מיקרופדיה תלמודית:אשה

הגדרה^[1] - נקבה, בת ישראל, בתורת אישיות השוה לזכר והשונה ממנו בדיני התורה^[2]

בכל התורה כולה, אף על פי שבלשון זכר נאמרה, האשה שוה לאיש, מלבד במצוות ודינים ידועים, שהאשה שונה בהם מהאיש מחמת לימודים וטעמים מיוחדים:

בלאוין

חוץ מהלאוין המבוארים להלן, האשה חייבת בכל מצוות לא תעשה שבתורה, בין שהזמן גרמא - שהזמן גורם למצוה שתבוא - ובין שלא הזמן גרמא (משנה קידושין כט א; רמב"ם עבודה זרה יב ג), שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (במדבר ה ו) - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קידושין לה א), ולאוין יש בהם עונשי מלקות (רש"י שם ד"ה לכל עונשין)^[3].

במה דברים אמורים כשהלאו נאמר בתורה סתם בלשון זכר, אבל אם כתוב בפירוש "איש" אנו מצריכים לימוד מיוחד לרבות את האשה (תוספות בבא קמא טו א ד"ה השוה; רשב"א שם).

לאוין שהאשה פטורה מהם

בשלשה לאוין - האיסור לכהנים להיטמא למתים, השחתת הזקן, הקפת הראש - האשה פטורה (משנה קידושין כט א; רמב"ם עבודה זרה יב ג).

• בטומאה למתים, כשהיא כהנת, שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וגו' לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כא א) - בני אהרן ולא בנות אהרן (תורת כהנים אמור פרשה א א; קידושין לה ב).

• בהקפת הראש, שנאמר: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט כז), הקישן הכתוב: כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, והנשים שאינן בהשחתה אינן בהקפה (קידושין לה ב)^[4]. ואם הקיפה את האיש, נחלקו אמוראים אם פטורה (רב הונא בנזיר נז ב), וכן הלכה (רמב"ם עבודה זרה יב ב); או חייבת (רב אדא בר אהבה שם). ולהלכה שפטורה, נחלקו ראשונים אם היא מותרת אף לכתחילה להקיף את האיש: יש סוברים שאסורה מדבריהם להקיף בין את הגדול ובין את הקטן (רמב"ם שם ה; טור שם, בשמו; שו"ע שם, בשם יש אומרים), ויש סוברים שאת הגדול בלבד האשה אסורה להקיף לכתחילה, אבל את הקטן היא מותרת להקיף (מאירי שם; כן משמע מפירוש הרא"ש שם).

• בהשחתת זקן פטורה האשה אפילו כשיש לה זקן, אם מצד הסברא, שהרי אין הדרך להיות לה זקן, ואם מפני שנאמר בהקפה לשון רבים: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם (ויקרא יט כז), ובהשחתה שינתה התורה לכתוב בלשון יחיד: וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (שם), לדרוש: זקנך, ולא זקן אשתך, ועוד שלמדים בגזרה שוה: "פאת זקנך" האמור כאן מ"וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (ויקרא כא ה) האמור בכהנים, מה בכהנים נשים פטורות, מ"בני אהרן" ולא בנות אהרן, אף בישראל נשים פטורות (קידושין לה ב)^[5]. וכן האשה שהשחיתה זקן האיש, פטורה (רמב"ם עבודה זרה יב ז; טור יו"ד קפא), כיון שאינה בכלל הלאו של לא תשחית (בית יוסף שם יב). ומכל מקום מדרבנן אסורה להשחית זקן האיש (בית יוסף שם), אלא שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים באשה אם אסורה להקיף את האיש, שלסוברים שם שמדרבנן אסורה לכתחילה, אף כאן אסורה, ולמתירים שם, אף כאן מותרת (בית יוסף שם; שו"ע שם; ש"ך שם סק"ח)^[6].

מלבד אלו ישנם כמה לאוין שאינם נוהגים בנשים: לאוין שאינם שייכים בהן מצד המציאות, ולאוין התלוים בדינים ובמצוות שאינם נוהגים בנשים.

לאוין שאינם שייכים בהן מצד המציאות, כמו הלאו האמור בקרבן פסח: וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מח).

לאוין התלויים בדינים ובמצוות שאינם נוהגים בנשים:

• הלאוין התלויים בעדות, כגון הלאו של לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יג), שמכיון שהאשה פסולה לעדות אינם נוהגים בה (חינוך לז)^[7].

• הלאוין שבית דין מוזהרים עליהם, כגון הלאו שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג א), שמכיון שאשה פסולה לדון (ראה להלן) אינם נוהגים בה (חינוך עד)^[8].

• הלאוין שהכהנים מוזהרים עליהם במקדש, כגון הלאו שלא להקטיר שאור ודבש על המזבח, שנאמר: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' (ויקרא ב יא), שמכיון שאשה פסולה לעבודת המקדש (ראה להלן) אינם נוהגים בה (חינוך קיז)^[9].

באישות ובעריות

בכל הלאוין שנאמרו באישות ובעריות הנשים מוזהרות כאנשים (משנה כריתות י ב; רמב"ם איסורי ביאה יז ה), שנאמר: אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח ו), ו"לא תקרבו" בלשון רבים מרבה אף הנשים (תורת כהנים אחרי מות פרק יג א; ירושלמי סנהדרין ז ז, לפי השיטה מקובצת כריתות ג א).

אין אנו למדים הלאוין הללו ממה שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל העונשים, משני טעמים:

• שמשם אנו יודעים רק איסורים שהמעשה שוה באיש ובאשה, כגון גזל או גנבה וכיוצא, אבל בעריות שאין המעשה שוה באיש ובאשה, שזה שוכב וזו נשכבת, אין ללמוד מזה שהשוה הכתוב אשה לאיש, ולפיכך הוצרכנו ללמוד מיוחד (שיטה מקובצת כריתות ג א, בשם ה"ר ברוך).

• שמכיון שכתוב בפרשת עריות: אִישׁ אִישׁ (ויקרא יח ו), הרי זה כמו מיעוט להוציא נשים, אם לא היה רבוי מיוחד (רא"ם שם)^[10].

נדה ואשת איש, שאינן בכלל שאר בשר, נלמדות בלימודים מיוחדים:

• נדה, אף על פי שאינה בכלל שאר בשר, האשה חייבת, שלמדנו בגזרה שוה, שנאמר בה: לֹא תִקְרַב (ויקרא יח יט), ונאמר בשאר בשרו: לֹא תִקְרְבוּ (שם ו. ירושלמי סנהדרין ז ז).

• אשת איש, אף על פי שגם היא אינה בכלל שאר בשר, מכל מקום כיון שגילתה התורה בכל עריות שהאשה חייבת, אף אשת איש בכלל (שיטה מקובצת כריתות ג א).

לימוד מיוחד נוסף יש על חיוב האשה בכרת ובחטאת בעריות, שנאמר: וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת (ויקרא יח כט. רש"י כריתות י ב ד"ה שוין), שאף על פי שאינה עושה מעשה וקרקע עולם היא, התורה החשיבה את הנאתה למעשה (בבא קמא לב א, ותוספות ד"ה איהו), וכשם שהושוו לחיוב כרת במזיד כך הושוו לחיוב קרבן בשוגג (משנה כריתות י ב, ורש"י ד"ה שוין).

לאוין שאינם שוים בכל

כל הנשים שהכהנים מוזהרים עליהן (ראה בערך חייבי לאוין), אותן הנשים מוזהרות על הכהנים, שנאמר: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא ז) - נאמר פעמיים "לא יקחו" ללמד שכל שהוא מוזהר היא מוזהרת (יבמות פד ב)^[11]. ומהשוואת הכתוב אשה לאיש לא היינו יודעים שמוזהרות על כך, משום שלאוין אלה אינם שוים בכל, שאינם נוהגים בישראל, או שהיינו למדים מטומאת כהנים, שאינה נוהגת בנשים, שאין הנשים מוזהרות על לאוין שאינם שוים בכל (שם פה א, ורש"י ד"ה והרי לאו). וכתבו ראשונים שחללה מוזהרת שלא תינשא לכהן אף משום הלאו של לפני-עור, ולא הוצרכו ללימוד מיוחד אלא לחייבה מלקות משום הלאו המיוחד בה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם פד ב), שעל לפני עור אין לוקים, כיון שהוא לאו הכולל בכל מצוות התורה (ריטב"א שם).

אף בלאו של איסור המרת הקדשים, שנאמר: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ (ויקרא כז י), הוצרכנו ללימוד מיוחד שהנשים חייבות, שנאמר: וְאִם הָמֵר יָמִיר (שם) - לרבות את האשה, לפי שתמורה היא לאו שאינו שוה בכל, שאינו נוהג בצבור ובשותפים (תמורה ב ב, לגירסתנו).

לאחר שמצינו בלאוין של כהונה ותמורה שהנשים חייבות בהם אף שאינם שוים בכל, שוב אנו למדים משם שהן חייבות בכל לאו שאינו שוה בכל (מנחת חינוך ח ד).

לאוין שאין בהם מלקות

נחלקו ראשונים בחיוב נשים בלאוין שאין בהם מלקות, כגון לאו-שאין-בו-מעשה או לאו-הניתק-לעשה:

• רוב הראשונים כתבו שהנשים חייבות בהם (ספר המצוות, הקדמה למנין המצוות; חינוך ה, יא, יג, ועוד; תשב"ץ ח"א ג), שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (במדבר ה ו) - השוה הכתוב אשה לאיש לכל חטאות שבתורה (ספרי נשא ב).

• ויש מהראשונים הסובר שנשים פטורות מלאוין אלו (רש"י קידושין לה א ד"ה לכל, ויבמות פד ב ד"ה עונשים, לפי הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח ח"ב יד), לפי שבכתוב זה נאמר: "כי יעשו", והיינו חטאת שיש בה מעשה, ועוד שבגירסתנו בתלמוד נאמר: השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קידושין לה א. פרי מגדים שם; חידושי מהרי"ט קידושין לד א; יבין שמועה קצה)^[12].

בל תאחר

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' וגו' וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' (במדבר ל ג-ד) - מקיש אשה לאיש, מה איש עובר על בל-יחל [איסור על דבר שקיבל עליו האדם בנדר או בשבועה] (ראה ערכו) ועל בל תאחר [איסור לאחֵר תשלומי נדרים ונדבות וחיובי תורה ידועים לאחר מספר מסוים של רגלים] (ראה ערכו), אף אשה עוברת על בל תאחר ועל בל יחל (ספרי מטות קנג; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יד), והוצרכו לרבות האשה, שאף על פי שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה לרגל (השגות הרמב"ן לספר המצוות מ"ע צד)^[13].

במצות עשה שהזמן גרמא

האשה פטורה מכל מצוות עשה שהזמן גרמא (משנה קידושין כט א; רמב"ם עבודה זרה יב ג; טוש"ע או"ח יז ב), כגון סוכה ולולב ושופר וכיוצא (ברייתא שם לג ב), חוץ מהמצוות המבוארות להלן, ומספר לימודים נאמרו בדבר:

• שלמדנו במה-מצינו מתפילין, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שאינה נוהגת בלילה או שאינה נוהגת בשבתות וימים טובים (ראה בערך תפילין), ונשים פטורות ממנה (ראה להלן. קידושין לה א).

• שנאמר בתפילין: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט) - הוקשה כל התורה לתפילין, מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות בה, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות (קידושין לה א).

• במה מצינו ממצות ראיה, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות בה, שנאמר: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז), אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בהן (רש"י קידושין שם ד"ה מאי איכא).

• שמזה שאמרה תורה במצוות אכילת-מצה והקהל שנשים חייבות (ראה להלן) אנו למדים ששאר מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ששני כתובים הבאים כאחד כיון שאין מלמדים (ראה בערך שני כתובים הבאים כאחד), הרי זה כמו מיעוט, שבשאר מקומות הדין הוא להיפך (תוספות שם ד"ה אלא).

טעם פטור זה, לפי שהאשה משועבדת לבעלה, וצרכי הבית מוטלים עליה, ושמא באותו זמן תהיה עסוקה בעבודתה, ולכן משום שלום בית נפטרה מהמצוות (כלבו עג, בשם בעל המלמד; אבודרהם, סדר תפלות של חול).

אף מדרבנן לא חייבו את האשה במצות עשה שהזמן גרמא, כדרך שחייבו בסומא (תוספות עירובין צו ב ד"ה (צו א) דילמא).

מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות בהן

אכן יש מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות בהם:

• בעור חמץ (חינוך ט; שאגת אריה פב), לפי שהוקש "שאור" שכתוב בהשבתה: תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו), ל"שאור" הכתוב באיסור בל-יראה: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ (שמות יג ז), וכשם שחייבות בבל יראה, שהרי זוהי מצות לא תעשה (ראה לעיל) כך חייבות בהשבתה (שאגת אריה שם).

• אכילת מצה, שנאמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג) - כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ונשים כיון שישנן באיסור אכילת חמץ חייבות באכילת מצה (פסחים מג ב), ועוד שכיון שחיובה נלמד מאיסור חמץ, הרי זו מצות עשה הבאה מכח לא תעשה, וכמצות לא תעשה דומה, שחייבות אף בזמן גרמא (רבי מנא בירושלמי פסחים ח א)^[14].

• אכילת מרור בזמן הבית, שחיובה מדאורייתא (ראה בערך אכילת מרור), כשם שחייבות באכילת הפסח. ואפילו למי שסובר שאכילת הפסח בנשים רשות ולא חובה (ראה להלן), מכל מקום מודה שבמרור הן חייבות, לפי שמצה ומרור כתובים ביחד, וכשם שחייבות באכילת מצה כך חייבות באכילת מרור (רש"י פסחים צא ב ד"ה לית ליה)^[15].

• מצות הגדה בליל פסח (חינוך כא; כן משמע מטוש"ע תעב יד), שאף הן היו באותו הנס (ברכי יוסף או"ח תעג טו), או מפני שחייבות בארבע כוסות (ראה להלן, במצוות דרבנן), והכוסות ששתאן שלא על הסדר לא יצא (ראה ערך ארבע כוסות), ולכן ממילא חייבות בהגדה כדי שישתו על הסדר (חיי אדם קל יב), או שהדבר נלמד מהכתוב: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם וגו' וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג), ומקיש איסור אכילת חמץ לסיפור יציאת מצרים, מה הנשים חייבות באיסור אכילת חמץ, אף בסיפור יציאת מצרים חייבות (חשק שלמה פסחים קטז ב).

• שמחה בחג, שנאמר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ (דברים טז יד. קידושין לד א, ורש"י ד"ה וכן שמחה)^[16].

• הקהל, שנאמר: הַקְהֵל וגו' וְהַנָּשִׁים (דברים לא יב. ירושלמי חגיגה א א).

• שלש סעודות בשבת וחיוב לחם משנה בשבת, שמההיקש של זכירה לשמירה שלמדנו שחייבת בקידוש היום (ראה להלן), למדנו שחייבת בכל מעשה שבת (ר"ן שבת קיז ב), או מפני שאף הן היו בנס של המן (ר"ן שם, בשם רבנו תם).

שחיטת ואכילת פסחים

במצות שחיטת הפסח ואכילתו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שבפסח ראשון האשה חייבת ובשני פטורה (רבי יהודה בתוספתא פסחים (ליברמן) ח י, ובברייתא פסחים צא ב; רבי מאיר בברייתא ירושלמי שם ח א) - בפסח ראשון חייבת שנאמר: בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת (שמות יב ד), אפילו נשים (גמ' שם), או לפי שנאמר: שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב ג) - אם רצו מקריבים לבית אבות, ואם רצו מקריבים ל"בית" בלבד היא האשה (ירושלמי שם ופני משה); ובפסח-שני פטורה, שנאמר: חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא (במדבר ט יג) - איש ולא אשה (גמ' שם; רבי שמעון בספרי בהעלותך ע), וכן הלכה (רמב"ם עבודה זרה יב ג, וקרבן פסח ה ח).

• יש אומרים שאף בפסח שני חייבת (רבי יוסי בתוספתא שם, ובברייתא בבבלי שם, ובברייתא בירושלמי שם), שנאמר בו: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא (במדבר ט יג) - "נפש", ואפילו נשים (גמ' שם), או שהכתוב בפסח ראשון: שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב ג) היה יכול להיכתב "שה לבית" ללא "לבית אבות", והייתי לומד חיוב נשים משם, ולא כתב "לבית אבות שה לבית", אלא ללמד על פסח שני שאף בו נשים חייבות (ירושלמי שם, ופני משה).

• ויש אומרים שאף בפסח ראשון היא פטורה (רבי לעזר בי רבי שמעון בתוספתא שם, ובמשא ומתן שבירושלמי שם; רבי שמעון בברייתא בבבלי שם; רבי שמעון בן אלעזר בברייתא בירושלמי שם), שנאמר: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ (שמות יב ד) - איש ולא אשה (גמ' שם), או שנאמר: אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת (שמות יב ג) - איש ולא אשה (כן משמע בירושלמי שם).

לאו הבא מכלל מצות עשה שהזמן גרמא

בלאו הבא מכלל מצות עשה שהזמן גרמא, כגון באיסור סחורה בפירות שביעית, הנלמד מהכתוב: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה (ויקרא כה ו) - "לאכלה", ולא לסחורה (עבודה זרה סב א), יש מהאחרונים שכתב שאף הנשים חייבות (חתם סופר אורח חיים קנ).

באיסור שיש בו עשה ולאו כאחד

באיסור שיש בו עשה ולאו כאחד, כגון איסור עשיית מלאכה בשבת ויום טוב, שיש בו עשה של וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת (שמות כג יב), ולאו של לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (שם כ י), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שעל הלאו בלבד הן חייבות, אבל מהעשה הן פטורות (תוספות קידושין לד א ד"ה מעקה).

• יש אומרים שכיון שחייבות על הלאו חייבות אף על העשה (חינוך רצז).

• ויש מחלקים: בעשה ולאו הבאים כאחד, כגון בעשה ולאו של מלאכה בשבת, אין לחלק בין העשה ללאו, אבל בעשה שהיא באה אחרי הלאו, חייבות בלאו ופטורות בעשה (ר"ן שם).

ציצית

חיוב נשים בציצית תלוי במחלוקת אם ציצית נוהגת בלילה אם לאו (ראה בערך ציצית), ולהלכה שאינה נוהגת בלילה, נשים פטורות ממנה (רמב"ם ציצית ג ט; טוש"ע או"ח יז ב).

תפילין

נשים פטורות מתפילין (רמב"ם תפילין ד יג; טוש"ע או"ח לח ג), שנאמר: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וגו' לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט), שאין חייב בתפילין אלא מי שחייב בתלמוד תורה, ונשים שפטורות מתלמוד תורה (ראה להלן) פטורות מתפילין (מכילתא בא פסחא יז), או לפי שתפילין הוקשו לתלמוד תורה בשתי פרשיות של קריאת שמע: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וגו' וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת וגו' (דברים ו ז-ח), וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם וגו' וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם וגו' (שם יא יח-יט. קידושין לד א)^[17].

ולא זו בלבד, אלא שנשים שרצו להניח תפילין, מוחים בידן, אף על פי שבכל מצות עשה שהזמן גרמא אם רצו להחמיר על עצמן מותרות (ראה להלן), לפי שתפילין צריכים גוף נקי, ואין יודעות לשמור עצמן בנקיות (תוספות עירובין צו א ד"ה מיכל; ארחות חיים תפילין ג; בית יוסף או"ח לח ג; רמ"א שם); ויש מתירים להן להניח תפילין ולברך עליהן (ארחות חיים שם, בשם הרשב"א)^[18].

מילה

האשה פטורה מלמול את בנה, שנאמר: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית כא ד) - אותו ולא אותה (קידושין כט א).

ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שאינו נימול אלא בשמיני ללידתו, ועוד שאין מלים אלא ביום (ראה בערך מילה), מכל מקום הוצרכנו ללימוד מיוחד לפוטרה, ממספר טעמים:

• במילה יש עונש כרת, ואם לא היה לנו לימוד מיוחד בה, היינו חושבים שהפטור הוא רק ממצות עשה שהזמן גרמא שאין בהם כרת (תוספות מגילה כ א דכתיב, בפירוש הראשון).

• לפי שאחרי יום שמיני אין לה הפסק - אלא מל לעולם מדין תשלומים ליום השמיני (רוקח רכ) - ויש סוברים שמלים אף בלילה (ראה בערך מילה. תוספות שם, בפירוש השני, וקידושין כט א ד"ה אותו, ויבמות עב ב ד"ה אין).

• כל הפטור שנשים פטורות במצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא במצוה שבגוף האדם, אבל במצוה שאדם מצווה על אחרים אין פטורות מטעם זה (רמב"ן וריטב"א קידושין שם; אור זרוע ח"ב צו).

• במילה, שאין קיומה אלא פעם אחת, אין הלילה פוטר אלא מפסיק, שלמחר חל עליו אותו החיוב עצמו, ולכן אינה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא כתפילין וכיוצא, שלמחר חל עליו חיוב חדש (טורי אבן חגיגה טז ב, ומגילה כ ב).

מצוות עשה שלא הזמן גרמן, אבל הם נוהגים בזמנים מסוימים בלבד

מצות עשה שהזמן גרמא הוא כשהימים מצד עצמם גורמים שלא תנהג בהם המצוה, אבל אם מצד עצם הימים אין מניעה לחיובה אלא דבר אחר גורם לפוטרה, אין זו מצות עשה שהזמן גרמא, כגון מצות הבאת בכורים, שאינה נוהגת אלא מעצרת ועד חנוכה (בכורים א ו), ונשים חייבות בה (שם ה), - שנאמר: תָּבִיא (שמות כג יט), מכל מקום (מכילתא משפטים כספא כ) – שמה שאין מביאים ממנה אחר חנוכה הוא מפני שהפירות אינם מצויים על פני השדה, ואילו היו מצויים היו בני הבאה, ולכן אין זו מצות עשה שהזמן גרמא (טורי אבן מגילה כ ב); אכן יש מהראשונים הסובר שאין בכורים נוהגים מהתורה אלא בזכרים (חינוך צא), וחיוב הנשים מדרבנן הוא ונסמך לכתוב (הגהות משנה למלך שם; מנחת חינוך שם ט-י), ויש מהאחרונים שצידד לפרש בדעתו שסובר שגם מצוה הנוהגת בזמנים מסוימים לא מצד עצם הימים, נקראת מצוה שהזמן גרמא (מנחת חינוך שם י).

במצות עשה שאין הזמן גרמא

חוץ מהמצוות המבוארים להלן, נשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא (משנה קידושין כט א; רמב"ם תפלה א ב; שו"ע או"ח קו א), כגון השבת-אבדה ושלוח-הקן (ברייתא קידושין לד א), ומספר לימודים בדבר:

• למדים במה-מצינו ממורא אב ואם, שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, ונאמר בה: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט ג) בלשון רבים, לרבות האשה (קידושין כט א), אף כל מצות עשה שאין הזמן גרמא האשה חייבת בהן (שם לד ב)

• שמתוך זה שמצוות עשה שהזמן גרמא הוקשו לתפילין שפטורות ממנו (ראה לעיל), אנו למדים שמצוות עשה שאין הזמן גרמא חייבות (שם לה א). שאם אף בהן פטורות, לא היינו צריכים להיקש לפטור במצות עשה שהזמן גרמא, שכל שכן הוא ממצות עשה שאין הזמן גרמא (תוספות שם ד"ה מכלל, בדעת רש"י).

• שמזה שאמרה תורה בתלמוד תורה ופדיון הבן שנשים פטורות (ראה להלן) אנו למדים ששאר מצוות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות, ששני כתובים הבאים כאחד כיון שאין מלמדים, הרי זה כמו מיעוט, שבשאר מקומות הדין הוא להיפך (תוספות שם ד"ה אלא).

עשין שהאשה פטורה מהם

• תלמוד תורה ופדיון הבן, אף על פי שהן מצוות עשה שאין הזמן גרמא, נשים פטורות (קידושין לד א; רמב"ם תלמוד תורה א א, ובכורים יא ב; טוש"ע יו"ד רמו ו, ושם שה ב).

• תלמוד תורה, שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם (דברים יא יט) – את "בניכם" ולא את בנותיכם, וכל שאין אחרים מצווים ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו, שבנוסף לקריאה הרגילה אנו קוראים את המילה "וְלִמַּדְתֶּם" כאילו כתוב "וּלְמַדְתֶּם" בעצמכם, שכל שאין מלמדים אותו אינו לומד בעצמו (קידושין כט ב, ורש"י ד"ה דלא מחייבא); אכן האשה מחויבת ללמוד הדינים הנוהגים בה (רמ"א יורה דעה רמו ו)^[19].

• פדיון הבן, שנאמר: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות לד כ) – "בניך" ולא בנותיך, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אינו מצווה לפדות עצמו, שבנוסף לקריאה הרגילה אנו קרואים את המילה "תִּפְדֶּה" כאילו כתוב "תִּפָּדֶה" בעצמך, שמי שאינו מצווה לפדות עצמו אינו מצוות לפדות אחרים (קידושין כט א).

• פריה ורביה, שנאמר לאדם ולחוה: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א כח) - איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש, או לפי שנאמר ליעקב: פְּרֵה וּרְבֵה (שם לה יא) ולא פרו ורבו (יבמות סה ב), ולאדם הראשון שנאמר פרו ורבו, לברכה נאמר ולא למצוה (תוספות שם ד"ה ולא)^[20].

מלבד אלו ישנם כמה עשין שאינם נוהגים בנשים:

• עשין שאינם שייכים בהן מצד המציאות, ועשין התלוים בדינים ובמצוות שאינם נוהגים בנשים.

• עשין שאינם שייכים בהן מצד המציאות, כמו המצוה על גדול שלא נימול למול את עצמו, שנאמר: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל וגו' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ (בראשית יז יד. שבת קלב א, ורש"י ד"ה דכתיב).

עשין התלויים בדינים ובמצוות שאינם נוהגים בנשים:

• עשין התלויים בעדות, כגון המצוה להעיד בבית דין כל עדות שהעד יודע, שנאמר: וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה וגו' (ויקרא ה א), שמכיון שהאשה פסולה לעדות אינם נוהגים בה (חינוך קכב)^[21].

• עשין שבית דין מוזהרים עליהם, כגון המצוה לדון בחובל בחברו ולהענישו, שנאמר: וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ (שמות כא יח), ונאמר: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ (ויקרא כד יט), שמכיון שאשה פסולה לדון (ראה להלן) אינם נוהגים בה (חינוך מט)^[22].

ישוב ארץ ישראל

ראשונים כתבו שאף הנשים חייבות במצות ישיבת ארץ ישראל (ר"ן כתובות קי ב, בשם הראב"ד; רמב"ן במדבר לג נג); ויש מן האחרונים שהסתפקו בזה, שיש לדון שענין ישיבת הארץ כוללת גם קנית קרקע ונחלה, ובנשים לא שייך ענין זה, שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה (מרחשת א כב ז), ועוד שנשים אינן חולקות נחלה בארץ, ועוד שהמצוה היא בכלל מצות כיבושה ואין הנשים בנות כיבוש (בית יצחק (שמלקיש) א ה ד).

ומהאחרונים יש שכתב שעל הצד שהמצוה לעלות לארץ ישראל היא רק משום המצוות התלויות בארץ (ראה בערך ארץ ישראל – ישיבת ארץ ישראל), אין הנשים בכלל זה, שהן פטורות ממצוות אלו (שו"ת מהרי"ט ב יו"ד כח); ויש שכתב שאף הנשים חייבות במצוות התלויות בארץ (בית הלוי ב נ).

במצוות דרבנן

במצוות שתקנו חכמים שהן מצוות שהזמן גרמא, נחלקו ראשונים אם חייבות:

• יש אומרים שהן חייבות בהן (ארחות חיים ציצית לא, בשם רבנו תם; מנהיג שבת נד; כן משמע מתוספות ברכות כ ב ד"ה בתפילה, בדעת רש"י).

• ויש אומרים שהן פטורות מהן (שאילתות כו; תוספות שם, ופסחים קח ב ד"ה שאף), שכל שתקנו חכמים כעין דאורייתא תקנו (תוספות פסחים שם), שכן מצינו שהיו פטורות מנר חנוכה ומקרא מגילה וארבע כוסות אם לא הטעם שאף הן היו באותו הנס (ראה להלן), אף על פי שחיובן מדרבנן (תוספות שם).

מצוות דרבנן שהן זכר לנס

מצוות שתקנו חכמים משום זכר לנס, אף הנשים חייבות, שאף הן היו באותו הנס (שבת כג א; מגילה ד א; פסחים קח א), ולפיכך הן חייבות:

• בנר חנוכה (שבת שם; טוש"ע או"ח תרעה ג).

• בקריאת המגילה (מגילה שם; רמב"ם מגילה א א; טוש"ע או"ח תרפט א).

• בשתיית ארבע כוסות בליל פסח (פסחים שם; רמב"ם חמץ ומצה ז ז; טוש"ע או"ח תעב יד).

• באכילת מרור בזמן הזה, שחיובה מדרבנן (טוש"ע או"ח תעב יד).

• בכל המצוות הנוהגות בליל הסדר (שו"ע שם).

בפירוש "אף הן היו באותו הנס" נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהנס היה בזכות הנשים, שבחנוכה גזרו יוונים על כל בתולות הנישאות להיבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס (רש"י שבת כג א ד"ה היו), ובפורים על ידי אסתר ניצולו (רש"י פסחים קח ב ד"ה שאף; רשב"ם שם ד"ה שאף, בשם מורינו הלוי), ובפסח אמרו שבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו (סוטה יא ב. רש"י ורשב"ם שם).

• ויש מפרשים שאף הן היו בסכנה של כל ישראל וניצלו יחד עמהם (תוספות פסחים קח ב ד"ה היו, ומגילה ד א ד"ה שאף, על פי ירושלמי מגילה ב ה).

הסבה בליל הסדר

אשה אינה צריכה הסיבה (פסחים קח א; רמב"ם חמץ ז ח; טוש"ע או"ח תעב ד), ונחלקו ראשונים באיזו אשה אמרו:

• יש סוברים שלא אמרו אלא אשה אצל בעלה (גירסתנו בגמ' שם)^[23] מפני אימת בעלה שהיא כפופה לו (רשב"ם שם ד"ה אשה), לפי שמשמשת לבעלה (ר"ן שם), ואין חירות לאשה אצל בעלה (מאירי שם), אבל אלמנה וגרושה צריכות הסיבה (רא"ש שם י כ; אור זרוע ח"ב רנג; טור תעב, לדעה זו), ואף כל אשה שלא בפני בעלה צריכה הסיבה (מאירי שם).

• יש סוברים שטעם הדבר שפטורה מפני שאין דרך נשים בהסיבה (שאילתות עז; רשב"ם שם, בשמו; טור שם, בשם הלכות גדולות), ואין זה דרך חירות להן (שלחן ערוך הרב שם י), ולכן כל אשה, אפילו אלמנה וגרושה, אינה צריכה הסיבה (רא"ש וטור שם, לדעה זו).

• ויש שכתבו הטעם לפי שהאשה טרודה בתיקון המאכל והכנתו פטרוה מהסיבה, כמו שפטרוה ממצות עשה שהזמן גרמא (רבנו מנוח לרמב"ם שם).

אכן אשה חשובה צריכה הסיבה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם, וטור או"ח תפו), שאין שפחות באישות שלה (מאירי שם), או כשאין לה בעל והיא גברת הבית, או שהיא חשובה בפרי ידיה ובת גדולי הדור אשת חיל יראת ה', או כשיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל וענייני הבית (רבנו מנוח שם), או שאין בעלה מקפיד עליה (רוקח רפג), או שדרכה להסב (שולחן ערוך הרב או"ח תעב י).

להלכה כתבו ראשונים שכל הנשים שלנו חשובות הן וצריכות הסיבה (תוספות שבמרדכי שם; רבנו ירוחם ה ד, בשם תוספות; רמ"א שם ד), וכתבו הפוסקים הספרדים שכן המנהג (פסח מעובין קע; בן איש חי שנה א צו כח; כף החיים תעב ס"ק כח); אכן הפוסקים האשכנזים כתבו שנהגו שלא להסב, וסמכו על דעת הסוברים שבזמן הזה אין להסב (ראה ערך הסבה. רמ"א שם), או שסמכו על הדעה שאשה אינה צריכה הסבה (ערוך השלחן שם ו).

חינוך הבן

בחיוב האם לחנך את בנה, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאמוראים נחלקו בדבר: יש מהם סוברים שאין חיוב לאשה לחנך את בנה (ריש לקיש בנזיר כט א); ויש מהם סוברים שיש חיוב (רבי יוחנן שם. רבי אברהם מן ההר שם ב; כן משמע מהמאירי שם א).

• ויש מפרשים שלדברי הכל אמרו אין אשה חייבת לחנך (שו"ת מהר"ם (קרימונא) ר; כן משמע מריטב"א עירובין פב א), כשם שאינה חייבת בכל מצוות הבן על האב (שו"ת מהר"ם שם). ואף קטן שאין לו אב אין אמו חייבת בחינוכו (תרומת הדשן צד, בדעת התוספות ישנים יומא פב א), אלא שקצת מצוה יש בדבר (מחצית השקל שמג סק"א, על פי התוספות ישנים שם)^[24].

• ויש מפרשים שלדברי הכל חייבת האם לחנך את בנה (רבינו פרץ נזיר כט א).

אף הפוסקים נחלקו להלכה:

• יש סוברים שאין האם חייבת בחינוך (מגן אברהם שמג סק"א, ותרטז סק"ב, ותרמ סק"ג; ברכי יוסף שמג סק"ז; שו"ע הרב שמג ד ותרמ ד)^[25].

• ויש סוברים שאף על האם יש מצות חינוך (אליה רבה תרמ סק"ד; חיי אדם סו ב, בשם יש אומרים), ולא הוזכר האב בכל מקום אלא לפי שחיובו קודם לחיוב האם, ויש סיפק בידו יותר (חקרי לב או"ח ע)^[26].

חינוך הבת

אף בבת קטנה, נחלקו ראשונים אם יש חיוב לחנכה במצוות שאשה חייבת בהן:

• יש מפרשים שאמוראים נחלקו בדבר: יש מהם סוברים שאין חיוב לחנך הבת (ריש לקיש בנזיר כט א), לפי שאינה חייבת כל כך במצוות שיתחייב לחנכה (רבנו פרץ שם; שיטה מקובצת שם, בשם תוספות הרא"ש); ויש מהם סוברים שיש חיוב לחנכה (רבי יוחנן שם. רבי אברהם מן ההר שם ב; כן משמע מהמאירי שם א).

• ויש מפרשים שלדברי הכל אין חיוב לחנך את הבת (כן משמע במלחמות לרמב"ן יומא פב א).

• ויש מפרשים שלדברי הכל יש חיוב לחנך את הבת, שכן מצינו בחינוך לעינוי יום הכפורים שאף בת בכלל (תוספות ישנים ותוספות הרא"ש יומא שם; כן משמע מתוספות נזיר כח ב ד"ה בנו), והוא הדין בהפרשה מאיסורים (כן משמע מרשב"א יבמות קיד א).

להלכה כתבו הפוסקים שחייב אדם לחנך את בתו במצוות (חיי אדם סו ב; שלחן ערוך הרב או"ח שמג ב; משנה ברורה שם סק"ב)^[27], וכן כתבו ראשונים שחייב אדם ללמד את בתו את פסקי ההלכות (ספר חסידים שיג, על פי סנהדרין צד ב; אגור ב, בשם הסמ"ג), ואין זה מצד תלמוד תורה, אלא כדי שתדע הדינים (ברית עולם לחיד"א על ספר חסידים שם)^[28].

בתפלות וברכות

קריאת שמע וברכותיה

האשה פטורה מקריאת שמע (משנה ברכות כ א; רמב"ם קריאת שמע ד א; טוש"ע או"ח ע א), ואף על פי שיש בה קבלת מלכות שמים, שמצות עשה שהזמן גרמא היא (גמ' שם ב).

וכן פטורות מברכות קריאת שמע (מגן אברהם ע סק"א), לא מפני שהן קשורות לקריאת שמע, שהרי אינן ברכת המצוות אלא כל ברכה נתקנה בפני עצמה על עניינה היחודי (שו"ת הרשב"א ח"א מז,סט,שיט; מאירי ברכות יא ב), אלא מפני שאף להן זמן קבוע (מגן אברהם שם).

אכן בברכות אמת ויציב והשכיבנו נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שהן חייבות בברכות אלו, מפני שיש סוברים שחיוב זכירת יציאת מצרים הוא מהתורה (ראה ערך זכירת יציאת מצרים), וזכירה זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, שהרי מצותה ביום ובלילה, וברכת אמת ויציב נתקנה לצאת ידי חובת מצוה זו (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם א; משנה ברורה שם סק"ב). ומכיוון שהן חייבות בברכת הגאולה, הרי הן חייבות לסמוך גאולה לתפלה, וחייבות בברכת השכיבנו שהיא גאולה אריכתא (שולחן ערך הרב שם; משנה ברורה שם).

• ויש אומרים שהן פטורות מברכות אלו, שמצות זכירת יציאת מצרים אינה מצוה בפני עצמה, אלא טפלה למצות קריאת שמע, שכל מצות הזכירה היא שבשעת קיום מצות קריאת שמע יקיים גם זכירת יציאת מצרים, לכן נשים פטורות מזכירה זו כמו שפטורות מקריאת שמע (בית יצחק או"ח יב), או ששתי מצוות נפרדות הן, ומצות הזכרה של יום אינה נוהגת בלילה, ושל לילה אינה נוהגת ביום, ואם לא הזכיר בלילה אינו צריך להזכיר הזכרה זו ביום, שכבר חלף ועבר זמנה, וכן של יום בלילה, לפיכך כל אחת מהן היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות מהן (שאגת אריה יב).

תפילה

האשה חייבת בתפילה (משנה ברכות כ א; רמב"ם תפלה א ב; טוש"ע או"ח קו א), ואף על פי שחיוב התפילה הוא בזמנים קבועים, ערב ובוקר וצהרים, והרי זו כמצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום חייבת, ומספר טעמים לדבר:

• לפי שהתפילה היא בקשת רחמים, ואף האשה צריכה לרחמים (גמ' שם ב, לגירסתנו).

• מכיון שאמרו: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו (ברכות כא א), הרי זה כמצות עשה שאין הזמן גרמא (רבנו יונה שם כו א).

• תפילה היא מצות עשה שאין הזמן גרמא, שעיקר מצות התפילה היא מן התורה (ראה בערך תפלה), ומן התורה אין לה זמן קבוע (רמב"ם תפלה שם; שו"ע שם)^[29].

תפילת מוסף

אף בתפילת מוסף חייבת האשה (שואל ומשיב תנינא ב נה; באר יצחק או"ח כ; עמודי אור ז; זרע אברהם ד כ), כיון שתפילת מוסף באה בשביל קדושת היום, ונשים חייבות בקידוש (ראה להלן), אם כן חייבות בכל מה שנתקן בשביל קדושת שבת ויום טוב (שואל ומשיב שם); ויש מהאחרונים שהסתפק בזה, כיון שתפילת מוסף היא מצוה דרבנן שהזמן גרמא, שהרי היא שבח לה' ולא בקשת רחמים (צל"ח ברכות כו א, על פי רבנו יונה שם)^[30].

ברכת המזון

האשה חייבת בברכת המזון, אלא שהדבר ספק אם היא חייבת מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן והרי זו מצות עשה שאין הזמן גרמא, או שאינה חייבת אלא מדרבנן (משנה ברכות כ ב, וגמ' שם; רמב"ם ברכות ה א; טוש"ע או"ח קפו א).

טעמי הספק:

• לפי שבברכת המזון נאמר: עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח י), והנקבות לא נטלו חלק בארץ (רש"י שם ד"ה או דרבנן).

• לפי שבברכת המזון צריכים להודות על ברית המילה ועל התורה, ונשים אינן חייבות בדברים הללו (תוספות שם ד"ה נשים).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין להכריע בספק, ולפיכך אין הנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם בברכת המזון, שמא אינן חייבות אלא מדרבנן, ומי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים (ראה בערך שומע כעונה) אלא אם כן אף האחרים לא נתחייבו לברך אלא מדרבנן (ראה בערך ברכת המזון. רמב"ם ברכות א,טז), וכן הלכה (טוש"ע או"ח קפו א).

• יש שהכריעו שנשים חייבות בברכת המזון מן התורה, ומוציאות לעולם את האנשים ידי חובתם (ראב"ד בהשגות למאור שם; מלחמות לרמב"ן שם, בשם רב האי גאון, ובדעת הרי"ף; רשב"א שם).

• ויש שהכריעו שנשים חייבות בברכת המזון רק מדרבנן (רבנו יונה שם; כן משמע מהרמב"ן ונימוקי יוסף בבא בתרא פא א).

לפי שאין הנשים חייבות בברית מילה ותלמוד תורה, יש אומרים שידלגו בברכת המזון על ההודאה עליהם (כלבו כה, בשם הראב"ד; רמ"א או"ח קפז ג); אך אין המנהג כן (מגן אברהם שם סק"ג; ערוך השלחן שם ט; משנה ברורה שם סק"ט), שהמילים נסובות על כלל ישראל השייך במילה ותורה (ערוך השלחן שם)^[31].

ברכת הגומל

• נהגו הנשים שלא לברך ברכת הגומל (מגן אברהם ריט, בפתיחה; ערוך השלחן שם ו; משנה ברורה שם ג; שערי אפרים ד נז), שאין ראוי להן לברך בפני עשרה, שכל כבודה בת מלך פנימה, ויש ראשונים הסוברים שברכת הגומל שלא בפני עשרה היא ברכה לבטלה (הלכות קטנות ב קסא; משנה ברורה ריט סק"ג)^[32].

• ויש שכתבו שהוא מנהג טעות, ובא לנשים מחמת המנהג לברך ברכת הגומל בשעת קריאת התורה (ערוך השלחן שם), וכתבו הפוסקים שמן הראוי שתברכנה הברכה (כנסת הגדולה ריט, הגהות בית יוסף; בן איש חי שנה א, פר' עקב סק"ה; חיי אדם סה ו; ערוך השלחן שם; משנה ברורה שם), בעשרה, גברים או נשים, ויכולה גם לברך כשהיא לעצמה (כנסת הגדולה שם)^[33].

• נהגו שיולדת מברכת ברכת הגומל (קצות השלחן סה סק"ו; שו"ת מנחת שלמה ב ד לא)^[34]; ויש הסבורים, שיולדת איננה מברכת כלל ברכת הגומל^[35].

קידוש

נשים חייבות בקידוש היום מן התורה, שנאמר: זָכוֹר (שמות כ ח) ונאמר: שָׁמוֹר (דברים ה יב) - כל שישנו בשמירה, היינו באיסור עשיית מלאכה, ישנו בזכירה, היינו בקידוש, הנלמד מ"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות שם. ראה בערך קדוש), והנשים שחייבות באיסור מלאכה - חייבות במצות קידוש (ברכות כ ב; רמב"ם עבודה זרה יב ג; טוש"ע או"ח רעא ב), ומוציאות את האנשים (שו"ע שם)^[36].

הבדלה

בנוגע לחיוב נשים בהבדלה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהן חייבות בהבדלה, אם מפני שהם סוברים שהבדלה מצותה מן התורה (ראה בערך הבדלה), ואם כן נשים חייבות, כשם שחייבות בקידוש, שהרי זכירה זו של הבדלה למדים מזכירה האמורה בקידוש (מגיד משנה שבת כט א, בדעת הרמב"ם; מאירי ברכות כ ב), או שחיובן נלמד מכתוב מיוחד: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (שמות כ ט-י), והואיל וחייבות בשמירת שבת צריכות להבדיל בין קודש לחול ובין שבת לששת ימי המעשה (ראבי"ה ברכות סב, בשם רבי אדא בירושלמי), או שהם סוברים שהבדלה חיובה מדרבנן, ומכל מקום נשים חייבות בה, לפי שחכמים תקנוה כעין קידוש (מגיד משנה שם; ריטב"א פסחים נד א).

• ויש סוברים שהן פטורות מהבדלה, לפי שהם סוברים שהבדלה חיובה מדרבנן ואין להקישה לשמירת השבת, והרי היא מצות עשה שהזמן גרמא (ארחות חיים הבדלה סח; בית יוסף או"ח רצו, בשמו).

אף הפוסקים נחלקו בדבר: יש מחייבים (שו"ע או"ח רצו ח, בסתם); ויש פוטרים (שו"ע שם, בשם יש מי שחולק)^[37].

ברכת התורה

נשים מברכות ברכת-התורה (שו"ע או"ח מז יד), ואף על פי שאינן חייבות בתלמוד תורה, ולא עוד אלא שכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִפְלוּת, מכל מקום בתורה שבכתב מותרות (ראה בערך תלמוד תורה), ועוד שחייבות הן ללמוד דינים הנוהגים בנשים (ראה לעיל), ועוד שחייבות בקריאת הקרבנות, כמו שחייבות בתפילה שכנגד קרבנות תקנום (שו"ת מהרי"ל החדשות מה ב; בית יוסף שם, בשמו).

מנין שבעה קרואים

מעיקר הדין נשים עולות למנין שבעה קרואים לספר תורה (מגילה כג א), וגם מברכות כשעולות לתורה (תוספות ראש השנה לג א ד"ה הא; רבנו מנוח על הרמב"ם תפלה יב יז^[38]; אור זרוע ח"ב רנו), ואף על פי שאינן חייבות בקריאה זו (תוספות שם), אלא שאמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור (מגילה שם; רמב"ם תפלה יב יז; טוש"ע או"ח רפב ג).

מנין לדבר שבקדושה

אשה אינה מצטרפת למנין עשרה של דבר שבקדושה [ראה ערכו] (טוש"ע או"ח נה א, ומשנה ברורה שם סק"ג)^[39].

הלל

נשים פטורות מקריאת הלל בימים שקוראים בהם את ההלל, לפי שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא (תוספות ברכות כ ב ד"ה בתפלה, וסוכה לח א ד"ה מי; מגן אברהם תכב סק"ה), מלבד הלל שקוראים בליל פסח, שחייבות כשם שחייבות בכל דיני הסדר (ראה לעיל).

קידוש לבנה

יש מהראשונים שמשמע מדבריו שנשים חייבות בקידוש לבנה (מאירי סנהדרין מב א, על פי הגמ' שם), ושכן היו נוהגות בזמן התלמוד (מאירי שם; ערוך השלחן או"ח תכו יד, על פי הגמ' שם^[40]), אכן האחרונים נחלקו בענין:

• יש אומרים שהן פטורות, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (מגן אברהם תכו ד"ה נשים פטורות; ערוך השלחן שם; משנה ברורה שם סק"א)^[41].

• ויש אומרים שהן חייבות, שקידוש לבנה אינה תלויה בזמן כי אם בגודל הלבנה, ומה שאין מברכים עליה במחצית השניה של החודש הוא מפני שהלבנה הולכת ומתקטנת, ולא מפני שאין הזמן ראוי (חכמת שלמה שם, והאלף לך שלמה או"ח קצג), והוא כמו הבאת בכורים (ראה לעיל. מנחת אשר בא טו ב).

ומכל מקום לא נהגו הנשים בברכה זו (של"ה שער האותיות ק ד"ה ומנהג יפה; מגן אברהם רצו ס"ק יא; שבות יעקב ב יא; ערוך השלחן או"ח תכו יד).

ברכת החמה

וכן לא נהגו הנשים לברך ברכת החמה (חתם סופר או"ח נו), ויש שכתב שאם רוצות יכולות לברך בלא שם ומלכות (כתב סופר או"ח לד).

ברכות השחר

בברכות השחר, במקום הברכה שלא עשני אשה, נהגו הנשים לברך שעשני כרצונו^[42] (טוש"ע או"ח מו ד; אבודרהם, סדר תפלות של חול), בשם ומלכות (כן משמע בשו"ע שם; לקוטי מהרי"ח ח"א לד ע"ב); ויש שלא נהגו בברכה זו (ערוך השלחן שם יא; פרי חדש שם), שלא נזכרה בתלמוד (פרי חדש שם); ויש שנהגו לאומרה ללא שם ומלכות (בן איש חי, שנה א וישב י).

מקרא בכורים

הנשים פטורות ממקרא בכורים, אף על פי שהן חייבות בהבאתם (ראה לעיל), לפי שאינן יכולות לומר: הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' (דברים כו י. ספרי כי תבא שא; בכורים א ה; רמב"ם בכורים ד ב), שהרי לא נטלו חלק בארץ (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם).

וידוי מעשר

נשים, יש מן הראשונים הסוברים שנשים אינן חייבות בוידוי מעשר (חינוך תרז), ופירשו אחרונים טעמם אם מפני שלא נטלו הנשים חלק בארץ, או מפני שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא (מנחת חינוך שם); ויש שכתבו שלא נתמעטו נשים מוידוי, שאף על פי שלא נטלו בעצמן חלק בארץ, מכל מקום על ידי ירושה יש להן חלק כבנות צלפחד (פסקי הר"א מלונדריש למעשר שני).

במקדש

כל המצוות הנוהגות בעבודת הקרבנות במקדש, כגון סמיכה וקמיצה, מלבד שחיטה, בין שנוהגות בישראל ובין שאינן נוהגות אלא בכהנים, אינן נוהגות בנשים (משנה קידושין לו א), ולימודים מיוחדים לכל אחד מהם (גמ' שם)^[43].

נסכים

קרבן של אשה טעון נסכים, כקרבן של איש (ספרי שלח קז), ואף על פי שלגבי נסכים נאמר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר טו ב. מלבי"ם שם), מכל מקום מהכתוב שם: וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב (שם ד) - כל מקריב שהוא, אנו למדים שאף האשה בכלל (ספרי שם).

עור עולת האשה

העור של עולת האשה הוא לכהנים, כמו העור של עולת איש, ואף על פי שבכתוב נאמר: עֹלַת אִישׁ (ויקרא ז ח), מכל מקום מהמילה: הָעֹלָה (שם), שהוא מיותר, למדנו לרבות אף עולת אשה (זבחים קג א, ורש"י ד"ה העולה).

אכילה בטומאה

אשה טמאה אסורה לאכול בקדשים כאיש, ואף על פי שנאמר באיסור זה: אִישׁ (ויקרא כב ג), מכל מקום מהכתוב שם: מִכָּל זַרְעֲכֶם (שם) אנו למדים שאף האשה בכלל (תורת כהנים אמור פרשה ד ד).

עבודה בבמה

בבמה כשרה אף האשה לעבודה, כיון שאין צריך שם כהן, ואף הזר כשר (תורת כהנים אחרי פרק ט ז)^[44].

בבנין בית המקדש

בבנין בית המקדש חייבות אף הנשים, כמו במשכן שהיה במדבר (רמב"ם בית הבחירה א יב), שנאמר: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים וגו' וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ (שמות לה כב,כה. כסף משנה שם).

במחצית השקל

הנשים פטורות ממצות מחצית השקל לקרבנות צבור (שקלים א ג; רמב"ם שקלים א ז), שנאמר בשקלים: אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ (שמות ל יב) - איש ולא אשה (ברטנורא שם).

בראיה בעזרה

הנשים פטורות ממצות ראית פנים בעזרה ביום טוב ומהבאת עולת ראיה (משנה חגיגה ב א; רמב"ם חגיגה א א, ב א, וג ב), שנאמר: זְכוּרְךָ (שמות כג יז), למעט את הנשים (מכילתא משפטים כספא כ; ירושלמי חגיגה א א)^[45].

בשלמי שמחה

אף שאשה פטורה מהראיה בעזרה ביום טוב, מכל מקום אם עלתה, נחלקו ראשונים אם חייבת בהבאת שלמי שמחה: יש מחייבים (כן משמע משאלת רבי יוסי בירושלמי חגיגה א א; רמב"ם חגיגה א א); ויש פוטרים (תוספות קידושין לד ב ד"ה אשה, בשם רבנו תם, בדעת אביי שם).

בשלמי חגיגה

הנשים פטורות ממצות הקרבת שלמי חגיגה ביום טוב (חגיגה ו ב; רמב"ם חגיגה א א), כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (כסף משנה שם).

שלא להטמא ברגל

ראשונים כתבו שכפי האיש אף האשה מוזהרת שלא להטמא ברגל (רש"י יבמות כט ב ד"ה ולא מיטמאת; תוספות שם ד"ה לא, בפירוש הראשון; ריטב"א כתובות נג א, בשם יש מפרשים).

קיומה במצוות שפטורה

נשים הרוצות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, כגון סמיכה על קרבן וישיבה בסוכה, נחלקו תנאים בדבר: יש אומרים שהרשות בידיהן לעשות כן (רבי יוסי ורבי שמעון בתורת כהנים ויקרא נדבה פרשה ב ב, ובעירובין צו ב); ויש אומרים שהן אסורות לקיים המצוות (תנא קמא בתורת כהנים שם, ומבואר בעירובין שם שסתם ספרא רבי יהודה; רבי יהודה ורבי מאיר בעירובין שם).

בביאור דעת האוסרים נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאוסרים לקיים כל מצוה, לפי שסוברים שעוברות על בל-תוסיף (כן משמע ברש"י שם ד"ה נשים סומכות רשות, השני)^[46].

• ויש מפרשים שאוסרים לקיים מצוה כזו שאם יעשו אותה יש חשש של קלקול או זלזול במצוה, אבל ברוב המצוות, כגון ישיבה בסוכה ונטילת לולב, הכל מודים שמותרות (ראב"ד לתורת כהנים שם)^[47].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה המתירה (תוספות שם א ד"ה דילמא, וראש השנה לג א ד"ה הא, בשם רבנו תם; רמב"ם ציצית ג ט; רא"ש ראש השנה ד ז; ר"ן שם), וכן הלכה (שו"ע או"ח תקפט ו; רמ"א שם יז ב)^[48]; ויש פוסקים כדעה האוסרת לפי הדעה השניה בפירושה (ראב"ד לתורת כהנים שם).

ברכה על מצוות אלו

אף להלכה שהנשים מותרות לקיים כל המצוות שהן פטורות מהן, נחלקו ראשונים אם מברכות על מצוות אלו:

• יש מתירים (תוספות עירובין שם, בשם רבנו תם; רא"ש ור"ן ראש השנה שם; שו"ת הרשב"א א קכג; טור או"ח תקפט), שהרי נוטלות עליהן שכר כמו שאמרו: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (בבא קמא פז א), הרי שאף מי שאינו מצווה נוטל שכר, אלא שהמצווה שכרו גדול יותר, ולפיכך בכלל מצוה הן ורשאות לברך (ר"ן שם).

• ויש אוסרים, שאיך יאמרו "אשר קדשנו וכו' וצונו" והן אינן מצוות (הגהות מימוניות ציצית ג ט, בשם תשובת רש"י; רמב"ם שם, וסוכה ו יג; סמ"ג עשין מב), ולא עוד אלא שיש אומרים שהמברכות עוברות אף משום בל-תוסיף, שכיון שברכו גילו דעתן שעושות לשם חובה (שבלי הלקט השלם רצה, בשם רבינו ישעיה), אבל ברכה שאין בה "וצונו", אף על פי שאשה פטורה מלברך, רשאית היא לברך אם רוצה, אף לדעה זו (רא"ש קידושין א מט).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש מתירים לאשה לברך (רמ"א או"ח יז ב, ושם תקפט ו); ויש אוסרים (שו"ע תקפט שם).

בהבדלה

ומכל מקום גם המתירים, נחלקו בנוגע להבדלה, לשיטה שהאשה פטורה ממנה (ראה לעיל):

• יש מתירים להן להבדיל, שגם על הצד שפטורות מהבדלה אין איסור בדבר אם יבדילו ויברכו (ב"ח רצו ח), או לפי שאין אומרים בה "וצונו" הכל מודים שאין איסור בדבר (מגן אברהם שם ס"ק יא, בדעת הרא"ש קידושין א מט).

• ויש אוסרים (רמ"א שם) וסוברים שאם אין שם איש, יאמרו הנשים "המבדיל בין קודש לחול" ללא שם ומלכות ויעשו מלאכה (רמ"א או"ח רצט י), שסוברים שחיוב הבדלה מדרבנן, ומכיון שאף חיוב הגברים מדרבנן וחיוב הנשים תלוי במחלוקת הפוסקים (ראה לעיל) אל להן לברך (ט"ז שם סק"ז), או שבמצוה שיש בה עשיה רשאית לעשות המצוה ולברך, אבל בדבר שאין בה אלא הברכה בלבד, כגון בהבדלה, אינה רשאית (מגן אברהם שם).

בממונות ונפשות

בכל דיני ממונות אשה שוה לאיש (קידושין לה א; רמב"ם גנבה א ז, ושכירות ב ו; טוש"ע חו"מ שב א, ושם שמט א)^[49].

• שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א) - השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה (קידושין שם).

• או שמהכתוב בשור המועד: וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה (שם כט) למדנו לכל הנזיקין שאשה שוה לאיש (מכילתא משפטים נזיקין ו).

גנבה

אחד האיש אחד האשה שגנבו חייבים לשלם (שו"ע חו"מ שמט א), ואף על פי שנאמר "איש": כִּי יִגְנֹב אִישׁ (שמות כא לז), הרי נאמר: יְשַׁלֵּם (שם), בין איש ובין אשה (מכילתא דרשב"י שם), ולא נאמר איש אלא לענין שלמטה: האיש נמכר בגנבתו ולא האשה (מכילתא דרשב"י שם), או שנאמר למעט את הקטן (סמ"ע שם סק"א).

עבדות

מספר הבדלים ישנם בין אנשים לנשים לענין עבדות:

• האיש נמכר על ידי בית דין לעבד-עברי בגנבתו, ואין האשה נמכרת בגנבתה (משנה סוטה כג א; רמב"ם גנבה ג יב, ועבדים א ב), שנאמר: וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמות כב ב) - ולא בגנבתה (סוטה שם ב; רמב"ם גנבה שם), או שנאמר: כִּי יִגְנֹב אִישׁ (שמות כא לז), האיש נמכר בגנבתו ולא האשה (מכילתא דרשב"י שם).

• האיש מוכר את עצמו לעבד עברי, ואין האשה מוכרת את עצמה לאמה (מכילתא משפטים נזיקין ג; רמב"ם עבדים שם)^[50].

• האשה כשהיא קטנה נמכרת על ידי אביה לשפחה, ואין האיש נמכר על ידי אביו, שנאמר: וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה (שמות כא ז) - מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו (מכילתא שם).

• האיש נמכר ונשנה, ואין האשה נמכרת ונשנית, שאם מכרה אביה פעם אחת לשפחה לא יוכל למכרה פעם שניה (ראה בערך אמה העבריה).

• האיש נרצע, ואין האשה נרצעת (תוספתא סוטה (ליברמן) ב ט), שנאמר ברציעה: וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד (שמות כא ה) - עבד ולא אמה (קידושין יז ב)^[51].

• אין האשה קונה עבד עברי (תוספתא שם; ברייתא בבא מציעא עא א; רמב"ם עבדים א ב), כיון שהוא מתייחד עמה (רש"י שם ד"ה לאו). ומכל מקום אם קנתה עבד עברי חייבת במצות הענקה (חינוך תפב).

• בעבד-כנעני נחלקו תנאים: יש אוסרים (תנא קמא בברייתא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם); ויש מתירים, שסוברים שהאשה מחזיקה עבד עברי לצנוע שלא יגלה אם יקלקלו יחד, מה שאין כן עבד כנעני שמוחזק בעיניה לפרוץ, ומתיראה להפקיר עצמה לו (רבן שמעון בן גמליאל בברייתא שם, לפי הגמ' שם, ורש"י ד"ה צניע לה, הראשון, וד"ה פריץ לה).

חיוב מיתה על הריגת אשה וגנבתה

כל מי שחייב מיתה על חברו, שרצח אותו, חייב על האשה כמו על האיש, שנאמר בשור המועד: וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה (שמות כא כט) - השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה (קידושין לה א).

ואפילו בגונב נפש ומכרו, שנאמר בו: וְגֹנֵב אִישׁ (שם טז), הוא הדין שחייב מיתה אם גנב את האשה (סנהדרין פה ב; רמב"ם גנבה ט ו), שנאמר: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ (דברים כד ז) - אחד הגונב את האיש, ואחד הגונב את האשה (סנהדרין שם).

מיתת אשה בבית דין

כשאשה חייבת מיתה דנים אותה באחת מארבע-המיתות (רמב"ם סנהדרין יד ה), שהרי זה בכלל מה שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (כסף משנה שם), ובכמה מקומות מפורש בתורה חיוב מיתת בית דין אף על האשה, כגון בעריות: מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ י, ושם יא-יד, ודברים כב כב-כד).

בן סורר ומורה

אין האשה נידונית כבן-סורר-ומורה, שנאמר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (דברים כא יח) - בן ולא בת (משנה סנהדרין סח ב; רמב"ם ממרים ז יא)^[52].

צורת סקילתה

האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה (סתם משנה בסוטה כג א, וחכמים במשנה סנהדרין מד ב), שנאמר: וְרָגְמוּ אֹתוֹ (ויקרא כד יד), ואי אפשר לומר ש"אותו" בא למעט שאין האשה נסקלת כלל, שהרי נאמר: וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא וגו' וּסְקַלְתָּם (דברים יז ה), אלא אותו בלא כסותו, ולא אותה בלא כסותה (גמ' סוטה שם ב, וסנהדרין מה א)^[53].

תליה לאחר סקילה

האיש אחר שנסקל נתלה על עץ, ואין האשה נתלית (סתם משנה בסוטה כג א, וחכמים במשנה סנהדרין מה ב), שנאמר: וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ (דברים כא כב) - אותו ולא אותה (סוטה שם ב), או לפי שנאמר שם: וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא (דברים שם) - איש ולא אשה (סנהדרין מו א)^[54].

מלקות

כשם שהאיש שעבר על לא תעשה שיש בו מלקות, לוקה, כך האשה לוקה (משנה מכות כב ב; רמב"ם איסורי ביאה א ח,יג ועוד), אם היא מוזהרת עליו, שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (במדבר ה ו) - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קידושין לה א), ומלקיות עונשים הם (רש"י שם ד"ה לכל עונשין).

לענין המתחיל ללקות ונתקלקל מכח ההכאה, שאין מכין אותו יותר (ראה בערך מלקות), יש מהתנאים הסובר שהאיש קלקולו רק ברעי, והאשה קלקולה אף במי רגלים (רבי יהודה במשנה מכות כב ב), ואין הלכה כמותו, אלא בין האיש בין האשה נפטרים ממלקות אם יצא מהם רעי או מי רגלים (רמב"ם סנהדרין יז ה).

הזמנה לדין

אשה שהזמינוה לדין, כיון שהיא מצויה בעיר, אם לא באה בהזמנה ראשונה, מורדת היא ושלשה זמנים שאמרו (ראה ערך הזמנה) הם לאיש שאינו מצוי בעיר (בבא קמא קיג א).

בנאמנות

אשה פסולה לעדות^[55] (ספרי שופטים קצ; שבועות ל א; ירושלמי שבועות ד א; רמב"ם עדות ט א; טוש"ע חו"מ לה יד), ומספר לימודים לדבר:

• נאמר לגבי בעלי-הדין: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (דברים יט יז), ונאמר לגבי העדים: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים (שם טו), מה כאן אנשים ולא נשים, אף להלן אנשים ולא נשים (ספרי שם; ירושלמי שם).

• הכתוב: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (שם יז) מדבר על עדים (גמ' שם).

• הכתוב: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים (דברים יז ו) הוא בלשון זכר (רמב"ם שם).

באיסורים

במה דברים אמורים במקום שצריכים שני עדים כשרים להעיד, כגון בדיני ממונות ובדיני נפשות ובדבר שבערוה; אבל באיסורים, שעד אחד נאמן (ראה בערך עד אחד) אף האשה נאמנת^[56], שנאמר בזבה: וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא טו כח) - לה לעצמה, מכאן לנדה שסופרת לעצמה והבעל סומך עליה (כתובות עב א), ומכאן למדנו עיקר הדין שעד אחד נאמן באיסורים (תוספות גיטין ב ב ד"ה עד אחד)^[57].

בתיקון איסורים

האשה נאמנת לומר שתיקנה את האיסור, אם הדבר היה בידה לתקנו, ולכן נאמנת על הפרשת חלה ומעשר, ועל נקור הבשר וכדומה (תוספות פסחים ד ב ד"ה הימנוהו, על פי כתובות עב א; רמ"א יו"ד קכז ג)^[58].

אבל בדבר שיש בו טורח מרובה לתקנו, אין האשה נאמנת אפילו כשהיה בידה לתקן, לפי שהנשים עצלניות הן (תוספות שם, על פי ירושלמי פסחים א א; ים של שלמה חולין א ב; ש"ך יו"ד קכז סק"ל)^[59], ולכן אינן נאמנות על ניקור חלק האחוריים של בהמה לפי שיש בו טורח מרובה, ולא אמרו שנאמנות על הניקור אלא על חלק הפנים של הבהמה (ים של שלמה שם; ש"ך שם)^[60]; ויש מהראשונים החולק וסובר שנשים נאמנות בדבר שיש בו טורח מרובה, שלא אמרו שהנשים עצלניות הן ואינן טורחות בבדיקה, אלא אדרבה הן עצלניות ועושות מלאכתן במתון ואינן טרודות בעסקים אחרים ובדיקתן בדיקה מדוקדקת ביותר (מאירי פסחים ד ב).

אף בדבר שיש בו ספק שמא אין כאן איסור, או שיש מקום לצדד שהוא מותר, אין האשה נאמנת על תיקונו, לפי שהיא מורה היתר בדבר מחמת קלות דעתה (סמ"ג עשין לט; ים של שלמה שם; רמ"א יו"ד קכז ג).

באיסור דרבנן נאמנות לומר שתיקנו, אפילו כשיש בו טורח מרובה, וגם יש ספק אם יש כאן איסור (תוספות שם, על פי גמ' שם)^[61].

נאמנויות נוספות של אשה

יש דברים נוספים שבהם נאמנת אשה:

• להעיד שמת פלוני בשביל להתיר את אשתו להינשא (משנה יבמות קכב א).

• להעיד בסוטה שנסתרה שהיא נטמאת, ואין משקין אותה מים המאררים (משנה סוטה לא א).

• להעיד בעגלה ערופה שראתה את הרוצח, ואין עורפים את העגלה (משנה סוטה מז א; רמב"ם רוצח ט יב).

• להעיד על שבויה שלא נטמאה בשביל להתירה לכהן (משנה כתובות כז א).

• להעיד על גזל של דרבנן, היינו דבר שכל קניינו של אדם בו אינו אלא מדבריהם, כשהיא מסיחה לפי תומה (בבא קמא קיד ב; רמב"ם גזלה ו טו).

• להעיד עדות שאינה אלא גילוי מילתא, כגון להעיד שפלוני הוא אחיו של פלוני וזו יבמתו שתחלוץ לו (יבמות לט ב; רמב"ם יבום ד לא; טוש"ע אה"ע קסט ח), שדבר העשוי להיגלות הוא ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא על פי העד (רמב"ם שם).

טביעות עין

נחלקו אחרונים אם סומכים על טביעות עין של האשה באיסורי תורה:

• יש אומרים שלעולם אשה נאמנת בטביעות עין (נודע ביהודה תנינא אה"ע סא; חקרי לב אה"ע יב; מחנה חיים ח"א נו).

• ויש מי שאומר שכשם שאין נאמנת על תיקון איסורים במקום ספק, לפי שהיא מורה היתר בדבר מחמת קלות דעתה (ראה לעיל), כך אינה נאמנת בטביעות עין באיסור תורה, שאנו חוששים שמא תטעה בדמיונה, אבל בספק איסור דרבנן נאמנת כיון שמהתורה נאמנת אף בלא טביעות עין (תבואות שור יו"ד סג, בסופו), וכן נאמנת אף באיסורי תורה כשהדבר ברור שראתה היטב את הדבר והיא מכירתו (כתב סופר אה"ע לא, לדעה זו).

נאמנות חיה

נשים שילדו בבית אחד, אשת כהן ואשת לוי ואשת נתין ואשת ממזר, נאמנת החיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר, כל זמן שלא יצא ערעור על ולד אחד מהם שהוא מהפסולים (קידושין עג ב, ורש"י ד"ה זה כהן; רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טוש"ע אה"ע ד לה), ולא מן הדין היא נאמנת, אלא מתקנת חכמים, לפי שעל הרוב אי אפשר לדעת בענין אחר (ר"ן שם), וכן נאמנת החיה לומר זה בכור, כשילדה האשה תאומים, אלא שבזה אינה נאמנת אלא לאלתר דוקא (קידושין עד א; רמב"ם נחלות ב יד; טוש"ע חו"מ רעז יב).

במקום שאין רגילות לעדות גברים

תקנת קדמונים היא, שבכל מקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים בנוגע לעדות על המקומות שבבית הכנסת, או בעדות לאלמנה על הבגדים שלבשה בחיי הבעל, שאין אנשים רגילים להסתכל בבגדי נשים, וכיוצא בזה, נשים נאמנות להעיד (תרומת הדשן שנג, על פי קידושין עג ב; רמ"א חו"מ לה יד, בשם יש אומרים).

כשמכחישות עד אחד

במקום שהנשים נאמנות, כשהן מכחישות לעד אחד כשר, נחלקו בדבר:

• יש סוברים שהולכים אחר רוב דעות (לשון ראשונה ביבמות פח ב).

• ויש סוברים שמאה נשים כאיש אחד הן, ולכן פוסקים הדין כעד נגד עד, בכל מקום לפי ענינו (לשון שניה בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם סוטה א יח, ורוצח ט טז; טוש"ע אה"ע יז לז).

בהתמנות

מלכות

אין מעמידים אשה במלכות, שנאמר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו) - מלך ולא מלכה (ספרי שופטים קנז; רמב"ם מלכים א ה), ואמרו: אוי לעולם כאשר נשים שולטות בו (זוהר ח"ג יט א).

נחלקו אחרונים באשה שירשה מלוכה:

• יש אומרים שאין ירושת המלכות אלא לבנים הזכרים (כן משמע ברמב"ם שם ז; בית יצחק יו"ד סט-ע; הערות הר"י פערלא לחינוך תצז; משפט המלוכה מלכים א ה), ויש מי שדייק בספרי כן (האשה על פי תורת ישראל, עמ' צג במהדורת תשמ"ח).

• ויש אומרים שלא נאמר האיסור אלא למנותה, אבל אם ירשה המלוכה, אין איסור להותירה על כנה (דברי יוסף (קאנוויץ) יז; מים חיים (הלוי) ח"א ע).

• ויש שהסתפקו בזה (מנחת חינוך תצז ב).

מינויי שררה

וכן לכל מינויי שררות שבישראל אין ממנים את האשה (רמב"ם מלכים א ה), שנאמר: לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים יז טו) - איש ולא אשה, מכאן שאין ממנים אשה פרנסה על הצבור (ספרי שופטים קנז; פסיקתא זוטרתא שופטים כז ב); ויש מהאחרונים שלמד בדעת ראשונים שחולקים על דין זה וסוברים שממנים אותה (אגרות משה יו"ד ב מד, בדעת רש"י, תוספות, חינוך ור"ן).

אכן כתבו אחרונים שאם אין הראוי להתמנות לשררה זו אלא אשה, מותר למנותה (משפט המלוכה מלכים א ד-ה, על פי ריב"א על התורה שמות כא א ד"ה לפניהם; בנין אב א סא).

ויש מהאחרונים שכתב שיחידים או צבור מוגדר יכולים לקבל עליהם אשה, אבל לא כלל האומה (הרב מרדכי אליהו בתחומין ז עמ' 519).

בחירת אשה לבית נבחרים

הנבחרים בדרך הבחירות הנהוגה בימינו, שהוא לזמן מסוים, ואין הבנים יורשים זכות האבות, אין בהם דין שררה שהתורה דנה עליה, שאינם אלא באי כח הצבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הצבור (עמוד הימיני יב ה); ומכל מקום יש שכתבו שאין זה מן הראוי שבהנהגה ציבורית יהיה ערבוב בין המינים (אגרות הראיה ד תתקפ).

לדון

לדעת הירושלמי אשה פסולה לדון, משום שלמדנו מהכתוב: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה (במדבר יא כו), והם היו סנהדרין (ירושלמי סנהדרין ג ט), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ ז ד), ואמרו: אוי לדור שאין בו מי שידון לעם אלא אשה (זוהר ח"ג יט א).

ונחלקו ראשונים בדעת הבבלי:

• יש סוברים שאף לדעתו אשה פסולה, שכל הכשר לדון כשר להעיד (משנה נדה מט ב), ואשה פסולה להעיד (ראה לעיל), וממילא אי אפשר שתהיה כשרה לדון (תוספות בבא קמא טו א ד"ה אשר, בשאלה; תוספות נדה נ א ד"ה כל, בתירוץ השני).

• ויש סוברים שאשה כשרה לדון לעולם, כדרך שדבורה היתה שופטת^[62], שכשלמדנו מ"אשר תשים לפניהם" שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה (ראה לעיל) אף דיינים בכלל, ולא אמרו שכל הכשר לדון כשר להעיד אלא באיש הכשר לדון, אבל אשה כשרה לדון ופסולה להעיד (תוספות בבא קמא שם, בתירוץ, ותוספות נדה שם, בתירוץ הראשון; חינוך עז, בשם קצת מפרשים; ריטב"א קידושין לה א; רשב"א בבא קמא טו א, בתירוץ ראשון).

להורות

אשה חכמה הראויה להוראה, יכולה להורות הדינים (חינוך קנב; ברכי יוסף חו"מ ז ס"ק יב).

אפוטרופוס

אין בית דין ממנים לאפוטרופוס את האשה, שאין דרכה לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים (גיטין נב א, ורש"י ד"ה נשים) והיא אינה זריזה להשתדל בתקנתן של נכסים (רשב"א שם). אכן אבי היתומים יכול למנות לאפוטרופוס גם אשה (ברייתא גיטין נב א; רמב"ם נחלות י ו; טוש"ע חו"מ רצ א), שיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה (סמ"ע שם סק"ב), ואין חושבים אותה כמפסיד נכסי היתומים שבית דין מסלקים אותו, לפי שהפסד זה כבר היה ניכר וידוע לאבי היתומים וסבר וקיבל (רשב"א ור"ן וריטב"א שם).

בקדימה

דברים שהאשה קודמת בהם

האשה קודמת לאיש במספר דברים:

• איש ואשה שבאו לשאול מזון או כסות, האשה קודמת לאיש (משנה הוריות יג א; תוספתא כתובות (ליברמן) ו ח; כתובות סז א; רמב"ם מתנות עניים ח טו; טוש"ע יו"ד רנא ח), לפי שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, והאשה אין דרכה לחזור (תוספתא שם; רמב"ם שם), ובושתה מרובה (רמב"ם שם).

• יתום ויתומה שבאו להינשא, משיאים את היתומה ואחר כך משיאים את היתום, שבושתה של אשה מרובה משל איש (תוספתא כתובות שם; גמ' שם ב; רמב"ם שם טז; טוש"ע שם).

• איש ואשה שבאו לקבל מעשר-עני, נותנים לאשה תחילה ופוטרים אותה מיד, ואחר כך נותנים לאיש (יבמות ק א; רמב"ם שם ו יג), משום זילותה של האשה (יבמות שם).

• איש ואשה שמתו, מוציאים קודם לקבורה את האשה, לפי שהאשה קרובה לניוול (שמחות יא; טוש"ע יו"ד שנד א), ששופעת זיבה (פרישה שם סק"ב).

• איש ואשה שבאו לדין, זה תובע בעל דינו וזו תובעת בעל דינה, מקדימים דין האשה לדין האיש (יבמות ק א, ורש"י ד"ה גברא; רמב"ם סנהדרין כא ו; טוש"ע חו"מ טו ב), משום זילותה של האשה (יבמות שם), שבושת האשה מרובה משל איש (רמב"ם שם).

דברים שהאיש קודם בהם

להחיות - כגון להציל מטביעה בנהר וכיוצא (בית יוסף יו"ד רנא) - ולהשבת אבדה, האיש קודם (משנה הוריות יג א; תוס' נזיר מז ב ד"ה והתניא; רמ"א יו"ד רנב ח, וט"ז שם סק"ו; ש"ך יו"ד רנא סקי"א; תוספות יום טוב ומלאכת שלמה על משנה הוריות ג ז; באר שבע על הוריות שם), שהאיש מקודש יותר, שחייב בכל המצוות (הוריות שם, ופירוש המשניות לרמב"ם שם)^[63].

ויש שסייגו דין זה:

• הרבה פוסקים השמיטו דין זה כליל (הרמב"ם והטור).

• יש מרבני דורנו הסבורים שדיני קדימות האיש לאשה להחיותם במצבי פקוח נפש נוהג גם בימינו (שו"ת שבט הלוי י קסז א); ויש שכתבו שמנהג העולם בימינו אינו כן, ולא ראינו מי שנוהג כך (נשמת אברהם מהדורה שניה ב רנא סק"א; אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה ו טור 624)^[64].

• יש שכתבו שאין הכונה להחיות ממש ולהציל מפיקוח נפש, שבזה האיש והאשה שוים, אלא הכונה להחיותו במזון (מאירי הוריות יג א; עיון יעקב על עין יעקב הוריות שם; החיד"א בשער יוסף על הוריות שם; פני משה ומראה הפנים ירושלמי הוריות ג ד; צפנת פענח על רמב"ם מתנות עניים ח טו; שו"ת ציץ אליעזר יח א ה)^[65].

• יש מהפוסקים שנראה מדבריו שקדימות האיש להחיות אינה כי אם במקרה שנשבו וחפצים להטביע עצמם כדי שלא יבואו עליהם, שאז הצלת האיש קודמת שהוא עושה זה מתוך צער גדול יותר מן האשה (ראה להלן), וראוי להצילו יותר (לבוש יו"ד רנב ח. וראה בברכי יוסף שם, שתמה על פירוש זה).

• יש מהמפרשים שפירש, שלא אמרו האיש קודם לאשה באבדה אלא באין בידו להשיב אלא אבדה אחת, אבל אם יש בידו להשיב את שתיהן, ואין בהקדמה שום זכות וריוח, ואין בדבר אלא ענין של כבוד, אין עדיפות בזה לאחד על השני (חזון יחזקאל בבא מציעא ב יג).

פדיה משבי

האשה קודמת לאיש לפדותה מבית השבי, ואם שניהם עומדים לעברה, שרגילים במשכב זכור, האיש קודם לפדות, שאין דרכו בכך (משנה הוריות יג א; רמב"ם מתנות עניים ח טו; טוש"ע יו"ד רנב ח).

דינים מיוחדים לאשה

מצוות שנמסרו ביחוד לנשים

שלש מצות נמסרו ביחוד לנשים: נדה^[66], חלה^[67], והדלקת הנר בשבת^[68] (ירושלמי שבת ב ו; בראשית רבה יז ח; תנחומא נח א), שבנדה האשה היא הבודקת וסופרת (קרבן העדה שם), וחלה והדלקת הנר, אף על פי שהאנשים חייבים כנשים, מכל מקום נתייחדו המצוות לנשים, ועיקר המצוה מוטלת עליהן (יפה מראה שם).

זבה

טומאת הזבה (ראה ערכה) שונה מטומאת הזב (ראה ערכו), שהזב אינו מיטמא באונס ומיטמא אם ראה שלש ראיות ביום אחד, והזבה מיטמאה באונס ואינה מיטמאה בראיות אלא בשלשה ימים רצופים (כריתות ח ב).

זכויות בבנים

אין לאשה הזכויות שיש לאיש על בניו בנוגע לדברים הבאים:

• הדרת בנה הקטן בנזיר (משנה נזיר כח ב), ונחלקו אמוראים: יש סוברים שזו הלכה למשה מסיני (רבי יוחנן בגמ' שם); ויש סוברים שהדרת הבן בנזיר הוא משום מצות חינוך, והאשה אינה חייבת לחנך את בנה במצוות (רבי יוסי ברבי חנינא שם).

• מכירת בתה לאמה העבריה, שנאמר: וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ (שמות כא ז) - איש ולא אשה (מכילתא משפטים נזיקין ג).

• קידושי בתה קטנה ונערה (משנה סוטה כג א), שדין זה נלמד מיכולת האב למכור את בתו לאמה (ראה בערך אב א)^[69].

• זכייה במציאתה של בתה (תוספתא סוטה (ליברמן) ב ז), שדין זה נלמד מיכולת האב למכור את בתו לאמה (ראה בערך אב א).

• זכייה במעשה ידיה של בתה (תוספתא שם), שדין זה נלמד מהתורה רק לגבי האב, או שהוא מדרבנן, אך תקנתו שייכת רק באב (ראה בערך אב א).

נזירות אביה שמת

האיש מגלח על נזירות אביו, שאם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת, והיה בנו נזיר, כשמגלח ביום מלאת נזרו (ראה בערך תגלחת נזיר) מביא קרבנות שהפריש אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה (משנה נזיר ל א, וסוטה כג א; רמב"ם נזירות ח טו), והלכה למשה מסיני היא זו (גמ' סוטה שם ב; רמב"ם שם).

מצורעת

האיש כשהוא מצורע, פורע את ראשו ופורם את בגדיו (ראה בערך מצורע), ואין האשה פורעת ופורמת (תורת כהנים תזריע פרק יב א; משנה סוטה כג א; רמב"ם טומאת צרעת י ח), ולא עוטה על שפם (רמב"ם שם), שנאמר: אִישׁ צָרוּעַ הוּא (ויקרא יג מד), ואי אפשר לומר ש"איש" בא למעט אשה מדיני טומאת צרעת בכלל, שהרי נאמר: וְהַצָּרוּעַ (שם מה) - לרבות את האשה, אם כן מה תלמוד לומר איש, למעט את האשה מפריעה ופרימה (תורת כהנים שם, לגירסת רבנו הלל^[70]; גמ' סוטה שם ב), ומעטיית שפם האמורות באותו מקרא (כסף משנה שם).

מצורע אסור בתשמיש המטה, ואין המצורעת אסורה (כריתות ח ב; רמב"ם טומאת צרעת יא א), שנאמר: וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא יד ח) - ולא מחוץ לאהלה (כריתות שם).

פדיון מעשר שני

אשה הפודה מעשר-שני שלה אינה מוסיפה חומש, כדרך שהאיש מוסיף, שנאמר: וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו: (ויקרא כז לא) - איש ולא אשה (קידושין כד א, לפי תוספות שם ד"ה ה"ג, בשם רבנו תם; רמב"ם מעשר שני ה ב)^[71], ומכל מקום יכולה לפדות מעשר שני, אף שנאמר בו "איש", שכפל הלשון "גָּאֹל יִגְאַל" בא לרבות את האשה (תורת כהנים בחוקותי פרק יב י, לפי ר"ש שם ותוספות שם)^[72].

ערכין

המעריך את האדם, שנותן להקדש הדמים הקצובים בתורה לפי שנותיו של הנערך (ויקרא כז), ערך האשה הוא פחות מערך האיש (ראה בערך ערכין).

קנין חצר

יש סוברים שהבדל יש בין אשה לאיש בנוגע לקנין חצר, שהקטנה יש לה חצר כדרך שמצינו בגט אשה שהיא מתגרשת על ידי גט שנתנו לחצרה, והקטן אין לו חצר (ראה בערך חצר).

חלק בארץ

נשים לא נטלו חלק בארץ, שנאמר: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ (במדבר כו נד), יצאו נשים שאינם בכלל איש (ספרי קרח קיט ופנחס קלב, ורבנו הלל קרח שם).

שתיית חלב אשה

מדין תורה מותר לשתות מחלב אשה, שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ וגו' אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא (ויקרא יא ד), זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתם (תורת כהנים שמיני פרק ד ד; כתובות ס א).

אכן חכמים גזרו שלא ישתה גדול החלב מדדי האשה, - שמא יבואו להחליפו בבהמה טמאה ולחשוב שחלבה מותר (רא"ש שם ה יט) - והתירו רק כשפירש החלב לתוך כלי (כתובות שם, ורש"י ד"ה הא דפריש; רמב"ם מאכלות אסורות ג ד; טוש"ע יו"ד פא ז). וגדול שינק מדדי אשה חייב מכת מרדות (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שעבר על דברי חכמים (בית יוסף שם; רמ"א שם).

חלב אשה לענין איסור בשר בחלב

חלב אשה אינו בכלל חלב לאיסור בשר בחלב, שנאמר: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שלש פעמים (שמות כג יט; שם לד כו; דברים יד כא), וקיבלנו במסורה שאין חלב אשה בכלל, ונסמך לכתוב השלישי (סמ"ג לאוין קמ): בַּחֲלֵב אִמּוֹ - ולא בחלב אדם (מכילתא משפטים כספא כ).

אכן, יש מהראשונים שכתב שמפני מראית העין אסור לבשל בשר בחלב אשה, וכל שכן לאכלו (שו"ת הרשב"א ג רנז), וכן הלכה (שו"ע יו"ד פז ד). ואם נפל לתוך התבשיל - בטל, ואין צריך שיעור (שו"ת הרשב"א שם; שו"ע שם), ובלבד שלא יהיה ניכר בתבשיל מראה חלב, שהרואה אומר חלב בהמה הוא (לבוש שם ד).

לרפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה, החלב מותר (ים של שלמה חולין ח קב; ש"ך שם סק"ז).

בשר עוף בחלב אשה - יש מתירים, שכיון שכל האיסור אינו אלא מדרבנן, אין חוששים בו למראית העין (רמ"א שם); ויש אוסרים (ש"ך שם סק"ח).

ברכת חתנים

אשה, אף על פי שהיא חשובה, אינה כפנים חדשות לחייב בברכת חתנים, לפי שאינה ממנין העשרה של ברכת חתנים (שיטה מקובצת כתובות ז ב).

למוד יונית

כשגזרו שלא ללמוד חכמה יונית (ראה ערך חכמות חיצוניות), יש מהאמוראים הסובר שמכל מקום מותר ללמד לבתו יונית, מפני שהוא תכשיט לה (רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי פאה א א, וסוטה ט יד).

טבעה ותכונתה

דינים מסוימים המיוחדים לאשה נובעים מטבעה ותכונתה^[73]:

היא ממהרת להתחכם ולהביא כח מהאיש

האשה ממהרת להתחכם ולהתפקח מהאיש, שנאמר: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב כב) - מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באשה יותר מבאיש (נדה מה ב), שהקדים בה הבינה (תוספות הרא"ש שם). ולפיכך אף על פי שהאיש נעשה גדול כשהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות, האשה נעשית גדולה כשהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות (רבי שם; רמב"ם אישות ב א; טוש"ע אה"ע קנה יב)^[74].

אף סימני גדלות, שהם שתי שערות, האשה ממהרת להביא לפני האיש, ולפיכך יש מהתנאים הסובר שהסריס שלא הביא שתי שערות עד בן עשרים שנה הוא גדול, והאילונית שלא הביאה עד שמונה עשרה שנה היא גדולה (רבי אליעזר במשנה נדה מז ב), ואין הלכה כמותו (רמב"ם אישות ב ד,יא; טוש"ע חו"מ לה ב, ואה"ע קנה יג).

האשה ממהרת להביא כח יותר מן האיש, ולפיכך מחנכים אותה בתענית יום הכפורים לפני זמן החיוב של תורה קודם זמן חינוכו של האיש (רש"י כתובות נ א ד"ה ובתינוקת).

גופה כבד

גופה של האשה כבד יותר משל האיש, ולפיכך השוכר את החמור לרכוב עליו איש, לא ירכיב עליו אשה (בבא מציעא עט ב).

אין דרכה לצאת מביתה

אין דרכה של אשה לצאת מביתה, שנאמר: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהלים מה יד), ולפיכך:

• הכתוב: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' (דברים כג ד) נדרש: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, אף על פי שבמצרי אין אנו ממעטים המצרית, שבעמוני ומואבי האיסור הוא: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם (שם ה), ואין דרכה של אשה לקדם (יבמות עו ב - עז א).

• הוצרכנו ללימוד מיוחד להורות שהכתוב: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (דברים יט יז) מדבר בעדים ולא בבעלי דינים (ראה לעיל), שאלמלא כן היינו מפרשים ש"האנשים" הם בעלי הדינים, ומפני שכל כבודה בת מלך פנימה, ואין דרכה של אשה ללכת לבית דין אמרה תורה בלשון זכר: אנשים (שבועות ל א).

• כהן שנותן מזונות לאשתו על ידי שליש, נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה, שבימי טומאתה תאכל החולין ולא תצטרך לטרוח ולמכור התרומה ולקנות בדמיה חולין (כתובות נח א), שכל כבודה בת מלך פנימה (רש"י שם ד"ה מחצה חולין).

• האשה שהדירה את בנה שלא תהנה ממנו, כדי שלא יתבטל מתלמוד תורה, מותר לו לקנות בשבילה חפצים מן השוק, שכיון שאין דרכה של אשה ללכת לשוק, שכל כבודה בת מלך פנימה, מסתמא על דעת כך לא נדרה (ירושלמי בכורים ג ו, ור"א פולדא).

• אשה בין כל הנשים שבעולם אין הולכים בהן אחר הרוב, שכל כבודה פת מלך פנימה, אלא יש לה דין קבוע שהוא כמחצה על מחצה (נזיר יב א, ורש"י ד"ה אמר).

• מנהג הנשים שלא לברך ברכת הגומל (ראה לעיל), שאין ראוי להן לברך בפני עשרה, שכל כבודה בת מלך פנימה, ויש הסוברים שברכת הגומל שלא בפני עשרה היא ברכה לבטלה (הלכות קטנות ב קסא; משנה ברורה ריט סק"ג).

• אין דרכה של אשה לחזר ולבקש מי שיש לו קרקעות למכור, ולכן מי שמכר קרקע לאשה אין בה משום דין של בר-מצרא, שמה שבאה לידה ראשון היא קונה, ואין כאן משום ועשית הישר והטוב להרחיקה מעליה (בבא מציעא קח ב, ורש"י ד"ה לאשה). ודוקא אשה פנויה, גרושה או אלמנה, אבל נשואה יש לחוש להערמה, שקונה בשביל בעלה, אלא אם כן ידוע שיש לה מעות של עצמה שאין לבעלה רשות בהן (שו"ת הרשב"א ג קע, בשם הרי"ף; נימוקי יוסף שם; רמ"א חו"מ קעה מז). והאשה שמכרה קרקע, נחלקו בדינה ראשונים: יש אומרים שאין בה דין בר מצרא, שלפי שאין לה מי שיפקח במעשיה רצו חכמים שיהא ממכרה קיים כדי שיקפצו בני אדם לקנות ממנה (בית יוסף שם (א), בשם תלמידי הרשב"א; רמ"א שם); ויש אומרים שאף בה יש דין בר מצרא (מהר"י וייל צט; דרכי משה שם ט, בשמו).

• אין דרכה של אשה לחזר על בתי דינים, ולכן העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשתו, אינו יכול למכור והיא תצטרך אחר כך לחזר מי קנה הראשון ומי קנה אחרון, ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד (גיטין מא א, ורש"י ד"ה אינה).

טלטולה

טלטול האיש קשה מטלטול האשה, שנאמר: הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר (ישעיהו כב יז), ולכן המגרש את אשתו, שאסורים לדור בחצר אחת, היא נדחית מפניו, אפילו בחצר של שניהם (כתובות כח א).

רצונה להינשא

יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא, ולפיכך:

• כשם שפיקח שנשא חרשת לא תיקנו לה חכמים כתובה, כדי שלא ימנעו מלישא אותה, כך חרש שנשא פקחת לא תיקנו לה כתובה, ולא חששו לתקן לה כתובה כדי שהיא תרצה להינשא לו (יבמות קיג א).

• אף על פי שבבעל חוב חששו שלא תנעול דלת בפני לוים, ותיקנו שהמלוה גובה את חובו מבינונית, באשה לא חששו לכך, וגובה כתובתה מזיבורית (גיטין מט ב).

• אף על פי שאסור לאיש לקדש את האשה עד שיראנה, שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו, מכל מקום על האשה אין איסור להתקדש על ידי שלוחה, מבלי שתראה את המקדש קודם, ואין חוששים שמא יתגנה עליה (קידושין מא א).

• המזכה גט לאשתו על ידי אחר, אינו גט עד שיבוא הגט לידה, ואפילו שהיתה קטטה ביניהם, שהגט אינו זכות לה אלא חוב, שנוח לה לשבת עם בעל אפילו בקטטה מלשבת בלי בעל (יבמות קיח ב).

• אין האשה מקפדת על מומים באיש, כמו שהאיש מקפיד על מומי האשה, והמקדש את האשה על מנת שאין בו מומים, והיו בו מומים אלא שהלך אצל רופא וריפא, מקודשת, מה שאין כן באשה, שנוח לה בבעל כל שהוא (כתובות עה א).

מניעת תשמיש

צערו של איש במניעת תשמיש מרובה מצערה של אשה, שנאמר: וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ (שופטים טז טז) - שהיתה שומטת עצמה מתחתיו, ונאמר: וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת (שם) -הוא קצרה נפשו למות, והיא לא קצרה נפשה למות (ירושלמי כתובות ה ח), צא ולמד משוק של זונות, מי שוכר את מי, האיש שוכר את האשה (כתובות סד ב), ולפיכך קנסו את המורדת יותר משקנסו את המורד (ירושלמי שם ובבלי שם).

דרכה להתפאר

דרך הנשים להתפאר ולהראות לחברותיהן תכשיטיהן, ולפיכך:

• התירו לנשים, ואפילו אשה זקנה, לעשות תכשיטים ידועים בחול-המועד (מועד קטן ט ב. וראה ערך חול המועד).

• גזרו שהאשה לא תצא בתכשיטים בשבת שמא תסירם להראות לחברתה, ותשכח שהיום שבת ותבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים (רמב"ם שבת יט ד, על פי ירושלמי שבת ו א), אבל האיש אין דרכו בכך, ומותר לצאת בתכשיטיו (ירושלמי שם).

דרכה לזלול

נשים גרגרניות הן - זללניות באכילה (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) טהרות ז ט) - ולפיכך יש מהתנאים הסובר שהאשה שיצאה ומצאה את חברתה החשודה על הטהרות חותה גחלים תחת קדרה של תרומה, הקדרה טמאה, שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת (רבי עקיבא בטהרות ז ט); ואין הלכה כמותו (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב יא), ולא עוד, אלא שיש מהראשונים שכתבו להיפך, שאין דרכה של אשה להימשך באכילה ושתיה כאיש (רמב"ם ממרים ז יא; מאירי סנהדרין סח ב; חינוך רמח).

דרכה לקמץ

דרך האשה לקמץ, ואחד מהטעמים שתיקנו שיעור חלה לנחתום אחד מארבעים ושמונה ולבעל הבית אחד מעשרים וארבע הוא, לפי שהפרשת חלה היא על ידי האשה, והאשה עינה רעה (פירוש המשניות לרמב"ם חלה ב ז, לגירסתו בספרי שלח קי).

געגועיה לאב

הבנות אין להן געגועים על האב כמו לבנים, שאין האב מחבבן כל כך בתחילתן עד שיהיו מתגעגעות עליו, ולפיכך אף על פי שהבנים מותרים לצאת בשבת לרשות הרבים בסגולה שעושים להם שלא יתגעגעו על האב כל כך, הבנות אסורות לצאת בה (שבת סו ב).

קלות דעתה

• באיסור דאוריתא, שיש בו ספק שמא אין כאן איסור, או שיש מקום לצדד שהוא מותר, אין האשה נאמנת על תיקונו, לפי שהיא מורה היתר בדבר מחמת קלות דעתה (סמ"ג עשין לט; ים של שלמה שם; רמ"א יו"ד קכז ג), אכן באיסור דרבנן נאמנת לומר שתיקנה, גם כשיש ספק אם יש בו איסור (תוספות פסחים ד ב ד"ה הימנוהו, על פי גמ' שם).

• יש מהאחרונים שאומר שכשם שאין נאמנת על תיקון איסורים במקום ספק, לפי שהיא מורה היתר בדבר מחמת קלות דעתה, כך אינה נאמנת בטביעות עין באיסור תורה, שאנו חוששים שמא תטעה בדמיונה, אבל בספק איסור דרבנן נאמנת כיון שמהתורה נאמנת אף בלא טביעות עין (תבואות שור יו"ד סג, בסופו), וכן נאמנת אף באיסורי תורה כשהדבר ברור שראתה היטב את הדבר והיא מכירתו (כתב סופר אה"ע לא, לדעה זו)^[75].

אין דרכה של אשה לצאת למלחמה

איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש (יבמות סה ב), ולפיכך:

• יש המבאר בזה פטור האשה ממצות פריה ורביה (ראה לעיל).

• למרות שהכל יוצאים למלחמת מצוה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (משנה סוטה מד ב; רמב"ם מלכים ז ד), יש מי שפירש שאין הכונה שאשה נלחמת, אלא שכיון שחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה, שאינה נוהגת ימי חופה, או שמשתתפת כמסייעת ללחימה ומספקת מים ומזון ללוחמים (רדב"ז שם).

• מהראשונים יש שכתב שנשים פטורות משמיעת פרשת זכור, לפי שאינן בנות כיבוש מלחמה (חינוך תרג); ומהאחרונים יש שכתבו שהן חייבות, לפי שבמלחמת מצוה יוצאה אף כלה מחופתה, ועוד שאין הזכירה תלויה בכיבוש, ועוד שיש כאן גם לאו של "לא תשכח" (מנחת חינוך שם ג; תורת חסד לז; בנין ציון (החדשות) ח, בשם הרב נתן אדלר; מרחשת כב).

מספר אבריה

מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם (אהלות א ח; רמב"ם טומאת מת ב ז).

ובאשה נחלקו תנאים: יש מונים עוד ארבעה אברים: שני צירים ושתי דלתות (רבי ישמעאל בבכורות מה א); ויש מוסיפים אבר נוסף: מפתח (רבי עקיבא שם)^[76]; ויש מהראשונים שמנה להלכה באשה רק מאתים חמשים ואחד אברים (רמב"ם שם)^[77].

דרכה להזריע בפנים

נחלקו ראשונים אם נשים מוזהרות על השחתת זרען^[78]:

• יש אומרים שהן מוזהרות בכך, שסוברים שאין דין זה תלוי במצות פריה ורביה (ראה ערך השחתת זרע. תוספות יבמות יב ב ד"ה שלש, בדעת רש"י; תוספות רא"ש נדה יג א, בדעתו).

• ויש אומרים שאינן מוזהרות בכך, שסוברים שדין זה תלוי בפריה ורביה (תוספות יבמות שם, בשם רבנו תם; גליון התוספות נדה שם, בשמו), ואף אם דין זה אינו תלוי בפריה ורביה, מכל מקום אינן מוזהרות על השחתת זרען, לפי שהנשים מזריעות מבפנים, ושם הוא דרך להזריע, אבל אנשים מזריעים בחוץ, ואין דרך להזריע שם (גליון התוספות שם; תוספות רא"ש שם, לדעה זו).

בדין השחתת זרע האיש – רוב הראשונים סוברים שהיא מוזהרת בזה (ראשונים המובאים בשיטה מקובצת כתובות לט א; הר"י בתוס' כתובות לט א ד"ה שלש; שו"ת הרדב"ז ג אלף כב (תקצו)); ויש חולקים וסבורים שאשה אינה מוזהרת לא השחתת זרעה ולא על השחתת זרע בעלה (רבנו תם בתוס' יבמות יב ב ד"ה שלש, ובכתובות לט א ד"ה שלש)^[79].

הערות שוליים