מיקרופדיה תלמודית:בה''ב

הגדרה^[1] - תענית של ימי שני וחמישי ושני שאחר חג הפסח וחג הסוכות

המנהג

אחר פסח וסוכות

נהגו להתענות בשני וחמשי ושני שאחר חג הפסח וחג הסוכות (תוס' קדושין פא א ד"ה סקבא; רא"ש תענית א כ; מרדכי תענית רמז תרכט; רוקח ריב; כלבו סא; טור אורח חיים תכט, וטוש"ע שם תצב).

המנהג נתפשט בעיקר באשכנז וצרפת (רא"ש ורוקח ומרדכי וטור שם; רמ"א או"ח תצב א). אבל בספרד ועוד מקומות לא נהגו בתעניות אלו (כף החיים תצב א סק"ח).

אחר שבועות

אחר שבועות אין מתענים בה"ב, שכל הטעמים האמורים (ראה להלן) אינם שייכים בו, וגם הטעם של קלקול בשמחת החג אינו שייך בשבועות, כיון ששבועות הוא רק יום אחד (בארץ ישראל) או שנים (בחוץ לארץ), אין שמחה יתרה מצויה בה (בית יוסף או"ח תכט; מגן אברהם תצב סק"א).

ויש מהראשונים שכתב שמתענים בה"ב גם אחרי חג השבועות (תמים דעים קעז), והנוהגים כן ימתינו מלהתענות עד י"ג ימים לחודש סיון (כף החיים תצב א סק"א)^[2].

טעמו

בטעם המנהג כתבו הראשונים, לפי שבמועדים עלולים לבוא לידי חטא, כמו שאמרו חז"ל: "סקבא דשתא ריגלא" (קדושין פא א), שהריעוע של כל השנה לאיסור יחוד ולעברה הם ימות הרגל, שאז מתקבצים אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנים עין זה על זה (תוס' שם ד"ה סקבא); ועוד שהמועדים הם ימי משתה ושמחה, ושמא באו מתוך כך לידי עברה (רא"ש תענית א כ; טור או"ח תכט), שברגל אוכלים ושותים שבעת ימים יותר מדאי, ומרוב אכילה ושתיה והשמחה פוחזים וחוטאים (כלבו סא). ולפיכך קבעו ימי תענית אחריהם לתשובה ולכפרה, כענין האמור באיוב (איוב א ה): וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וגו' וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וגו' (רא"ש וטור וכלבו שם).

ויש אומרים שהטעם שמתענים במרחשון הוא כדי שהיורה ירד לברכה על הזרעים, ובאייר שלא תלקה התבואה בשדפון וירקון (ספר חסידים רכז; מרדכי תענית רמז תרכט, בשם ראבי"ה).

ויש אומרים לפי שאחר פסח וסוכות האויר משתנה וגופו של אדם נחלש, כי לא הורגל לאותו אויר, ולפיכך מתענים ומתפללים שיחזק הקדוש ברוך הוא את גופנו (מטה משה תשטז).

דיניו

"מי שברך" לפני התענית

בשבת הראשונה שאחר ראש חודש אייר ואחר ראש חודש מרחשון מברכים בבית הכנסת ב"מי שברך" למי שיתענה בה"ב (מנהגים הר"י טירנא, ראש חודש אייר; ש"ך יורה דעה רכ ס"ק לא; מגן אברהם תצב סק"ג). ואומרים אותו אחר אשרי קודם "יהללו" (מנהגים הר"י טירנא שם).

מי שעונה אמן אחר "מי שברך" אינו צריך לקבל שוב את התענית במנחה שלפניו, כדרך שמקבלים בכל תענית יחיד (מנהגים שם; מגן אברהם שם). וכל מי שלא קיבל עליו בפירוש את התענית, אינו מחויב להתענות מחמת ענייתו אמן (לבוש או"ח תצב; מגן אברהם תקסג סק"א, תקסח ס"ק יא; משנה ברורה תצב סק"ג).

בשבת שמברכים את החודש או בשבת ראש חודש אין עושים מי שבירך למי שיתענה בה"ב, ודוחים זאת לשבת הבאה, וסמכו על הפסוק בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב (קהלת ז יד; מהרי"ל ימים שבין פסח לשבועות ב). ואם יש ברית מילה או חתן בבית הכנסת נוהגים לברך במנחה, משום: מהיות טוב אל תקרי רע (בבא קמא פא ב. מגן אברהם או"ח תצב סק"ג)^[3].

"עננו", "ויחל"

יש סוברים שתענית בה"ב הואיל ואינה חובה, ויש מתענים בה ויש שאינם מתענים בה, אין דינה כתענית ציבור, ואין הש"ץ אומר "עננו" ברכה בפני עצמה בין "גואל" ל"רופא", אלא כוללה ב"שומע תפלה", וגם אין קוראים בה בתורה בפרשת "ויחל" (רא"ש תענית א כ, בשם הראב"ד).

אבל נחלקו עליהם הראשונים וכתבו שתענית בה"ב שפשט מנהגה כמעט בכל תפוצות ישראל נקראה תענית ציבור לתפילת "עננו" ולקריאת "ויחל" (רא"ש תענית שם, בשם ראבי"ה ועוד; טוש"ע או"ח תצב א, תקסו ב); ואפילו בשחרית דוחים פרשת השבוע וקורים ויחל, אף על פי שבשאר תעניות צבור שאינן קבועות קורים פרשת השבוע (רמ"א או"ח תקסו ב). נטעם: לפי שתענית בה"ב קבעוה כל ישראל ברוב הארצות (ט"ז שם ס"ק ג)^[4].

בזמננו

בדורותינו הואיל והעם מזלזלים בתענית בה"ב, עושים אותה כשאר תעניות ציבור בלתי קבועות שחלו בשני ובחמשי, וקורים בשחרית פרשת השבוע (משנה ברורה תקסו סק"י).

זמן התענית

יש שכתבו שמתענים מיד לאחר החגים, בתוך חדשי ניסן ותשרי עצמם (טור או"ח תכט).

אבל מתוך שנהגו לבלי להתענות בחודש ניסן, לפי שרוב החודש אסור בתענית (ראה ערך ניסן), ולא בחודש תשרי אחר החג לפי שרובו מועדות (ראה ערך תשרי); לפיכך נהגו להתענות בה"ב במרחשון ובאייר (טוש"ע תצב א). ואף לנוהגים היתר בתענית בתשרי אחר אסרו חג (ראה ערך תשרי), מכל מקום לכתחילה אין קובעים בו תענית (מגן אברהם תצב סק"ב)^[5].

באייר מתענים מיד אחר ראש חודש, בבה"ב הראשונים של החודש, עד ל"ג בעומר (מהרי"ל ימים שבין פסח לשבועות ה; רמ"א או"ח תצב א). וכן במרחשון נוהגים שמתענים מיד בבה"ב הראשונים שאפשר להתענות (רמ"א או"ח תצב א).

הערות שוליים