מיקרופדיה תלמודית:בן נח

הגדרה^[1] - כל בן אדם, מלבד ישראל ממתן תורה ואילך, בנוגע למצות ולאיסורים

הגדרתו

כל אדם מאומות העולם, מלבד ישראל, נקרא בן נח, שכל העולם יצאו מבני נח (ראה משנה נדרים לא א, ורש"י שם ד"ה שאיני), ואפילו אותן האומות שהן מזרע אברהם הן בכלל בני נח (פירוש הרא"ש והרע"ב נדרים שם).

נשים ועבדים

אף הנשים בכלל בני נח (מאירי סנהדרין נז ב ד"ה כל), מלבד במקום שנזכר בתורה במצוות בני נח שם "איש", שאין בת נח בכלל, אלא אם כן יש ריבוי מיוחד שהיא שוה לבן נח (ראה סנהדרין נז ב).

עבד כנעני של ישראל פקע ממנו שם בן נח ויצא מכללם, אלא שעדיין לא בא לכלל ישראל (סנהדרין נח ב, ורש"י שם ד"ה עבד כנעני וד"ה יצא; רמב"ם איסורי ביאה יד יז. וראה ערך עבד כנעני).

ישראל

אבל ישראל אינם נקראים בני נח, ולכן הנודר הנאה מבני נח אסור בכל האומות, ומותר בישראל (משנה נדרים שם; רמב"ם נדרים ט כ; טור ושו"ע יורה דעה ריז מ), ואף על פי שאף ישראל יצאו מבני נח, כיון שנתקדש אברהם אבינו נקראו על שמו, ולא על שם נח (גמ' שם ור"ן). במה דברים אמורים ממתן תורה ואילך, אבל כל זמן שלא ניתנה תורה אף ישראל נקראו בני נח (רש"י עבודה זרה ג א ד"ה נמרוד, שם נא א ד"ה לבני נח, סנהדרין נט א ד"ה ואליבא, זבחים קטז א ד"ה הכל, חולין ק ב ד"ה דיקא)^[2].

שבע מצוות

החיוב

בני נח נצטוו על שבע מצוות (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ד; סנהדרין נו א; רמב"ם מלכים ט א), והודיענו הקדוש ברוך הוא בתורה על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן (רמב"ם שם ח יא, וראה שם ט א)^[3].

שבע המצוות

שבע מצוות אלו הן:

(א) עבודה זרה, (ב) ברכת השם, (ג) שפיכות דמים, (ד) גילוי עריות, (ה) גזל, (ו) אבר מן החי, (ז) דינים (תוספתא עבודה זרה שם; סנהדרין שם; בראשית רבה (וילנא) לד ח; רמב"ם מלכים ט א).

מקור החיוב בשבע מצוות

ר' יוחנן ור' יצחק למדו שבע המצוות מהכתוב: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב טז, סנהדרין נו ב), שכולו מיותר, שהיה די לומר שאסור בעץ הדעת, אלא לדרשה נאמר.

ר' יוחנן דורש: וַיְצַו - אלו הדינים; ה' - זו ברכת השם; אֱלֹהִים - זו עבודה זרה; עַל הָאָדָם - זו שפיכות דמים; לֵאמֹר - זו גילוי עריות; מִכֹּל עֵץ הַגָּן - המופקרים לך, ולא גזל; אָכֹל תֹּאכֵל - העומד לאכילה, ולא אבר מן החי (סנהדרין נו ב, ורש"י. וראה שם כיצד לומדים כל מצוה ממשמעות הלשון)^[4].

ר' יצחק מחליף הלימודים של עבודה זרה ודינים, ודורש: וַיְצַו - זו עבודה זרה; אֱלֹהִים - אלו הדינים.

מהראשונים יש שכתב שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להן, ואין הלימודים ממקרא זה אלא אסמכתא (ראה ערכו) בעלמא, אלא שמכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוו (רמב"ם מלכים ט א, וכסף משנה שם).

קודם המבול

שבע מצוות אלו, מכיון שנדרשים ממקרא שנאמר לאדם הראשון, סוברים רוב הראשונים שאף אדם הראשון עצמו נצטווה בכולן (ראה סנהדרין נט ב, ורש"י ד"ה כירק, ורש"י שם נז א ד"ה למישרי בשרו, תוספות שם נו ב ד"ה אכל); ויש סוברים שאדם הראשון נצטווה על ששה דברים בלבד, וכשבא נח ניתוסף לו איסור אבר מן החי (רמב"ם מלכים ט א. וראה כסף משנה ורדב"ז שם). וטעם הדבר שעד נח היה איסור לאכול בעלי חיים.

מהתנאים יש שפוחתים יותר ממספר שבע המצוות לאדם הראשון: ר' יהודה אומר אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד; ר' יהודה בן בתירה אומר אף על ברכת השם; ויש אומרים אף על הדינים (סנהדרין נו ב).

אחר המבול נצטוו בני נח לכל הדעות בכל שבע המצוות (תוספות שם ד"ה לא).

מצוות נוספות בבן נח

תנא דבי מנשה מוציא מכלל שבע המצוות דינים וברכת השם, ומכניס במקומם סירוס (ראה ערכו)^[5] וכלאים (ראה ערכו)^[6] (סנהדרין נו ב, נז א); רבי חנינא בן גמליאל מוסיף דם מן החי (בראשית רבה (וילנא) לד ח); רבי שמעון בן יוחאי מוסיף כשפים (סנהדרין שם; בראשית רבה שם).

הלכה כדעה ראשונה, שדינים וברכת השם מכלל שבע המצוות (רמב"ם מלכים ט א).

פרטי החיובים

שבע מצוות בני נח הן כעין כללים, ויש בהן פרטים רבים, כמו עריות שנחשבת להם כמצוה אחת, ויש בה פרטי איסורים רבים; וכן עבודה זרה שנחשבת להם כמצוה אחת, חייבים בה בני נח בכל האיסורים שיש לישראל במצוה זו, אלא שאין הם מוזהרים בלאו מיוחד על כל פרט כישראל, שאת ישראל רצה הקדוש ברוך הוא לזכות והרבה להם מצוות (החינוך מצוה תטז).

ויש שכתב ששבע מצוות כלליות הן, ובפרטן הן שלשים, והוא שאמרו (חולין צב א) שלשים מצוות קבלו עליהם בני נח (עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ג כא)^[7].

ויש שכתב שכל המצוות התלויות בסברה הכל מתחייבים בהן, אף בני נח (הקדמת רב ניסים גאון למפתח מנעולי התלמוד).

לא נמנו בין שבע המצוות אלא מצוות שהן בשב ואל תעשה, ואף על פי שדינים הוא מצוה שבקום ועשה, יש בה גם שב ואל תעשה (ראה להלן: בקום ועשה), אבל מלבד שבע המצוות יש גם מצוות שבקום ועשה שנצטוו עליהן (סנהדרין נח ב ונט א. וראה להלן).

ולא נמנו אלא מצוות הנוהגות לדורות, אבל לא מצוות שנהגו לשעה, כגון איסור אכילת בשר ועץ הדעת לאדם הראשון (תוספות סנהדרין נו ב ד"ה לא. וראה משנה למלך מלכים י ז).

בכישוף

ר' שמעון אומר שנצטוו בני נח בכישוף (סנהדרין נו ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שמותרים בכישוף (רמב"ם עבודה זרה יא ד, לפי כסף משנה שם, על פי חולין צה ב. וראה ערך נחש); ויש סוברים שאסורים בכישוף (הראב"ד בהשגות שם. וראה תוספות חולין שם ד"ה כאליעזר. וראה ערך הנ"ל).

מכה ישראל

עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה (סנהדרין נח ב ורש"י), ואין חיובו אלא בדיני שמים (כסף משנה מלכים י ו), ואפילו חבל בו אינו נהרג (רמב"ם שם).

בגדר האיסור יש אומרים שהוא משום גזל, ולכן אפילו הכה חברו בן נח – חייב; ויש אומרים דוקא כשהכה ישראל משום קדושת ישראל (שתי דעות בחידושי הר"ן סנהדין נח ב ד"ה כותי).

הלכות שנבדלו בהם בני נח

יש בשבע המצוות דברים שבהם נבדלים בני נח מישראל, בין להחמיר ובין להקל:

עבודה זרה בשיתוף

רוב האחרונים סוברים שבעבודת עבודה זרה אף בן נח מוזהר על השיתוף כישראל (שו"ת שער אפרים לח; שו"ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה קמח); ויש סוברים שאף בעבודת עבודה זרה לא הוזהר בן נח על השיתוף^[8].

בקידוש השם

נסתפקו בגמרא אם בני נח מצווים בקידוש השם (ראה ערכו), כגון שאנסוהו לעבוד עבודה זרה, אם הוא מחוייב ליהרג ולא לעבור, כדרך שישראל מחוייב (ראה ערך אהבת השם: אהבה במסירת נפש, וערך קדוש השם), שכשנצטוו בשבע המצוות נצטוו עליהן ועל כל השייך בהן, וקדושת השם שלהן בכלל שבע המצוות, או שלא נצטוו על כך (סנהדרין עד ב, לגירסתנו שהבעיא לא נפשטה, וראה תוספות שם עה א ד"ה ואם); ויש אומרים שהספק נפשט שאינם מצווים על קידוש השם (רמב"ם י ב^[9]).

בהריגת עובר

אף במקרים שאין הישראל חייב עליהם מיתת בית דין, כגון שהרג עובר במעי אמו, שהכה את האשה ויצאו ילדיה, שהישראל אינו חייב עליו מיתה (ראה ערך אדם: עובר, וערך עובר) - בן נח חייב (ר' ישמעאל בברייתא סנהדרין נז ב; ברשאית רבה (וילנא) לד ו). יש מהתנאים שחולקים וסוברים שאף בן נח אינו חייב על העוברים (ת"ק בברייתא שם, ותנא דבי מנשה). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם שם ד)^[10].

מהאחרונים יש שכתבו שאין בן נח חייב בהריגת עובר שהוא פחות מארבעים יום (שו"ת אחיעזר ג סוף סה; שו"ת אגרות משה חושן משפט ב סט (ג); שו"ת תשובות והנהגות ב תשלה).

במקרה של סכנה לאם במהלך ההריון או הלידה, מותר לבצע הפלה גם בגויה; במקרה זה עדיף לבצע ההפלה על ידי רופא ישראל, ואם אי אפשר, מותר גם על ידי רופא גוי (שו"ת מחזה אברהם ב יורה דעה יט; שו"ת כח שור כ).

בעריות

עריות שמחמת קורבה נחלקו תנאים באיזו מהן הוזהרו בני נח (סנהדרין נז ב- נח א)^[11].

אין לבן נח עריות הבאות מחמת קורבת האב, שהתורה הפקירה את זרעו (יבמות צח א), ואף על פי שלענין ירושה יש לבן נח אב (ראה נזיר סא א. וראה ערך ירושה), וכן לענין יחס (ראה ערך אב (א): היחס), בעריות הפקירה התורה זרעו (רמב"ן יבמות צח א ד"ה גר)^[12].

בעריות שלא מחמת קורבה הוזהרו בני נח על אשת איש, ועל הזכור^[13], ועל הבהמה^[14] (סנהדרין נח א; רמב"ם ט ה).

בן נח שבא על אשת חברו שלא כדרכה - פטור (סנהדרין נח ב; רמב"ם שם ז); ויש מהאמוראים סוברים שבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה - חייב (סנהדרין שם).

נישואין

אין לבני נח קידושין ואירוסין (ירושלמי קידושין א א, בבלי סנהדרין נז ב), אבל יש להם נישואים בינם לבין עצמם על ידי ביאה (סנהדרין נז ב)^[15].

גירושין

גירושין אין לבני נח (ירושלמי קדושין א א). יש מפרשים שאין להם גירושין כלל, ואין לה היתר לעולם (ר' דוד בחידושי הר"ן סנהדרין נח ב ד"ה מדקרו); ויש מפרשים שאין להם תורת גירושין בכתב כישראל, אלא משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מרשותו ותלך לה, ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא שניהם מגרשים זה את זה (רמב"ם מלכים ט ח; חי' הר"ן סנהדרין שם)^[16].

מיתת הבעל מתירה את אשתו אף בבן נח (ראה סנהדרין נח א באשת אב שהיא לאחר מיתת אביו)^[17].

בגזל

בן נח חייב בגזל אף על פחות משוה פרוטה (סנהדרין נז א; רמב"ם מלכים ט ט), ונהרג עליו (עירובין סב א).

בדינים

כשם שישראל מצווים להושיב בתי דינים בעיירות שלהם (ראה ערך בית דין: מינוים) כך בני נח מצווים בעיירות שלהם (סנהדרין נו ב), היינו בכל פלך ופלך (סנהדרין שם; רמב"ם מלכים ט יד), ובכל עיר ועיר (סנהדרין שם. והרמב"ם לא הזכיר). ונחלקו ראשונים: יש אומרים שעל הדיינים לדון את בני נח בשש מצוות שלהם ולהזהיר את העם, ואף העובר על המצוה השביעית זו מצות דיינים, חייב ונהרג (עי' להלן: ענשם), וכל שראו באחד שעבר ולא דנהו - נהרג (רמב"ם מלכים שם). ואף על פי שזהו ביטול מצות עשה - בן נח נהרג אף על ביטול עשה (חידושי הר"ן סנהדרין שם), או לפי שיש בדינים אף שב ואל תעשה, היינו קום ועשה משפט ואל תעשה עול (עי' סנהדרין נט א, ורש"י). לדעה זו כל דיני ממונות שבין אדם לחברו, כגנבה ואונאה וכיוצא בהן, נכללים לבני נח בכלל גזל (שו"ת חתם סופר ו יד).

ויש אומרים שמצות הושבת דיינים אינה אלא חלק אחד ממצות דינים, והוא הקום ועשה שבה, ולא נהרג עליו בן נח כשאינו מקיימו, שלא אמרו אלא "אזהרתם זוהי מיתתם" (עי' להלן: ענשם), אלא שנצטוו בני נח אף בדינים כאותם שנצטוו ישראל, כדיני גנבה וגזלה ואונאה ועושק שכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם, וכל איש מהם שגנב ועשק וכו' הוא שעבר על מצות דינים של שב ואל תעשה - ונהרג (רמב"ן בראשית לד יג), אבל רשאי הגוי לומר לבעלי הדין איני נזקק לכם, וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין או שוטר לשפוט את אחרים (רמב"ן שם, בשם ירושלמי, ולפנינו בירושלמי אינו).

יש אומרים שבכלל מצות דינים היא אף זו שמחוייב לילך אל הדיין לפסוק לו דין ולקבל עליו את דינו כשיש לו דין עם חברו, ואסור לו לעשות דין לעצמו (שאילתות שאילתא ב, וראה בהעמק שאלה שם).

בדינים שבין אדם לחברו דנו אחרונים אם נצטוו על כל פרטי הדינים כמשפטי התורה לישראל, או שאין להם פרטי דינים אלא מחוייבים לשפוט בחוקים נימוסיים לפי משפט יושר שלהם (שו"ת הרמ"א סי' י; שו"ת חת"ס ו יד); ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל אינם מצווים על פרטי הדינים כפי התורה, אלא להעמיד שופטים שידונו לפי חוקיהם (העמק שאלה לשאילתות ב).

בקום ועשה

בין שבע המצוות לא נחשבו אלא מה שהוא שב ואל תעשה, אבל לא מה שהוא בקום ועשה (סנהדרין נט א).

נכרי ששבת

נכרי ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה; ולאו דוקא ששבת ביום השבת, אלא אפילו באחד מימות החול (סנהדרין נח ב; רמב"ם מלכים י ט).

איסור זה לא נמנה בין שבע המצוות, לפי שקום ועשה היא זו, היינו קום ועשה מלאכה (סנהדרין שם ורש"י). וכתבו ראשונים שזוהי אחת משתי מצוות עשה שנוספו לבני נח על שבע המצוות (חידושי הר"ן סנהדרין נח ב ד"ה כותי).

ונחלקו ראשונים בגדר איסור זה:

• יש אומרים שסתם מנוחה נאסרה להם, אפילו כשאינם מתכוונים לשם חובה, כמו שבת שהוא יום שביתה לישראל, או כאחד בשבת שהנוצרים שובתים בו משום חיוב דתם, אלא אסורים להיבטל ממלאכה אפילו ביום שאינו בן שביתה להם (רש"י סנהדרין נח ב ד"ה אמר).

• ויש אומרים שהאיסור הוא כשמבדה דת ועשה אפילו אחד מימות החול כמו שבת, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו (רמב"ם מלכים י ט; מאירי ורמ"ה סנהדרין שם).

מצוות צדקה

יש מהראשונים סוברים שבני נח מצווים על מצות צדקה, ולא חשבוה בשבע המצוות לפי שהיא בקום ועשה, וזוהי אחת משתי מצוות עשה שנוספו לבני נח (ר"ן סנהדרין נו ב ד"ה ויצו).

ויש שנראה מדבריהם שאינם מצווים על כך, אלא שיכולים לקבל עליהם מצות צדקה (ראה רמב"ם מלכים י י. וראה רש"י נו ב ד"ה דיני קנסות).

כבוד אב

במצות כיבוד אב אין בן נח מצווה (קדושין לא א; נזיר סא א); ויש שכתב שמכל מקום קיבלו עליהם מימות עולם כיבוד אב (נחל אשכול מילה לט אות ו).

פריה ורביה

בפריה ורביה אין בני נח מצווים (סנהדרין נט ב; תוספות יבמות סב א ד"ה בני); ויש סוברים שבני נח מצווים על פריה ורביה (שאילתות שאילתא קסה; תוספות חגיגה ב ב ד"ה לא תהו).

השחתת זרע

לסוברים שאיסור השחתת זרע תלוי בפריה ורביה (ראה ערך השחתת זרע מחלוקת ראשונים בדבר) - בני נח מכיון שאחר מתן תורה אינם מצווים בפריה ורביה אינם מצווים על השחתת זרע (תוספות סנהדרין נט ב ד"ה והא), אבל קודם מתן תורה מצינו שבני נח נענשו על עון זה בדור המבול (ראש השנה יב א), וכן ער ואונן (יבמות לד ב, וראה משנה למלך מלכים י ז).

כבוד התורה

בין שלשים המצוות שקיבלו עליהם בני נח (ראה לעיל: שבע מצוות) חשבו שמכבדים את התורה (חולין צב א).

בתוספת מצוה

אין מניחים לנכרים לחדש דת ולעשות מצוות לעצמם מדעתם, אלא או יהיה גר צדק ויקבל עליו כל המצוות (ראה ערך גר), או יעמוד בתורתו - שבע המצוות - ולא יוסיף ולא יגרע (רמב"ם מלכים י ט).

איסור לימוד תורה

לפיכך בן נח שעסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט א), ולא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהם בלבד (רמב"ם מלכים י ט), שאפילו נכרי שעוסק בתורה, בשבע מצוות שלהם, הוא ככהן גדול (סנהדרין שם. וראה ערך אדם: עכו"ם).

לא נוסף איסור זה על שבע המצוות, לפי שהרי זה בכלל גזל, מכיון שהתורה ירושה לנו ולא להם, או שהוא בכלל עריות, למי שדורש "מורשה" מלשון "מאורסה", שהתורה מאורסה לישראל בלבד (סנהדרין שם); ויש שכתבו שאין אלו אלא אסמכתות בעלמא, ואינו חייב מיתה אלא בידי שמים, אבל אינו נהרג (ראה להלן: ענשם), ולכן לא נמנה בשבע המצוות (כסף משנה מלכים שם, לדעת הרמב"ם).

ויש מהראשונים שכתב בטעם האיסור שנראה כמי שהוא מבני עמנו, מתוך שרואים אותו יודע תורה, ויבואו לטעות אחריו (מאירי סנהדרין נט א ד"ה בן).

חילוק בין נוצרים לישמעאלים

וכתבו ראשונים שמותר ללמד המצוות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, שהם מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, רק מגלים בה פנים בפירושם המופסד, ומפרשים זאת בפירושים שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפירוש הנכון אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו; אבל אסור ללמד לישמעאלים, כי הם מאמינים שתורתנו אינה משמים, ואם ילמדום דבר שיימצא מנוגד לאמונתם יהיה זה מכשול לישראל (תשובות הרמב"ם (בלאו) א קמט).

עונשו

עסק הנכרי בתורה, או שבת, או חידש דבר בתורת דת ומצוה, מכים אותו ועונשים אותו ומודיעים אותו שהוא חייב מיתה בידי שמים על זה, אבל אינו נהרג (רמב"ם מלכים י ט. וראה להלן).

רצה לקיים מצוות

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא קרבן עולה מקבלים ממנו, נתן צדקה מקבלים ממנו (רמב"ם מלכים י י)^[18].

נכרי שעשה מצוה נותנים לו שכר מצוה, אך לא כמי שהוא מצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה (ראה עבודה זרה ג א, בז' מצוות), אבל שכר מצוה בידו (ראה להלן: שכרם), והתורה אמרה: כָּכֶם כַּגֵּר (במדבר טו טו). לפיכך נכרי שרוצה להימול לשם מצוה, ישראל מל אותו (תשובות הרמב"ם (פריימן) קכד. וראה רמב"ם מילה ג ז). וכתבו ראשונים שמכיון שהנכרים אף על פי שאינם חייבים במצוות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, לכן מעשיהם במצוות קיימים, והנכרי שתרם - תרומתו תרומה (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות ג ט).

יש מהראשונים שכתב שאם מקיים שאר המצוות, מותר אף לעסוק בתורה בהלכות אותן המצוות שמקיים (מאירי סנהדרין נט א ד"ה בן).

מצוות הצריכות קדושה וטהרה, כתפילין ספר תורה ומזוזה, יש שמצדדים להחמיר שלא להניחם לקיימן (רדב"ז מלכים י י).

בהקרבת קרבנות

נחלקו אמוראים: יש אומרים שבני נח מקריבים עולות ולא שלמים; ויש אומרים שמקריבים אף שלמים (זבחים קטז א, ורש"י). הלכה שמקריבים עולות לבד (רמב"ם מעשה הקרבנות יט טז).

והכל כשרים להיקרב לבני נח, אפילו חיות ותרנגולות, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומים (זבחים קטו ב. וראה ערך במה: בעכו"ם), כל שלא נעבדו בהם עבירה (זבחים שם).

בני נח מותרים להקריב קרבנותיהם בכל מקום, ואין איסור שחוטי חוץ נוהג בהם, ובלבד שיקריבו בבמה (ראה ערך במה: בעכו"ם).

נביא שקר

יש מן הראשונים שכתב שאם יעמוד איש מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם אלא לזמנן, הרי זה נביא-שקר (ראה ערכו), ומיתתו בחנק (רמב"ם יסודי התורה ט א).

מצוות שנשנו ושלא נשנו בסיני

הכלל

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה (סנהדרין נט א), היינו לבני נח ולישראל, שכשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל לא נטל אותם מבני נח, אלא עדיין עומדים בציוויים (גמ' שם ורש"י).

וכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה ולא לבני נח (גמ' שם), שאף על פי שעד מתן תורה נצטוו עליה בני נח, מכיון שלא חזרה התורה לצוות עליהם, מוכח שישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורם, אבל עכו"ם ניטלו מהם (רש"י שם), שאין לומר להיפך שלבני נח נאסרו ולא לישראל, שאין לך דבר שלישראל מותר ולעכו"ם אסור (גמ' שם. וראה ערך מי איכא מידי וכו').

גיד הנשה

ואין לנו דבר שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני אלא גיד-הנשה (ראה ערכו) לר' יהודה בלבד (גמ' שם), שלר' יהודה נאסר גיד הנשה לבני יעקב קודם מתן תורה (עי' משנה חולין ק ב), ולא נשנה איסור זה אחר מתן תורה.

מילה

מצוה שנשנית בסיני בשביל דבר שנתחדש בה, הרי זו כלא נשנית שלישראל נאמרה ולא לבני נח, ולכן מילה, אף על פי שנאמרה קודם מתן תורה: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר (בראשית יז ט), ונשנית בסיני: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב ג) - לא נשנית אלא לדרוש שמילה דוחה שבת (ראה ערך מילה), ולישראל בלבד נאמרה

פריה ורביה

וכן פריה-ורביה (ראה ערכו), אף על פי שנאמרה לבני נח: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט ז), ונשנית בסיני: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (דברים ה כז) - לא נשנית אלא כדי להתיר להם תשמיש המטה שנאסר להם שלשה ימים קודם מתן תורה (ראה ערך דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו), ולישראל בלבד נאמרה ולא לבני נח (סנהדרין נט ב, ורש"י).

עונשם

בשבע המצוות

נחלקו אמוראים על איזו מהמצוות בן נח נהרג:

• רב יוסף בשם בי רב אמר על שלש מצוות, (א) על שפיכות דמים, (ב) על גילוי עריות, (ג) ועל ברכת השם.

• רב ששת בשם בי רב אמר אף על עבודה זרה נהרג.

• רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי רב אמרו שעל כל שבע המצוות בן נח נהרג (סנהדרין נז א).

הלכה שנהרג בכולן (רמב"ם ט יד).

בשאר איסורים

על שאר איסורים של בני נח, כגון על הכלאים, ועכו"ם ששבת, או שלמד תורה, או שהכה את ישראל (ראה לעיל) - אינם נהרגים, לפי שאינם נהרגים אלא על שבע המצוות בלבד (כסף משנה מלכים י ו, ו ט; מאירי סנהדרין נו ב ד"ה בני).

יש מהראשונים שכתב שאף על השביתה נהרגים, שהרי הוזהרו בלאו של לא ישבותו, ואמרו על לאו זה אזהרתם זוהי מיתתם (חידושי הר"ן סנהדרין נו ב ד"ה ויצו).

ציוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בהן בני נח, וכל מי שלא יקבל אותן - יהרג (רמב"ם מלכים ח י).

באיזו מיתה נידון

נחלקו תנאים באיזו מיתה בן נח נהרג: יש אומרים בסייף (סנהדרין נו א); ויש אומרים בחנק (סנהדרין נז ב). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם ט יד).

בעריות יש הבדל: כשנידון בן נח על עריות שלהם, מיתתו כדין בן נח - בסייף, אבל אם בא על עריות של ישראל נידון בדיני ישראל, ולכן אם בעל נערה המאורסה של ישראל, מיתתו בסקילה כישראל, ואם בא על אשת ישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה, מיתתו בחנק כישראל (סנהדרין נז ב; רמב"ם מלכים י ה. וראה ערך אשת איש: בבן נח).

הדיין העד וההתראה

אין בן נח חייב מיתה עד שידונוהו בבית דין (תוספות עבודה זרה סד ב ד"ה איזהו).

בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו קרוב, אבל לא בעדות אשה ובדיין אשה.(סנהדרין נז ב; רמב"ם מלכים ט יד).

בן נח נהרג בלא התראה (סנהדרין שם), שאזהרתם זוהי מיתתם (רש"י יבמות מז ב ד"ה ומודיעין). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמכיון שאין צריך התראה - נהרג אפילו בשוגג (רש"י מכות ט א ד"ה לפיכך; החינוך מצוה כו).

• ויש אומרים שאם שגג בכל המצוות פטור מכלום, חוץ מרוצח בשגגה, לענין זה שאם הרגו גואל-הדם (ראה ערכו) אינו נהרג עליו, ואין לו עיר מקלט (ראה ערך גלות), אבל בתי דינים אינם ממיתים אותו (רמב"ם י א), שאף על פי שאינו צריך התראה, מכל מקום צריך שנדע מתוך מעשיו שעשה הדבר במזיד ובכוונה (לחם משנה שם).

ואף לדעה זו אין שוגג פטור אלא כשעבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חברו ודומה שהיא אשתו או שהיא פנויה, אבל אם ידע שהיא אשת חברו ולא ידע שהיא אסורה עליו, וכן אם הרג ולא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תיחשב זאת להם לשגגה (רמב"ם שם), שבן נח נהרג על שהיה לו ללמוד - דרך ארץ - ולא למד, ולכן אבימלך, שלא למד, היה חייב מיתה (בבא קמא צב א, ומכות ט א וב, ורש"י שם ושם; רמב"ם שם. וראה ערך אומר מותר: בחיוב גלות).

בן נח שבא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל (סנהדרין נז ב; ירושלמי קידושין א א).

לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה (סנהדרין שם) פירושו שבכל עריות ישראל נידון בן נח בבית דין של עשרים ושלושה (ראה ערך בית דין: בדיני נפשות), ושני עדים והתראה כישראל.

לדעת רבי יוחנן - וכן הלכה (רמב"ם מלכים ט ז, י ה) - רק בעריות שאין בדיני בני נח נידון כישראל, כגון שבא על נערה המאורסה של ישראל.

בדעת רבי יוחנן יש סוברים שאף על פי שמיתתו בסקילה כדיני ישראל, מכל מקום אינו צריך עדה ועדים והתראה, אלא נידון בעד אחד ודיין אחד ובלא התראה כבן נח (רש"י סנהדרין נז ב ד"ה דלדידהו).

ויש סוברים שנידון לגמרי כדיני ישראל, וצריך עדה ועדים והתראה (רמב"ם מלכים ט ז, להבנת מראה הפנים בירושלמי קידושין א א ד"ה במה בדעתו).

שיעור גדלות

לעולם אין עונשים מהם לא קטן, ולא חרש, ולא שוטה, לפי שאינם בני מצוות (רמב"ם מלכים י ב). וכתבו אחרונים שאין שיעור גדלות בן נח לחיוב עונש דומה לישראל, שבישראל שיעורו בי"ג שנה ויום אחד ושתי שערות (ראה ערך גדול), אבל בן נח שיעורו בכל אחד כפי מה שהוא, אם רואים בית דין שדעתו שלמה הוא כגדול, ואם לאו הוא בכלל קטן (שו"ת חת"ס יורה דעה שיז; מנחת חנוך קצ)^[19], ויש חולקים (חלקת יואב אורח חיים א. וראה נחל יצחק ז ו, פט ב, ואור שמח איסורי ביאה ג ב).

בן נח שנתחייב מיתה ונתגייר, ראה ערך אשתני גופא: בעונש מיתה.

שכרם

שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח, לאחר שראה הקדוש ברוך הוא שלא קיימום, עמד והתירן להם, כלומר: שאפילו אם יקיימו אותן יקבלו שכר רק כמי שאינו מצווה ועושה, אבל לא שהתירן לפטרם מעונש, שנאמר: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק ג ו), מה ראה, ראה שבע מצוות שקיבלו ולא קיימום, וַיַּתֵּר גּוֹיִם, שלא יקבלו שכר כמצווים ועושים (בבא קמא לח א ורש"י. וראה לעיל: בתוספת מצוה, על שכרם כשעוסקים בתורה בשבע מצוות שלהם, ועל קיימם שאר מצוות שלא משבע המצוות).

חסידי אומות העולם

כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת - אינו מחסידי אומות העולם אלא^[20] מחכמיהם (רמב"ם מלכים ח יא)^[21].

הערות שוליים