מיקרופדיה תלמודית:אם (אשה ביחס לזרעה)

הגדרה^[1] - אשה ביחס לזרעה

היחס

כל אשה שילדה, בין דרך אישות ובין דרך זנות, הרי היא נחשבת לאמו של אותו ולד (סנהדרין נג א); אבל במובן המשפחה אין הבנים מתיחסים אחריה אלא אחרי האב, אם הוא ישראל והיא ישראלית, או שהוא והיא נכרים, שמשפחת אם אינה קרויה משפחה (יבמות נד ב. וראה ערך אב (א) המקורות וחילוקי הדינים).

חזקת אם

עיקר הדין

אפילו אם לא ראינו שילדה את הולד, כל שבניה קטנים והם כרוכים אחריה ונדבקים אצלה, הרי היא בחזקת אמם (קדושין עט ב; רמב"ם איסורי ביאה כ ו; טור אבן העזר ג).

ונחלקו אמוראים בדבר:

• ריש לקיש סובר שאין חזקת כרוכים אחריה חזקה אלא לענין תרומה, שאם בעלה כהן - אף הולד כהן לאכילת תרומה, אבל ליוחסין - בירור כשרותם של איש או אשה הבאים להינשא, שאין בהם חשש איסור חיתון של פסולי כהונה או פסולי קהל (ראה ערך יוחסין) - אין סומכים על חזקת כרוכים אחריה.

• ור' יוחנן סובר שאף ליוחסין הרי זו חזקה (קדושין פ א). הלכה כר' יוחנן, ואף לחייבו סקילה, שאם היה כרוך אחריה וכשהגדיל בא - עליה חייב סקילה (קדושין שם; רמב"ם שם א כ; טור שם).

במה דברים אמורים באיש שיש לו אשה אחת, אבל כשיש לו שתי נשים, אין כרוכים אחריה ראיה (קידושין עט ב).

ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שדווקא אם אשה אחת מתה, שאז יש לומר שבניה של חברתה היו וגידלתם זו, ולכן הם כרוכים אחריה; אבל אם שתיהן בחיים, זו שהבנים כרוכים אחריה היא אמם (רש"י קידושין שם ד"ה באשה; מאירי שם).

• ויש מפרשים שאפילו כששתיהן קיימות יש לומר שנכרכו אחרי השניה (רמב"ם שם כ ז; טור שם), שמכיון ששתיהן בבית אחד אפשר שמתוך שזו מומחית בגידול בנים יותר מחברתה הם כרוכים אחריה יותר מאחרי אמם (מאירי שם לדעה זו).

בימינו

לאור ההתפתחויות בטכניקות הפוריות בימינו, שניתן להשתמש בביצית של אשה אחת, להפרותה בזרע, ולשתול את הביצית המופרית באשה אחרת – דנו רבני דורנו בהגדרת האם^[2]:

• יש אומרים שתמיד האשה היולדת היא האם, בין אם קיבלה תרומת ביצית מאשה אחרת, או ששימשה אם-פונדקאית עבור אשה אחרת (ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מט; הרב מ. סולובייציק, אור המזרח, גיליון ה-100, תשמ"א, עמ' 122 ואילך; הגרז"נ גולדברג, תחומין, ה, עמ' 248 ואילך; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו; שו"ת חוות בנימין ח"ג סי' קח, ועוד)^[3].

• יש אומרים שתמיד בעלת הביצית היא האם (שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' ע; תורת הרפואה, עמ' 173 ואילך, ועוד. וראה מאמרו של הרב א. שרמן, ישורון כא תשס"ט עמ' תקלה ואילך, בדעת הגרי"ש אלישיב)^[4].

• ויש אומרים שמספק שתי הנשים הן אמהותיו לחומרא (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם מהדורה חדשה ח"ג אבהע"ז סי' א אות ו (11); הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב א. שרמן, ישורון שם; הגרז"נ גולדברג, אסיא, חוב' סה-סו, תשנ"ט, עמ' 45 ואילך, ועוד)^[5].

נאמנות האם

להכשיר

פנויה שהיתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, ואמרה שהוא מאדם כשר שהוא כהן, נחלקו תנאים במשנה (כתובות יג א), והלכה שנאמנת (גמרא שם יב ב, יד א).

ונחלקו אמוראים בדבר:

ר' יוחנן סובר שגם הבת כשרה; ור' אלעזר סובר שלא הכשיר אלא אותה, שיש לה חזקת-כשרות, אבל לא את הבת, שאין לה חזקת כשרות (שם יג ב).

הלכה כר' יוחנן (רמב"ם איסורי ביאה טו יא,יד; טוש"ע אה"ע ד כו, ו יז).

אפילו אם רוב העיר שזנתה בה הם פסולים, נאמנת להכשיר את הולד לכהונה, דהיינו להינשא לכהן אם הולד נקבה, ושתהא אשתו או בתו כשרות לכהונה אם הולד זכר (כתובות יג ב, ורש"י ד"ה לא שתוקי; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם).

למרות שהאשה נאמנת להכשיר את הוולד, אינה נאמנת להחזיק אותו ולד לבנו של פלוני, שיהיה כהן אם פלוני זה הוא כהן (כתובות שם), או לפטור את אשתו מן היבום, או לירושה (רמב"ם איסורי ביאה טו יד, ומגיד משנה שם; טוש"ע ד כו); אבל חוששים לדבריה שיהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אף אשת איש נאמנת לומר על בניה שהם כשרים, במקרה שבלי אמירתה הולד ספק ממזר, כגון שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והיא פרוצה ביותר, אפילו לדעת הסובר שאין אומרים בה רוב בעילות הלך אחר הבעל (רמ"א אה"ע ד טו, בשם מהר"ם פדוואה).

ולד שהיה מושלך בדרך, ובאה אמו ואמרה אני השלכתיו, נאמנת (קידושין עג ב; רמב"ם שם ל; טוש"ע שם לב. וראה ערך אסופי).

כל שבעה ימים הראשונים ללידת הולד, נאמנת האם לומר שזהו הבכור (קדושין עד א; רמב"ם נחלות פב יד; טוש"ע חושן משפט רעז יב), לפי שעד שנכנס לברית לא יצא מתחת ידי אמו, ואין מוטל על אביו להכירו (רש"י שם ד"ה כל).

לפסול

האשה נאמנת רק להכשיר את הולד, אבל אין האשה נאמנת לפסלו, כגון אשת איש שהיתה מעוברת, ואמרה עובר זה אינו מבעלי, אינה נאמנת לפוסלו, והרי הבן בחזקת כשרות (משנה קדושין עח ב; רמב"ם איסורי ביאה טו יט; טוש"ע אה"ע ד כט).

אפילו אם ידוע שזינתה תחת בעלה, והיא אומרת של פלוני הוא והולד ממזר, אין חוששים לדבריה, ותולים את הולד ברוב בעילות שהן אחר הבעל, והולד כשר (תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' לז; רמ"א בשו"ע שם כו). ואותו הולד מותר בקרובות אותו פלוני שאומרת עליו שהוא אביו (רמ"א שם).

פנויה שזינתה, והיא אומרת בן זה בן פלוני הוא, ואנחנו מכירים בפלוני שהוא ממזר, אינה נאמנת לעשותו ממזר ודאי, ואין הולד אלא ספק ממזר, כאילו לא אמרה כלום (רמב"ם שם יד; טוש"ע שם כו).

זכויות האם

בגידול בניה

האם זכאית בגידול בניה הקטנים עד שש שנים, שאם נתגרשה ורצתה שיהיו בניה אצלה, אין מפרישים אותם ממנה, אלא כופים את אביהם ונותן להם מזונות, והם אצל אמם (רמב"ם אישות כא יז; שו"ע אה"ע פב ז), שעד שש שנים נוח לקטן בחבורת אמו (מגיד משנה שם).

ויש חולקים וסוברים שאחרי שנגמל הבן מלינק, אין לה זכות שהבן יהיה אצלה, אם אין האב רוצה, שהרי האב חייב לחנכו בתורה (הראב"ד בהשגות שם; שו"ת הרא"ש פב ב).

במה דברים אמורים בבנים זכרים, אבל הבת נמצאת אצל אמה לעולם, בין קטנה ובין גדולה (כתובות קב ב; רמב"ם שם; שו"ע שם); בין שהאם אלמנה ובין שהיא גרושה, שאם האב ראוי לתת צדקה מוציאים ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנים אותה, והיא אצל אמה (רמב"ם שם יח; שו"ע שם; וראה ערך אב, וערך מזונות).

אפילו אם נישאת האם לאחר, בתה אצלה (רמב"ם ושו"ע שם); ואפילו אם הוא טוען: בני אדם מחרפים אותי ואומרים לי ראה בנותיך אצל פלוני משתעבד בהן, חייב לזונם (תשובת רב שרירא גאון בשערי צדק סי' מו); ויש אומרים שאם נישאת לאחר, אם היא רוצה שהבנות יהיו אצלה, אין לכוף את האב לתת להן מזונות (רב שרירא גאון שם); ויש אומרים שאם נישאת לאחר הרשות ביד אביהן לגדלן אצלו, כשיש לו אם או אשה שיכולה לגדלן (תשובות הגאונים הקצרות סי' צג)^[6].

אם נראה לבית דין שטוב יותר לבת לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה (רמ"א בשו"ע שם, בשם מהר"ם פדוואה).

בדברים אחרים

אין האם יכולה למכור את בתה הקטנה לאמה, כדרך שהאב יכול למכור (מכילתא משפטים מס' דנזיקין ג).

אף על פי שאין לאשה זכות לקדש את בתה, כדרך שיש לו לאב זכות זו, (ראה ערך אב (א)), מכל מקום בקטנה יתומה תיקנו לה נשואין מדרבנן על ידי אמה ואחיה, אלא שאינה צריכה גט אם היא רוצה לצאת מבעלה ויוצאה במיאון (יבמות קז ב).

אין האשה יכולה להדיר את בנה בנזיר, כדרך שהאב מדיר את בנו (משנה נזיר כח ב).

חובות האם

האשה חייבת להניק את בנה, אם הוא מכירה ואינו רוצה לינק מאחרת, אפילו כשאין עליה שעבוד מצד חובת אשה לבעלה, כגון שנתגרשה, והטעם הוא מפני סכנת הולד, אלא שהבעל משלם שכרה (כתובות נט ב, ורש"י ד"ה אם; רמב"ם אישות כא טז; טוש"ע אה"ע פב ה).

ויש אומרים שאפילו אם הולד אינו מכירה, כל שאין הבעל מוצא אחרת, או שאין לו במה לשכור אחרת, כופה אותה ומניקתו (רבינו ירוחם כג ה; רמ"א שם בשם יש אומרים).

ויש אומרים שאין דין זה מיוחד דוקא לאם, אלא כל אשה שהיניקה ולד עד שמכירה - כופים אותה ומניקתו בשכר מפני סכנת הולד (שלטי גבורים כתובות שם, בשם ריא"ז; רמ"א שם בשם יש אומרים).

ישנם מספר מצות שהאשה פטורה מלעשות לבנה:

• אין האשה חייבת למול את בנה (קדושין כט א).

• אינה חייבת לפדות את בנה הבכור (קדושין שם).

• אין האשה מחוייבת ללמד את בנה תורה (קדושין כט ב).

• אינה חייבת להשיאו אשה (ר"ן קדושין ל ב).

במצות חינוך נחלקו הפוסקים אם האשה חייבת לחנך את בנה (ראה במשנה ברורה שמג סק"ב. וראה ערך חינוך).

טבעה של אם

אהבתה של האם לבניה, בדברים הנוגעים בממון, היא פחותה מאהבתו של האב, שהאב עושה מלאכה ומרויח ואינו חס כל כך על ממונו, מה שאין כן האשה, וזכר לדבר: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים (תהלים קג יג), יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן (איכה ד י). ולכן האם שבאה במחתרת לגנוב מבנה, אין דינה כמו האב, שאנו אומרים שברור שלא בא על מנת להרוג את בנו (ראה ערך אב).

וכן בדינים הנובעים מהכלל של דעתו של אדם קרובה אצל בנו, כמו המזכה לעובר שהוא בנו, שגמר ומקנה בכל לבו, אף על פי שהמזכה לעובר אחר לא קנה (עי' בבא בתרא קמב ב, קלט א), לא נאמרו דינים אלה באם (שו"ת מבי"ט א שלט).

אבל אשה שהיתה מצוה מחמת מיתה, אנו אומרים שדעתה של אם קרובה אצל בנה להקנות לו גם דבר שלא בא לעולם, ואף על פי שאין אדם מקנה לאחר דבר שלא בא לעולם, לבנה היא גומרת בדעתה ומקנה (שו"ת מבי"ט ב קלז), שכיון שהיא הולכת למות אין לומר שחסה על ממונה, ולכן אהבתה לבנה כמו אהבת האב (שער המלך מכירה כב י).

יתום קטן שסמך אצל אמו ונעשית לו כאפוטרופוס, מותר לבית דין כשראו צורך בדבר, להחמיר עליה שתתן חשבון או תישבע וכיוצא, ואין לחוש שמא תימנע ולא תרצה להיות לו אפוטרופוס, כדרך שחוששים כשסמך אצל אחר (ראה ערך אפוטרופוס), שדעת האם קרובה אצל בנה, ולא תימנע משום כך (שו"ת הריב"ש תצה; בית יוסף ורמ"א חו"מ רצ כד).

הערות שוליים