מיקרופדיה תלמודית:אריא רביע עליה (אריה רובץ עליו)

הגדרה^[1] - משל לאיסור חיצוני המוטל על דבר שמחמתו אינו ראוי לשימוש, אבל הדבר מצד עצמו ראוי לשימוש.

דינים הנמשכים ממציאות ידועה של דבר, אין אותם הדינים מתבטלים על ידי זה שאיסור מוטל על הדבר ומונע מלהשתמש באותה המציאות.

כמה דוגמאות לכך:

• סולם הנסמך לכותל שמפסיק בין שתי חצרות, מכיון שאפשר לעבור דרך הסולם מחצר לחצר, הרי זה כפתח המחבר אותם, והם נחשבים כחצר אחת, ויכולים לערב ערוב חצרות אחד לשתי החצרות, שיהיה מותר לטלטל מחצר לחצר בשבת. ונסתפקו בגמרא מה הדין כשעשה סולם מאילן, שיתכן שלמרות שאסור להשתמש באילן בשבת (ראה ערך שבות), מכל מקום לא נתבטל מהסולם שם פתח, לפי שמצד עצמו ראוי הוא לחבר את החצרות, אלא ש"אריא רביע עליה", דהיינו שיש בו איסור שבות שהוא איסור חיצוני שמונע את השימוש באילן.

וכן נסתפקו כשעשה סולם מאשרה [אילן של עבודה זרה], שהאשרה אסורה בהנאה (ראה ערך אשרה), אם נאמר שמכל מקום הסולם מצד עצמו שם פתח עליו ואריא רביע עליה (עירובין עח ב).

להלכה נחלקו אמוראים: רבה סובר שאילן מותר, שאיסורו אינו אלא ליום השבת, שבחול הרי מותר לעלות עליו, לכן נקרא פתח, ואשרה אסורה, שאיסורה גם בימות החול; רב חסדא ואחרים סוברים שאילן אסור, שאיסורו הוא משום שבת שהוא מאיסורי שבת, ולכן מבטל ממנו שם פתח לענין טלטול בשבת, ואשרה מותרת, שאיסורה מחמת דבר אחר ולא משום איסור שבת (שם); ורב נחמן בר יצחק תלה הדבר, בין באילן ובין באשרה, במחלוקת של תנאים (עירובין עח ב).

אף הראשונים נחלקו להלכה: יש שפסקו אילן מותר ואשרה אסורה (רמב"ם עירובין ג ח); ויש שפסקו להיפך שאילן אסור ואשרה מותרת (רא"ש עירובין ז ד, וראה שו"ע שעב טו שהביא את שתי הדעות).

• הנשבע על עפר שלא יאכלנו, הסתפקה הגמרא אם חייב גם על פחות מכזית, לפי שעפר אינו ראוי לאכילה, ולכן אפשר שלא שייך לומר בו ששיעור אכילה הוא בכזית דוקא (שבועות כב ב). ואף על פי כן, הנשבע על נבלה שלא יאכלנה, אנו אומרים שודאי דעתו על כזית דווקא, וההבדל הוא שעפר בעצם אינו בר אכילה, אבל נבלה בת אכילה היא, אלא שיש עליה איסור חיצוני המונע את האכילה (שבועות שם. וראה ערך שבועה)^[2].

• בכלל של כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו (ראה ערכו) - יש מהאחרונים שכתבו שלא נאמר כלל זה אלא כשאינו ראוי מחמת המציאות, ולא כשאינו ראוי מחמת איסור שחל עליו^[3]. ולכן הקורא בספר תורה ומצא אות דבוקה לחברתה, כשם שבחול אין צריך להפסיק הקריאה ולהוציא ספר תורה אחר, כיון שעל ידי גרירת הדיבוק יהיה כשר, וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כך בשבת אין צריך להפסיק ונקרא ראוי לגרירה, ואף על פי שבשבת אסור לגרור, כיון שבעצם אפשר לגרור ואיסור חיצוני גורם לכך שלא יהיה אפשר לגרור, נחשב שראוי הוא לגרירה (ב"ח או"ח לב; ט"ז שם ס"ק יח. וראה ערך ספר תורה)^[4].

הערות שוליים