מיקרופדיה תלמודית:בעור עבודה זרה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־08:45, 25 באוגוסט 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות איבוד האלילים ומשמשיהם מן העולם

מצותו

מצות עשה לאבד מן העולם עבודה זרה (סנהדרין צ א; רמב"ם עבודה זרה ז א; טוש"ע יורה דעה קטו יד), דהיינו הפסילים והאשרות (ראה ערך אשרה), ושאר הדברים שעבדו להם (ראה ערך עבודה זרה).

וכן כל הבניינים שנעשו בשביל העבודה זרה, כגון המזבחות והמצבות, וכל הנעשה לכבודה, כגון התקרובת שמקריבים לפניה (ראה ערך תקרובת עבודה זרה), וכן כלי תשמישה (ראה ערך משמשי עבודה זרה), מצוה לאבדם שנאמר: כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן (שמות לד יג), וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ (במדבר לג נב), וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז ה). אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם וגו' וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וגו' (שם יב ב - ג).

רוב מוני המצות מנו את כל האיבודים הללו במצוה אחת (ספר המצות עשה קפה; סמ"ג עשין יד; חינוך תלו). ומהגאונים יש שמנו שתי מצות עשה: לשרוף צורות אלילים; לגדע אשרות אלילים (בעל הלכות גדולות הקדמה עמ' יז קכה-קכו).

ויש שמנו שבע מצוות: לאבד שם עבודה זרה; לשבר מצבותם; לגדע אשרה; לשרוף אשרה; להשמיד במותם; לנתץ מזבחותם; לאבד כלים שנשתמשו בהם לעבודה זרה (סמ"ק לז - מג).

אינו עובר על מצוה זו אלא מי שיש סיפק בידו לבער (חינוך תלו).

בן נח, אף על פי שמוזהר על עבודה זרה, אינו מחוייב באיבודה (מנחת חינוך שם סק"ב).

מהותו

צורת האיבוד

מבערים עבודה זרה בכל מיני איבוד והשחתה: בשבירה ובשריפה ובהריסה ובכריתה, כל דבר באיבוד הראוי לו, דהיינו מה שיהיה יותר משחית וממהר איבודו. ולכן פרטה התורה כל מיני כליון ואיבוד (ראה הפסוקים למעלה), והכוונה היא שלא נניח שום רושם לעבודה זרה (ספר המצות עשה קפה; חינוך תלו).

אפילו כאשר נתץ את המזבחות צריך לשרפם (עבודה זרה מה ב), שלא יבואו לידי תקלה ליהנות בהם, ועוד שכך מצותם בשרפה (רש"י שם ד"ה שריפה). וכן אפילו גדע את האשרה צריך לשרפה (מדרש תנאים לדברים מכילתא ד"ה ב). וכן הקוצץ אשרה והוציאה גידולים חדשים, ואפילו החליפה עשר פעמים, חייב לקוצצם, שנאמר: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן, איבוד אחר איבוד (ספרי ראה ס ב; ספר המצות עשה קפה; חינוך תלו).

העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה (עבודה זרה מה ב; טוש"ע יו"ד קמו טו). ואמרו: הראוי לשרפה – שורף, ואת שאינו ראוי לשרפה - שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים, או שף בארץ עד שיכלה (מדרש תנאים לדברים מכילתא ד"ה ב).

במשנה נחלקו תנאים אם מותר לזרות לרוח:

ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח שלא יכשל בה ישראל ליהנות ממנה, או מטיל לים; אמרו לו אף היא נעשית זבל, ואם יזרנה לרוח יש הנאה ממנה, ונאמר (דברים יג יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (עבודה זרה מג ב ורש"י ד"ה וזורה, וד"ה אף). ולדעת חכמים אף שחיקה אינה מועילה בשאר נהרות, מלבד ים המלח, לפי שהמים מוליכים אותה אל גדות הנהר, ואין לה תקנה אלא שיזרה לרוח במקום שאינו מגדל צמחים (תוס' פסחים כח א ד"ה עבודה זרה, ועבודה זרה שם ד"ה שוחק).

הלכה כר' יוסי (עבודה זרה מט א; רמב"ם עבודה זרה ח ו; טוש"ע יו"ד קמו יד), לפי שהזבל אינו הגורם היחידי לגידול הצמחים, שאף הקרקע גורמת לו, והלכה שזה וזה גורם מותר (עבודה זרה שם. וראה ערך זה וזה גורם).

ונחלקו אמוראים אם גם במטיל לים מצריך ר' יוסי שחיקה:

רבה אמר שלים מותר להטילה בעין, ורב יוסף אמר שאף לים צריכה שחיקה (פסחים כח א).

להלכה כתבו הפוסקים שבים המלח אין העבודה זרה צריכה שחיקה, ובשאר נהרות צריכה שחיקה (בית יוסף יו"ד קמו יד; ט"ז שם ס"ק יא; ש"ך שם ס"ק יג; באור הגר"א יו"ד רצד ס"ק כב). ויש שפסק שאף בים המלח צריכה שחיקה (ב"ח יו"ד קמו יב). וכתבו ראשונים ששחיקה זו על ידי שרפה היא, שכל עבודה זרה תחילתה בשרפה, כמו שמצינו בעגל (שמות לב כ): וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק (תוס' חולין פח ב, בשם רבנו תם ורשב"א שם).

של ישראל

עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה (עבודה זרה נב א; רמב"ם עבודה זרה ח ט), שנאמר: וְשָׂם בַּסָּתֶר (דברים כז טו).

ונחלקו ראשונים בטיבה של גניזה זו:

  • יש מפרשים שגונזה כשהיא שלימה בקרקע (רש"י שם ד"ה שטעונה; תוס' יבמות קד א ד"ה סנדל), ונמצא שיש קולא בעבודה זרה של ישראל, שאינה טעונה שרפה וביעור כעבודה זרה של נכרי (ראה תוס' יבמות שם).
  • ויש מפרשים שגניזה היא ביעור גמור על ידי שרפה כעבודה זרה של נכרי, ולא באו אלא לומר שאין לה תקנה בביטול שיוכל ליהנות ממנה, מה שאין כן בעבודה זרה של נכרי שאחרי ביטולה מותרת בהנאה ואינה צריכה ביעור (ראה ערך בטול עבודה זרה. תוס' עבודה זרה נב א ד"ה מה מזבח; מאירי וריטב"א עבודה זרה שם).

איבוד השם

מכלל מצות איבוד עבודה זרה הוא לאבד את השם של העבודה זרה על ידי שמכנים לה שם של גנאי (ספרי ראה סא; עבודה זרה מו א; טוש"ע יו"ד קמו טו)[2]. הא כיצד, היו קורין אותה בית גליא, לשון גובה, קורין אותה בית כריא, לשון חפירה ושפלות; היו קורין אותה פני מלך, קורין אותה פני כלב, וכיוצא (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ו ד; עבודה זרה שם ורש"י ד"ה בית).

הנאה

אף לאחר שנשרפה ונתבערה העבודה זרה כמצותה, עדיין היא באיסורה ואסור ליהנות מאפרה (פסחים כז ב; רמב"ם עבודה זרה ז י; טוש"ע יו"ד קמב א. וראה ערך אסורי הנאה: הנשרפין והנקברין), שנאמר (דברים יג יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (תוס' תמורה לג ב ד"ה הנשרפין).

זמנו ומקומו

זמן החיוב

מצות ביעור עבודה זרה התחילה קודם כיבוש ארץ ישראל, וכך אמרו: גידועי עבודה זרה קודמים לכיבוש ארץ ישראל, וכיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה (עבודה זרה מה ב); שבכניסתם לארץ נצטוו לגדען מיד, ולאחר הכיבוש ישרשו אחריהן (רש"י שם ד"ה גידועי).

בארץ ובחוץ לארץ

ביעור עבודה זרה נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ (ראה ספרי ראה נט; קדושין לז א); אלא שבארץ ישראל אנו מצווים לרדוף אחריה, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווים לרדוף אחריה, שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, דהיינו מארץ ישראל (ספרי דברים ראה סא; רמב"ם עבודה זרה ז א).

ונחלקו הדעות בביאור הדבר:

  • יש אומרים שפירושה של רדיפה זו הוא לרדוף אחרי העבודה זרה ולבערה אפילו במקום שלא כבשנו, שבארץ החיוב לאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווים לאבד עבודה זרה אלא בכל מקום שנכבוש בלבד (רמב"ם עבודה זרה ז א; סמ"ג עשה יד).
  • יש אומרים שההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא, שבארץ ישראל אין צריך להמתין עד שתזדמן לו העבודה זרה, אלא מחויב לרדוף ולבער, מה שאין כן בחוץ לארץ שאין צריך לרדוף, אבל אם נזדמנה לו, כגון שמצא עבודה זרה, חייב לבערה אף בחוץ לארץ (באור הגר"א קמו ס"ק כ, בדעת הטור).
  • יש אומרים שרדיפה זו היא החיוב לשרש אחר העבודה זרה, שחיוב זה נלמד מהכתוב וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם (דברים יב ג), וכתוב שם: מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, דהיינו מארץ ישראל, ומכאן שבחוץ לארץ העוקר עבודה זרה אינו צריך לשרש אחריה (ט"ז יו"ד קמו ס"ק יב).
  • יש אומרים שאף זה שצריכים לכנות לעבודה זרה שם גנאי, אינו נוהג אלא בארץ ישראל, שהרי אף זה למדנו מהכתוב: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם (ראה לעיל: מהותו), וכתוב שם: מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (פרישה קמו ס"ק טו; ש"ך שם בנקודות הכסף על הט"ז ס"ק יב); ויש חולקים וסוברים שבזה אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ (ט"ז יו"ד קמו ס"ק יב).

יש שכתבו שהעוקר עבודה זרה בארץ ישראל מברך: ברוך וכו' לעקור עבודה זרה מארצנו (מהרש"א בחידושי אגדות ברכות נז ב).

הערות שוליים

  1. ד, טור' מט – נד.
  2. הרמב"ם השמיט הלכה זו, וראה מלבי"ם על הספרי שם, שרצה לומר שהרמב"ם חולק על זה.