מיקרופדיה תלמודית:אריס
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - המקבל שדה מחברו לעבדה, בשכר חלק ידוע מהפירות שתוציא השדה
פרקים:
מהותו
חובותיו
זכויותיו
פשיעתו
נאמנותו
חזרתו וסילוקו
מהותו
שני מיני אריסים הם:
- כאשר בעל השדה נותן ההוצאה והזרע, ואז הפירות הם של בעל השדה, אלא שנותן לאריס בשכר עבודתו מחצה או שליש או רביע מהפירות, כפי שהתנו. וכך הדין גם בכרמים ופרדסים, שאינם צריכים להוצאות וזרע
- כאשר האריס נותן ההוצאה והזרע, ואז הפירות הם של האריס, אלא שנותן לבעל השדה חלק בפירות שליש או רביע כפי שהתנו (עי' בבא מציעא עד ב, ותוס' שם קג ב ד"ה ואזל).
סתם אריס הוא באופן הראשון (סמ"ע חושן משפט שכ סק"ד), ודיניהם של שני אריסים אלו שוים לכל הדברים.
חובותיו
האריס חייב לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות ולהעמיד כרי (ראה בבא מציעא קה א; רמב"ם שכירות ח יב; טוש"ע חו"מ שכח א).
הדברים שהם לשמירת השדה, אם אין השדה נשמרת זולתם, כגון הגדר והחפירה שסביב השדה, על בעל השדה לעשותם; ואם הם לשמירה יתרה, על האריס לעשותם, שאינו עושה אלא להקל על עצמו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה (בבא מציעא קג ב, ורש"י ד"ה נטירותא; רמב"ם שכירות ח ב; טוש"ע חו"מ שכ ג).
הקרדום שחופרים בו האדמה, והכלים שנושאים בהם העפר, והדלי והכד וכיוצא בהם שדולים בהם המים, על בעל הקרקע לעשות, והחריצים משפת הנהר עד השדה על האריס לעשות (גמרא ורמב"ם שם).
האריס חייב לעבוד בשדה כמנהג המדינה. לפיכך:
- מקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור אותה, לעקור אינו רשאי לקצור, ושניהם יכולים לעכב זה על זה, כשאחד מהם רוצה לשנות מן המנהג (בבא מציעא קג ב; רמב"ם שכירות ח ו; שו"ע חו"מ שכ ד).
- וכן מקום שנהגו לחרוש אחר הקצירה או העקירה, כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבשדה, שלא יחזרו ויצמחו לכשתזרע, חייב האריס לחרוש (משנה שם קג א; רמב"ם שכירות ח ו; שו"ע חו"מ שכ ד). ואפילו אם אין שם מנהג לנכש העשבים והוא ניכש אותם, חייב לחרוש, ואינו יכול לטעון שלכך ניכש כדי שלא יצטרך לחרוש (גמ' שם ב; טוש"ע שם), אלא אם כן פירש בשעת הניכוש שמנכש כדי שלא יחרוש אחר כך ושתק בעל השדה (טוש"ע שם).
קבל האריס לזרוע שעורים, מותר לזרעה חטים, אף על פי שהחטים מכחישות את הקרקע יותר מן השעורים, שכיון שחטים שוות יותר אין בעל השדה מקפיד (רש"י בבא מציעא קו ב ד"ה לא יזרענה; טור סי' שכד); אבל אינו יכול לשנות לזרוע דבר שהוא שוה פחות אפילו אם אינו מכחיש כל כך (טור שם).
ויש חולקים וסוברים שאינו יכול לשנות לא לדבר המכחיש ולא לדבר שאינו מכחיש, שלפיכך התנה עמו לזרוע מין זה מפני שהוא צריך לו (מגיד משנה שכירות ח ט, בשם הרמב"ן. והרמ"א חו"מ שכד א הביא את שתי הדעות).
האריס חייב לזרוע את השדה, ואפילו אם רוצה לשום כמה השדה ראויה לעשות ולשלם לבעל השדה או לקנות לו תבואה מן השוק - אינו רשאי (רמ"א שכב ב, בשם הנמוקי יוסף בבא מציעא קה א; ערוך השלחן שכב ה), שבעל השדה יכול לומר לו: בתבואה של שדה שלי אני רוצה יותר (סמ"ע שם סק"ח); או לפי שיכול לומר לו שאינו רוצה לסמוך על השומא, שמא לא יכוונו בשומתם (ערוך השלחן שם); ויש אומרים שהרשות ביד האריס ליתן לבעל השדה תבואה מן השוק ולא לזרוע השדה (ט"ז חו"מ שכב ב).
זרע את השדה ולא צמחה - יש אומרים שחייב לטפל ולזרוע פעם אחרת בכל זמן שראוי לזרעה באותו מקום (רמ"א שכב ב, בשם נמוקי יוסף בבא מציעא קה א); ויש חולקים וסוברים שאינו חייב לטפל ולזרוע פעם אחרת (ט"ז שם; ערוך השלחן שכב ה).
סתם אריס משועבד לבעל השדה לטרוח בשבילו טרחה, כגון להביא מרעה לבהמותיו (בבא מציעא סט א; רמב"ם שותפין ו ב; טוש"ע יו"ד קעז ב).
זכויותיו
כשם שחולקים האריס ובעל השדה בתבואה, כך חולקים בתבן ובקש (משנה בבא מציעא קג א; רמב"ם שכירות ח י; טוש"ע חו"מ שכז ב). ואם היה מקום שנהגו שהאריס אינו נוטל בתבן, אפילו היה שם אדם שנהג לחלק לאריס גם בתבן, עין יפה הוא שנהג בו, ואין למדים ממנו (גמ' שם ב).
כשם שחולקים ביין, כך חולקים בזמורות שקוצצים מן הגפנים, אבל הקנים המעמידים תחת הגפנים, אם קנו אותם בשותפות, חולקים בהם, ואם הם משל אחד מהם[2] - זה שקנה אותם הרי הם שלו, וכן כל כיוצא בזה (בבא מציעא קג א-ב; שכירות ח י; טוש"ע חו"מ שכז ב).
גם אם האריס חשוד בגנבה, שלוקח מהפירות יותר מהמגיע לחלקו, אסור לבעל השדה לעכב משלו הזמורות והקנים, ואמרו בדרך משל: הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה (ברכות ה ב).
האריס נחשב כשותף ואינו כפועל (רמב"ם שכירות ט ו; טוש"ע שלד ג). ואף על פי שאין לאריס חלק בגוף הקרקע (ראה רש"י בבא קמא קיג ב ד"ה אריסותיה), מכל מקום הקרקע משועבדת לאריס לפירותיה (בבא מציעא עג א), והוא כמו שותף עם בעל השדה בקרקע עד שיקבל חלקו בפירות (רי"ף גיטין עד ב; תוס' גיטין שם ד"ה רבה).
מסיבה זו אריס אין דינו כפועל, שאם שכר פועל להשקות שדהו, ובא מטר והשקה, ההפסד של הפועל (ראה בבא מציעא עז א); אבל באריס אינו כן, שאם פסק עם האריס להשקות השדה יותר מכפי שרגילים שאר אריסים להשקות, ובשכר זה יטול האריס חלק יותר גדול בפירות משאר האריסים, ובא מטר והשקה ולא הוצרך האריס להשקות יותר, נוטל האריס את החלק שפסק עמו (גיטין עד ב; רמב"ם שכירות ט ו; טוש"ע שלד ג), שהפועל אינו אלא שכיר יום, וכיון שלא הוצרך אינו שכירו, אבל האריס עושה כל המלאכות שבשדה, ויש לו חלק בקרקע כמו לבעל השדה, ולכן מיד כשהתנה עמו להשקות יותר, זכה האריס באותו חלק שהתנה עמו, אפילו כשלא הוצרך אחר כך לטרוח בהשקאה (רי"ף גיטין עד ב; תוס' גיטין שם ד"ה רבה).
אף על פי שאין לאריס קנין בגוף הקרקע, מכל מקום יש לו דין בר מצרא [מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע העומדת למכירה, שיש לו זכות קדימה לקנין אותה הקרקע], כיון שהוא עובדה (תוס' בבא בתרא ה א ד"ה ארבעה); ויש אומרים שזהו דוקא באריסי בתי אבות, דהיינו שהאריסות נמסרת מאב לבן, שכיון שאינו יכול לסלקו הרי הוא כשותף בה ויש לו דין בר מצרא, אבל לאריס רגיל אין דין בר מצרא (נמוקי יוסף בבא בתרא ה א).
לקתה השדה במכת מדינה, שאירע אותו דבר לרוב השדות של אותו המקום, כגון שיבש הנהר הגדול שמשקים ממנו, או שאכלן חגב או נשתדפו וכיוצא - יש אומרים שאין האריס מנכה כלום מחלק בעל השדה, שהרי מה שתוציא השדה חולקים ביניהם כפי תנאם, וממילא מפסיד גם בעל השדה (רש"י בבא מציעא קה ב ד"ה מכת מדינה; מגיד משנה שכירות ח ד-ה, בשם רמב"ן ורשב"א; רמ"א חו"מ שכא א); ויש אומרים שהאריס מנכה לו מחלקו (רמב"ם שכירות ח ד-ה). למשל אם מנהג המקום שמקרקע בינונית לוקח האריס שליש ומזיבורית מחצה, והיתה השדה בינונית, כשלקתה במכת מדינה, שמזלם של הבעלים הוא, הרי זו כמו זיבורית, ונוטל האריס מחצה (אבן האזל שכירות שם).
היה עומד בתוך השדה ואמר לו: בית השלחין זה אני משכיר לך, בית האילן זה אני משכיר לך, יבש המעין או נקצץ האילן, אף על פי שאינה מכת מדינה, מנכה לו האריס מחלקו, שלא אמר לו "זה" אלא כמי שאומר כמות שהיא עכשיו (רמב"ם שכירות ח ד; טוש"ע שכא ב).
פשיעתו
האריס שלא חרש ולא זרע את השדה, אלא הובירה, שמים אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לבעל השדה את חלקו (משנה בבא מציעא קד א; רמב"ם שכירות ח יג; טוש"ע חו"מ שכח ב), והוא הדין אם הוביר מקצתה של השדה (רמב"ם וטוש"ע שם). שכך כותב לו האריס: "אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא" (משנה שם), ואפילו אם לא כתב לו, הרי זה כאילו כתב, שתנאי בית דין הוא (תוס' בבא מציעא קד א ד"ה היה; רא"ש בבא מציעא ט ד). ואינו מנכה לו מה שהאדמה היתה נכחשת אילו היה זורע אותה (ב"ח חו"מ שכח ב).
קיבל עליו האריס לשלם יותר מההפסד אם יוביר את השדה, כגון שכתב "אם אוביר ולא אעבוד אשלם אלף זוז", אינו חייב לשלם יותר ממה שהיתה ראויה לעשות, מפני שזוהי אסמכתא (בבא מציעא קד ב: רמב"ם ח יג; טוש"ע שכח ב. וראה ערך אסמכתא).
נאמנותו
על נאמנות האריס דנים בנוגע לסכום החלק שהתנו, לחשש גנבה, לחזקת הקרקע, ולעדות.
נאמנות על חלקו
האריס שטען שהתנו שיטול חצי מהפירות, ובעל השדה טען שלא התנה אלא שיטול שליש, נחלקו אמוראים בדבר: רב יהודה אומר שבעל השדה נאמן בשבועת היסת, שאם רצה היה יכול לומר ששכרתיו לימים או לשבתות וחדשים במעות; ורב נחמן אומר שהולכים לפי כמנהג המדינה, וזה שטען שהתנה לעשות שלא כמנהג המדינה, עליו להביא ראיה (בבא מציעא קי א). הלכה כרב נחמן (רמב"ם שותפין ח ה; טוש"ע חו"מ של ה).
האריס נשבע מדבריהם על טענת ספק, שטוענו בעל השדה שמא עכבת משלי, לפי שמורה היתר לעצמו ליקח מנכסי בעל השדה מפני שנושא ונותן וטורח (משנה שבועות מה א, וגמ' שם מח ב; רמב"ם שותפין ט א; טוש"ע חו"מ צג א). ולפיכך חייבוהו חכמים שבועה כדי שיעשה כל מעשיו בצדק ובאמונה (רמב"ם שם)[3].
מותר לקנות מן האריס זמורות, ואין חוששים שמא גנבן משל בעל השדה, כיון שיש גם לאריס חלק בזמורות, ואין לנו הוכחה שגנבם (בבא קמא קיט א). והוא הדין כשהביא פירות מביתו שמותר לקבלם, אבל אם הביא מן הפרדס, יש מהאמוראים שנמנעו מלקבל ממנו, שחששו שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס שיטול כנגד מה שהוא נתן להם (בבא מציעא כב א, ותוס' ד"ה מר זוטרא).
חזקה
אכל האריס כל הפירות של השדה שלש שנים, יש לו חזקה בשדה זו לטעון שקנה אותה מהבעלים (ראה ערך חזקת קרקעות). שכיון שאין דרך האריסים לאכול אלא חצי או שליש, וזה אכל כולה, לא היה שותק בעל השדה מלמחות בידו (בבא בתרא מו ב, ורשב"ם ד"ה אמאי; רמב"ם טוען ונטען יג ה; טוש"ע חו"מ קמט כה).
במה דברים אמורים בסתם אריס, אבל באריס מאריסי בתי אבות, שדרכם לעבוד באריסות בשדות של משפחה זו מעולם הם ואבותיהם, והבעלים אינם יכולים להחליפם באחרים, אין לו חזקה, שאותם אריסים נוהגים לאכול כל הפירות ב' וג' שנים, ואחרי כן יאכלו הבעלים כמספר שנים אלו, ולא היה לבעלים למחות (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה א"ר יוחנן); ויש מפרשים שהיה אריס לאביו של בעל השדה, או לאנשי משפחתו (רמב"ם טוען ונטען יג ה; טוש"ע חו"מ קמט כה).
ואפילו אם לא היה המנהג שהאריס יאכל לבדו ב' וג' שנים רצופות כל הפירות, אין לאריסי בתי אבות חזקה, שאין דרך הבעלים למחות באריסי המשפחה (לחם משנה שם, לדעת הרמב"ם).
עדותו
בעדות האריס דנים בשני מובנים: בעדותו על אותה שדה שהוא אריס בה, ובעדותו בכלל.
ערער מי שהוא על השדה שהיא שלו, והאריס יודע להעיד לטובת הבעלים, אם יש פירות בשדה, שעדיין לא נטל האריס בהם חלקו, אינו נאמן בעדותו, שכן הוא נוגע בעדות, שאם יזכה בה המערער, יטול אותה ואת פירותיה; אבל אם אין בה פירות - נאמן, שאף על פי שאם היתה נשארת השדה ביד הבעלים היה מורידו שוב באריסות, אין זו נגיעה בעדות, שהרבה שדות ימצא לשכור באריסות (בבא בתרא מו ב, ורשב"ם ד"ה דליכא; רמב"ם עדות טו ה; טוש"ע חו"מ לז ב)[4].
אף על פי שגנב פסול לעדות (ראה ערך פסולי עדות), אריס שלקח דבר מועט מהפירות בימי ניסן ובימי תשרי, שלא מדעת בעל השדה, אינו נקרא גנב וכשר לעדות (סנהדרין כו ב).
ודוקא לאחר שנגמרה מלאכתם אינו גנב, שאז האריס מורה היתר לעצמו מפני טרחו, ועושה עצמו כפועל שאוכל בדבר שנגמרה מלאכתו (רש"י שם ד"ה ודבר; רא"ש סנהדרין ג יד; טור חו"מ לד, ורמ"א שם טו בשם יש אומרים); ויש אומרים להפך שדוקא בדבר שלא נגמרה מלאכתו נאמן, שאז אין בעל השדה מקפיד על כך (רמב"ם עדות י ה; המחבר בשו"ע שם).
חזרתו וסילוקו
חזרת בעל הבית
כל זמן שלא כתבו בעל השדה והאריס שטר אריסות ביניהם, יכולים לחזור בהם, אבל משכתבו שטר אינם יכולים לחזור בהם (טור חו"מ שכ; רמ"א בשו"ע חו"מ שכ ב); ולכן אין כותבים את שטר האריסות אלא מדעת שניהם (משנה בבא בתרא קסז ב; רמב"ם מלוה ולוה כד א; טור ורמ"א בשו"ע שם).
אם עשו קנין ביניהם, אינם יכולים לחזור, אפילו כשלא כתבו את השטר. ואחר הקנין כותבים שטר אריסות אפילו שלא מדעתם (ראה ש"ך חו"מ שלג ס"ק יד; שו"ת נודע ביהודה א ל).
אריס הנוטע אילנות והפסיד אותם באופן שהוא הפסד שאינו חוזר, מסלקים אותו בלי התראה, שכמותרה ועומד הוא שלא יקלקל (בבא מציעא קט א-ב; רמב"ם שכירות י ז; טוש"ע חו"מ שו ח)[5].
הגיע זמנו של האריס להסתלק מן השדה, והיו שם זרעים שעדיין לא הגיע זמנם להימכר, או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למכרם, שמים אותם כמה הם שוים עכשיו, ונוטל חלקו מבעל השדה (רמב"ם שכירות ח י; טוש"ע שכז א).
אין בעל השדה יכול לכוף את האריס לקצור לפני הזמן ולהסתלק מאריסותו, שכל זמן שהתבואה לא נתבשלה משועבדת השדה לאריס (בבא מציעא עג א, ורש"י ד"ה אתון).
אריס שנטע מקצת אילנות, והשביח ונטע השאר והפסיד, והשבח יתר על ההפסד, מנכים לו מחלקו כשיעור שהפסיד ונוטל את השאר (בבא מציעא קט א; רמב"ם שכירות י ו; טוש"ע של ב) ומסתלק (טור שם). ואפילו אם התנה האריס שאם יפסיד יסתלק ולא יטול כלום מן השבח, נוטל, שאסמכתא היא זו (בבא מציעא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
חזרת האריס
אריס יכול לחזור בו גם בתוך הזמן, ובלבד שלא יפסיד את בעל השדה. ולכן מקום שנהגו שאריס הנוטע אילנות נוטל חצי השבח, ואריס היורד לשדה נטועה נוטל שליש, אם נטע והשביח ורצה להסתלק בתוך הזמן, ונמצא בעל השדה צריך עכשיו להוריד בה אריס אחר, נוטל בעל השדה חציו ולא יפסיד כלום, והאריס שיורד בה יטול שליש, והשתות הנשאר יטול האריס הראשון שנטע, שהרי סילק עצמו ברצונו (בבא מציעא קט ב; רמב"ם שכירות י ו; טוש"ע של ג).
ואין האריס יכול להסתלק ולהוריד אריס אחר במקומו שלא מדעת בעל השדה, אפילו על מנת שהוא יטול רק השתות, שבעל השדה יכול לומר לו: אם אתה רוצה להסתלק תסתלק, אבל אריס אחר אני אבחר המרוצה לי (ערוך השלחן חו"מ של ה).
אריס שקיבל שדה לזמן ידוע, ומת והניח בן, אם האריס כבר קיבל את כל חלקו אלא שלא גמר עבודתו, אין בעל השדה יכול לומר לבן שיחזיר מה שאכל אביו יותר על מה שעשה, שהבן יכול לומר לו: אני אגמור את העבודה; ואם האריס עדיין לא קיבל המגיע לו בעד עבודתו, אין הבן יכול לומר לבעל השדה תן לי מה שפסקת עם אבא ואני אשלים את העבודה, אלא שמים את העבודה שעשה עד מותו ונותן לו, שכיון שהנותן מוחזק יכול לומר אין לי עסק בך, וכפי שעשה אביך אשלם לך (רא"ש בבא מציעא ט לז; נמוקי יוסף בבא מציעא קטט א; טוש"ע שכט א)[6].
הערות שוליים
- ↑ ב עמ' קפו טור' 2 – עמ' קצב טור' 1.
- ↑ ראה בתחילת הערך שלפעמים בעל השדה נותן ההוצאה ולפעמים האריס.
- ↑ וראה ערך שבועה: בטענת ספק, על פרטי שבועה זו.
- ↑ ראה בטור שם עוד דעות בראשונים.
- ↑ וראה ערך אומן השיטות והפרטים שבדבר.
- ↑ וראה בערך אבלות, על אריס אבל, או אריס של אבל; ערך בכורים, על חיובו בבכורים; ערך מעשרות, על חיובו בתרומות ומעשרות; ערך מתנות עניים, על חיובו בלקט שכחה ופאה; ערך הפרשת תרומות ומעשרות, בענין אריס שתרם על חלקו של בעל הבית או על חלקו שלו.