מיקרופדיה תלמודית:אשת אחי האב

הגדרה^[1] - אשת אחי אביו לענין איסור ערוה

האיסור והחיוב

אשת אחי האב היא אחת מן העריות האסורות מן התורה, והבא עליה עובר בלא תעשה, שנאמר: עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא (ויקרא יח יד).

אם היו מזידים - חייבים כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם שגגות א ד), שנאמר: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא יח כט), וכל העריות האמורות בפרשה בכלל (ראה ערך עריות). ונאמר העונש במיוחד באשת אחי אביו: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ (ויקרא כ כ), ללמד שאפילו בנים שיוולדו להם מהחטא ואילך ימותו (יבמות נה א; ירושלמי שבת ז ב).

ואם התרו בהם - חייבים מלקות (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יט א); ובשוגג חייבים חטאת (משנה כריתות שם; רמב"ם שגגות א ד), ככל חייבי כריתות העוברים בשוגג (ראה ערך חטאת).

אסור זה נמנה במנין הלאוין (ספר המצות לא תעשה שמב; סמ"ג לאוין קי; חינוך ר).

חייבים על אשת אחי האב בין אם היתה אשתו מן הארוסין ובין מן הנשואין, בין שנתגרשה ובין שלא נתגרשה, בין בחיי בעלה ובין אחר מיתת בעלה. אלא שאם בא עליה בחיי בעלה במזיד - חייבים מיתה בחנק משום אשת איש, ובשוגג - חייבים שתי חטאות, משום אשת איש ומשום דודתו, שהרי שני האיסורים באים כאחד (רמב"ם איסורי ביאה ב א).

אין איסור אשת אחי האב מן התורה אלא באשת אחי אביו מן האב, ולא באשת אחי אביו מן האם (ספרא קדושים י יא ה ו; יבמות נד ב; רמב"ם איסורי ביאה ב ב).

בבן נח ובגר

בן נח (ראה ערכו) מותר באשת אחי אביו (רמב"ן ורשב"א יבמות צח א; רמ"ה סנהדרין נח א).

הגר נושא אשת אחי אביו לכתחילה (יבמות צח ב; רמב"ם איסורי ביאה יד יג; טוש"ע יו"ד רסט ג), בין שנישאת לאחי אביו בעודם בגיותם, ובין שנשאת לו לאחר שנתגיירו (רמב"ם וטוש"ע שם; רמב"ן יבמות שם).

ולא שייך כאן הטעם שגזרו בעריות על גרים משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי אף הגוי מותר באשת אחי אביו (ראה לעיל), ואף הטעם שמא יחליפו ויאמרו שגם בישראל מותר אשת אחי האב אין כאן, שהכל יודעים שאין קורבת אב לגוי (ראה רמב"ן יבמות צח ב).

אף אשת אחי אביו מן האם מותרת לגר (רמב"ן יבמות צח ב; רמב"ם איסורי ביאה יד יג; טוש"ע יו"ד רסט ג); ויש מהראשונים הסוברים שאשת אחי האב מן האם גזרו אף בגרים, שלא יבואו להחליף בישראל (רמב"ן יבמות שם, לדעת הראב"ד).

שניות

אשת אחי אביו מן האם, גזרו עליה מדברי סופרים בתורת שניה לאשת אחי אביו מן האב שהיא ערוה מן התורה, שאם נתיר את זו יבואו להתיר אף את זו (יבמות כא ב; רמב"ם אישות א ו; טוש"ע אבן העזר טו ח).

וכן גזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם, כיון שיש בהם צד אב (יבמות כא ב; רמב"ם אישות א ו; טוש"ע טו ט); ואפילו באשת אחי האם מן האם גזרו (יבמות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) בדורות האחרונים של התלמוד (תוס' יבמות שם ד"ה לא אסרו).

אשת אחי אבי האב מן האב, נחלקו בה אמוראים: יש אוסרים משום שניה לאשת אחי האב; ויש מתירים, שכבר נתרחקה הקורבה (יבמות כא ב).

להלכה פסקו רוב הראשונים להיתר (תוס' שם ד"ה אמימר, בשם רבינו חננאל; שאילתות צז; הרי"ף ומאירי יבמות שם; דעה א' בשו"ע אה"ע טו יח); ויש אוסרים (תוס' שם, בשם הר"י; טור אה"ע טו, בדעת הרא"ש; יש מי שאוסר בשו"ע שם).

אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב, לדברי הכל יש להן הפסק (יבמות כא א; רמב"ם אישות א ו; טושו"ע אה"ע טו ח), שדור למעלה מהן, דהיינו אשת אחי אבי האב מן האם ואשת אחי אם האם מן האב, מותרות (רש"י שם ד"ה אשת אחי האם, וד"ה ואשת אחי האב). וכל שכן אשת אחי אם האם מן האם שמותרת (שו"ת הרא"ש לב א).

וכן אשת אחי אבי האם מותרת (שו"ת מהר"ם אלשיך צה); וכן אשת אחי אם האב (תוס' מהר"ם ורבינו פרץ יבמות כא א; תשובות רבי עקיבא איגר החדשות מח)^[2].

אם אשת אחי האב מותרת (אור זרוע א תקצה בשם ס' המקצועות).

אשת איש^[3] - אשת חברו בתורת איסור ערוה^[4]

האיסור והחיוב

המקור והחייבים

אשת איש היא אחת מן העריות האסורות מן התורה, שנאמר: וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ (ויקרא יח כ). ולפי שלא נאמרה אזהרה זו אלא לאיש בלבד, נאמרה בעשרת הדברות אזהרה נוספת: לֹא תִּנְאָף (שמות כ יג) - לחייב את האיש ואת האשה (ספר המצות להרמב"ם לא תעשה שמז; יראים השלם יח).

איסור זה נמנה במנין הלאוין (ספר המצות לא תעשה שמז; סמ"ג לאוין צז; חינוך לה). ואף על פי שנאמר: לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע, מכל מקום חייב אפילו לא הוציא זרע, ואפילו בהעראה בלבד, כמו בכל העריות (ראה ערך עריות), ולא בא הכתוב אלא למעט משמש באבר מת, או משמש כשהיא מתה (יבמות נה ב, ורש"י ד"ה למשמש).

העונש

בא עליה במזיד והתרו בהם עדים, חייבים חנק (משנה סנהדרין פד ב; רמב"ם סנהדרין טו יג, ואסורי ביאה א ו). במה דברים אמורים באשת איש הנשואה, אבל בנערה המאורסה שלא נבעלה, שניהם בסקילה (ראה ערך נערה המאורסה). אשת איש, שהיתה בת כהן, מיתתה בשרפה, ובועלה בחנק (ראה ערך בת כהן).

היו מזידים, ולא היתה שם התראה או עדים, חייבים כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם שגגות א ד). ואם היו שוגגים חייבים חטאת (כריתות שם; רמב"ם שם), ככל חייבי כריתות שעברו בשוגג (ראה ערך חטאת).

גדרי האיסור

כל אשה שקדושין תופסים בה, הרי היא אשת איש משעה שנתקדשה, אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין (רמב"ם אישות א ג). נתקדשה למי שאין הקדושין תופסים בה, אינה בכלל אשת איש (ראה ערך עריות).

חכמים גזרו להתרחק מן העריות אפילו בלי קירוב בשר, ואסור לישן עם אשת איש אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה (שבת יג א), שיצרו תוקפו ויתגבר עליו ביותר (תוס' שם ד"ה מה).

יש סוברים שאסור מן התורה להסתכל באשת איש ובשאר עריות, שנאמר: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט; רבנו יונה שערי תשובה ג סד; ספר חרדים לא תעשה ב א,ד).

אשה שאין בה קידושין

אשת חרש שוטה וקטן

אשת קטן, אפילו היתה יבמה, שבא עליה היבם בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה (ראה ערך ביאה וערך יבום), מכל מקום הבא עליה פטור, שנאמר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י), פרט לאשת קטן (קידושין יט א; רמב"ם איסורי ביאה ג א). ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

יש אומרים שקנה את יבמתו מן התורה, אלא שנתמעט ממיתה (רש"י שם ד"ה דמדאורייתא; רמב"ן יבמות צו א); ויש אומרים שהתורה מיעטה שאינה קנויה לו כל עיקר (תוס' שם ד"ה ומדאורייתא).

וכן הבא על אשת חרש, ואשת שוטה, ואשת טומטום ואנדרוגינוס, או שבא על החרשת, ועל השוטה אשת פקח, ועל אשה שהיא מקודשת מספק או מגורשת מספק, פטור, אלא שאם היו מזידים מכים אותם מכת מרדות (רמב"ם איסורי ביאה ג א). ואף על פי שאשת שוטֶה, ושוטָה אשת פקח אין להן נשואין אפילו מדבריהם (ראה ערך שוטה), מכל מקום לוקים מכת מרדות, שלא יהא אלא כבא על הפנויה (מגיד משנה שם).

במה דברים אמורים כשקיבלה השוטה בעצמה את קדושיה, אבל אם קיבל אביה את קדושיה בעודה קטנה או נערה הרי היא אשת איש גמורה; וכן חרשת אשת פקח שקיבל אביה קידושיה היא אשת איש גמורה, לפי שאביה זכאי לקבל קדושיה מן התורה, ואפילו היא שוטה או חרשת (רמב"ם אישות ג יא).

וכן קטנה פקחת שקיבל אביה קדושיה, ובא עליה אחר כשהיא מבת שלש שנים ואילך, שהיא בת ביאה, אף על פי שהיא פטורה ממיתה, שאינה בת עונשין, הבועל חייב (רמב"ם איסורי ביאה ג ב).

נאמנות מיוחדת יש לאב על בתו קטנה או נערה לומר שהיא נתקדשה על ידו לאיש, והיא אסורה על אחרים כאשת איש, שנאמר: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה (דברים כב טז), הרי שהאמינתו תורה לומר שקיבל קדושיה (כתובות כב א). ונחלקו אמוראים אם הנאמנות היא אף לחייב מיתה למי שבא עליה, או רק לאיסור בלבד (קידושין סג ב). והלכה שלמיתה אינו נאמן (רמב"ם איסורי ביאה א כג)^[5].

אשת גוי

הבא על אשת גוי אינו חייב מיתה, שנאמר: אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (ויקרא כ י) - פרט לאשת אחרים (ספרא קדושים י יא; סנהדרין נב ב). ולגבי האיסור של "ודבק באשתו" נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שאף איסור עשה של וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד) האמורה בבן נח (ראה להלן) אין לישראל (רשב"א קדושין כא; אבני מלואים טז סק"ג לדעת הרמב"ם), ואפילו כאשר היתה בעולת בעל (תוס' סוטה כו ב ד"ה יצא).

• יש אומרים שהיא אסורה גם לישראל באיסור עשה האמור בבן נח (תוס' קדושין כא ב ד"ה אשת), אם היא בעולת בעל (תוס' עבודה זרה לו ב ד"ה משום; יראים השלם יח; אור זרוע א תשכה), ומיוחדת לו, שאינה מפקירה עצמה לאחרים (אור זרוע שם).

• ויש אומרים שגם לדעת הסוברים שאין איסור עשה באשת גוי, מכל מקום יש שם איסור לפני עור, שהרי היא ודאי עוברת משום וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, נמצא הבא עליה עובר משום ולפני עור (אבני מלואים טז סק"ג).

איסורה לבעלה

האיסור

אשת איש שזינתה ברצון, נאסרת לבעלה, ואם בא עליה עובר בלא תעשה, שנאמר במחזיר גרושתו: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן וגו' לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ וגו' אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד) - לרבות הבא על סוטה שנסתרה (ספרי דברים כי תצא רע ד), דהיינו שנבעלה (יבמות יא ב), שאף הוא בכלל אותו הלאו (רמב"ם גירושין יא יד; סמ"ג לאוין פב; יראים השלם לז).

העונש

• אין לוקים על לאו זה, לפי שהוא לאו שבכללות, שכולל גם מחזיר גרושתו, שהוא עיקר הלאו (מגיד משנה איסורי ביאה א כב, לדעת הרמב"ם שם); אלא שלוקה מכת מרדות (כסף משנה ולחם משנה גרושין יא יד, בדעת הרמב"ם).

• יש אומרים שאם גירשה אחר שזינתה והחזירה - לוקה מן התורה, שסוברים שעיקר הלאו הוא במחזיר גרושתו, אלא שכולל שני אופנים: או שמחזירה אחרי שנישאת לאחר, או שמחזירה כשזינתה קודם שנתגרשה בעודה תחתיו (כסף משנה שם, בשם יש אומרים בדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שלעולם אשה שזינתה ברצון בעלה הבא עליה אחר כך לוקה משום הלאו של "אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (מאירי ורשב"א יבמות יא ב).

איסורה לבעלה

ומכל מקום לדברי הכל אסורה לבעלה אף כשלא גירשה באיסור עשה, שכתוב בפרשת סוטה (במדבר ה יג): וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה (עי' יבמות יא ב, ותוס' שם א ד"ה צרת).

האשה שזינתה תחת בעלה באונס, מותרת לבעלה, שנאמר: וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה (במדבר ה יג) דהיינו שלא נאנסה, אסורה, אבל נתפשה מותרת (כתובות נא ב; רמב"ם אישות כד יט; טוש"ע אה"ע ו יא)^[6].

איסורה לבועל

אשת איש שזינתה, כשם שהיא אסורה לבעל, כך היא אסורה לבועל, אחרי שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה (משנה סוטה כז ב; רמב"ם סוטה ב יב; טוש"ע אה"ע יא א). והסתפקו הפוסקים כשהבועל אנס אותה, שהיא מותרת לבעלה, אם היא מותרת גם לבועל, או שמכיון שאצל הבועל היה האיסור ברצון אסורה לו (ראה רשב"א כתובות ט א; ב"ח וב"ש יא סק"ג).

בבן נח

מקור האיסור

אשת איש אסורה אף לבן נח, שנאמר: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד), ודרשו: באשתו, ולא באשת חברו, והיא מכלל העריות האסורות לבני נח (סנהדרין נח א; רמב"ם מלכים ט ה), ואף האשה מוזהרת על כך (סנהדרין נז ב).

גדרי האיסור

אין בן נח חייב אלא אם כן בא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה; אבל מאורסה, או שנכנסה לחופה ולא נבעלה - אינו חייב עליה, שנאמר: וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ ג), מכלל שעל ידי בעילתו של הבעל היא נאסרת (סנהדרין נז ב, ורש"י ד"ה בעולת; רמב"ם מלכים ט ז).

במה דברים אמורים בבן נח שבא על אשת חברו, אבל בא על אשת ישראל, אפילו אינה אלא מאורסה ולא נבעלה, חייב (סנהדרין שם), ואפילו בא עליה שלא כדרכה (רמב"ם שם).

עבד כנעני

עבד כנעני, אסור באשת איש (חינוך ריא; מגיד משנה איסורי ביאה יד יח).

הערות שוליים