נאכלת אלא לכהנים, מכל מקום כיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חשו לדבר (כסף משנה שם)[4]; ויש אומרים שכיון שממעט באכילת הזרוע הבשלה אסור להקריבם (הראב"ד שם).

מיעוט באנשים המותרים לאכול

מיעוט באנשים המותרים לאכול מן הקרבן מצינו במעשר-בהמה (ראה ערכו): היה מונה הבהמות להפריש מעשר בהמה, וכשהגיע לעשירי יצאו שנים כאחד וקראם עשירי, לחכמים שניהם ירעו עד שיסתאבו, לפי שהאחד מעשר והאחד שלמים, ואילו יקריב את המעשר שלמים הרי הוא ממעט את המעשר מהאנשים האוכלים, לפי שמהשלמים צריך להרים חזה-ושוק שנאכלים לכהנים בלבד, והמעשר אינו צריך הרמת חזה ושוק ונאכל הכל לכל אדם, ושמא לא יהיו מצויים הרבה כהנים לאכלם ויפסלו בנותר לאחר זמן אכילתם, ולר' שמעון יקריב שניהם ויאכלו כדין שלמים (בכורות ס וסא). הלכה כחכמים (רמב"ם בכורות ח ד).

מיעוט במקום המותר באכילה

אין מבשלים חטאת או אשם עם המורם מהתודה או מאיל נזיר, שממעט מאוכליהם וממקום אכילתם, שהמורם נאכל לכהנים ולנשיהם ובכל העיר, והחטאת והאשם נאכלים לזכרי כהונה בלבד ורק בעזרה (רמב"ם מעשה הקרבנות י יב, על פי תוספתא זבחים י ח).

וכן אין מבשלים המורם משלמים של אמש עם חטאת ואשם של היום, שממעט מאוכליהם וממקום אכילתם ומזמן אכילתם, שאת השלמים הוא ממעט באוכלים ובמקום, שהם נאכלים לכל אדם ובכל העיר, והחטאת והאשם לזכרי כהונה ובעזרה, ואת החטאת והאשם הוא ממעט בזמן, שהם נאכלים ליום ולילה, והשלמים של אמש אין להם זמן אלא עד שקיעת החמה (רמב"ם שם).

מיעוט בהתחלת הזמן

כשם שאסור למעט בסוף זמן האכילה - ככל הדינים שלמעלה - כך אסור למעט בהתחלת זמן האכילה.

ולפיכך מי שאמר לשלוחו לשחוט לו פסח, והשליח שכח מה אמר לו גדי או טלה, אינו יכול לשחוט גדי וטלה ולהתנות שאחד מהם יהיה פסח ואחד שלמים, ובלילה כשיבוא המשלח יתברר מי הוא הפסח ומי השלמים, שהרי הוא ממעט את השלמים בהתחלת זמן אכילתו, שהשלמים נאכל גם ביום שחיטתו, ועכשיו שעד הלילה הוא בספק פסח אסור לאכלו עד הלילה כדין פסח (שו"ת חכם צבי קנא, על פי רש"י פסחים פח ב ד"ה בתקנתא). ולכן יש מי שכתב שביום של תענית לא היו מקריבים קרבנות הנאכלים, שהרי ממעטים בהתחלת זמן אכילתם עד הלילה (שו"ת בנין שלמה נו).

ויש אומרים שבתחילת הזמן אין איסור למעט, שסוף הזמן הוא המביא לידי פסול כמו נותר וכיוצא (צל"ח פסחים פח ב ד"ה והחכם).

ויש שכתבו שבפסח ושלמים אין איסור משום התחלת הזמן, כיון שהפסח נשחט בין הערבים והוא זמן מועט (שער המלך קרבן פסח ג ט).

בתרומה ומעשר שני

עירוב תרומה בירק של שביעית

אין מבשלים ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול (שביעית ח ז. ובזבחים עו א: שלא יביאו קדשים לבית הפסול), שהתרומה זמן אכילתה לעולם, והשביעית זמנה רק עד שעת הביעור (ראה ערך בעור שביעית), ונמצא ממעט בזמן אכילת התרומה (רש"י זבחים שם ד"ה לבית; ר"ש שביעית שם); ויש מפרשים שהאיסור הוא משום הירק של שביעית שמא תיפסל על ידי התרומה שתיטמא ויצטרך לשרוף הכל, וגורם לשביעית שלא תיאכל (פירוש המשנה לרמב"ם שביעית שם). ר' שמעון מתיר (שביעית וזבחים שם)[5].

הלכה כחכמים (רמב"ם שמיטה ה ד), אבל מותר לבשל מעט ולאכול מיד, ואין חוששים שמא ישהה ויבוא לידי פסול (ירושלמי שביעית ח ז; רמב"ם שם).

תבלין תרומה בבשר קדשים

אסור ליתן לתוך בשר קדשים מבושלים תבלין של תרומה, שלא יביא התרומה לידי פסול (ר' מאיר במשנה זבחים צ ב), כשיעבור עליה זמן הנותר של הקדשים (רש"י שם ד"ה לידי), ור' שמעון מתיר (שם. וראה ירושלמי שביעית ח ז, ובפני משה וביאור הגר"א שם). ואפילו לדעת הסוברים שלכתחילה אף ר' שמעון אוסר, בתרומת תבלין שהיא מדרבנן הוא מתיר לכתחילה (זבחים עו א). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם מעשה הקרבנות י י).

לקיחת תרומה בכסף מעשר

אין לוקחים תרומה בכסף מעשר, מפני שממעט באכילתו של המעשר (מעשר שני ג ב), שהמעשר נאכל לכל אדם, והתרומה אינה נאכלת לזרים ולא לטבול-יום [ראה ערכו] (ירושלמי מעשר שני ג ב. וראה תוספות זבחים עו א ד"ה אין).

וכשם שהוא ממעט באכילתו של המעשר, כך הוא ממעט באכילתה של התרומה, שהיא נאכלת בכל מקום ואף לאונן, והמעשר אינו נאכל אלא בירושלים ואסור לאונן (ירושלמי שם. וראה רש"י זבחים שם ד"ה מפני ותוספות שם ד"ה אין, וראה ערך אכילת מעשר שני וערך אכילת תרומה). ר' שמעון מתיר (מעשר שני שם), הלכה כחכמים (רמב"ם מעשר שני ז יא).

לקיחת תרומה בדמי שביעית

וכן אין לוקחים תרומה בדמי שביעית, שלא יביאה לידי פסול (תוספתא שביעית ו כט; זבחים עה ב), שממעט בזמן אכילת התרומה עד הביעור כשביעית (רש"י זבחים שם ד"ה שביעית), ור' שמעון מתיר (תוספתא שם), ולדעת הסוברים שלכתחילה מודה ר' שמעון שאסור, כאן אף לר' שמעון אסור (זבחים שם).

הערות שוליים

  1. א,טור' תרמג - תרמו.
  2. והוא הדין מעשר שנתערב בפסח וכיוצא בזה (תוספתא שם יג).
  3. וראה עוד זבחים עו א בענין מצורע.
  4. וראה צל"ח פסחים יג ב ד"ה והואיל, שהקשה הרי גם בלחמי תודה בערב פסח (ראה לעיל) אין ממעט אלא מקצת מהקרבן, שהרי כמה מהלחמים של התודה הם מצות המותרות באכילה (ראה ערך תודה).
  5. לסוברים שלכתחילה אף ר' שמעון אינו מתיר (ראה בתחילת הערך) המחלוקת היא כשכבר נתערב הירק בשמן, ומכל מקום חכמים אוסרים לפי שיש לו תקנה בסחיטת השמן מהירק (זבחים שם).