תורה ומדע

אחד מהנושאים העיקריים בענייני אמונה בדורנו הוא היחס בין תורה למדע, סתירות ביניהם ועוד. ערך זה דן בקצרה בנושא. בענייני הבריאה ע"פ התורה והמדע לא נעסוק בערך זה אלא בערכים הבריאה ותורת ההתפתחות.

המדע ומקורותיו

מדע הוא מכלול קוהרנטי של ידע מוסק, הניתן לבחינה במסגרת אקסיומטית^[1]. ידע זה שהושג ע"י החקר האנושי, מוגדר בלשון חז"ל "חכמה בגויים תאמין"^[2].

וישנם ספרים המציינים, שחלק מהידיעות המדעיות הנמצאות אצל אומות העולם, לא הושגו באמצעות "חכמה בגויים", כי אם מקורם מחכמת עם ישראל. לדוגמא:

• בכוזרי^[3] כותב ששורש יסודות חכמות רבות בעולם העתיק, מקורם מחכמת שלמה המלך, וממנה העתיקו הכשדים ואח"כ פרס ומדי ואח"כ יוון ורומי.
• בספר שיש לנוצרים, שכתבו חכם יווני ושמו איווסיביאו, מביא שאליקוש אמר לתלמידיו שרוב חכמת הפילוסופים באה מאריסטו, והוא למד מאיש יהודי מזרע ישראל ירושלמי מבני קוליה משבט בנימין^[4].
• בספר קול הנבואה^[5] חכמתו של הירקליט מקורה בחכמת ישראל ובספר קהלת. ויש אומרים שמקורן מהנביאים^[6].
• וכמו כן ישנה השערה שפיתגורס למד מנביאי ישראל^[7]. ומעין זה כתב רבנו בחיי שכל החכמות כלולות בתורה^[8].

ראיות מהמדע לתורה

בדור האחרון הובאו ראיות מהמדע לתורה, כגון מידיעות אסטרונומיות ופיזיקאיות ורפואיות שהובאו בתלמוד ובזוהר ומתאימות בדיוק רב למדע הידוע לנו היום, ומכך ראיה שהתורה (שבכתב ושבעל פה) נמסרה מהבורא שיודע כל סודות היקום. ואם כי לפי ההשקפה התורנית אין לבסס את האמונה בראיות, אבל לעיני רבים מקצוע זה יש בו מן החשיבות מאחר וכיום חלק נכבד מהעם היהודי זקוק לראיות כדי לקבל את אמונת אבותיהם.

יש להעיר שבמשך כל הדורות - מאברהם אבינו דרך הרמב"ם הכוזרי ועוד, היו מגדולי ישראל שחיפשו ומצאו ראיות לאמונה, אך דווקא ראיות מהמדע לא הביאו, אע"פ שלכאורה - לדעת המביאים ראיות אלו - כבר בזמן המשנה והגמרא היו יכולים להביאן, ועוד יותר מכך, אז הראיות הללו היו חזקות פי כמה וכמה, שהרי לדבריהם אז הגויים עדיין לא ידעו את הידיעות הללו מעצמם, והיה אפשר להוכיח שרק חכמי ישראל יודעים לחשב את זמן המולד לרפא רפואות מסוימות וכו'. ולדעה זו מן התימה שגדולי ישראל שעסקו כ"כ הרבה בראיות לאמונה לא חשבו את ראיות אלו כראיות. ואדרבה מכך יש ראיה נגד שיטה זו. ואולם יש לציין שדוקא בדורות האחרונים כאשר המדע נהפך להיות מוכח עפ"י בדיקות ולא רק השערתי כפי שבעולם העתיק, דוקא עכשיו ניתן להביא ראיות מהמדע לתורה, משא"כ בימי הראשונים לא היתה שום הוכחה לומר שהיה בידי חז"ל מידע מדוייק יותר משאר של מדעני בני זמנם, כי עדיין לא היה דרך להוכיח שדוקא חז"ל צדקו יותר.

דוגמאות לסתירות (לכאורה) בין חז"ל למדע

ניתן לכך דוגמאות מספר (ובהמשך הדברים, ובעיקר בפרק "יישובים לקושיות - הדגמה פרטנית", נביא את הישוב ל"סתירות" דלהלן):

1. כינה - הגמרא (שבת קז:) אומרת והיא נוצרת מהזיעה ולא מביצים, וכיום ידוע לנו שהיא בוקעת מביצה.
2. השמש וכדור הארץ - בגמרא (פסחים צד, בבא בתרא כה:) משמע שכדור הארץ עומד והשמש היא זו שנעה, ויותר מכך, יש דעות בגמרא שבלילה השמש מוסתרת משום שהיא מאחורי הרקיע. כיום כמובן ידוע לנו שהשמש עומדת והארץ היא זו שנעה.
3. היולדת לחודש שמיני - בגמרא מפורש בכמה מקומות (שבת קלה ועוד) שהוולד שנולד לחודש השמיני מת, ואילו זה שנולד לחודש השביעי חי.
4. איש מזריע תחילה נולדת נקבה, אישה מזריעה תחילה יולדת זכר (נידה לא) - היום לא ידוע על שום חילוק כזה, ואין קשר בין ההזרעה למינו של העובר. כמו כן לא ברור מה הפירוש "אישה מזריעה".
5. נהר חידקל - נחלקו רש"י ותוס' (קידושין עה) האם הוא זורם מצפון לדרום או מדרום לצפון. היום ידוע לנו שהוא זורם מהצפון לדרום. כמו כן מובן שאחת הדעות סותרת את המציאות.
6. עוד ענייני גיאוגרפיה של ארץ ישראל - מוכח במפורש מתוס' ערכין טז. שלא היתה להם ידיעת צורת הארץ וסביבותיה, וטעו בכך, וכן תוס' ר"ה כג: שלא הבינו את המרחקים בין ירושלים לגבולות הארץ, ורשי על התורה סבר שהירדן זורם ממזרח לכינרת, והרמבן כותב במפורש שטעה בעניין מיקומי בית לחם ביחס לירושלים וכו' ומן התימה שכל זה טעו ולא ידעו ברוח הקודש, אע"פ שמדובר בארץ ישראל ובנפק"מ להלכהף ודווקא כמה כוכבים יש בקבוצת כוכבים מסוימת שאין לה שום נפק"מ - זה כן ידעו.
7. עיקור ע"י התאפקות - הגמרא אומרת (יבמות סד:) שאדם הנמנע מלעשות את צרכיו הקטנים מתעקר ע"י זה. היום ידוע לנו שאין קשר בין מערכת השתן למערכת הפוריות.
8. חשבונות התקופות שבגמרא (עירובין נו) - אינם מדויקים. חוסר הדיוק גדול עד כדי כך שע"פ התקופות שבגמרא ("תקופת שמואל") בדורנו כבר חגגנו את הפסח כמה פעמים שלא באביב, כיוון שהסטייה הצטברה היום כבר לשבועיים. אמנם תקופת רב אדא (שלא נזכרה בגמרא) מדויקת יותר, אך גם בה יש סטייה של קרוב לשבוע.

להלן נדון בקווים כלליים לישוב הסתירות, וגם לישוב פרטני על הדוגמאות הספציפיות שהוזכרו כאן.

דוגמאות לראשונים ואחרונים שכתבו דברים תמוהים מאוד בענייני מדע

יש להעיר שכמובן אין בכוונת פרק זה ח"ו לזלזל בגדולי ישראל, אלא רק להוכיח שהידיעות שהיו בידם - הן הנכונות והן השגויות - היו אלו שהיו מקובלות גם אצל הגויים. וכמו כן יש לציין שלא ניתן ללמוד מכאן לידיעות של חז"ל, רק לידיעות של הראשונים והאחרונים, שהם כמובן לא קיבלו מידע ישיר מסיני כפי שקיבלו חז"ל. [והכלל שאין לחלוק על הראשונים, כמובן נאמר ביחס למידע הלכתי ולא למידע מדעי].

1. עוף אחד הנקרא בת יענה, שע"י שהביצים מונחים לפניה והיא מסתכלת בהן - בראייתה מנקבת הביצה (קב הישר תחילת פרק ב סוף ד"ה דוד).
2. יש אומרים שאין במינם של בת יענה זכרים (אבן עזרא ויקרא יא-טז).
3. יש דג בים שיוצא לחוף הים ביבשה בכל ערב שבת בין השמשות ונח שמה ואינו חוזר לים עד מוצאי שבת. והעושה לבוש מעורו - אין עובר בו חץ וחנית (ספר הברית השלם עמוד ריז ד"ה עוד).
4. דג יש בים שקורין סירינה, מחציו ולמעלה כדמות אישה, ומחציו ולמטה כתבנית דג וכו' ומדי עבור איזה ספינה תתחיל לשורר ולזמר בקול נעים הרבה עד כי תפיל חבלי שינה על כל אנשי האוניה ואח"כ נכנסת לתוכה והורגת ואוכלת יושביה (מדבר קדמות ד-יג, ומביא כך גם מרש"י והערוך).
5. זאב אחד יש שקורין לוף גארו והוא בן אדם ומשתנה לזאב (רבינו אפרים (אחד הראשונים) בראשית מט-כז). וכן ספר חסידים מזכיר שיש בריה שנקראת וורוולף (אדם-זאב) (ספר חסידים תסד).
6. חכמי הטבע מצאו ע"פ זכוכית מגדלת שבטיפת זרע יש כל תמונת האדם (ערוך השולחן אה"ע כג-א).
7. דכתיב: כי היא חכמתכם - מכלל דאינהו לא ידעו הדבר על בוריו, ואיך נלמד מספריהם?! וכן עיקר דבריהם בנויים שהעולם הוא ככדור, נגד משמעות סוגיא דש"ס דידן ריש פ"ב דחגיגה, דקאמר: אידי ואידי חד שיעורא הוא, וכמבואר בדברי הרא"ם פרשת ואתחנן (שו"ת שבות יעקב ח"ג כ).
8. מי שנשכו כלב שוטה, אם יסתכל בשתן שלו בתוך כוס זכוכית, יראה בו דמות גורי כלבים קטנים (רמב"ן במדבר כא-ט).
9. תוס' (ראש השנה כד. ד"ה תני) כתבו שכיוון שהלבנה בגלגל אחד והחמה בגלגל אחר - יתכן שפגימת הלבנה תהיה לצד החמה. וסיים "לחכמי המזלות זה פשוט". והקשו עליו שאינו כן (חכמת מנוח (בסוף המסכת) שם).
10. שבעה חדרים יש באישה: שלושה מימין, שלושה משמאל, ואחד באמצע. אם תתעבר מימין יהיו זכרים, ובשמאל נקבות, ובאמצע טומטום או אנדרוגינוס. ונתעברו מכל החדרים רק לא מאמצע, דטומטום הוי סימן קללה (לכן ילדו שישה בכרס אחד) (גליון הש"ס ברכות סג: בשם צידה לדרך פרשת שמות).
11. הגידו בו ניסיון אמיתי, כי הנידה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם (רמב"ן ויקרא יח-יט).
12. התשב"ץ (ח"א קד) כותב שאין לשמש כלל חום עצמי, וכן כתב המהרש"א (נדרים ח:), וכמו שכתב הרמב"ם בספר המדע שאין לכוכבים חום וקור.
13. יישוב בצידו השני של כדור הארץ - ר' דוד גאנז תלמיד הרמ"א והמהר"ל כותב שלאחר גילוי אמריקה הוכח שיש יישוב בני אדם בצידו השני של כדור הארץ, נגד דעת כל הראשונים. ובספר קו התאריך הישראלי ביאר שגם דברי הזוהר בעניין - לא ברור כלל שכוונתו לבני אדם בצידו השני של הכדור.

אמנם בענייני חשבון וגיאומטריה הגמרא מדייקת מאוד, אך ברש"י מצאנו בכמה מקומות חישובים גיאומטריים שנסתרים מהמציאות (רש"י בכמה מקומות מחשב את אורך היתר כסכום של שני הניצבים, ואכן תוס' תמהו עליו, ושוב מוכח שידיעות מדעיות הוא לא קיבל ברוח הקודש).

שיטות המפרשים בסתירות בין התורה למדע, וקווים כלליים

יש בזה שתי שיטות יסודיות:

א) הגאונים ורבי אברהם בן הרמב"ם: יתכן שחז"ל טעו בעובדות מדעיות (וכן כתב מורה נבוכים (הרב קפאח)^[9] שחז"ל לא קיבלו את חכמת התכונה מהנביאים אלא מידיעתם האישית או מהגויים). ויש שהוסיפו שמי שמתעקש לומר שחז"ל צדקו בידיעות מדעיות כנגד הידוע לנו כיום, הרי הוא גורם לחילול ה', מבלבל את מושגי האמונה (במה חייבים להאמין ובמה לא) ומסכן את אמונתם של רבים^[10].

יש שמטעם זה אף פסקו הלכה נגד הכתוב בתלמוד, כגון בסוגיית הריגת כינה בשבת שהוזכרה לעיל^[11]. אמנם יש שכתבו שאעפ"כ יש לפסוק ע"פ הכתוב בגמרא, משום שלהלכה היו טעמים רבים אחרים, ולכן גם אם מבחינה מציאותית לכאורה אינו נכון - יש טעמים אחרים^[12].

ב) רבנו תם^[13] רשב"א וריב"ש וגדולי האחרונים: אי אפשר לומר שחז"ל טעו. ויש מהאחרונים שהוסיפו אפילו שזו חשש אפיקורסות לומר שחז"ל טעו^[14].

ואולם פרופסור שלום רוזנברג בספרו "תורה ומדע"^[15] מונה 6 שיטות בגישה ליישוב הסתירות (כביכול) בין התורה למדע.

לשיטה שלא יתכן שחז"ל טעו צריך כמובן ליישב את הסתירות, וגם לשיטת הרמב"ם שמקבל את האפשרות שחז"ל טעו, כאשר ניתן להסביר את דבריהם באופן שתואם עובדות מוכחות עדיף להסבירם כך^[16] מורה נבוכים חלק שלישי יד.

בחלק מהמקרים (עפ"י רוב במקרים של מחלות וכיו"ב, בהתאם למקרה ולאפשרות לטעון כן) תרצו שנשתנו הטבעים או ששינוי המקומות גורם^[17], על חלק מהסוגיות הסבירו שאינם כפשוטם אלא רמזים לעניינים רוחניים (כך ביאר המהר"ל את הסוגיה בפסחים^[18]). בנושאים חישוביים ואסטרונומייים שונים יש שהסבירו^[19] שחז"ל השתמשו במספרים מקורבים להקל על בני אדם שאינם בקיאים. ה"חזון איש"^[20] מסביר מדוע הועדף החשבון המקורב על פני האמיתי בברכת החמה ובאלכסון הריבוע ובשטח העיגול, ותוקף בחריפות את דברי הכותב שתקופת שמואל (לגבי ברכת החמה) מבוססת על שיטה אסטרונומית ישנה ושגויה.</ref>. במקרים רבים ערערו על אמינות דברי המדענים שמקורם בסברה או בתוצאות נסויים שניתן למצוא להן הסברים אחרים^[21] (מובן שככל שהמדע התפתח ונעשה יותר נסיוני ואמין, יש להשתמש פחות ביישוב זה, ואולם מצד שני ככל שהמדע התפתח נפתרו הרבה סתירות, כפי שניתן לראות בהדגמה לקמן).

האם מחלוקת זו קשורה לאמונה וכפירה

יש שכתבו על כל אחת מהדעות שהיא עלולה להביא לכפירה:

הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת קול תורה, כתב נגד מי שהתעקש לומר שחז"ל צדקו בידיעות מדעיות כנגד הידוע לנו כיום, והביא לדבריו ראיות מפסוקים וממאמרי חז"ל, וכתב שמי שהולך בזה אחרי המדע הוא מין ואפיקורס:

"מסתיר הוא את פניו מהמציאות ומאשים אחרים בגילוי פנים? ולא בגלל הבערות שיש בקנאת ה' הזאת כועס ולועג אני, ואף לא בגלל מה שע"י כן קורא הוא למאמינים וחרדים מינים ואפיקוסים וכו', אלא חוששני משום שלושה דברים: משום חילול השם שע"י כן עושה אותנו ללעג ולצחוק בעיני אחרים שלועגים על ששוללי המציאות הם היראים, ומשום טהרת האמונה שע"י כן הוא מבלבל מושגי אמונה וכו', ומשום סיכון הרבים שע"י כן הוא מסכן את אמונתם של אלה מבני הנוער שיצאו פעם וישמעו מאחרים שיפתחו עיניהם וילמדו בנין אב ממה שבדבר זה לימדונו בערות להגיב ח"ו על כל מה שלימדונו כך" (דגלנו, תשלו, הובא בחזון שמיים עמוד יא).

(ויש להוסיף שאכן בדורינו אנו רואים שעיקר מאמציהם של המנסים להעביר יהודים מאמונתם, מרוכזים סביב ראיות שחז"ל טעו בעניינים מדעיים, ואילולי ההתעקשות לומר שהיתה לחז"ל רוה"ק או מסורת בזה - לא היה שום בסיס לטענותיהם).

ורבי אברהם בן הרמב"ם כתב שדווקא זה שרבי הכריע כחכמי אומות העולם מוכיח על קדושתו: "וכאשר שמע רבי הדברים האלה... (פסחים צד:) הכריע דעת חכמי אומות העולם בראיה זו ... ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם אשר ישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה - אין ספק כי קדוש הוא" (מאמר על אודות דרשות חזל - תחילת ספר עין יעקב).

מאידך, ערוה"ש כתב (אה"ע סוס יג): "המפקפק על דבריהם (של חז"ל בעניינים טבעיים) מעיד על עצמו שאינו מאמין בתורה שבע"פ אם כי יבוש מלהגיד זה בפה מלא".

האם בדורנו הוכרעה המחלוקת

בספר המדע שבתורה כתב שהיום מוכח כשיטה שיתכן שחז"ל טעו בעובדות מדעיות.

וכן כתב הרב כשר להסביר את דברי בעל התניא: "עיין בקונטרסו של התוכן בורנשטיין "שימת עין" בו הליץ על בעל התניא כי בזמנו לא היתה שיטת קופרניקוס אלא תאוריה שהסבירה ללא קשיים את מהלך הכוכבים ומהירות תנועתם, ועל סברא זו ביכר בעל התניא את הסברא שהבאנו לעיל בשמו. אך בזמנו טרם הוכח הדבר על ידי נסיון ממשי כפי שעשה אח"כ פוקאו" (קו התאריך הישראלי עמוד 47 הערה 21).

ומעין זה יש להוסיף שחלק מהסוברים שאנו מחוייבים לחז"ל בזה הסתמכו על מידע שהיום ידוע לנו שאינו נכון, כמו ר"י בריל שבעניין הריגת כינה בשבת, הביא ראיה מעניין גלגל ומזלות, "שלבסוף לאחר שנים שבו התוכנים והודו לדברי חז"ל" (הובא בספר השתנות הטבעים בהלכה עמוד קפד). והרב ראובן לנדא בספרו מהלך כוכבים כתב על שיטת קופרניקוס (חוץ מזה שהדבר מוכחש מפסוקים) "שהוא דבר רחוק מאוד מהשכל והסברא" (הובא בספר קו התאריך הישראלי עמוד 47).

וכן יש לחלק ע"פ דברי הירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד) שבעניין מחלוקת ריב"נ וחכמים האם קרמית היא חמץ, מקשה שיבדקו זאת, ומתרץ שבדקו ונחלקו על תוצאות הבדיקה (וזהו אחד המקורות העיקריים לבעייה במחלוקת במציאות). העולה מדברי הירושלמי, שכאשר אי אפשר להוכיח מי הצודק - שייכת מחלוקת במציאות, אך אם יבררו מי הצודק - לא שייך שיחלקו. והוא הדין לענייננו, בתקופות שבהן לא היה אפשר לברר בראיות ברורות מי הצודק - אכן כתבו חכמי ישראל שחז"ל צדקו, ואין בזה שום קושיא עליהם, שבאמת בזמנם לא היה אפשר לברר זאת. אך לאחר שאפשר לברר זאת בראיות ברורות - לא שייכת יותר מחלוקת.

דברי אסטרונום ירא שמיים בן דורנו בסוגיא זו: כיוון שאחד התחומים המדעיים הבולטים בסוגיא זו הוא האסטרונומיה (שהוא מדע מדויק, ההוכחות בו מוחלטות יותר מאשר בתחום הרפואה למשל, ויש בו כמה וכמה סוגיות בש"ס ובראשונים שאף קשורות זו בזו), נצטט בעניין זה את דברי ד"ר נ. וידאל - אסטרונום בינלאומי (באנגליה אוסטרליה ארהב וישראל) ירא שמיים (ככל הנראה האסטרונום הבינלאומי הגדול ביותר בדורנו שהוא ירא שמיים), שחיבר את ספר צבא השמים בעל חמישה כרכים, ובו מבאר ענייני אסטרונומיה ואת הסוגיות הקשורות לכך בש"ס, ואף קיבל את הסכמתו של הרב אשר וייס שליט"א:

"חז"ל לעולם לא התנגדו לתגליות המדעיות לכשעצמן אלא הרבה פעמים אף אימצו אותן (פסחים צד:, חשבונות הרמב"ם), הנסיונות להיאחז בפסוקים כדי להוכיח אמיתות מדעיות חדישות או להיפך - להשתמש בתגליות מדעיות של ימינו בכדי להוכיח ח"ו את נכונות תורתנו הקדושה - הרי הם דברים שקשה מאוד לקבלם" (צבא השמים ח"א עמוד 154)

"תהיה זו טעות חמורה לפרש פסוקים מכתבי הקודש בהתאם לסברות המדעיות של אותה תקופה" (שם עמוד 212)

ואולם מאידך ישנם רבים העוסקים בתחום זה, שהצליחו במידה לא מבוטלת להשיב על כל הסתירות (כביכול) בין התורה למדע, ולא להשאיר שום פינה לערעור על ידיעתם של חז"ל בנושאים מדעיים. יש לציין כדוגמא הרב סגל בחוברת הנקראת "ניפוץ השיקוץ". וראה להלהן בפרק: "יישובים לקושיות - הדגמה פרטנית", הדגמה לכך.

פרופ' דורון אורבך, ראש המחלקה לכימיה באונ' בר אילן (במכתב שנדפס בסוף קונטרס לדעת את האמת) כתב: כל סתירה בין מאמרי חז"ל לבין מדע נובעת אך ורק מאי הבנה או של מאמרי חז"ל או של אי הבנת המציאות המדעית האמתית, או אי הבנת שניהם.

דברי הגמרא והמפרשים עצמם שהביאו ידיעות מדעיות ופירטו את מקורן

יתכן שהנקודה החשובה ביותר היא מה כתבו חז"ל עצמם כאשר הם הביאו ידיעות מדעיות, ובכן, במקרים רבים הם הביאו את המקור:

1. מרחק יניקה לגבי כלאיים - ע"י בדיקת הקרקע כמו שעשו כבר הגויים מתקופת ספר בראשית (שבת פה.).
2. אנטומיה של שדרה לגבי סוגית שדרה וגולגולת - ע"י תודוס ושאר רופאים (נזיר נב.).
3. מקום החמה בלילה - ע"י שחכמי ישראל קיבלו את ראיות אומות העולם והודו להם (פסחים סד:).
4. חישובי מסלולי הירח והמולדות - ע"י הגויים, ובעבר היו ספרים לבני יששכר שאבדו (ואף לגביהם לא כתוב שניתנו במסורת, אלא אדרבה, רק כתוב שחוברו בימי הנביאים) (רמב"ם קידוש החודש ספי"ז).
5. יש להעיר שבעניין המולד לשון רבן גמליאל היא "כך מקובלני מבית אבי אבא", והוא לא מזכיר כלל רוח הקודש, סוד ה' ליראיו, או הלכה למשה מסיני. ובכל הגמרות שדנות על הלכה למשה מסיני מפורש "הלכה למשה מסיני", "הלכה" או "הלכתא".
6. חידושי חתם סופר (נידה יח. ד"ה כאן) הכריע במחלקות רש"י ותוס' נגד הרמב"ם - לגבי מבנה החדר והעליה וכו' באישה - כרמב"ם, בגלל חכמי וספרי הניתוח.
7. מאירי (נידה יז:) מפרש את ענייני החדר והעליה וכו' באישה ע"פ חכמי הרפואה הבקיאים בניתוח האברים וציורם.
8. בספר מציאות ורפואה בסדר נשים (עמוד 39) כתב שמבחינת המציאות א"א להבין את דברי רש"י בעניין נידה בגדרי מקום דישה ובין השיניים.
9. הגר"א (או"ח תנט-א ד"ה ושיעור) מקשה מדברי התוכנים על תרומת הדשן וכותב על דבריו שהם טעות גדולה ושגגה גדולה.
10. בעניין חישוב התקופות, כתב הרש"ש על קושיית התוס': ולפי הסכמת התוכנים (חכמי האסטרונומיה) לחשוב שישה שעות וכו' אין התחלה לקושייתם (רש"ש עירובין נו. תד"ה ואין (בסוגיית חישוב תקופה)).

לחתימת העניין, לא מצאנו שום תנא אמורא ראשון או אחרון שיחדש ידיעה מדעית ויעיד על עצמו שקיבלה ברוח הקודש או בהלכה למשה מסיני. כל אלו שהביאו ידיעות מדעיות, או שלא אמרו את מקורן, או שפירשו שמקורן טבעי, כדוגמאות דלעיל. ואולם יתכן שדוקא העובדה שבמקומות בודדים ציינו שהמקור הוא מהמדע, יש בו כדי להראות שבאותם מקומות שהביאו חז"ל את הידיעות בסתמות, זאת אומרת שסמכו עליה בוודאות, כיון שהיתה קבלה בידם מסיני. ועכ"פ כאמור יש חילוק רב בין חז"ל לבין הראשונים לאחרונים בדבר זה.

נפק"מ למעשה

דוגמא א - הריגת כינה בשבת

יש להעיר שבזמנם גם חכמי אומות העולם סברו שיש בע"ח שנוצרים מעיפוש (הרב שטיינזלץ בגמרתו שבת קז:).

1. אסור להרוג כינה, לפחות לחומרא (פחד יצחק ערך צידה האסורה).
2. הולכים אחר קבלת חז"ל, כמו שבעניין גלגל ומזלות הודו חכמי ישראל לאו"ה ולבסוף לאחר שנים שבו התוכנים והודו לדברי חז"ל (ר"י בריל).
3. חז"ל הלכו בזה אחר מראית העין, כלומר יצור שלא ניתן לראות בעין שהוא פרה ורבה אינו יצור חשוב ולכן מותר להרגו בשבת, וחז"ל לא התכוונו לומר שבאמת לא פרים ורבים במציאות, אלא רק שכלפי ההלכה זה לא נקרא פרים ורבים (גרש"ז אוירבך).
4. הכינים שלנו אינן הכינים שעליהן דיברו חזל (גר"א נבנצל).
5. יש לחשוש בזה מהוצאת לעז על הראשונים אשר נהגו היתר (הרב כשר. כל הדעות הנ"ל הובאו בספר השתנות הטבעים בהלכה עמוד קפג-קפד).
6. יש לפסוק ע"פ הכתוב בגמרא, משום שלהלכה היו טעמים רבים אחרים, ולכן גם אם מבחינה מציאותית לכאורה אינו נכון - יש טעמים אחרים (הרב נריה גוטל, הובא בספר "את אשר ישנו ואשר איננו" הארה 26).

דוגמא ב - קו התאריך

דוגמא לנפק"מ למעשה היא השאלה על קו התאריך.

החזו"א הביא את דברי הראשונים ופסק על פיהם, וכתב שבוודאי ידעו שיש יישוב ובני אדם גם בצידו השני של כדור הארץ, שהרי כך כתוב בזוהר.

אמנם הרב כשר (ספר קו התאריך העברי) האריך להוכיח שאינו כן, שלא ברור כלל שזו כוונת הזוהר, ועוד הוכיח שכמעט כל הראשונים (למעט אחד) סברו שאין יישוב בני אדם בצידה השני של הארץ, ועוד שהראשונים כלל לא הכירו את הזוהר, ועוד שר' יעקב עמדין (במטפחת סופרים) כתב על דברי הזוהר הללו שהם הוספה מאוחרת כיוון שהיא על דרך חכמי המחקר. ולכן שייך לפסוק בנקודה זו נגד דברי הראשונים.

(ובכללות הסוגיא האריך הרב כשר שם בשער ב והוכיח ממקורות רבים שחזל כמו רוב חכמי האומות סברו שהארץ היא כדור, אך חציו שקוע במים וכד' ואין בו יישוב בני אדם כלל).

(ושם לימד זכות על גדולי ישראל שיצאו נגד שיטת קופרניקוס, וכתב עליהם כך: "עיין בקונטרסו של התוכן בורנשטיין "שימת עין" בו הליץ על בעל התניא כי בזמנו לא היתה שיטת קופרניקוס אלא תאוריה שהסבירה ללא קשיים את מהלך הכוכבים ומהירות תנועתם ועל סברא זו ביכר בעל התניא את הסברא שהבאנו לעיל בשמו. אך בזמנו טרם הוכח הדבר על ידי נסיון ממשי כפי שעשה אח"כ פוקאו", וכדבריו ניתן כמובן לומר על שאר המקומות שבהם חזל וגדולי ישראל כתבו נגד הידוע לנו, שבזמנם לא ידעו לברר באופן ודאי כמו בימינו)

שני נושאים לעיון

לסיום, יש מקום לעיין בשתי נקודות בנוגע לשיטת הראשונים שסוברים שיתכן שחז"ל טעו בעובדות מדעיות:

1. לסוברים שיתכן שחז"ל טעו בידיעות מדעיות, כגון רפואות, בכל נידון יש לעיין לגופו מהו הגבול בין ידיעות מדעיות, שבהן אפשר שחז"ל טעו, לבין סברות תורניות שבהן פשוט כמובן שלא שייך לומר שטעו בהן.
2. חכמי המדע והרפואה שבדורות הראשונים, כידוע, ייסדו הרבה "ידיעות מדעיות" שלהם על השערות שאינן מבוססות (אמנם היו תחומים שבהם ידיעותיהם וחישוביהם היו מדויקים מאוד: חשבון, הנדסה, חישובי מסלולי הכוכבים בשטח השמיים (אלא שאת מסלולי הכוכבים במרחב הם לא הבינו)), ורק בתקופת המדע החדיש התחילו לייסד את הידיעות על בדיקת המציאות ולא על השערות (וגם זה לא תמיד). לשיטה זו, שחז"ל קיבלו את ידיעותיהם המדעיות מהגויים - קשה, וכי חז"ל לא הבינו מסברא שאי אפשר לסמוך על השערות אלו? אך סביר להניח שכיון שלא היתה מדע מפותחת יותר בזמנם, מה שכן שיערו מדעני זמנם היה בגדר "הרע במיעוטו", והיה עדיף מאשר להתעלם לגמרי מהמדע, והרי גם בזמנם מי שהלך לרופא היה לו יותר סיכוי להתרפאות מאשר מי שנשאר בביתו, למרות שכל היידע של הרופא היתה מתוך אותם השערות ועפ"י נסיונות בלתי מוכחים.

דוגמאות פרטיניות של ראיות, קושיות ודחיות

נביא מעט דוגמאות של ראיות. עיקרי הדברים מקורם מספר "המהפך" של הרב זמיר כהן, ועוד מקורות. יש לציין שכאן לא נביא כי אם חלק קטן מהדוגמאות, להמחשה. ויש לציין שחלק גדול מהראיות אינן מושלמות ויש בהן קשיים ולעיתים רבות אף ראיות הסותרות זאת, כפי שנציין בחלק מהמקרים, ויש קושיות גם על מקרים רבים נוספים.

ראיות (לכאורה) שהיו לחז"ל ידיעות מדעיות

אסטרונומיה

1. ידיעת חז"ל על כדור הארץ - בתלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה^[22] מבאר את המשנה שם שמדברת על כדור שהוא מסמל את העולם הכדורי. אמנם כתבו שהמקור לידיעה זו הוא מאלכסנדר מוקדון. וכן כתבו בפרקי דרבי אליעזר^[23] ופי' רד"ל ובמדרש רבה במדבר^[24] . בנוסף, מהפסוק באיוב^[25]: "תולה ארץ על בלימה" ניכר שידעו הנביאים שהארץ נמצאת באויר ללא משען, בניגוד לגישה המקובלת אצל המדענים בזמנם שהארץ הוא משטח מוצק שעליו הרקיע. וראה מדרש רבה בראשית^[26] בשם רבי שמעון בר יוחאי תיאור שכדור הארץ מרחף באויר. ובזוהר (נכתב לפני כ2000 שנה) ויקרא^[27] הדברים מבוארים ומפורטים היטב, וכך נאמר שם(כאן מוצג בתרגום מהארמית): "כי כל הישוב מתגלגל בעיגול ככדור, אלו למטה ואלו למעלה וכו' ועל כן יש מקום בישוב שבעת שמאיר לאלו שבצד זה של הכדור, הוא חושך לאלו אשר בצד זה של הכדור, ונמצא שלאלו יום ולאלו לילה". באינצקלופדיה העברית כרך ד' עמ' 819 הביעו התפעלות רבה על דברי הזוהר הנ"ל, שנכתבו זמן רב לפני קופרניקוס. אמנם בעצם אין כאן שום קשר לקופרניקוס, הזוהר מדבר על צורת כדור הארץ ככדור, שהיתה ידועה בוודאות לפיתגורס מאות שנים קודם לזוהר, וקופרניקוס דן בסיבוב הארץ סביב השמש, שלא מובא בזוהר כלל, ואדרבה, הרמבם ושאר חכמי ישראל סברו שהארץ במרכז. ועכ"פ הסברא שהשמש במרכז הועלתה כבר בזמן היוונים. כך שבעצם אין שום ראיה מהזוהר. יש לציין גם שלענין השמש, מפורש בתלמוד מסכת פסחים ^[28] שמסקנת חכמי ישראל היתה שהיא יורדת בלילה למטה מהארץ (כלומר בצד השני של העולם) ולא למעלה מהרקיע, ומפורש שם שידיעה זו מקורה בחכמי אומות העולם, וחכמי ישראל חלקו עליהם ובסוף הודו לדבריהם, כך שאדרבה יש ראיה שחכמי ישראל למדו את מסקנתם מחכמי אומות העולם ולא ברוח הקודש . ולענין השיטה בגמרא שהוזכרה לעיל לגבי "למעלה מהרקיע", בסוף המבוא לפרקי דרבי אליעזר מביא הרד"ל פירוש מהרמח"ל ופירוש מהגר"א לבאר דעת חכמי ישראל לפי פנימיות הדברים.
2. מספר הכוכבים - חז"ל כותבים בתלמוד מסכת ברכות^[29] שמספר הכוכבים בעת בריאת העולם היה כבר יותר מ10 בחזקת 18 (וסביר להניח שאחרי בריאת העולם התרבה המספר עקב התפרצויות וכו'). גם בזה יש לראות ראיה שידיעתם של חז"ל היא עפ"י קבלה שמיימית, כיון שבזמן חז"ל סברו האסטרונומים שישנם 4000 כוכבים בלבד, ולפני 400 שנה עוד סברו שיש 30,000, ועד לפני 75 שנה עוד כתבו האסטרונומים שהמספר שכתבו חז"ל הוא מוגזם פי אלף מיליון מהנראה בטלסקופים הכי חזקים^[30]. רק לאחרונה עם הפריצה לחלל, ההשערה המדעית מתקרבת למה שאמרו חז"ל, ולפי נאס"א כיום משערים (עפ"י מתגם בחלק מהחלל) את שיעור הכוכבים בכ10 בחזקת 21.
3. כימה - בצביר הכוכבים הנקרא כימה (Pleiades), והמרוחק מאיתנו בכ-450 שנות אור, העין מבחינה בתנאי ראות רגילים בשישה כוכבים, עין חדה במיוחד יכולה להבחין בכוכב שביעי ושמיני (יש אומרים אף ב11-14 כוכבים).וכך היתה הדיעה המקובלת אצל האסטרונומים, שב"כימה" כוללת שמונה כוכבים. אולם, לאחר המצאת הטלסקופ בשנת 1609, ע"י גלילאו גלילאי (1564-1642), שהשתכלל והשתפר במשך הזמן עד למערכת הטלסקופים שוברי-האור, ולאחרונה – טלסקופ הרדיו, התברר כי מלבד השמונה הנ"ל, כימה מכילה למעלה ממאה כוכבים אשר עין רגילה אינה מסוגלת לראותם^[31]. בתלמוד מסכת ברכות^[32] נאמר: מאי כימה? אמר שמואל כמאה כוכבי. אמרי לה (יש אומרים) דמכנפי (שהם מקובצים וסמוכים זה לזה), ואמרי לה דמבדרן (שהם פזורים). וראה בפירוש רש"י כי כוונת השאלה "מאי כימה" – על "כוחה של כימה", כלומר הכוכבים המרכזיים שלה. מדברי רש"י עולה שיש בכימה הרבה יותר ממאה כוכבים. שאם רק "כוחה", כלומר המרכזיים והעיקריים שבה הם כמאה, הרי שהטפלים רבים יותר.גם מזה מביאים ראיה שידיעת חז"ל היתה עפ"י קבלה איש מפי איש עד גילויים אלוקיים בהר סיני, כיון שכאמור בימי חז"ל אנשי המדע לא היה להם שום דרך להגיע לידיעה זו. אלא שבמשך הדורות נפלה מחלוקת באחד מפרטי המידע הנמסר, "האם הכוכבים הרבים הבלתי נראים שבכימה מכונסים או פזורים?". [ממחלוקת זו עולה בבירור שמקור המידע שבידם לא היה כלי מחקרי שאיפשר לצפות בכוכבי כימה. שמלבד שלא היו כלים כאלה בזמנם (ואף בזמנינו צילומים המראים את מספרם המלא של כוכבי כימה יכולים להתבצע רק בחלל באמצעות לוויינים), הרי אם היו רואים לא היו נחלקים אם כוכבי כימה כנוסים או פזורים, אלא קיבלו איש מפי איש, ובמשך הדורות נפלה מחלוקת באחד הפרטים]. דווקא בנושא זה יש תימה גדולה, אילו זה נמסר למשה מסיני, תימה, מדוע ידיעה זו, שאין לה שום נפק"מ להלכה נמסרה למשה מסיני, ואילו יסודות גדולים בהלכה ובאמונה לא נמסרו לו, למשל מחלוקת הראשונים לגבי עיקרי היהדות, ובכלל מחלוקות רבות בש"ס. ועוד, שאפילו בענייני אסטרונומיה ישנם יסודות חשובים בהרבה שלא נמסרו, והעובדה שהראשונים ובראשם הרמב"ם לא ידעו שהשמש במרכז, שלכוכבים יש קור וחום, שאין גלגלים וכו'. ולעצם העניין, כל לומד גמרא מבין שקשה מאוד להעמיס בפשט הגמרא שמאה זה בעצם למעלה מאלף, ושהגמרא לא כתבה על כך כלום. והכי חשוב - כמובן שבמפרשים בכלל לא ברור שכימה של הגמרא היא הפליאדות, כמו שכתב המהרשא בברכות שם והגרא על הזוהר תיקון לב, ובפרט לשיטת רשי ר"ה יא:, והם מביאין גירסאות שמתיישבות לשיטת רשי שם שכימה אינו במזל טלה אלא במזל עקרב, שהוא בדיוק הצד ההפוך.
4. נרתיק השמש - במדרש בראשית^[33] נאמר: "גלגל חמה יש לו נרתיק". המדרש מציין בהקשר לכך את הפסוק בתהילים^[34]:"לשמש שם אוהל בהם". נרתיק זה של השמש מוזכר בעוד מקומות בדברי חז"ל. מדבריהם מתברר כי אלמלא הנרתיק של השמש היו יושבי כדור הארץ ניזוקים בצורה חמורה ביותר.עובדות אלו נתגלו רק במדע של ימינו: האסטרונום ד"ר וידאל ^[35] בספרו "צבא השמים" כותב כך: כזכור, השמש היא כדור גז ענקי שהטמפרטורה של שפתו היא 6000 מעלות חום. מתחת לשפתו גועשים גזים בטמפרטורה גבוהה עוד יותר. בהתאם לחישובים שבידינו, עולה הטמפרטורה יותר ויותר עד שבמרכז השמש היא מגיעה לכדי 15,000,000 מעלות חום! כיום משערים כי מרכז השמש הוא "כור גרעיני" המשחרר כמויות חום אדירות המוצאות דרכן אט אט החוצה. עוצמת הקרינה הולכת ופוחתת לאורך הדרך החוצה עד שהיא מגיעה לשכבות החיצוניות של פני השמש הנמצאות "רק" בטמפרטורה של 6000 מעלות חום. הטמפרטורות הגבוהות האלו בתוך השמש גורמות לכך שהגזים שם גועשים במימדים אדירים ואף יוצרים גלים מתפרצים ההולמים בכוחות אדירים בשכבות הגזים החיצוניות של השמש. שכבות אלו סופגות את קרינת החום עצמה הבוקעת מתוך השמש, וכן בולמות את הזעזועים שגלים אלה מכים בה. שכבות חיצוניות אלו אנו קוראים בשם "נרתיק". אמנם יש להעיר בעניין זה שהתשבץ ח"א קד כותב שאין לשמש כלל חום עצמי, וכן כתב המהרשא נדרים ח:, וכמו שכתב הרמב"ם בספר המדע שאין לכוכבים חום וקור. כך שדווקא מוכח שגדולי ישראל לא ידעו ידיעות מדעיות על השמש.

פיזיקה

1. חוק שימור החומר והאנרגיה - עד תקופת החוקר לבואזיה (1743-1794), היו אנשי המדע סבורים שכל חומר המרקיב או נשרף וכדו', כלה ואיננו. לבואזיה הוכיח שכל חומר הנראה לנו ככלה ונעלם, רק מחליף צורה, אבל ממשיך להתקיים. חוק טבע זה נקרא: "חוק שימור החומר". חידוש נוסף נודע על ידי אלברט איינשטיין, אשר הוכיח כי החומר והאנרגיה הם מציאות אחת, שיש לה שני גילויים [בדומה למים העשויים לההפך למוצק (=קרח), ולגז (=אדים)]. עוד התברר כי בשעה שהאנרגיה משנה את צורתה, לא נעשה שינוי בכמותה, אינה גדילה ואינה מתמעטת. בהתאם לכך נקבע חוק שימור האנרגיה. לאור תגליות מקבילות אלה, הוכללו שני החוקים בחוק משותף אחד האומר כי הכמות הכללית של החומר והאנרגיה בעולם קיימת תמיד, ואינה הולכת לאיבוד. והנה כל זה כבר היה גלוי וידוע לשלמה המלך (לפני כאלפיים ותשע מאות שנה): בספר משך חכמה^[36] מציין כי חוק שימור החומר כתוב בתנ"ך בפירוש, וכך נאמר בספר קהלת^[37]: "כי כל אשר עשה אלהים, הוא יהיה (=ישאר קיים) לעולם. עליו אין (=יכולת) להוסיף, וממנו אין (=יכולת) לגרוע". וכבר ניסח רבנו סעדיה גאון (שחי לפני כאלף ושלש מאות שנה - הרבה לפי לבואזיה)בספרו "אמונות ודעות"^[38] חוק זה בצורה ברורה: "כי אין (=יכולת) לגוף מן הברואים לכלות גוף אחד (=אחד מן הגופים) בשום ענין (בשום אופן). אפילו אם ישרפוהו באש, לא יוכל לכלותם לעולם, כי לא יוכל (=אין יכולת) לכלות הדברים עד שישובו לא-דבר (=עד שיהפכו ללא כלום), כי אם מי שבראם מלא-דבר (רק מי שבראם מלא כלום)". אמנם חוק שימור האנרגיה והחומר נרחב הרבה יותר מהאמור אצל שלמה, ועיקר עניינו אינו בכמות החומר והאנרגיה בכל היקום, אלא בכל מערכת פיזיקאלית סגורה: מנוע, מנוף, כל מכשיר וכל אזור סגור. וזה לא הוזכר אצל שלמה כלל. כך שהעיקר חסר מן הספר.
2. הכליא-ברק - כיודע בנימין פרנקליןהמציא תא "הכליא-ברק", לאחר שגילה כי הברק אינו אלא התפרקות חשמלית. והנה חז"ל בתוספתא^[39], כאשר דנו באיסור עשיית פעולות מסטיות פסולות, כתבו שמותר להניח מוט הברזל כדי להציל מפגיעת ברק, כיון שזו איננה פעולה מסטית להנצל מהברק אלא זו פעולה על פי חוקי הטבע.
3. צורת האותיות שבלשון הקודש - בתורה ספר שמות^[40], לגבי מעמד הר סיני, נאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". רש"י מסביר פסוק זה: "ראו את הנשמע". לפי פרשן אחר, ה-"כלי יקר", בני ישראל ראו את האותיות זאת אומרת שהדיבור אלוקי הצטייר במרחב בציור האותיות של האלף-בית. ד"ר יעקב גוגנהיים, בהתבוננות בפסוק הנ"ל, נזכר במכשיר אלקטרוני בשם SONOGRAPH שראה לפני שנים באוניברסיטה בפריס. מכשיר שהציג את תנודות גלי הקול בצורת אותות גרפיים, כשהמעניין הוא שציוץ של ציפורים נראה בדמות ציפור. לאחר שבנה תוכנה מתקדמת המצליחה להמיר קול לתמונה, הוא ניסה לבדוק את הצורות הגרפיות שיוצרות אותיות שונות, ובהדרגה גילה שצלילי האותיות העבריות יוצרות על הצג דמויות של אותיות הכתב האשורי - אותיות הא"ב. בעזרת תוכנת מחשב הצליח ליצור הדמיה אקוסטית של אותיות שפת-הקודש. התוצאה מדהימה: הגייה ברורה ומדוייקת של האותיות בלשון-הקודש יוצרת גרפים הדומים מאוד לצורת האותיות. לעת עתה התגלו השוואות מדהימות בין 18 מהאותיות (מתוך 22 אותיות של הא"ב), כשהגיית האות ג' לדוגמא מתאים לצורה המתקבלת רק לפי ההיגוי התימני. [ולגבי 4 האותיות שאין התאם בין ההגיה לצורה המתקבלת, יש לקחת בחשבון שאופן הגיית חלק מהאותיות השתבש אצלינו ואינו נהגה כבלשון הקודש המקורית]. הסבירות לכך שתוצאה זו תתרחש במקרה, מחושבת כפחות מ- 4 למיליון פעם. גוגנהיים הוכיח כי צורת האותיות מתקבלת על-ידי הגייתן אך ורק בלשון הקודש, לעומת זאת צלילי הגיית האותיות הלטיניות יצרו על גבי המסך תרשימים שונים שאין להם שום קשר ודמיון עם צורת האותיות הלטיניות. דבר המוכיח בעליל את מקורן העל אנושי של כ"ב אותיות התורה, והיותן חלק בלתי נפרד מהבריאה. ואכן מידע זה כבר מופיע במקורות היהדות הקדמונים: הריקאנטי^[41] כותב: "...ובשם רב סעדיה גאון ז"ל מצאתי, כי האותיות ביוצאם מן הפה ויפקידם ויניחם באויר, פלחוהו כפלח, ונתחדש ממנו דמויות מכוונות מפורדות מבוארות כנגד כח כל אות מהן, הלא תראה במתן תורה הוריד השם יתעלה על ההר אש גדולה בהד והדר מוקפת ענן וערפל וחשך שחור, שנאמר (בתהלים^[42]) ישת חשך סתרו. ערבב הכל באש נראה דמותו בענן כדבר היוצא מחרט ומחוגה יש לו ניענוע התיבה באויר, וראו העם הדבור ודמות האותיות שנאמר וכל העם רואים את הקולות וגו'. והנה נראה האנוש ידבר ביום קר ביציאת האות מהפה יחתוך באויר ויתחרט בו דמות כדמות האותיות וכו'. ואם תתבונן במאמר זה עד תכליתו תבין עוד טעם לכמה ענינים הנעשים ע"י שם טהרה או להפך". עכ"ל. ניתן לראות את התמונות של האותיות (להורדה) כאן.

ביולוגיה

1. סנפיר וקשקשת - התורה^[43] התירה באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. חז"ל בתלמוד^[44] קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר", כלומר הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים [ובגמ' (חולין סו:) עומדת על כך מדוע נכתב בתורה גם סנפיר וגם קשקשת עיי"ש]. והנה הכלל שקבעו חז"ל (עפ"י פסוקי התורה) מהווה ראיה שתורה מן השמים, כיון שרק מי שברא את העולם ומכיר כל דגי כדור הארץ יכול להבטיח שכל דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ואכן המדע בימינו מאשרת זאת, כיון שבאמצעות המיכשור החדיש והרצון לחקור, נמנו כ30000 סוגים של דגים, ממעמקי הים בכל חלקי העולם, ועדיין לא נמצא שום דג שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר^[45]. [וזאת למרות שקיימים כן סוגים של דגים, כגון מסדרת הסינברנאים, שאין בהם לא קשקשים ולא סנפירים].
2. סימני בהמה וחיה - כדי לקבוע כשרות הבהמות וחיות לפי התורה, יש לבדוק שני סימני הטהרה: א. הפרסת פרסה (שפרסות רגליה אינן מיקשה אחת אלא שסועות). ב. העלאת גרה (העלאת המאכל שנית לאחר בליעתו).והנה בפסוקים הבאים מגלה התורה עובדה, והיא: מבין כל סוגי וזני הבהמות והחיות שבעולם, ישנם רק ארבעה בעלי חיים אשר העלאת הגרה והפרסת הפרסה אינם קשורים זה לזה. כלומר שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, או מפריסי פרסה ולא מעלי גרה. בכל שאר בעלי החיים הפרסת הפרסה והעלאת הגרה קשורים בהכרח זה בזה. או שיהיו בו שני סימני הטהרה, או שלא יהיה אף לא אחד מהם. התורה גם מפרטת את שמותיהם, ואת סימן הטהרה הנמצא בכל אחד מהם. וכך נאמר^[46]: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה: אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִיא, וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִיא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסֵעַ שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם. נמצא לסיכום: הגמל השפן והארנבת בלבד, מעלים גרה^[47] ואינם מפריסים פרסה, החזיר בלבד, מפריס פרסה ואינו מעלה גרה, ואילו בכל שאר בעלי החיים בעולם שתי תכונות אלו קשורות זו בזו. הדברים מורחבים בתורה שבעל פה, אשר גם מסבירה לנו כי לגילוי סוד טבע מקיף זה ישנה השלכה - מטרה הלכתית בעלת משמעות חשובה ביותר. וכך נאמר בתלמוד^[48]: היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום (-חתוך. כלומר, ואינו יודע אם מעלת גרה היא. לפי שעל פי מיקום השינים ניתן לזהות את מעלת הגרה, משום שיש לה שינים רק בלסת העליונה. וזו שפיה חתוך אינו יכול לזהותה) בודק בפרסותיה. אם פרסותיה סדוקות, בידוע שהיא טהורה. ואם לאו, בידוע שהיא טמאה. ובלבד שיכיר חזיר. (שאם אינו מכיר מהו חזיר, יש לחשוש שמא זה שפרסותיו סדוקות חזיר הוא. שהחזיר מפריס פרסה אך אינו מעלה גרה). תנא דבי רבי ישמעאל: ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא, אלא חזיר. ועוד אמרו חז"ל בברייתא^[49]: "אך את זה לא תאכלו. אמר רבי עקיבא: וכי משה קניגי ובלסתר (=צייד או זאולוג) היה?? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים!" מציין הרב ברוך אפשטיין מפינסק זצ"ל^[50]: "להודיע בזה מעלת התורה, שמתוכה ניכרת נתינתה מפי הגבורה בכח אלהי ממעל. כי אדם בשר־ודם, אי אפשר לו להחליט שרק אלה סימניהם כן ולא זולתם. כי אולי נמצאים עוד ברואים בסימנים אלה כמו הגמל, ושפן, וארנבת, וחזיר? ואולי במשך השנים והדורות יחקרו וימצאו עוד כאלה? אבל הקדוש ברוך הוא רק הוא יודע שאין במציאות יותר מאלה שהזכיר כאן. כאשר באמת אנו רואים כי מאז שניתנה תורה לא מצאו התרים והחוקרים עוד מינים! והן הן מנפלאות תמים דעים וסגולות תורתו".מאז כתב הרב אפשטיין זצ"ל את המשפטים הנ"ל חלפו כמאה שנה, במשך תקופה זו התקדמו המחקרים המודרנים וגילו בעלי חיים רבים נוספים בכל רחבי כדור הארץ, ובכל אלו לא נמצא בעל חיים אחד אשר הוא מעלה גרה בלבד או מפריס פרסה בלבד - מלבד אותם אשר ציינה התורה.
3. אנטומיה פתולוגית - יש מחכמי ישראל מי שציין במיוחד את הלכות שחיטה וטריפות כדוגמא לידיעתם המקיפה של חז"ל בכל החכמות^[51], ואכן בידיעות הנוגעות להלכות טריפות יש לראות בחז"ל את מפלסי הדרך בענף האנטומיה הפתולוגית, כ-1,500 שנה לפני פיתוחו ברפואה העולמית, כיון שמבחינה היסטורית, הרופא הראשון שכתב אנטומיה פתולוגית בצורה פחות או יותר ברורה ושיטתית היה Giovanni B. Morgagni שחי בין השנים 1771-1682, והפתולוגיה הפכה להיות ענף מוגדר ונפרד ברפואה רק במאה ה-19 למניינם, על ידי הפתולוג הצרפתי Jean Cruveilhier (1874-1791). ^[52] בסיס התיאורים הפתולוגיים של חז"ל הנוגעים להלכות טריפה היה סטרוקטורלי, היינו מבוסס על שינויים במבנה האיברים, על בסיס של צבע, צורה, מיקום, גודל, פגיעות חבלתיות, נוכחות טפילים, וגופים זרים, שהוא ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש^[53]. זאת בניגוד לידע ולדעות המועטות, שרווחו בעולם העתיק בהסבר מחלות ופגעים שונים^[54]. דא עקא שאפילו בענייני אנטומיה מפורש בגמרא שחזל הסתמכו על תודוס הרופא, ושאר הרופאים, ועל פיהם קבעו הלכה, כמפורש בנזיר נב., כך שלא ברור שידיעותיהם בעניין זה ברוח הקודש
4. אנטומיה בפרטים קטנים - צנורות של בלוטות-הרוק תוארו באנטומיה המודרנית רק במאה ה-16, בעוד שחז"ל^[55] כבר מזכירים אמת המים העוברת תחת הלשון. על התפקיד שממלא הכבד במירוץ הדם הורידי, נאמר בזוהר^[56] ושני לאומים ממעיך יפרדו ורב יעבוד צעיר, זהו הכבד שהוא רב וגדול והוא משמש לפני הלב דאמר ר' יהודה הכבד קולט הדם ומשמש בו לפני הלב.
5. תחילת חיי העובר - בסוף המאה ה-19 התברר כי בכל יצור חי אשר מוחו פועל, המוח מפיק זרמי חשמל הניתנים למדידה. תגלית זו הובילה להמצאת המוניטור, אשר באמצעות חיבורו לאלקטרודות בראשו של החולה, מתאפשר לרופאים לבחון את הפעילות החשמלית שבמוחו. עם מות האדם, חדל מוחו לפעול, דבר הבא לידי ביטוי במוניטור בצורת קו ישר, ללא תנועה גלית. לאור זאת הסיקו החוקרים את המסקנה החדשנית כי החיים מתחילים ביום בו מתחיל המוח לפעול ולשדר גלים חשמליים. שהרי אם הפסקת הפעילות החשמלית של המוח מעידה על מות האדם, נמצא שהתחלת הפעילות החשמלית של המוח, מעידה על התחלת החיים של העובר. לקראת סוף המאה העשרים, עם ההתפתחות הטכנולוגיה ומיזעור מכשיריה, התאפשרה לבדוק מאיזה יום מתחילים הגלים החשמליים במוחו של עובר אדם. פרופ´ דיויד ליגר מהאוניברסיטה המרכזית של וושיגטון, בספרו "המשחקים בחיים" כותב: "אין אנו יודעים די על התפתחות מוחו של העובר וכו´… למן היום ה-40 בערך, אשר בו מסתמן המבנה הבסיסי של המוח, ניתן להבחין בפעילות מועטת של גלים…". לאור זאת, ברור כעת לאנשי המדע כי חיי האדם מתחילים בסביבות יום הארבעים להריון. והנה, במשנה העוסקת בדיני טהרת אישה שנפל עוברה, מחלקת המשנה בין מצב בו התרחשה ההפלה לאחר שהעובר נחשב לאדם, לבין מצב בו נפל העובר לפני היותו נחשב אדם. וכך נאמר^[57]: "המפלת ליום ארבעים, אינה חוששת לולד. ליום ארבעים ואחד, תשב לזכר ולנקבה ולנדה". גם מכאן ראיה שהמידע שביד חז"ל ניתן במסורת מהאלוקים, כיון שכותב המשנה לפני כאלפיים שנה כבר ידע מידע שהתגלה רק בסוף המאה העשרים באמצעות כלים טכנולוגיים משוכללים ביותר (יש לציין שגם כעת, בתחילת המאה העשרים ואחת, החוקרים עדיין לא גילו את היום המדויק לגמרי. וכמו שכתב פרופ´ ליגר: "מיום הארבעים בערך", ואילו תורת ישראל מגלה את היום המדויק).
6. דבש דבורים - מכללי היסוד בהלכות האסור והמותר באכילה, הוא הכלל: "היוצא מן הטמא, טמא. והיוצא מן הטהור, טהור"^[58]. על פי כלל זה ניתן היה לשאול לכאורה, מדוע דבש הדבורים נחשב ככשר, והרי אף על פי שהדבש נוצר מן הצוף, בכל זאת הרי לא יתכן שהצוף נפלט ללא שום תערובת בדיוק כשם שנכנס, שאם כן היה נפלט כאשר הוא עדין צוף. היווצרות הדבש מחייבת תערובת חומר המופרש מגוף הדבורה, חומר המעבד את הצוף והופך אותו לדבש. וכשם שהעשב הנאכל ע"י הגמל, הופך לחלב לאחר עיבודו בגוף הגמל, וחלב זה אסור בשתיה משום "היוצא מן הטמא- טמא" כך בדיוק היה על הדבש להיות אסור באכילה מאותה סיבה ממש, שהרי הדבורים עצמם אסורים באכילה. זאת ועוד. אפילו אם היתה קיימת אפשרות היווצרות דבש מצוף גם ללא תערובת חומר מגוף הדבורה, הן בודאי שאל קיבת הדבורה מופרשים מיצים שונים כמצוי בקיבת כל בעל חי אחר. אם כן היה על חכמי ישראל לאסור את הדבש באכילה מחמת תערובת מיצים אלה בצוף. והנה, מחקרים מאוחרים מגלים שתי עובדות מפליאות: א. לדבורה שתי קיבות. קיבת עיכול וקיבת הדבש. ב. בקיבת הדבש אין מיצי עיכול. עם גילויה של עובדה זו נפתרה הבעיה האחרונה בדבר מיצי העיכול. ולגבי הבעיה השניה: מחקר חדש מגלה עובדה נוספת. קיבת הדבש אכן מפרישה אנזים המפרק את המולקולות של הצוף והופך אותם מדו סוכרי לחד סוכרי. אולם, לאחר שהאנזים אשר הופרש על ידי הדבורה עשה את פעולתו והצוף הפך לדבש, מתפרק האנזים עד שלא נותר ממנו דבר, והדבורה מקיאה אל חלת הדבש את הצוף הטהור ללא שום תערובת. מובן מעתה דבש הדבורים נחשב ככשר עפ"י התורה. ואכן בתלמוד^[59] נאמר במפורש ככל העולה מהמחקרים החדישים: "דבש דבורים, מותר, מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן". כלומר, דבש הדבורים אינו דומה לחלב בהמה טמאה, בדבש הדבורים אין שום תערובת של מיצוי מגוף הדבורה, והוא יוצא כאשר הוא מכיל את החומר שנכנס בלבד.

גאוגרפיה

1. נדידת היבשות - נאמר בתורה^[60]: "ויאמר אלוקים: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, ותראה היבשה, ויהי כן". פשט הפסוק מדבר על יבשה אחת אשר נראתה לאחר שהמים אשר כיסו עד אותה שעה את פני כל כדור הארץ נקוו אל מקום אחד. כלומר, אוקיינוס יחיד הקיף את כל היבשה היחידה שנראתה על פני כדור הארץ. ובמדרש רבה^[61] מבואר, שכל כך היה ברור לחז"ל שבתחילה נברא ים אחד עד שהקשו מהכתוב^[62] "ולמקווה המים קרא ימים", ותירצו: "אינו דומה טעם דג העולה (=שדגים אותו), מעכו, לעולה מצידון, ולעולה מאספמיא". כלומר משום התכונות השונות של מי החופים השונים, נראה ונחשב הים האחיד כימים רבים. והרי אין המציאות כך, הרי ידוע לנו בוודאות כי בכדור הארץ ישנן שבע יבשות (ולא אחת כפי שכתוב בתורה): א. אסיה, ב. אפריקה, ג. אוסטרליה, ד. אמריקה הצפונית, ה. אמריקה הדרומית, ו. גרנלנד, ז. אנטארקטיקה, יבשות אלו מוקפות בימי אוקיינוסים שונים. אולם בראשית המאה העשרים, לאור נתונים גיאולוגים חדשים חל מהפך מרעיש בהתייחסות המדעית להיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ. הראשון שדיבר על נדידת היבשות היה אלפרד לותר וגנר (1880 – 1930) בספרו "מוצא היבשות והאוקיינוסים"^[63], אשר טען כי כל היבשות היו בתחילה מאוחדות ורק בשלב מאוחר יותר נדדו והתרחקו זו מזו. כהוכחה לדבריו הצביע על הדמיון המדהים שבין יבשת אפריקה לקווי החוף המזרחי של יבשת אמריקה הדרומית, כאילו היו שני חלקי פאזל שנפרדו זה מזה. במחקרים נוספים שערך הראה דמיון בין מקומות החיבור של שתי היבשות גם מבחינת הצמחייה (הפלורה) וגם מבחינת בעלי החיים (הפאונה)והמבנה הגיאוכימי של המחצבים השונים. דבר המוכיח שבתחילה היו כל היבשות צמודות יחדיו. מאז הלכו והתרחבו המחקרים והדעות התומכות בתיאוריה זו ומאמרים מדעיים רבים אישרוה לחלוטין. ואכן הזוהר הקדוש^[64] לפני כאלפיים שנה מדווח על שינויים גיאולוגיים משמעותיים ביותר שהתרחשו בכדור הארץ לאחר בריאת העולם, וכך נאמר שם: "תנא, ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה נתהוו שבע ארצות". כלומר: בשעת הבריאה הייתה יבשת אחת בלבד, אולם בשלב מסויים היא התחלקה לשבע יבשות אשר הלכו והתרחקו זו מזו כאשר מי האוקיינוס חודרים אל החלל שנוצר ביניהם, ויוצרים בכך את האוקיינוסים השונים. יש לציין שדברי הזוהר נכתבו עוד לפני שנתגלו יבשות אמריקה הצפונית והדרומית ואוסטרליה. (וראה עוד בספר משלי^[65]: "חכמות, בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה" ופירש רש"י שם: "חכמות בנתה ביתה: חכמה בנה הקב"ה את העולם. וכשנצרף את דברי הזוהר הנ"ל, מסביר בספר "המהפך" שמובן היטב המשך הפסוק "חצבה עמודיה שבעה", מדבר על שבעת היבשות אשר נחצבו וניתקו מחיבורן הקדמון כיחידה אחת). בספר איוב^[66] מתברר גם מתי קרה חילוק היבשות לפי התורה, כיון שנאמר שם על תקופת המבול: "המעתיק (=המזיז) הרים, ולא ידעו, המרגיז (=המניע) ארץ במקומה, ועמודיה יתפלצון". ועיין במדרש רבה בבראשית^[67] בדברי רבי יהודה הנשיא על איוב והמבול. יש לציין שכל הנ"ל לא סותר את העובדה שגם כעת המשיכה נדידה איטית, אלא שעיקר הנדידה היתה בימי המבול.

רפואה

1. מיקרובים - אמרו חז"ל^[68]: "לא ישתה אדם מהכוס וייתן לחבירו, מפני סכנת נפשות". והטעם לכך מבואר בצוואת רבי אליעזר הגדול: "כי שמא יש לו חולי בגופו, ויצא מפיו לאותו שיור (שנשאר בכוס), ויחלה גם חברו". כלומר, רבי אליעזר הגדול (מתקופת התנאים), ידע כבר אז שחולי עשוי להתפתח כתוצאה מגורמים בלתי נראים בחוש והנמצאים גם בהפרשות החולה, כגון הרוק, ולא רק באבר שהמחלה פגעה בו. כומו כן ידע שגורמים בלתי נראים אלה, עלולים לעבור מאדם לאדם באמצעות שתייה מכוס משותפת שתגרום להדבקת האדם שעשה שימוש בכוסו של הנגוע, באותה מחלה, ולכן שגם אדם שהוא לכאורה בריא, צריך להימנע מלתת לחברו לשתות מכוסו, כי "שמא יש לו חולי בגופו", כלומר יתכן שאדם בריא ישמש כנשא של חיידקים שאמנם אינם פעילים בגופו, אך יהיו פעילים בגוף חברו. בתלמוד מסכת עבודה זרה^[69] נאמר (כאן מתורגם מהארמית): "אמר שמואל: פצע שנוצר ממכת ברזל, סכנת חיים יש בו, ומחללים עליו את השבת". כלומר, אף על פי שעל סתם פצע אין מחללים את השבת, שהרי חילול שבת מותר רק במקרה של הצלת חיים, אם הפצע נוצר ממכה של ברזל – מחללים עליו את השבת כדי לרפאו, משום שלפי המידע שבידי חכמי התורה יש סכנת חיים בפצע מסוג זה גם אם הוא נראה בלתי מסוכן. לעיני המדע דאז, לא היתה הבנה להלכה זו, שהרי אין מדובר כאן רק בפצע באיבר פנימי דווקא, או בפצע הנראה כמסוכן, אלא גם בפצע חיצוני קטן. כיום, לאחר גילוי עולם החיידקים, ידוע כי בחלודת הברזל מצויים חיידקים הגורמים למחלת הצפדת (טטנוס), וכניסתם אל הגוף באמצעות הפצע החיצוני הקטן עשויה להיות קטלנית. עוד אמירה מצינו בתלמוד מסכת בבא מציעא^[70] שידעו חז"ל שבמים פושרים החיידקים מתרבים, ואינו בריא לשתות מהם, ואילו כשמגיעים המים למצב של הרתחה אזי שוב אין סכנה בשתייתה, והתבטאו ע"ז בחריפות: "כסא דחרשין ולא כסא דפושרין" - כלומר, עדיף לשתות כוס של חומרי כישוף, אך לא כוס של מים פושרים שלא הגיעו לרתיחה, כיוון שמים אלו מזיקים לבריאות.
2. החיסון - בשנות ה-1880, ד"ר לואי פסטר ערך כידוע מחקרים בריפוי מחלות וביניהן בריפוי מחלת הכלבת. ולאחר שהמצאתו נחלה הצלחה, עבר לטפל במחלות שונות נוספות באותה השיטה. עד היום משמשת תגליתו של ד"ר פסטר כבסיס מרכזי לכל סוגי החיסונים, שהם בעצם השימוש באותו חיידק שגורם למחלה - כדי להנצל ממנה. בספר "מבוא שערים", אשר מחברו היה בן דורו של ד"ר לואי פסטר, מובאת עדות אנשים נכבדים אשר שמעו מהרב ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ (ידידו הקרוב של ד"ר לואי פסטר), שד"ר פסטר קיבל את יסוד מחקרו המהפכני מן התלמוד. וכך מסופר: הרב ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ אשר התגורר בפריז, התחיל כידוע לתרגם את התלמוד לצרפתית, ד"ר פסטר קרא בסדר מועד המתורגם וגילה בתלמוד במסכת יומא^[71] שמי שנשכו כלב שוטה (חולה בכלבת), תרופתו תהיה ע"י יותרת הכבד של הכלב הנגוע. הד"ר המופתע פתח מיד בסדרת ניסיונות אשר תוצאתן ידועה. אמנם החיסון היה ידוע בסין כבר לפני אלפי שנים, כך שאין שום ראיה מידיעת חזל לפני אלפיים שנה לכך שהיתה להם רוח הקודש.
3. מילה ביום השמיני דווקא - ד"ר אילה אברהמוב במאמרה "בעיות קרישה ודימום ביילוד" כותבת: "מנגנון הקרישה תלוי בקבוצת חלבונים הנוצרים בכבד, אשר נקראים "גורמי קרישה" או "פקטורי קרישה". גורמים אלה מסומנים במספרים רומיים מ 1-13 והם מפעילים זה את זה בשרשרת (בעזרת אנזימים) עד לקבלת הקריש היציב הנקרא פיברין. בימים הראשונים אחרי הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו, וברור שאינו יכול לעמוד במעמסת יתר של פעילות כירורגית. בדר היכול לגרום למותו של התינוק עקב דמם מסיבי, ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדמם הזה. באופן פיזיולוגי עד גיל 8 ימים הכבד מתחיל להתאושש הוא הולך ומתבגר, ותפקודיו משתפרים, ובגיל 8 ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי קרישה, ומניעת דמם". יותר מכך, ממחקר שהתפרסם בניו יורק בשנת 1953 עולה, כי בעוד שלפני היום השמיני קיים חוסר משמעותי בחומרי הקרישה, ואילו לאחר היום השמיני חומרי הקרישה עומדים על רמה מספקת וקבועה הנשארת לאורך כל חיי האדם (100%) הרי שלקראת היום השמיני מתרבים חומרי הקרישה בקצב מהיר והם עומדים ביום השמיני על רמה של 110%. כלומר, ביום השמיני, ורק ביום השמיני מגיע ריכוז חומרי הקרישה לשיא של כל הזמנים, מעל הכמות הרגילה המלווה את האדם לאורך כל חייו^[72].
4. חווית סף מוות - עקב התפתחות הטכנולוגיה הרפואית בימינו, מצוי שמצליחים "להחזיר לחיים" חולים שהלב הפסיק לפעום ולא סיפק חמצן למוח למשך זמן מסויים, כתוצאה מזה הרבה מאותם החולים מדווחים על כך שחוו חוייה של "חיים לאחר המוות", ומפרטים את השלבים, שלבים אלו שתואמים בדיוק לנאמר בזוהר הקדוש ועוד מספרי הקודש. ראו בערך המורחב: "מוות קליני". יש לציין שלחוויות אלו יש הסברים ביולוגיים פשוטים, כפי שכותב הרב אבינר בספרו "אישון לילה באפילה", וכפי שאכן גם גויים מדתות שונות מספרים על חוויות דומות, מספרים שראו את ישו יש"ו בצליבתו וכו'. כך שחס וחלילה לסמוך על ראיות אלו.
5. זיבה - הזב האמור בתורה הוא מה שקוראים כיום מחלת זיבה gonorrnoa. התורה מבדילה בחומרת הטומאה בין זב ובין בעל קרי (האחרון טמא עד הערב של אותו יום, בעוד שהראשון נטהר רק כעבור שבוע ימים מיום שפסק זובו). בתוספתא נאמר בפירוש: "מה בין זב לשכבת זרע, זב בא מבשר מת ושכבת זרע מבשר חי, זב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע כלובן ביצה לא מוזרת". בעולם הרפואה היה מקובל כי זיבה - היא הרפיית צינורות הזרע, שאינם מוכשרים עוד להחזיק את הזרע בתוכם. רק במאה ה-17 הוברר לרופאים שחומר הזיבה אינה שכבת זרע אלא מוגלה.

ארכאולוגיה

ערך מורחב - ארכיאולוגיה מקראית

ממדע הארכאולוגיה יש ראיות רבות למסופר בתנ"ך, כמובא בתמצית בערך ארכיאולוגיה מקראית, ובפירוט יותר (לפי נושא) בערכים: נח, מגדל בבל, אברהם אבינו, מלחמת המלכים (בימי אברהם), מהפכת סדום ועמורה, יוסף הצדיק, ירידת בני ישראל למצרים,יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מסעות, הר סיני, בלעם בן בעור, יהושע בן נון, הר עיבל, חומות יריחו,כיבוש הארץ, מקדש שכם, שמשון בן מנוח, שאול המלך, דוד המלך, שלמה המלך, עמרי, אחאב בן עמרי, אחזיה בן יהורם, יהואש בן אחזיהו, עוזיהו בן אמציה, חזקיהו בן אחז, מנשה בן חזקיהו, מגילת אסתר/גילויים ארכאולוגיים, תורה שבעל פה.

דיון בחלק מהראיות

מטבע הדברים יש שרצו לדחות חלק מהראיות לאמיתות התורה (וגם מבחינת ההשקפת התורנית, הדבר צפוי, כדי שלא יבצר מה"בחירה חופשית"). ונציע דבריהם (מהנוגע לראיות שהובאו בפרק הקודם), וממה שדחו דחייתם.

1. לגבי דברי חז"ל בענין שכדור הארץ הוא עגול וכו' - ישנם טוענים נגד ראיה זו, שהרי היתה השערה של אריסטארכוס היווני באמצע זמן בית שני שהשמש במרכז העולם. ובספר קו התאריך הישראלי (שער ב) מביא שהראשון מחכמי ישראל שכתב שהארץ סובבת סביב השמש הוא ר' יש"ר מקנדיא, שחי אחר קופרניקוס. ואולם טענה זו עדיין לא מספקת כדי לשחות את הראיה: ראשית, הזוהר כותב זאת כעובדה וודאית (בלשון ידיעה), ואילו לאריסטארכוס לא היתה אלא השערה ולא נתקבלה השערתו שיטה זו במשך 1700 שנה. פתולימיאוס שהיה 500 שנה אחריו והיה לאחרון האסטרונומים היוונים הגדולים, ומשיטתו אחזו כל העוסקים בזה מאז ועד קופרניקוס, סבר בפשטות שהארץ במרכז, עד זמן קופרניקוס. [יש לציין שפרופ' אייזיק איזימוב בספרו BOOKS OF FACTS עמ' 402 ו-405 כותב שבאמת הידיעה על השערת אריסטארכוס לא נכתבה בשום מקום, ורק נודע שהיתה השערה כזו כיון שארכימדס הזכירה כדי ללגלג על אריסטארכוס]. ולכן אם הזוהר כתב זאת כדבר ודאי נגד הדיעה המקובלת בימיו (ומתברר כיום שאכן צדקו דברי הזוהר), פשטות הדברים שיש בזה מידע אלוקית. ובנוסף, אין להתעלם מכך שבזוהר הוסיף פרטים רבים שגם אריסטארכוס לא שיער, וכגון שאם במקום אחד של כדור הארץ הוא יום אז בחלק השני של הכדור לילה וכו'. בפיסקה זו יש בלבול ותערובת בין צורת כדור הארץ שמובאת בזוהר, והיא הוכחה בוודאות כבר בזמן פיתגורס ע"י הצל שכדור הארץ מטיל על הירח בזמן ליקוי; לבין השאלה מי מסתובב סביב מי, שלא מובאת כלל בזוהר. לגבי החלוקה בכדור הארץ בין יום ללילה היא היתה ברורה ברגע שהבינו שכדור הארץ עגול, ועוד לפני זה, שהיה ברור שכשהשמש נמצאת בצד אחד של העולם היא לא נמצאת גם בצידו השני. ובכלל, רוב חכמי ישראל - כמו המפורש ברמב"ם - כן סברו שכדור הארץ במרכז
2. ובענין מספר הכוכבים - ישנם מערערים על הראיה בטענה שסוף סוף מעדני נאס"א משערים 10 בחזקת 21, ולא 10 בחזקת 18. על זאת יש לציין: 1) המספר של נאס"א הוא השערה, עפ"י מדגם. 2) דברי חז"ל נאמרו לענין תחילת הבריאה וכמפורש בלשון התלמוד: "בראותי". 3) המספר שבתלמוד מתייחס לאותם עצמים קוסמיים המוגדרים בפי חז"ל בשם "כוכב", ולא כללו בחשבון גופים שונים המשייטים בחלל שאינם ראויים ליקרא בשם זה. עצם העובדה שחז"ל כל כך התקרבו למספר של הנאס"א בתקופה שמידע כזו היתה נראית כזרה ומבוטלת לחלוטים, יש בה כדי להוכיח שדבריהם נאמרו מתוך קבלה שמיימית ולא מתוך השגת שכל אנושי.
3. לגבי סנפיר וקשקשת - אחד מגדולי מתנגדי התאולוגיה בימינו, אחרי חודשים רבות שחקר את כל סוגי דגים בעולם, פירסם שמצא במוזיאון ימי בוושינגטון דג הנקרא Monopterus Cuchia שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. ואולם המשיבים, אחרי בדיקה מדעית קצרה מצאו שדג זה שגילה, לא רק שיש לו סנפיר קטן תחת זנבו, ולא רק שיש לו סנפירי חזה עד לגיל 10 ימים ואח"כ הם נושרים [וזה מספיק כדי להחשב כשר], אלא התרגום של שמו הלועזי Monopterus הוא: "כנף [=סנפיר] אחד", על שם הסנפיר שתחת זנבו. ונמצא שדווקא ע"י המחקר של אותו "מתנגד" לדת, התחזקה הראיה לאמיתות התורה, מאחר וטרח ויגע בחיפוש דג שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר, ולא מצא.
4. לגבי הממצאים הארכיאולוגים שמצדיעים לסיפור המקראי - יש לציין שרוב הממצאים (אף כי לא כולם) לכאורה מקדימים את התקופה המקובלת בקרב ההיסטוריונים כהיותה תקופת הסיפור המקראי. ואולם טענה זו דוחים הרבה חוקרים (כגון: עמנואל וליקובסקי, פרופסור עמנואל ענתי, יהושע עציון, רודולף כהן, ועוד) שמוכיחים כי אכן תקופת המקרא קדמה למה שהיו סבורים החוקרים בדורות הקודמות (ראה אריכות בזה כאן). מבדיקת פחמן 14 שפורסמו בכתב העת הקנדי לרפואה .Can. Med. Assoc. J במאי 1980 , כרך 122, ע' 512, הוכח שדווקא השיטה של עמנואל וליקובסקי (שתומך בסיפור המקראי כאמת היסטורית) היא זאת שצדקה^[73]. כמובן כמו בכל תחומי המדע, לצערנו עדיין רוב הארכיאולוגיים סוברים ש"התנ"ך לא היה" ^[74]. ועוד קושיות, כגון חוסר התאמה גדול לסיפור המקראי של כיבוש הארץ ע"י יהושע, שהרי בבדיקות ארכיאולוגיות פשוטות אפשר להוכיח האם עיר נכבשה, נשרפה, ננטשה וכו'.

באופן כללי, יש לציין שהיו לפעמים בידי חכמי אומות העולם העתיק הרבה ידיעות מפתיעות, כפי שנציין דוגמאות בהערה^[75], ואולם אלו היו ידיעות בודדות מפוזרות בין עמים שונים ובין זמנים שונים, ואילו לחז"ל הכמות הגדולה של הידיעות היא הרבה יותר מרשימה לאין ערוך.

יישובים לקושיות - הדגמה פרטנית

לפי שיטת הראשונים שאין לייחס טעות מדעית לחז"ל, נדגים יישוב לסתירות בין המדע לדברי חז"ל, ע"י התייחסות לשאלות שהובאו לעיל בתחילת הפרק הנוכחי:

1. בנושא הכינים בגמרא בשבת: בשנים האחרונות, המדענים^[76] גילו 3000 זנים של כנים שיש להם רק נקבה ולא זכר, והנקבה מתעברת מעצמה (תופעה שנקראת בלשון המדע partheogeneses"") ומטילה ביצים. ואלו היו הזנים המצויים בימי חז"ל, כיון שזנים אלו מצויים ביותר במקומות עם חוסר הגיינה, משא"כ הכינים המצויים כיום (שיש בהם זכר ונקבה) הם עמידים גם במקום שיש הגיינה ולכן הם המה המצויים כעת. והרי חז"ל במפורש אמרו במסכת גיטין דף סט ע"ב שהיו זנים של כינים שהיה בהם זכר ונקבה ("ליתי כינה דזכר ונקבה"), אלא שזו לא היתה "כינה סתם" אלא כינה נדירה יותר בימיהם^[77]. ועל כן לא זו בלבד שאין כאן קושיה מהמדע לחז"ל, אלא אדרבה, זו ראיה של ממש שכבר ידעו דברים שנגלו למדענים רק בשנים האחרונות ממש. מדובר בטעות חמורה בהבנת הגמרא בגיטין!!! "כינה דזכר ונקבה" פירושו כמובן כינה שהיתה על אדם זכר ועל אשה, כך הפירוש המילולי בארמית - כינה דזכר ולא כינה זכר, וכך הסברא הפשוטה - וכי איזה אדם ידע להבחין בין כינה זכר לכינה נקבה???, וכך מפורש במסורת השס שם, ואיך אפשר לבוא לפרש הגד מסורת השס להביא מכך ראיה לענייננו ולא להשכיר את פירושו של מסורת השס כלל?.^[78]

וגם לולי התגלית הנ"ל, יש לציין שבגמרא בשבת שצוטטה לעיל, מזכירה במפורש "ביצי כינים" ואפילו שואלת האם כוונת התנאים היתה לביצי הכינים המוכרות מתקופתם. וא"כ חז"ל ידעו שכינים מטילות ביצים ומתרבות ולא נוצרות מעיפוש [וראה נידון על זה בדף שיחה]. וישנם מפרשים שחז"ל דנו ברמת החיות של כינים, ושאלו מבחינה הלכתית האם אנו מחשיבים את הפרייה והרבייה של יצורים טפיליים כל כך שאינם מסוגלים להתרבות ללא גוף מארח (התלמוד הירושלמי לעומת זאת הגיע לדוגמה למסקנה שאין איסור להרוג כינים בשבת מכיוון שתוחלת החיים שלהם קצרה מאוד).

2. ולגבי סיבוב כדור הארץ: ראשית כל יש לציין שדוקא חז"ל ידעו הרבה לפני המדענים, שכדור הארץ הוא זה שמתסובב סביב לשמש זה לא כתוב כלל, כפי שיבואר להלן. כפי שהוזכר לעיל, בזוהר הקדוש^[79] מבואר להדיא שהעולם הוא עגול ושכדור הארץ מסתובב סביב צירו (דרוש תיקון: הסיבוב סביב צירו לא כתוב בזוהר), וזה שגורם ליום ולילה, עד שבאינצ' עברית^[80] מתפעל מ"פיסקה מפליאה" זו שהקדימה את קופרניקוס במאות שנים. ולפ"ז מה שמוזכר בגמרא שהשמש מסתובב סביב לכדור הארץ, היינו מנקודת המבט האנושי, ולא לפי הפיזיקה. בספר הברית מסביר בזה את האמור בפסוק^[81] אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַידוָד בְּיּוֹם תֵּת יְדוָד אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. לכאו´ ויאמר לעיני ישראל מיותר, הרי אמר כבר שדיבר לפני בני ישראל, אלא רק לעיני ישראל הוא העמיד את השמש בגבעון, כשבפיזיקה אכן כדור הארץ הוא שעצר מליסוב סביב צירו. כמו שהוער כבר לעיל, הזוהר לא כותב כלל שכדור הארץ מסתובב, לא היה ולא נברא בזוהר דבר זה אלא הוא עיוות שלא ידוע מקורו, והוא סותר את דברי הגמרא בכמה מקומות שמפורש שהשמש היא שנעה, ועל זה כתבו המפרשים שלכן אנו אומרים "בוקע חלוני רקיע" שהחמה יוצאת מחלון ברקיע.

מלבד זאת, אלברט איינשטיין כתב^[82] עפ"י תורת ההתייחסות, שמבחינה אובייקטיבית (מדעית) לא ניתן לקבוע מי סובב סביב מי, כאשר שני גופים סובבים אחד סביב השני בחלל, ועל כן ניתן להתייחס לעולם כאל מרכז מערכת השמש, כי הוא המקום היחיד בו נמצא הצופה (האדם), וממנו נחקר היקום כולו. ביטויים כמו "זרח השמש ובא השמש" ככל הנראה נאמרו מנקודת היחוס של האדם (במקרה זה, שלמה המלך ע"ה). מה עוד שכיום מכניקת הקוואטים נוטה להוכיח בדיוק את זה: שכל הדברים הקיימים מתנהגים בהתאם לקיומו של הצופה (ניסוי שני החריצים). מנקודת המבט היהודית - אילולא נברא הצופה, גם לא היה יקום להביט בו, כי לא היה נברא דבר. לכן גם לימדונו חז"ל שהאדם יחשוב בלבו שכל היקום נברא עבורו, כי באמת הוא תכלית הבריאה, עבורה נברא כל היקום כולו, וכפי שמופיע בדברי הנביא: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

וישנם ישובים נוספים לשאלה נוכחית "מי מסובב את מי", לדוגמא כאן.

ראשית, לא ברור שלפי תורת היחסות אין משמעות מי מסתובב סביב מי. נעיר בקצרה, שזה שהארץ סתובבת סביב השמש הוכ בוודאות בכמה וכמה הוכחות. איינשטיין לא חולק על כך, אלא שהוא וסיף שבעומק הגדרת תנועה, אין שום דבר בעולם שאפשר לומר עליו בצורה מוחלטת שהוא נע, כי תנועה היא רק ביחס לעצם אחר. גם אם נתעלם מקושיות שעדיין לא יושבו על דבריו, ברור שהוא מודה לזה שהשמש היא במרכז המערכת שלנו ואנו נעים סביבה. לומר שלפי איינשטיין אפשר להגדיר את הארץ במרכז, זה נכון אמנם, אבל כמו לומר "בית הכנסת בא אלי", או: "רכב חונה התנגש בי" - נכון מבחינת מסוימת של הגדרה עמוקה, אך בוודאי לא לזה בני אדם מתכוונים. שנית, אם באמת אין משמעות מי מסתובב סביב מי, קשה עוד יותר מדוע יש מקדמונינו שהתעקשו שהשמש מסתובבת סביב הארץ והביאו לכך ראיות מפסוקים. ולסיום, הרי הראשונים ובראשם הרמבם ביארו במפורש שגם כוכבים הלכת מסתובבים סביב הארץ, והם קבועים בגלגלים וכו', ולזה בוודאי אין הסבר.

3. ובענין בן שמנה חודשים, נכתב ע"ז מאמר ארוך ומקיף מאוד, באתר medethics, מטעם המכון לחקר הרפואה עפ"י ההלכה: כאן. המפרשים האריכו להסביר זאת. אמנם באנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך יילוד, מובא דנים באריכות בכל הסברי המפרשים לזה, ונטו שם לומר כהשיטה שהמידע המדעי שבידי חז"ל איננה מסיני אלא ממדעי הזמן.

4. בענין שהאיש מזריע תחילה: ידוע כיום שאם קיום היחסים מתבצע לפני יום הביוץ, צריכים הזרעים להחזיק מעמד עד שהביצית מוכנה להם, וכיוון שזרעוני נקבות יותר עמידים מזרעונים זכריים, גדל הסיכוי ללדת בת. אם קיום היחסים מתבצע לאחר הביוץ, תאי הזרע שמגיעים ראשונים לביצית, הם אלו שיפרו אותה. כיוון שתאי זרע זכריים יותר מהירים, גדל הסיכוי ללדת בן. כמו כן, אם האישה מגיעה לסיפוק לפני הגבר, הפרשות הנרתיק יוצרות סביבה בסיסית, תאי הזרע הזכריים שורדים טוב יותר בסביבה בסיסית מאשר בסביבה חומצית וגם כך גדל הסיכוי ללידת בן זכר^[83]. אך עדיין זה לא מיישב את הלשון "מזריעה", ובוודאי שא"א לעשות הכללה שכשהאיש מזריע תחילה נולדת נקבה וכו'

5. לגבי נהר חידקל: אם קיימת מחלוקת, אז מובן שנוצר חיסרון בידיעה אותו היה צריך להשלים בסברה, ולכן אפשר להשתמש במציאות הידועה לנו כדי לחזק בראיה מופתית את דעת האמוראים שאמרו כי הנהר זורם מצפון לדרום.

לא מובן כלל ההסבר, זו בדיוק היתה הטענה - שחזל לא קיבלו ידיעות מדעיות ברוח הקודש, ואפילו מציאות שיש לה השלכות למעשה לא תמיד ידעו, אז מדוע שתהיה להם רוח הקודש דווקא לגבי מזל כימה ושאר דברים שאין מהם נפק"מ.

6. לגבי האיפוק: ד״ר א. מ. מזיא בהערותיו לספר מדרש הרפואה^[84] מסביר זאת כך: ע״י עצירת השתן התדירית נחלה במחלת התמתחות השלחופית Dilatatia Vesicae, המביאה לידי דלקת השלחופית Cystitisובמשך הזמן גם לידי חצצת , Graveile, Lithiasis ומצב זה גורם לתקיפות כואבות מפני סתימת השפכה ע׳׳י גרגרי חצץ.

מלבד זאת, ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית"^[85] כתב על פי החזו"א שיתכן שיש בזה השתנות הטבעים. ובאמת כידוע שדלקות הוא נתון משתנה מאוד מדור לדור, ואכן לשון רש"י ביבמות שם הוא: "סוסכינתא - חולי מעוצר השתן ואדם נעקר הימנו." כלומר לא האיפוק גורם ישירות לעיקור, אלא ע"י האיפוק יכול לחלות במחלה שהיתה קיימת בימיהם (דלקת), והמחלה היא הגורמת לעיקור.

יש להוסיף, שאם שכל עוד שהמדענים לא גילו שבדווקא אין קשר בין הדברים, יתכן שיש קשר אלא שעדיין לא גילו, לדוגמא עד לפני כעשור, היו המדענים היו מלגלגים גם על מה שכתוב בתלמוד שהלב קשור לעין, ואם יש מחלה בלב זה יכול להוות ראיה שיש סכנה ללב, ורק בשנים האחרונות גילו המדענים שהדברים אכן הם כפי שמבואר בתלמוד.

7. כתבו ספרי הקודש^[86]: שנת חמה לשמואל: שס"ה יום ו' שעות, הוא החשבון הקרוב למדויק, שנועד לשימוש ההמונים בגלל נוחותו [חזו"א שם: במה שהקשו על תקופת שמואל שאינה בדקדוק, י"ל דמצינו כיוצ"ב בריבוע יותר על העיגול ובאלכסונא תרי חומשא, דזהו בכלל שיעורין, ונתנה ההלכה לחשוב בקירוב, שלא נתנו המצות אלא לצרף הבריות וכו', עיש"ה], אך חכמי ישראל השתמשו בחשבון ר' אדא היותר מדויק בשביל חשבונות העיבור, התלויים בידם, והוא פחות משל שמואל ב 4 וחצי דקות לשנה. בכל אלף שנה ההפרש ביניהם מצטרף לשלושה ימים. זמן פסח, למשל, נקבע לפי חשבון ר' אדא, אך ברכת החמה, שהיא לצבור הרחב, נקבע לפי החשבון הפשוט של שמואל. וכמו"כ זמן התקופה שלפיה נקבע בחו"ל אמירת "ותן טל ומטר" נקבע לפי שמואל. ע"כ בכל אלף שנה מבקשים מטר שלושה ימים יותר קרוב לפסח. אך אין זה ניכר כלל אלא בתווך של עשרות אלפי שנים, ועל כגון זה כבר כתב ה"ביאור הלכה"^[87] לגבי התיקונים בלוח בשנת תתמ"ז: "ואין לנו לדאוג כל כך יותר [לתקן הלוח יותר משנה זו], כי בודאי בעת ההיא וגם הרבה קודם תהיה הגאולה ונקדש ע"פ הראיה". ולכן גם אין שום גריעותא שזמן ר' אדא הוא גדול ביותר משש דקות מהזמן האסטרונומי המדויק של שנת חמה [ועשה זאת ר' אדא כדי שבמחזור של י"ט שנה ישתוו בדיוק הזמנים של סוף 19 שנות החמה עם סוף 19 שנות הלבנה עם ה7 חודשי שנות העיבור, כידוע, עי' רמ'^[88] , ועי"ש סוף הפרק שגם תקופה זו (דר' אדא) היא רק בקירוב], ולפי"ז "נודד" פסח לכיוון הקיץ. אך גם "נדידה" זו תעצר עם הגאולה, שעד סוף האלף הששי לא ינדוד אלא מעט. וכמו כן מה ששנת חמה לשמואל יתירה עוד יותר על של ר' אדא, ותקופת ניסן נודדת לכיוון הקיץ, גם נדידה זו תעצר. ומה שמקשים הרי כבר עכשיו תקופת ניסן יוצא לפעמים אחרי פסח [א"כ עשינו פסח בחורף]. ועי' אגרות משה או"ח ד יז שגער ברב אחד שחשב שטעו הקדמונים בזה, ומה שהסביר. ומה שהביא המסית משו"ת משאת בנימין שאומר שזה כמו שאנו מונין שנים כר"א מתשרי וכר"י לענין תקופות: מניסן. ולא קיבל המסית תשובה זו, ופשוט, כי מה לטרוט העיניים אצל אור היקרות של קדושת הזמנים. עי' במסכת ראש השנה דף כ"ז ע"א בתוס' ד"ה כמאן מצלינן, שבתשרי עלה במחשבה ונברא בניסן, ואלו ואלו דא"ח. ועי' ספר מגיד הרקיע^[89] השיטות השונות בראשונים ובגר"א לבאר הסיבה שפוסקים כמותם^[90].

להשלמת הנושא (סתירות מול ישובים), מומלץ לעיין לקמן בפרק "קישורים חיצוניים" בחלק "תשובות ל-דעת אמת".

להשלמת הנושא, ראוי לעיין לקמן בפרק "קישורים חיצוניים" בחלק "תשובות ל-דעת אמת".

האם מותר לבטל לימוד תורה כדי לעסוק במדע

לצורך פרנסה, מבואר במשנה שמותר ללמוד חכמות שונות ("לימוד אומנות נקיה"), אך רבי נהוראי מוסיף שיש מעלה רוחנית מיוחדת להקדיש את כל זמנו ללימוד התורה בלבד^[91]. ואולם יש שכתבו שלימוד לצורך פרנסה הוא רק במקום שמלמדים ללא עירוב דיעות כפרניות וללא תערובת נשים וגברים^[92].

וכשאינו לצורך פרנסה או רפואה, יש בזה כמה דעות^[93]:

1. יש שהתירו להקדיש חלק מהזמן לעיסוק במדעים, וכן רוב גדולי הקדמונים עסקו בכל החכמות, וכן ידוע שהגר"א היה מעודד את תלמידיו ללמוד מדעים^[94].
2. יש שאסרו לחלוטין^[95].
3. ויש שהתירו בתנאים מסוימים, לדוגמא: א. מותר באקראי לאחר שמילא כריסו בתלמוד^[96]. ב. חלקים מהמדע יש בהם דברים מועילים, לדוגמא ע"י המדע ניתן לברר שיעורי המידות, אבל לימוד המדע שלא לצורך מזיק ומטמא את הנפש^[97]. ג. חוכמות הטבע, רפואה, אסטרונומיה והנדסה - מותר ללמוד אפילו ללמוד בציבור, כי יש בהם צורך ללימוד התורה, שאר החוכמות - מותר ללמוד רק באופן פרטי ולא ע"י ציבור^[98].

יחס חכמי ישראל לקו המחשבתי של הפילוסופיה היוונית

ערך מורחב - פילוסופיה

יש שהתנגדו להכנסת יסודות אריסטו לישראל, וכן התנגדו לפילוסופיה היוונית בכלל, כי הוא פוגע ביראת שמיים ובאמונה^[99].

אמנם יש שהביאו יסודות מאריסטו ואף למדו ממנו הסברת מושגים באלוקות^[100]. ובעיקר הרמב"ם שיבח מאוד את אריסטו: "כל מה שאמר אריסטו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ הוא אמת בלא ספק"^[101]. "דעת אריסטוס וכו' מלבד שנשפע עליהם השפע אלוקי עד שישיגו אל מעלות הנבואה"^[102]. יתרה מכך, מקורה של דרך עבודת המידות של הרמב"ם - שביל הזהב - בדבריו של אריסטו, וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו שהוא לא כותב ממי הביא את הדברים כדי שלא יפסלו אותם בגלל מקורם.

לקריאה נוספת

• הרב פרופסור אברהם פנחס קושלבסקי, מפגשים בין יהדות, מדע וטכנולוגיה- על יסוד י"ג העיקרים של הרמב"ם, תשע"א.
• הרב זמיר כהן, המהפך – המדע מגלה את האמת שבתנ"ך, המהפך 2 - מיתוסים בקריסה, המהפך 3 - המדע צועד בעקבות התנ"ך.
• הרב אביגדור מילר, לאן – תכלית הבריאה והאושר בחיים, תש"ע.
• ד"ר הדסה מלמד, סוד המבול: משולש ברמודה המסתורי ונדידת היבשות.
• עדי כהן, אנחנו לא לבד: היקום חוקיו וקבועיו, ראשית החיים ותכליתם.
• דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, מקרא וארכיאולוגיה, הוצאת בני רחל, תשס"ח.
• פרופסור יהודה לוי, יהדות ומדע – תורה ומדע כחכמות משלימות, הוצאת ספרים פלדהיים, תשס"ח.
• פרופסור נתן אביעזר, בראשית ברא: בריאת העולם על-פי התורה והמדע.
• פרופסור משה טרופ, בריאה - מוצא החיים, הוצאת האגודה לחינוך מדעי תורני, ירושלים, 1982.
• אברהם קורמן, אבולוציה ויהדות, תל-אביב, תש"ל.
• ד"ר יצחק מיטליס, לחפור את התנ"ך: על מקרא וארכיאולוגיה, הוצאת ראובן מס, תשס"ח.

ראה גם

• הבריאה
• סוגיות סגוליות (על-טבעיות)
• השקפה שכלית והשקפה רוחנית
• השתנות הטבעים
• תורת ההתפתחות
• דינוזאורים
• צופן התנכ"י
• תורה מן השמים
• גלגול נשמות#גלגולי נשמות במחקר המדעי
• כף הקלע#רוחות משוטטות בתולדות המחקר המדעי

קישורים חיצוניים

• הרב יהושע ענבל, האקדמיה ליהדות, סדרות מאמרים.
• הרב ד"ר מרדכי הלפרין, מדע ורפואה בתלמוד – קבלה או אקטואליה? על ההבדל בין הדרכה רפואית לבין הלכה פסוקה, באתר מכון שלזינגר.
• דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, התנ"ך והארכיאולוגיה - מסורת מול מדע, באתר דעת.
• הרב זמיר כהן, תורה ומדע באתר הידברות.
• הרב זמיר כהן, אבולוציה על קצה המזלג באתר הידברות.
• הרב זמיר כהן, הרצאות שונות בענייני "תורה ומדע".
• פרופסור נתן אביעזר, מאמר "על סתירות בין תורה למדע, באתר דעת.
• בלוג תורה ומדע מאמרי תורה ומדע מתוך פרשת השבוע, מאת אורן סעיד.
• אתר "האמת", שעוסק רבות ב"תורה ומדע".
• תורה ומדע באתר "אשא עיני".
• אגודת אנשי מדע שומרי תורה.
• יהדות ומדע, באתר "מנוף".
• תשובות של הרב דוב שטיין נגד אתר הכפירה הידוע.

הערות שוליים