מיקרופדיה תלמודית:אין עונשין מן הדין

הגדרה^[1] - אין מחייבים עונש על ידי לימוד מקל-וחומר

מקורו וטעמיו

נחלקו תנאים בכלל זה: יש סוברים שעונשים מן הדין (רבי שמעון ורבי אלעזר בנו בסנהדרין עד א; רבי בספרי נשא א, לפי ספר כריתות, לשון לימודים ג קיד; רבי יצחק ללשון אחד בכריתות ג א); ויש סוברים שאין עונשים מן הדין (תנא קמא בספרי שם; סתמא דגמ' בסנהדרין עג א, עד א ועו א), וכן הלכה (סמ"ג לאוין מ).

מקור הכלל

הכלל נלמד מכך שבעונש של הבא על אחותו נאמר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וגו' וְנִכְרְתוּ וגו' עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה (ויקרא כ יז) ו"עֶרְוַת אֲחֹתוֹ" בא לחייב הבא על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, ואף על פי שיש ללמוד בקל וחומר מבת אביו או בת אמו, אלא שאין עונשים מן הדין (מכות ה ב).

טעמי הכלל

טעמים שונים נאמרו בדבר:

• כיון שהקל וחומר הוא היקש שכלי ואדם דן קל וחומר מעצמו - חוששים לענין עונש אולי יש איזו פירכא על הקל וחומר (הליכות עולם ד ב, כה ב במהדורת ורשא; קרבן אהרן, מידות אהרן ב יג).

• כיון שהלמד חמור מן המלמד היא הנותנת שלא תועיל לו הכפרה בעונש של המלמד הקל ממנו (מהרש"א סנהדרין סד ב).

סוגי העונשים

מיתה בידי אדם

מיתה בידי אדם אין עונשים מן הדין, ולכן אין הורגים את העדים שהעידו באחד שהרג את הנפש ונהרג על ידי עדותם ואחר כך הוזמו, אף על פי שאם הוזמו קודם שנהרג - נהרגים, ואין אומרים קל וחומר: לא הרגו נהרגים כל שכן שאם הרגו שנהרגים, שאין עונשים מן הדין (מכות ה ב).

מלקות

מלקות אין עונשים מן הדין, ולא בלבד מלקות שכל חיובה הוא מכח שיש אזהרת לאו במלמד, שממילא כיון שאין-מזהירין-מן-הדין (ראה ערכו) אין מלקות בלמד, אלא אפילו מלקות שיש במלמד שלא מחמת הלאו אין עונשים מן הדין, ולכן עדים זוממים שחייבו מלקות לאדם ולאחרי שכבר נלקה הוזמו, אין מלקים אותם מכח קל וחומר של כאשר זמם, שאין עונשים מן הדין (רבנו חננאל וריטב"א מכות ה ב; ראב"ד עדות כ ב)^[2].

יש מהראשונים שפירש בגמרא שלמדים שאין עונשים במלקות מן הדין בגזרה שוה: נאמר בחייבי מלקות: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (דברים כה ב), ונאמר בחייבי מיתות: אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת (במדבר לה לא) - כשם שבחייבי מיתות אין עונשים מן הדין, אף בחייבי מלקות כך (רבנו חננאל שם)^[3].

עונש בידי שמים

בעונש בידי שמים, כגון כרת ומיתה בידי שמים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין עונשים מן הדין (רבנו חננאל שם; רשב"ם בבא בתרא פח ב ד"ה למעוטי; תוספות חולין קטו ב ד"ה מה לחמץ), שהרי הלימוד של אין עונשים מן הדין הוא מאחותו שהעונש הוא בכרת (באר יעקב יח); ויש סוברים שעונשים מן הדין (תוספות הרא"ש קדושין נז א).

מהאחרונים יש שכתב שהדבר תלוי בטעמים שנאמרו על עיקר הכלל: לטעם שמא יש איזו פירכא על הקל וחומר, הרי זה שייך רק בעונש שבידי אדם, אבל בעונש בידי שמים הרי "קמי שמיא גליא" ולא שייך חשש פירכא; אבל לטעם שמכיון שהדבר הלמד חמור יותר אינו מתכפר באותו העונש, הרי זה שייך גם בעונש בידי שמים (אתוון דאורייתא כה).

טומאה

בטומאה מצינו שאין עונשים מן הדין, כלומר שאין מטמאים אדם על פי קל וחומר (כן משמע בכסף משנה טומאת מת א ב); ויש שפירש שלא הטומאה עצמה נקראת עונש אלא ההסתעפות מהטומאה, שכשיכנס למקדש או שכשיאכל קדשים יתחייב כרת (בית האוצר א ס).

מקור הלימוד בבנין אב (כסף משנה שם): הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יא), והלא קל וחומר הוא אם מטמא באהל לא יטמא במגע, אלא אם תאמר כן ענשת מן הדין, לכך נאמר הַנֹּגֵעַ בְּמֵת - ללמדך שאין עונשים מן הדין (ספרי חוקת קכה).

בחיוב קרבן

בחיוב קרבן מצינו שאין עונשים מן הדין (תוספתא (צוקרמאנדל) שבועות ג ה); אולם אחד הראשונים כתב שבחיוב קרבן עונשים מן הדין (ריטב"א מכות יד א), ויש שלמד מדבריו שגם בעבודות הקרבנות עונשים מן הדין, היינו אם עבד באופן שחייבים על זה כרת (הליכות אלי א יא).

ענישת ממון

אם עונשים מן הדין בממון, נחלקו המכילתא והבבלי:

• במכילתא אמרו: וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (שמות כא לג), עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הפותח חייב - הכורה לא כל שכן, הא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר כִּי יִכְרֶה ללמדך שאין עונשים מן הדין (מכילתא משפטים נזיקין ז).

• אולם בבבלי אמרו שחיוב הכורה אנו למדים באמת מקל וחומר מן הפותח, ולא נאמר כי יכרה אלא ללימודים אחרים (בבא קמא מט ב - נ א), הרי שסוברים שבממון עונשים מן הדין (תוספות שם ב א ד"ה ולא).

אכן יש מהראשונים שכתב שאף במכילתא לא אמרו שאין עונשים מן הדין בכל ממון, אלא בבור בלבד, לפי שכל עיקרו הוא חידוש, שאינו שלו והכתוב עשאו כשלו (ראה ערך בור), ואין עונשים מדין זה, שאין לך בו אלא חידושו (רשב"א בבא קמא ב ב), ויש מהראשונים שפירש המכילתא בצורה שתיושב עם הבבלי (ספר כריתות, בתי מדות א יז).

מהאחרונים יש שתלו את הדבר בטעמי הכלל: לטעם שמא יש פירכא, גם בממון אין מוציאים ממון מספק; לטעם שלא די ללמד בכפרת המלמד, אם כן בממון שלתשלומים ניתן ולא לכפרה חייב לשלם (קובץ על הרמב"ם עבודה זרה ו); ולטעם שמידה היא בתורה שאין עונשים מן הדין נסתפקו אם ממון בכלל עונש או לא (כן משמע מלקח טוב ב, ומבית האוצר א נז).

קנס

בקנס מצינו שאין עונשים מן הדין: וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ (שמות כא לז), עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הטובח חייב - מוכר לא יהא חייב, אם אמרת כן עונשים מן הדין, לכך נאמר אוֹ מְכָרוֹ ללמדך שאין עונשים מן הדין (מכילתא בחדש ב).

כופר

בכופר שחייב בעל של שור שהרג אדם, אין עונשים מן הדין, ולכן אף על פי שנאמר: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח (שמות כא לא) - לחייב כופר על הקטנים, נאמר גם וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה (שם כט) - לחייב על הגדולים, ואין למדים בקל וחומר לפי שאין עונשים מן הדין, ואפילו אם בממון עונשים מן הדין, מכל מקום בכופר שהוא לכפרה אין עונשים מן הדין (גור אריה שם).

אף בדין מיתת השור שהרג אדם אין עונשים מן הדין, שאין זה בגדר תשלומים אלא עונש מיתה לשור (גור אריה שם כח-כט).

כשהאיסור מפורש בתורה

אף על פי שאזהרה מן הדין ללקות אנו למדים כשהאיסור מפורש בתורה (ראה בערך אין מזהירין מן הדין), מכל מקום עונש מיתה אין למדים אפילו כשהאיסור מפורש בתורה, ולכן עדים זוממים אינם נהרגים כשהנדון כבר נהרג, ואין למדים עונש מקל וחומר אף על פי שהאזהרה מפורשת בתורה בלאו של לא תענה (שו"ת חתם סופר חושן משפט לג; גינת ורדים נ), וכן עונש כרת אין למדים מקל וחומר ואפילו כשהאיסור מפורש (גינת ורדים שם).

גילוי מילתא

כשהקל וחומר מגלה את פשט הכתוב

כשהקל וחומר מגלה את פשט הכתוב נקרא גילוי מילתא, ונחלקו תנאים אם עונשים מקל וחומר כזה (תוספתא (צוקרמאנדל) ג ה, לגירסת ספר כריתות, לשון לימודים ג קיד), כשהקל וחומר מגלה שהכתוב מדבר לא רק במשמעות המצומצמת הנזכרת בכתוב, אלא בכל ענין (ספר כריתות שם).

כשהאיסור המלמד בא מכחו של הלמד

כשהאיסור המלמד בא מכחו של הלמד, הרי זה קל וחומר של גילוי מילתא, שהמלמד מגלה ומברר לנו האיסור שבלמד, ונחלקו אמוראים אם בקל וחומר כזה עונשים מן הדין:

• אביי סובר שעונשים, ולכן חייב שריפה הבא על בתו מאנוסתו, אף על פי שבתורה כתוב רק הבא על בת בתו: קל וחומר, על בת בתו ענוש, על בתו לא כל שכן, ואין זה נקרא עונש מן הדין, שהרי כל האיסור של בת בתו בא מכח הקורבה של בתו, ואינו דומה לאחותו בת אביו ובת אמו שאין למדים מקל וחומר מאחותו בת אביו או בת אמו, כי שם זו קורבה מחמת עצמה וזו קורבה מחמת עצמה, אבל הקורבה של בת בתו אינה אלא משום הקורבה של בתו, ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא (סנהדרין עו א, ורש"י ד"ה גילויי).

• ורבא סובר שאף בקל וחומר כזה אין עונשים מן הדין, ולכן למד שריפה להבא על בתו מגזרה שוה (סנהדרין שם)^[4].

בירור סוג מיתה על ידי קל וחומר

כשחיוב מיתה מפורש בתורה, והקל וחומר בא לברר באיזו מיתה הוא חייב, למדים מן הדין, שאינו אלא גילוי מילתא (יד רמ"ה סנהדרין נב; גור אריה שמות כא כ).

בבן-נח

בבני נח עונשים מן הדין (שיורי כנסת הגדולה, כללי קל וחומר, בשם תוספות הרא"ש); ויש שנסתפקו לומר שהדבר תלוי בטעמי אין עונשים מן הדין: שלטעם שמא יש פירכא, גם בבן נח אין עונשים מן הדין; אבל לטעם שלחמור לא די הכפרה, בבן נח מכיון שלאיסור לחוד למדים, הרי אזהרתן זוהי מיתתן, ועונשים מן הדין (גינת ורדים ג).

וכן נסתפקו כשלמדים איסור לבן נח מקל וחומר מישראל, בדבר שהישראל אין בו חיוב מיתה, אם אומרים דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון וגם לבן נח אין בו חיוב מיתה, או כיון שלמדים לאיסור - אזהרתן זוהי מיתתן (גינת ורדים שם).

בדין לימוד עונש משאר מידות – כגון היקש וגזרה שוה – ראה ערכיהם.

הערות שוליים