מיקרופדיה תלמודית:בטול ברוב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:06, 24 ביולי 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - תערובת של דבר מסויים ברוב של דבר אחר, באופן שהמיעוט בטל ברוב[2]

איסור בהיתר

הדין ומקורו

מיעוט איסור שנתערב ברוב היתר, והאיסור וההיתר הם יבש ביבש, בטל האיסור ברוב (חולין צט ב, ק א; זבחים עב א; רמב"ם מאכלות אסורות טו ד; טוש"ע יורה דעה קט א). דהיינו כשהאיסור עומד בפני עצמו ואינו נבלל עם ההיתר, אלא שהוא מעורב ואינו יכול להבחין בינו להיתר – האיסור בטל ברוב ההיתר.

ואפילו אם נתבשלו האיסור וההיתר יחד, אם יש בכל הקדירה שיעור כדי לבטל האיסור עד שאינו נותן בו טעם (ראה ערך בטול בששים), הרי חתיכת האיסור עצמה דין יבש עליה שבטלה ברוב חתיכות של היתר, אם ישנן שם (שו"ת הרשב"א א רפג; רמ"א יו"ד קט א; ש"ך שם סק"ד).

דין זה למדוהו מהאמור בדיינים (שמות כג ב) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (רש"י ביצה ג ב ד"ה אפילו; תוס' עבודה זרה סז א ד"ה אמר; ר"ן שם; ט"ז יו"ד קט סק"א, ש"ך שם סק"ו).

יש מהראשונים שסוברים שמן התורה הוא שבטל ברוב, אבל מדרבנן אינו בטל, וצריך שיהיה בהיתר ששים כנגד האיסור (רש"י בבא מציעא נג א ד"ה דאורייתא; רמב"ם מאכלות אסורות טו ד); אבל רוב הפוסקים סוברים שאף מדרבנן בטל ברוב (תוס' חולין ק א ד"ה בריה; תורת הבית הארוך לרשב"א ד א, ובתשובותיו א רעב; טוש"ע יו"ד קט א).

הטעם והגדר

בגדר הביטול נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שטעם הביטול הוא שכשאוכל כל אחת מהחתיכות אנו אומרים לא זו היא החתיכה האסורה, וכשאוכל האחרונה שבכולן אנו אומרים שהאיסור היה במה שכבר נאכל וזו של היתר היא. ולפיכך אסור לאדם אחד לאכול את כל התערובת בבת אחת, ואינו מותר אלא לאכול כל אחת ואחת בפני עצמה (תורת הבית הארוך לרשב"א ד א; המחבר בשו"ע יו"ד קט א).
  • ויש מחמירים שאדם אחד לא יאכלם אפילו בזה אחר זה (תוס' חולין ק א ד"ה בריה; סמ"ג לאוין קמא; המחבר בשו"ע שם, בשם יש מי שאומר; רמ"א שם).

וכל זה אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה מותר לאדם אחד לאכול כל התערובת בבת אחת (ט"ז יו"ד קט סק"א; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"א), שמן התורה כיון שיכול לאכול כל אחת ולתלות שזוהי מן ההיתר, כבר נתבטלה ומותר לאכול אף שלושתן יחד (מקור מים חיים קט); ויש מן הראשונים שכתב שאף מן התורה כשאדם אחד אכל שלושתן, אפילו שלא בבת אחת, עובר (תוס' רי"ד בבא בתרא לא ב).

  • ויש חולקים וסוברים שאין גדר הביטול בתורת ספק, עד שנאמר שכשאוכל בבת אחת אין כאן ספק ואסור לאכלם, שאילו היה בגדר ספק היה אסור גם כל אחת בפני עצמה, שהרי ספק איסור של תורה לחומרא (ראה ערך ספק דאורייתא), אלא שהביטול הוא גזרת הכתוב מ"אחרי רבים להטות", והאיסור עצמו נהפך להיות היתר, ולכן מותר לאכול את כולם (רא"ש חולין ז לז; טור יו"ד קט).

יש מהראשונים שסובר שצריך להשליך לכלב מהתערובת כשיעור שכנגד האיסור, או שיתן לנכרי (רש"י עבודה זרה עד א ד"ה תרתי; רמ"א יו"ד קט א בשם יש מחמירין); אבל רוב הפוסקים חולקים וסוברים שאין צריך להשליך לכלב (תורת הבית הארוך לרשב"א ד ב; רא"ש עבודה זרה ה ל; ר"ש ורא"ש ערלה ב א; ספר התרומה הלכות איסור והיתר נ; סמ"ק ריד; טור שם).

מין במינו

מין במינו שנתבטל ברוב, וחזר ובישלם יחד - לדעת הסוברים שהביטול הוא בגדר תלייה שמה שהוא אוכל עכשיו אינו האיסור (ראה לעיל), הרי עכשיו שנתבשלו יחד אסור לאכול אפילו כל אחד בפני עצמו אם אין שם ששים, כיון שהרוטב קיבל טעם מהאיסור ונבלע בחתיכות ההיתר, ואף על פי שמין במינו אינו נותן טעם, הרי מדרבנן גם במין במינו צריך ששים משום גזירת מין בשאינו מינו (רשב"א בתורת הבית הארוך ד ב; המחבר יו"ד קט ב).

ולדעת הסוברים שהביטול הופך את האיסור להיתר, כיון שכבר נתבטל - אינו חוזר ונאסר אף אם בישלם אחר כך ביחד, אלא אם כן לא נודע מהתערובת עד אחר שנתבשלו יחד (רא"ש חולין ז לז).

אין הבדל ביבש ביבש, מין במינו, בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, שאף איסור דרבנן ביטולו הוא ברוב (בית יוסף יו"ד קט; רמ"א בשו"ע שם א); ויש סוברים שאיסור דרבנן אין צריך רוב, אלא בטל אחד באחד (אור זרוע עבודה זרה רעא; הגהות אשרי עבודה זרה ה כט)[3].

מין בשאינו מינו

במה דברים אמורים כשהאיסור וההיתר היו ממין אחד, אבל מין בשאינו מינו שנתערבו, לדברי הכל צריך מדרבנן ששים כדי לבטל האיסור, אפילו שהוא יבש ביבש.

והטעם הוא שבמין במינו שנתערבו לא יוכל לבוא לידי איסור של תורה, שאפילו אם יבשל את כל התערובת בקדירה אחת יהיה מן התורה האיסור בטל ברוב, כיון שאינו נותן טעם בהיתר, אבל מין בשאינו מינו אם יבשל אחר כך הכל ביחד יתן האיסור טעם בהיתר ויבוא לידי איסור של תורה, ולכן גזרו שאפילו יבש ביבש אינו בטל ברוב (ספר התרומה הלכות איסור והיתר נ; טור ורמ"א יו"ד קט א).

ויש מי שסובר שמין בשאינו מינו אף מן התורה אינו בטל ברוב (הגהות שערי דורא לט מבוא שערים סק"ד).

ואף על פי שכשהאיסור וההיתר הם ממינים שונים ולא נבללו יחד, הרי ניכרים הם ואין כאן תערובת, יתכן מקרה של תערובת מין בשאינו מינו, באופן שנפררו לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה (ספר התרומה איסור והיתר נ; טור יו"ד קט); או שיש כאן ב' או ג' מינים, ונודע שאחד מהם אסור ואין ידוע איזה מהם, כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהם נשחט שלא כהוגן ואינו ידוע איזהו (ש"ך יו"ד קט סק"ח).

במין בשאינו מינו שנתערבו נחלקו הפוסקים:

יש סוברים שדוקא באיסור דאורייתא אמרו שמדרבנן אינו בטל ברוב, שאם יבשלם ויתן טעם יבוא לאיסור דאורייתא (ראה לעיל), אבל באיסור דרבנן, שאף אם יבשלם לא יבוא לידי איסור דאורייתא, לא גזרו, והוא בטל ברוב בעודנו יבש ביבש (ש"ך יו"ד קט סק"ט); ויש סוברים שאף באיסור דרבנן גזרו במין בשאינו מינו שלא יתבטל ברוב (ביאור הגר"א שם סק"ח).

תערובת לח

נתערב איסור בהיתר באופן שנבללו יחד, כגון לח בלח, או באופן שנותן טעם אחד בשני, כגון שנתבשלו יחד, והאיסור הוא מין במינו עם ההיתר - לדעת הסוברים שמין במינו בטל (ראה ערך בטול אסורים שכן הסכמת רוב הפוסקים), הרי בטולו מן התורה הוא ברוב, אלא שמדרבנן הצריכו ששים, גזירה משום שאינו מינו, שעד ששים הוא נותן טעם (תורת הבית הארוך לרשב"א דא, ב; רא"ש חולין ז לז; טוש"ע יו"ד צח ב).

יש מהראשונים שסוברים שאיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה (ראה ערך איסור דרבנן), אפילו אם נתערב לח בלח מין בשאינו מינו בטל ברוב (רשב"א בתורת הבית הארוך ד א בשם הרמב"ן; אור זרוע א תנה, תנט, תעד).

אבל רוב הפוסקים חולקים וסוברים שכל איסור דרבנן צריך ששים בלח בלח, ואפילו אם הוא מין במינו (רמב"ם מאכלות אסורות טו יז,כז; רשב"א בתורת הבית הארוך שם; תוס' פסחים ל א ד"ה לשהינהו).

היתר באיסור

הדין

האיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר (רמב"ן עבודה זרה עג א; רשב"א בתורת הבית הארוך ד ב בשמו; ר"ן נדרים נט ב ד"ה ועד כאן); ולכן מיעוט היתר שנתערב ברוב איסור אינו מתבטל.

מסיבה זו, אם נפל היתר מועט לאיסור מרובה מין במינו, וחזר ונפל עוד היתר, אין אומרים ראשון ראשון בטל ויאסר הכל, שההיתר אינו מתבטל, ואם אחר כך ההיתר הוא הרוב - מותר הכל (רמב"ן ור"ן עבודה זרה עג א).

ולפיכך כתבו אחרונים שמיעוט היתר שנתערב ברוב איסור, ואכל כזית מהתערובת - אינו לוקה כאילו אכל ודאי איסור, שההיתר לא נהפך להיות איסור, ומה שאסור לאכול את כל התערובת הוא בתורת ספק בלבד, שמא אוכל מהאיסור (משנה למלך מעילה ז ו; מנחת כהן תערובת א א).

הטעם

בטעם הדבר הסבירו האחרונים, שגדר הביטול ברוב הוא שמבטל את השם והמהות הקודמים שהיו על המיעוט, אבל אין בכח הרוב לתת שם חדש למיעוט, מה שלא היה לו קודם לכן, ולפיכך איסור שנתערב בהיתר, כל שנתבטל שם האיסור הקודם הרי הוא ממילא מותר, מה שאין כן היתר שנתערב באיסור, הרי בשביל שיהפך לאיסור לא די במה שנפקע ממנו שמו הקודם, אלא צריך שיחול עליו שם חדש של האיסור שישנו ברוב, וזה אי אפשר (שו"ת תורת חסד אורח חיים לד; אור שמח מאכלות אסורות טו י; שו"ת עונג יום טוב או"ח ד).

ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאף ההיתר מתבטל ברוב איסור, ולכן היתר שנפל מין במינו לאיסור וחזר ונפל בו היתר אחר, אנו אומרים ראשון ראשון בטל והכל אסור (דעה א בר"ן עבודה זרה עג א; תורת הבית הארוך ד ב, בשם הראב"ד). ולפיכך חתיכה גדולה וקטנה שנתערבו יחד, ואחת מהן חֵלב ואין ידוע איזוהי, אם אכל אחת מהן, אפילו את הקטנה חייב אשם תלוי (שו"ת הרשב"א א רעב).

היתר בהיתר

היתר בהיתר בטל ברוב לענין שלא יאסר אחר כך. לפיכך:

  • צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה - אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהן פשתן (כלאים ט א), ואין בזה איסור כלאים, הרי שהיתר בהיתר מתבטל (אור זרוע ב רנו; שו"ת הר"ן נז,נט; איסור והיתר כד ח).
  • ולפיכך חמץ שנתערב קודם הפסח בטל, אף על פי שעכשיו הכל היתר מכל מקום היתר בהיתר בטל, וכשיגיע זמן איסור חמץ אינו חוזר ונאסר (אור זרוע ואיסור והיתר שם)[4].

ויש חולקים וסוברים שהיתר בהיתר אינו בטל (שו"ת הרשב"א א תתלא, בשם ראבי"ה; ר"ן נדרים נב א). ומהם שהסבירו שכששניהם היתר הם מין במינו ואינו בטל, שעד כאן לא אמרו שאף מין במינו בטל, אלא כשזה איסור וזה היתר, ואין הולכים אחר דמיונם במציאות אלא אחר חילוקם באיסור והיתר, אבל אם שניהם מין היתר שאז הם דומים לגמרי אינו בטל (ר"ן נדרים שם). ואינו דומה לצמר רחלים שבטל ברוב צמר גמלים, לפי שעל צמר רחלים יש כבר עכשיו שם איסור, שהרי גם עתה אסור לערבו עם פשתן (שו"ת מהר"ח אור זרוע יז; שו"ת רבי עקיבא איגר א לח).

יש מהאחרונים שמחלק בין מין במינו, שהיתר בהיתר לא בטל, למין בשאינו מינו, שאף היתר בהיתר בטל (פרי מגדים שער התערובות ב א).

היתר שנתערב בהיתר באופן שהתערובת אוסרתם, כגון תערובת של מיעוט צמר ברוב פשתן, לדברי הכל אין לו ביטול, ואפילו בגד שלם של פשתן שנתערב בו חוט אחד של צמר אסור הכל, שכך אסור המרובה כמו המועט, שהרי אין כאן אלא חתיכה אחת של איסור, ומי יבטל את מי (תוס' נדה סא ב ד"ה בגד; רא"ש נדה הלכות כלאי בגדים ה; שו"ת הרשב"א א רנט).

אולם בבשר וחלב, אף על פי שהתערובת אוסרתם, יש בו דין ביטול (ראה ערך בשר בחלב), לפי שעיקר האיסור הוא כשנותן טעם אחד בחברו, וכשמתבטל ואינו נותן טעם הרי לא אסרתו תורה כלל (ש"ך יו"ד רצט סק"א), שאינה דרך בישול ובבשר בחלב כתוב 'לא תבשל' (שו"ת רבי עקיבא איגר א רז)[5].

פסול בכשר

דבר הפסול למצוה שנתערב ברוב כשר, בטל ברוב. לפיכך:

סכך

סכך פסול שנתערב ברוב סכך כשר, בטל ברוב והסוכה כשרה (משנה סוכה יא א, ורש"י ד"ה הרבה; תוס' שם טו ב ד"ה והא אפשר; רא"ש סוכה א יד). ואף על פי שאין ביטול זה דומה לשאר ביטול איסורים, שהרי כשהאיסור ניכר ויכול להסירו אינו בטל (ראה להלן: כשניכר המתבטל), וכאן הסכך הפסול אפשר להסירו משם, מכל מקום כאן ההלכה היא שאין צריך שיהיה כל הסכך כשר, אלא רובו, ואם כן אין על המיעוט שם פסול, אלא אף הוא חוזר להיות סכך כשר על ידי רוב הכשר שעמו (ראה ר"ן סוכה שם, ושו"ע הרב תרכו ט בהגה).

ויש אומרים שאף כאן אין הסוכה כשרה אלא אם כן יש בסכך הכשר בלבד, מבלי צירוף הסכך הפסול, כדי שיעור הכשר סוכה (ראה ערך סוכה), אלא שבכל האיסורים אסור לאכול את התערובת שמא יפגע בגוף האיסור עצמו שלא נתבטל, כיון שיכול להסירו משם, אבל כאן אינו נהנה כלל מן הפסול, שהרי אפילו אם ינטל סכך הפסול מכאן יש בו שיעור הכשר סוכה, ואין אנו צריכים לבטל את הפסול ברוב אלא כדי שלא יהיה לו כח לפסול את הסכך הכשר המעורב עמו (שו"ע הרב תרכו ה, בדעת הר"ן סוכה יא א; ובטוש"ע תרכו א הביא את שתי הדעות).

ויש חולקים וסוברים שאין ביטול ברוב מועיל כלל בסכך פסול שנתערב בסכך כשר (רמב"ם סוכה ה יג, וראה ערך סוכה באור כל השיטות).

מקוה

מקוה שיש בה ארבעים סאה, נתן סאה מים פסולים לתוכה ונטל ממנה סאה, הרי זו כשרה (מקואות ז ב); והוא שישתייר רובה מים כשרים, דהיינו שעשה כן עד י"ט סאה שנשתיירו כ"א סאה כשרים (יבמות פב ב; טוש"ע יו"ד רא כד), שמיעוט הפסולים בטלים ברוב הכשרים (ראה רמב"ן ורשב"א יבמות שם). ואף על פי שכל לח בלח שנתערב אפילו מין במינו, צריכים מדרבנן ששים לבטלו, ואפילו באיסור דרבנן (ראה ערך בטול בששים: באיסורים דרבנן); הרי זה דוקא באיסור שיש לו עיקר מן התורה, אבל מים שאובים שכל פסולם אינו אלא מדרבנן ואין לו עיקר מן התורה, בטל ברוב (רשב"א שם, בשם הרמב"ן).

ויש אומרים שלא הצריכו ששים אלא באיסורי אכילה, שעד ששים מתפשט הטעם, וגזרו במין במינו משום שאינו מינו (ראה ערך ביטול בששים); אבל בדברים שאינם של אכילה, ואין בהם ענין לנתינת טעם כלל, כמים של מקוה, לא שייך בהם ששים כלל, ובטלים ברוב (רשב"א יבמות פב ב)[6].

בטומאה ובטהרה

אף בטומאה וטהרה המיעוט בטל ברוב. לפיכך:

אפר פרה אדומה

אפר כשר של פרה אדומה שנתערב באפר סתם הולכים אחר הרוב (פרה ט ז; רמב"ם פרה אדומה טו ד), שאם הרוב אפר פרה - מטמא (ראה ערך אפר חטאת), ואם הרוב אפר סתם - אינו מטמא (רמב"ם שם; ר"ש פרה שם), לפי שנתבטל אפר הפרה ברוב (בכורות כג א, ורש"י ד"ה ואי).

נבלה ושחוטה

וכן חתיכת נבלה שנתערבה בשתי חתיכות שחוטה, בטלה הנבלה ברוב ואינה מטמאה, שאם נגע אדם באחת מהחתיכות אינו טמא, ושחוטה שנתערבה בנבלות בטלה השחוטה ברוב, שבאיזו מהחתיכות שנגע אדם הוא טמא (מנחות כג א, ורש"י ד"ה הא).

ויש מן הראשונים שסובר שנבלה בטלה בשחוטה, משום שהנבלה אפשר שתטהר כמו השחוטה לכשתסרח ותיפקע טומאתה, והשחוטה אי אפשר לה שתהיה נבלה, ולכן אינה בטלה בנבילה (רמב"ם אבות הטומאות א יז), ומטמאה במשא ולא במגע (רמב"ם שם).

ברזל טמא וטהור

ברזל טמא - שבא משבר של כלי טמא - שבללו עם ברזל טהור, אם רוב מן הטמא טמא, ואם רוב מן הטהור טהור (כלים יא ד; רמב"ם כלים יב ד).

הטומאה בעינה או שנתבטלה ואיננה

טומאה שנתבטלה ברוב, נחלקו אמוראים אם אומרים שהטומאה עצמה ישנה במציאות, אלא שהנוגע בתערובת טהור, שתולים שנגע בטהרה, או שעצם הטומאה נתבטלה ואיננה:

ר' ירמיה ור' יוסי ב"ר חנינא סוברים שהטומאה ישנה במציאות, ולכן נבלה שנתבטלה וכן אפר פרה שנתבטל, אף שאינם מטמאים במגע, מטמאים במשא, שהרי נושא הכל בבת אחת, וממה נפשך נשא את הטומאה; ור' יוחנן סובר שטומאה שנתבטלה ברוב אפילו במשא לא מטמאה (בכורות כג א). הלכה שהטומאה ישנה במציאות ומטמאה במשא (רמב"ם אבות הטומאות א יז).

ומכל מקום יש מהראשונים שסוברים שאף מה שמטמאה במשא כשנתבטלה ברוב אין זה מן התורה, ומדרבנן הוא שגזרו כן (תוס' בכורות שם ד"ה נבילה); ויש סוברים שאף מן התורה מטמאה במשא (פרי מגדים או"ח בפתיחה לסימן תמב, ושערי יושר ג כט - בדעת הרמב"ם אבות הטומאות א יז).

בממון

ממון אינו בטל ברוב (ביצה לח ב). דהיינו שממון של אדם אחד אינו בטל ברוב ממון של חברו, להיות קנוי ממון המועט לבעליו של המרובה (רש"י שם ד"ה אמר ליה). ובעל המיעוט הרי הוא כשותף בו לכל דבר (שיטה מקובצת שם), דהיינו שיש לו חלק בגוף החטים, ואין בעל המרובה יכול לסלקו בדמים כדי שיווי חלקו (נתיבות המשפט רכט סק"א).

נתערב קב שעורים ברוב של חטים, שאי אפשר לברר את השעורים מהחטים, משלם לו דמי השעורים בלבד (ירושלמי תרומות ה ב).

איסור של אדם אחד שנפל ברוב היתר של אדם אחר, האיסור בטל ברוב, שאין האיסור נמשך מקנין הבעלים (ביצה לח ב, ורש"י ד"ה אמר); אבל בעל הרוב צריך לשלם לבעל האיסור דמי חתיכת האיסור שלו (אור זרוע עבודה זרה ה רפז; הגהות אשרי עבודה זרה עד ב)[7].

איסור הנמשך מקנין ממון, כגון האיסור להוליך חפציו ביום טוב מחוץ לתחום, שהחפצים קונים שביתה במקום שביתת הבעלים (ראה ערך תחומין); ונתערבו חפציו של אחד ברוב חפציו של חברו, אף על פי שאין הממון בטל להפסיד את בעל המועט, מכל מקום לענין האיסור נחלקו אמוראים:

אביי אמר שהאיסור בטל, ומותר להוליך את כל התערובת למקום של בעל המרובה, ורב ספרא אמר שהאיסור לא בטל, ואינו מוליך את התערובת אלא במקום ששניהם מותרים לילך שם (ביצה לח ב).

כשניכר המתבטל

ניכר האיסור וניתן להסירו

אין ביטול ברוב אלא כשלא ניכר האיסור המתבטל, אבל כשהאיסור ניכר אינו בטל (תוס' נזיר לו א ד"ה אמר; רשב"א שבת כט א ד"ה כי אדליק; מרדכי חולין רמז תשלו).

יש מי שסובר שמן התורה אפילו כשניכר האיסור בטל, אלא שמדרבנן אינו בטל כשניכר (לבוש או"ח תרלב א); אבל רוב הפוסקים סוברים שמן התורה כשהאיסור ניכר אינו בטל (ט"ז או"ח שם סק"ג; משנה למלך מעילה ז ו; תוס' חדשים למשניות מעילה ו ו; שו"ת חתם סופר יו"ד רעז; פרי מגדים או"ח תרלב משבצות זהב סק"ג).

יש מהראשונים שכתב שאף אם אין האיסור ניכר, אלא שיש בידינו להסיר ולהפריד האיסור, הרי זה כניכר האיסור ואינו בטל. ולפיכך כלי מתכת של איסור שנתערבו ברוב כלים של היתר אינם בטלים, שהרי על ידי הגעלה אפשר להוציא מהכלים האיסור הבלוע בהם, והרי זה כניכר האיסור (הרא"ה בבדק הבית ד ד); אבל נחלקו עליו הפוסקים וסוברים שכלי של איסור בטל ברוב כלים של היתר (הרשב"א בתורת הבית הארוך שם; טוש"ע יו"ד קב ד)[8].

ומכל מקום כלי של חלב שנתערב ברוב כלים של בשר או להיפך - יש אומרים שהוא נחשב כניכר האיסור, שהרי אפשר לטעום את התבשיל של כל כלי לחוד, ולהרגיש איזהו של חלב ואיזה של בשר (פרי חדש יו"ד קב סק"ח, קט סק"ז); ואף בזה יש חולקים וסוברים שבטל (ב"ח וש"ך יו"ד קב), שטעימת התבשיל אין זה היכר ברור (כרתי ופלתי קב סק"ה).

אם נפל חֵלֶב לתוך תבשיל ונתבטל טעמו בששים, צריך ליתן מים צוננים וטבע החֵלֶב לצוף למעלה, ויסירנו משם, כי כיון שאפשר להסירו הרי זה כאילו מכירו (רמ"א יו"ד צח ד. וראה פרי מגדים במשבצות זהב שם סק"ז).

ניכר האיסור ואי אפשר להסירו

ניכר האיסור, אבל אי אפשר להסירו מתוך התערובת, נחלקו הפוסקים:

יש סוברים שאינו בטל, כיון שמכל מקום הוא עומד בפני עצמו וניכר, ולכן אסרו חמאה של גוי מפני צחצוחי חלב שנשאר בה, ואין הקום שבחמאה בטל במיעוטו, שאינו מעורב בה והוא ניכר, אלא שאי אפשר לבררו ולסלקו משם (בית יוסף יו"ד קטו, וכסף משנה מאכלות אסורות ג טו - בדעת מקצת הגאונים); ויש חולקים וסוברים שכל שאי אפשר לברר דבר מתוך דבר הרי המיעוט בטל ברוב, אף על פי שהוא ניכר (רשב"א בתורת הבית הארוך ג ו).

השלמה לשיעור

הדין

דבר שנתבטל ברוב, נחלקו הראשונים אם מצטרף המתבטל אל הרוב להשלים לשיעור במקום שצריך שיעור מסויים:

  • יש סוברים שדבר שהתבטל משלים לשיעור, ולכן כזית איסור שרובו מאיסור אחד ומיעוטו מאיסור אחר, המיעוט בטל ברוב ונעשה כמוהו, ומצטרף עמו להשלים לשיעור כזית, והאוכל כזית מהתערובת חייב מלקות, למרות שאין כזית מהאיסור עצמו (רש"י זבחים עח א ד"ה אי אפשר, ושיטה מקובצת שם בדעתו).
  • וכן חמץ ומצה שנתערבו, אם רוב התערובת היא של מצה אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח (ירושלמי פסחים ג א), אפילו כאשר לא אכל כזית אלא בצירוף החמץ (ראה שו"ת חלקת יואב א או"ח לב).
  • ויש סוברים שדבר הבטל הרי הוא כמו שאינו, ואינו מצטרף להשלים לשיעור, ולכן אם אכל כזית איסור שיש בו מיעוט מאיסור אחר, או מהיתר, פטור ממלקות (תוס' זבחים עח א ד"ה הפיגול).

הטעם

ביסוד המחלוקת ביארו האחרונים שהדבר תלוי אם ביטול ברוב פועל ביטול המציאות של גוף הדבר המתבטל, ואז ממילא לא יוכל להשלים לשיעור, שהרי אנו מחשיבים אותו כאילו אינו; או שפועל רק ביטול המהות והשם של הדבר, שאין עליו שם האיסור וכדומה שהיה עליו מקודם, אבל המציאות לא נתבטלה, ולכן יוכל להשלים לשיעור של הרוב (שו"ת תורת חסד או"ח לד).

דבר המעורב מתחילת ברייתו

כתבו הראשונים שדבר המעורב מתחילת ברייתו אינו בטל, ולא שייך ביטול אלא בדבר שהיה ניכר לעצמו ואחר כך נתערב.

ולכן יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה, לפי שאי אפשר מבלי שיהיה בדם גם מעט רוק (יבמות קה א). ואין אומרים שיתבטל מיעוט הרוק ברוב הדם, לפי שהיו מעורבים מתחילת ברייתם (מרדכי חולין רמז תשלז; אור זרוע א תרעא).

וכתבו האחרונים שאין הדברים אמורים אלא כשהמבטל, דהיינו ההיתר, לא היה ניכר ומובדל בפני עצמו, אלא בא לעולם בתערובת, אבל אם המבטל היה מקודם בפני עצמו, והמתבטל, דהיינו האיסור, הוא שבא בתחילת ברייתו בתערובת, הרי הוא בטל, ואדרבה ביטולו יותר קל, שאפילו כשהוא דבר שיש לו מתירין שאינו בטל, באופן כזה בטל (צל"ח פסחים לד ב, ושו"ת נודע ביהודה ב יו"ד נד; שער המלך יום טוב ה כ; פליתי קב סק"ח).

ויש שכתב שדוקא כששניהם באו לעולם יחד בתערובת, כהדם והרוק, הוא שאינו בטל, אבל אם אחד מהם היה ניכר, בין כשהמבטל היה ניכר קודם שנתערב, ובין שהמתבטל היה ניכר קודם, הרי זה בטל (מהרי"ט אלגזי הלכות בכורות ג ל; מנחת חינוך ג סק"ה).

יש שכתבו שדוקא בביטול ברוב הוא שאמרו שהמעורב מתחילת ברייתו אינו בטל, לפי שביטול ברוב למדים מאחרי רבים להטות שבסנהדרין (ראה לעיל), ולכן צריך שהרוב יהיה דומה לסנהדרין שאינם מעורבים מתחילתם, אבל בתערובת של לח בלח שבטל בששים, הרי הביטול אינו בתורת רוב, אלא שאין בו טעם איסור במציאות כלל, ולכן אף כשמעורב מתחילתו בטל, כיון שסוף סוף אין בתערובת נתינת טעם של האיסור (שו"ת נודע ביהודה ב יו"ד נד); ויש שאינם מחלקים בין ביטול ברוב לביטול בששים לענין מעורב מתחילתו שאינו בטל (משנה למלך מטמאי משכב ומושב א יד).

ויש סוברים שראשונים אחרים חולקים לגמרי על דין זה שמעורב מתחילתו אינו בטל, וסוברים שגם דבר המעורב מתחילתו בטל (משנה למלך מטמאי משכב ומושב שם; שו"ת באר יצחק או"ח לא בדעת הרמב"ם והר"ן).

כמות הרוב

הכמות

נחלקו הפוסקים מה צריכה להיות הכמות של הרוב שבכחו לבטל את המיעוט המעורב בתוכו:

  • רוב הפוסקים סוברים שדי במשהו יותר מהמיעוט, ואין צריך שיהיה כפלים ממנו (שיטה מקובצת ביצה ד א, בשם מורו; חינוך שסח; ש"ך יו"ד קט סק"ו; ביאור הגר"א שם סק"ד; מגן אברהם תנה ס"ק טו). שמכיון שביטול ברוב למדנו מאחרי רבים להטות הרי בסנהדרין כשיש י"ב מחייבים וי"א מזכים או להיפך הולכים אחר הרוב, אף שאין שם כפל מהמיעוט אלא אחד יותר (ש"ך והגר"א שם).
  • ויש סוברים שהרוב צריך שיהיה פי שנים מהמיעוט (רמב"ם מאכלות אסורות טו ד; הרא"ה בבדק הבית ד ב; איסור והיתר מז ז; מהרש"א פסחים מד א בתוס' ד"ה איתיביה).

רוב מנין או רוב בנין

נחלקו אחרונים אם ביטול ברוב הוא ברוב מנין או ברוב בנין, דהיינו אם רוב ההיתר הוא במספר החתיכות או בכמות שלהם:

  • יש אומרים שהרוב הוא בכמות, ולכן אם נתערבה חתיכה של איסור בחתיכת היתר, וחתיכת ההיתר היא גדולה יותר מכל האיסור, בטל האיסור ברוב, אף על פי שבמנין החתיכות אין כאן רוב (פרי מגדים שער התערובות א א); וכן להיפך אם נתערבה חתיכה אחת גדולה בשתי חתיכות קטנות, ואינו ידוע איזהו האיסור, אין האיסור בטל ברוב אלא אם כן יש בשתי החתיכות הקטנות יותר מהגדולה, שמא הגדולה היא של איסור. ואף על פי שיש בקטנות רוב מנין נגד הגדולה, מכל מקום צריכים רוב בכמות ההיתר נגד האיסור, ולכן אם אין בחתיכות הקטנות יותר מבחתיכה הגדולה - אין כאן ביטול ברוב (מנחת כהן ב א; פרי מגדים יו"ד קט בשפתי דעת סק"ו; פתחי תשובה שם סק"א, בשם תשובת חינוך בית יהודה).
  • ויש אומרים שהרוב צריך להיות במנין, בין להקל ובין להחמיר. ולכן חתיכה בחתיכה שנתערבו, אף על פי שההיתר גדולה יותר, אין האיסור בטל, לפי שבמספר החתיכות אין כאן רוב, שהרי ביטול ברוב לא למדנו אלא מסנהדרין, שיש רוב מנין דעות לחיוב או לפטור, והדעת נוטה שהדין הוא כדעת הרוב, וכן כשיש מנין חתיכות של היתר יותר יש רוב צדדים לומר על כל חתיכה שהיא של היתר, אבל בשתי חתיכות, אחת של איסור ואחת של היתר, אפילו שהאחת יותר גדולה, מכל מקום על כל אחת מהן יש ספק השקול שמא זוהי של איסור, ואין כאן שום צד הכרעה לומר על כל חתיכה שהיא של היתר מפני שחתיכת ההיתר היא הגדולה (שו"ת נפש חיה יו"ד מו; דרכי תשובה יו"ד קט ס"ק כד, בשם יד יהודה).

וכן להיפך אם היו שלש חתיכות, שתים של היתר ואחת של איסור, אף שאחת מהן היא גדולה כמו השתים הקטנות, בטלה ברוב, שמכל מקום יש כאן יותר צדדים להתיר, שעל כל חתיכה יש רוב לומר שהיא של ההיתר (שו"ת נפש חיה שם; פתחי תשובה יו"ד קט סק"א).

ואף לדעה זו צריך שרוב המנין יהיה כל חלק ממנו שוה לחלק שנתערב ומתבטל, אבל אם נתערב עוף נבלה בעוף וחצי, שאין כאן חלק שלם יותר בשל היתר, הרי אינו דומה לסנהדרין, שיש אחד שלם יותר על המתבטל, ובאופן כזה אינו בטל (נפש חיה שם).

הערות שוליים

  1. ג עמ' סז טור' 1 – עמ' עה טור' 2.
  2. בהגדרת 'תערובת' יש מי שכתב שאפילו אם כל אחד עומד בפני עצמו, מכל מקום כיוון שנתקרבו יחד נחשבים למעורבים, וכמו שמצאנו לגבי סכך כשר וסכך פסול בסוכה שתחת האילן (סוכה ט ב. שו"ת דעת כהן קט).
  3. וראה בית יוסף יו"ד קט ב, שכתב שיחיד הוא בדעה זו.
  4. וראה שו"ע או"ח תמז ד, שלהלכה יש הבדל בין ביטול ברוב יבש ביבש שחוזר וניעור בפסח, לביטול בששים לח בלח שאינו חוזר וניעור.
  5. וראה ערך אסורים מבטלים זה את זה, בענין תערובת איסור באיסור.
  6. האחרונים דנו על כמה מצות בנוגע לתערובת מיעוט דבר הפסול לאותה מצוה ברוב כשר: ראה שו"ת משיב דבר או"ח לד, על מצה שנעשית שלא לשמה ונתערבה ברוב מצות כשרות לשמה; שו"ת עונג יום טוב או"ח ד, על תערובת חוטי ציצית שלא נטוו לשמם ברוב חוטים שנטוו לשמם; ספר שערי יושר ג טו, על אתרוג פסול שנתערב ברוב אתרוגים כשרים.
  7. וראה ברוך טעם שער התערובות ג ה, שו"ת עמודי אור נה, שדנו מהו הסכום שעל בעל הרוב לשלם לבעל המיעוט.
  8. וראה ערך דבר שיש לו מתירין, דעות הפוסקים בענין זה.