מיקרופדיה תלמודית:אין מחזיקין ממקום למקום

הגדרה^[1] - טומאה או איסור שנמצאו באיזה דבר במקום אחד, שהיה קודם לכן במקום אחר, אין אומרים שהיו כבר באותו הדבר במקומו הקודם

בטומאה

בטומאה דאורייתא

קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית, ולאחר שנטלו ממנה הטהרות טלטלוה לזוית אחרת, ונמצא שרץ בקופה בהיותה בזוית האחרת, ואנו מסופקים אם השרץ היה כבר בקופה בזוית הראשונה ונטמאו הטהרות שהיו בה שם, נחלקו אמוראים:

• חזקיה סובר שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, אלא אומרים שלאחר שהביא הקופה לכאן נפל לתוכה השרץ.

• ורבי יוחנן סובר שמחזיקים טומאה ממקום למקום, אך לא טומאה ודאית אלא טומאה מספק: אסור לאכול הטהרות מספק טומאה, ואסור לשרפן שמא אינן טמאות (נדה ד א) (שם), וכן הלכה (רמב"ם אבות הטומאה יז ב).

בטומאה דרבנן

בטומאה דרבנן לדברי הכל אין מחזיקים ממקום למקום (גמ' שם ב).

כשמסתבר שהטומאה לא היתה במקום אחר

כשיותר מסתבר לתלות שהטומאה לא היתה במקום אחר, לדברי הכל אין מחזיקים טומאה ממקום למקום.

לפיכך אם היתה ככר על גבי דף, ובגד טמא מונח בקרקע תחת הדף, ונמצאה הככר על גבי קרקע, אף על פי שהיה הדף משופע במדרון באופן שאם הככר נפלה אי אפשר לה שלא תגע בבגד, מכל מקום הככר טהורה, ואין מחזיקים את הטומאה ממקום הבגד למקום הככר, לפי שאנו תולים שאדם טהור נטל את הככר והניחה על הארץ (גמ' שם א), ומסתבר שאדם טהור עשה כן בכונה כדי שלא תפול על הבגד הטמא (תוספות שם ד"ה שאני), ולכן אין תולים אלא באדם שהוא בר כונה, אבל לא בעורבים שאינם בני כונה (גמ' שם ב).

החזקה מכלי לכלי

יש מהראשונים שסובר, שאף הסובר שמחזיקים ממקום למקום אינו אלא כשהטומאה נמצאה באותו הכלי שהיה במקום אחר, אבל מכלי לכלי אף הוא מודה שאין מחזיקים (ראב"ד בהשגות שם א).

לפיכך שנינו שהמערה מכלי אל כלי ונמצא שרץ בכלי השני, הכלי הראשון טהור (טהרות ד ד), ואין חוששים שמא בא השרץ מכלי הראשון, שאין מחזיקים טומאה מכלי לכלי (ראב"ד שם), וכן המעלה זיתים מן המעטן – כלי גדול, שצוברים בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן (רש"י ביצה לה א ד"ה מעטן) - אל הגג ונמצא שרץ בגג, הזיתים שבמעטן טהורים (טהרות ט ט), ולדברי הכל אין חוששים שמא היה השרץ במעטן, שאין מחזיקים טומאה מכלי לכלי (משנה אחרונה שם).

כשהריעותא באה מגוף הדבר

מהאחרונים יש שחילקו, שלא אמרו אין מחזיקים ממקום למקום אלא כשהריעותא באה מן החוץ, כמו שרץ שנפל לקופה וכיוצא, אבל כשהריעותא באה מגוף הדבר, אין הבדל בין מקום למקום.

לכן הפריש תרומה מחבית יין על יין אחר ונמצאת חומץ, אין הבדל בין אם טלטלו החבית ממקום למקום או לא, שהריעותא היא בגוף היין; וכן באשה שראתה דם, ואנו מסופקים על טומאתה למפרע, אין אומרים אין מחזיקים ממקום למקום, שהריעותא מגופה (מקור חיים תסז ס"ק יא, על פי תוספות נדה ב א ד"ה באשה).

כשראינו דבר הדומה לטומאה במקום שאינו רגיל

אין מחזיקים טומאה ממקום למקום מצינו אף במובן אחר: כשהטומאה עצמה עומדת במקום אחד ולא באה ממקום למקום, אלא שראינו דבר הדומה לטומאה במקום שאין הרגילות לבוא ממקום הטומאה לשם, אין מחזיקים ממקום הטומאה למקום הרגיל ומשם למקום הבלתי רגיל.

כגון אשה הרואה כתם על ראש אגודל הרגל, אין אומרים שהדם בא מהמקור על העקב, שרגיל ליפול לשם, ומהעקב על הרגל, שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, אלא מטעם אחר האשה טמאה, משום שכשהיא הולכת יתכן שיזדמן להיות ראש אגודלה כנגד אותו מקום (נדה נח א, ותוספות שם ד"ה מודה), ואפילו הסובר בטומאה עצמה שבאה ממקום למקום שמחזיקים, כאן הוא מודה שאין מחזיקים (תוספות שם).

כשהטהרה עומדת במקומה וספק אם נפרש ממנה

אין מחזיקים טהרה ממקום למקום באופן כזה שהטהרה במקומה עומדת, וספק אם נפרש ממנה למקום אחד ומשם למקום אחר.

כגון אשה שיש לה מכה שאפשר לתלות בה הדם שמצאה, הרי היא טהורה, אבל אם המכה היתה על כתפה, באופן שאי אפשר שהדם יפול משם על חלוקה שלפניה, אין תולים שמכתפה נטלה בידיה והביאתו לכאן, שאין מחזיקים ממקום למקום, כשאין רגילות כל כך, אף על פי שבכתמים שהם מדרבנן תולים בדבר הרגיל קצת (נדה שם, ותוספות שם).

באיסור

אין מחזיקים איסור ממקום למקום. אפילו הסובר שבטומאה מחזיקים, הרי זה מפני שבקדשים החמירו (תוספות נדה ד א ד"ה ומי), אבל באיסור אף הוא מודה שאין מחזיקים (כן משמע מבינת אדם, רוב וחזקה כח, ושב שמעתתא ג ו).

חיטה במצות

לפיכך אם נמצאה חיטה בקועה באחת מן המצות בפסח, בין שנמצאה בה לאחר אפייתה ובין שנמצאה בה בעודה בצק, אינה אסורה אלא אותה המצה בלבד, אבל שאר המצות מותרות, שאנו אומרים כאן נמצאת וכאן היתה חיטה זו (רמ"א אורח חיים תסז יא), ואין אומרים שכבר היתה החיטה בתוך העיסה הגדולה, וכל המצות שנעשו מעיסה זו אסורות, שאין מחזיקים איסור ממקום למקום (מגן אברהם שם ס"ק טז וס"ק יח).

אפילו אם נמצאת החיטה בחלק שנשאר מהעיסה הגדולה לאחר שחתכו ממנה שאר המצות, אלא שאת החלק הנשאר הזה נטל למקום אחר ושם נמצאת בה החיטה, אותו חלק לבד אסור והשאר מותרות, ואין אומרים שהחיטה נפלה בתוכה בעודה במקומה הראשון טרם שחתכו ממנה את שאר המצות, שאין מחזיקים איסור ממקום למקום (חמד משה שם ס"ק יג ).

באיסור דאורייתא

יש מהאחרונים שסובר שבאיסור דאורייתא מחזיקים ממקום למקום, שכשם שבטומאה סובר רבי יוחנן שמחזיקים והלכה כמותו, אף באיסור כך, ולא אמרו שאין מחזיקים באיסור ממקום למקום אלא באיסור משהו חמץ בפסח, שאינו אלא מדרבנן, לפי שגם בטומאה דרבנן לדברי הכל אין מחזיקים (פרי מגדים יו"ד קה משבצות זהב סק"ג).

מזמן לזמן

החזקת טומאה

היו הטומאה או האיסור במקום אחד והספק הוא בזמן, נחלקו תנאים: יש אומרים שמחזיקים מזמן לזמן ואומרים שהיו כאן בזמן הקודם, ולא שעכשיו באו לכאן (סתמא דמשנה טהרות ט ט; רבי בתוספתא (צוקרמאנדל) טהרות יא א); ויש אומרים שאין מחזיקים (חכמים בתוספתא שם).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמחזיקים (טור או"ח תסז, בשם הראב"ן; שו"ע שם יב); ויש אומרים שאין מחזיקים (רמב"ם אבות הטומאה יז ד; רבנו ירוחם ה ה, בשם הרשב"א, לפי המגן אברהם שם ס"ק כה).

לפיכך:

• המעלה זיתים מן המעטן אל הגג ונמצא שרץ במעטן, לדעה הראשונה הזיתים שבגג טמאים (טהרות ט ט), שמחזיקים מזמן לזמן לומר שהשרץ היה במעטן קודם שהעלהו על הגג (משנה אחרונה שם; תוספות חדשים שם; בינת אדם, רוב וחזקה לח); ולדעה השניה הם טהורים (חכמים בתוספתא שם; רמב"ם שם), או שעל כל פנים אין הזיתים שבגג טמאים ודאי אלא תולים, לא אוכלים ולא שורפים (בינת אדם שם, בדעת חכמים והרמב"ם).

• אם השרו תרנגולת בפסח במים חמים להסיר נוצותיה, ואחר כך מצאו במים חיטה בקועה, לדעה הראשונה התרנגולת אסורה (טור או"ח תסז, בשם הראב"ן; שו"ע שם יב), ואין אומרים לאחר שהוציאו התרנגולת נפלה החיטה, שהרי המים הם במקום אחד והספק הוא בזמן, ומחזיקים איסור מזמן לזמן (מגן אברהם שם ס"ק יח); ולדעה השניה התרנגולת מותרת, ותולים שהחיטה נפלה לשם לאחר מכן (רבנו ירוחם שם, בשם הרשב"א; רמ"א שם, בשם יש מי שמתיר).

ויש אומרים שאף לדעה הראשונה התרנגולת מותרת, שבטומאה בלבד החמירו ולא באיסור (בינת אדם שם, בדעת הרשב"א).

ויש אומרים שאף לדעה הראשונה התרנגולת מותרת, שבאיסור דאורייתא בלבד החמירו, ולא בכמשהו חמץ שהוא איסור דרבנן (באור הגר"א שם ס"ק לו).

החזקת טהרה

יש מהאחרונים שכתבו, שכשם שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום מעכשיו על העבר, כך אין מחזיקים טהרה ממקום למקום מהעבר על עכשיו.

לכן אם נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת, ובשחר עמד ומצאו מת - חכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן (טהרות ה ז), ואין מעמידים אותו בחזקת חי - שהרי על כל פנים היה פעם חי - כדרך שמעמידים אותו כשראוהו באותו מקום חי בערב (תוספתא (צוקרמאנדל) טהרות ו ח), אלא שאין מחזיקים טהרה ממקום למקום, ובאותו מקום הרי לא ראוהו חי (נודע ביהודה קמא אה"ע לא; מקור חיים תסז ס"ק יא; רש"ש טהרות שם).

הערות שוליים