מיקרופדיה תלמודית:בציעת הפת

הגדרה^[1] - פריסת הלחם מהככר בהתחלת הסעודה לשם ברכת המוציא

הבציעה

מקומה

• יש אומרים שצריך לבצוע את הפת במקום שנאפתה יפה (סנהדרין קב ב, לגירסה: "דגמר בישולא", וכפירוש ב' ברש"י ד"ה מהיכא; רמב"ם ברכות ז ג; טושו"ע או"ח קסז א), שכבוד הברכה לבצוע במקום היפה שבפת (שו"ע הרב קסז א), והיינו במקום הקשה, ולא במקום הרך (מגן אברהם שם סק"א, וראה גירסת הבית יוסף ובאור הגר"א שם סק"א לדרך ארץ רבה ד ה, וראה דרך ארץ זוטא ו).

• יש אומרים ממקום שהפת מתחילה לקרום ולהתבשל, היינו מלמעלה או מסביבות הפת או מתחתיתה, אבל לא באמצעיתה (פירוש א' ברש"י שם לגירסה: "דקרים", או: "דקדים"). ויש שנחלקו מהיכן מתחיל להתבשל, ולצאת ידי שניהם כתבו שיש לחתוך חתך אחד משני הצדדים, העליון והתחתון (הגהות מיימוניות ברכות ז ג; רמ"א שם), וכן נוהגים (ב"ח שם).

• ויש שכתבו שהוא הצד שכנגד הצד המתבקע, כי שם התחילה הפת להיאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו (אור זרוע א קמג, וראה מגן אברהם שם).

ובפת המונחת על קרקעית התנור ונדבק בו האפר עד שצריך לגרדו מהפת, אין לבצוע מתחתית הפת (ב"ח שם).

בפת קטנה

בפת קטנה או בחתיכה קטנה או בפרוסה, אין הבדל באיזה מקום יחתוך (ערוך השלחן או"ח קסז א. וראה להלן: המנהג למעשה).

זמנה

נחלקו אמוראים מתי בוצעים:

• רבי חייא אמר שצריך לסיים את ברכת המוציא יחד עם פריסת הפרוסה, ולא יבצע קודם הברכה, כדי שיברך על פת שלימה (ברכות לט א, ורש"י ד"ה צריך), ואף כשאינה שלימה, מכל מקום תהיה יותר גדולה (מגן אברהם או"ח קסז סק"ד)^[2]; או שמא תיפול הפרוסה מידו, ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת (ראה ערך ברכות הנהנין), ויש כאן ברכה לבטלה (ירושלמי ברכות ו א, לפירוש התוספות שם לט ב ד"ה והלכתא, ועוד ראשונים).

• ורבא אמר שאף זו אינה חשיבות, כיון שבגמר הברכה היא כבר פרוסה, אלא גומר כל הברכה, ואחר כך בוצע (ברכות שם, ורש"י ד"ה אפרוסה).

הלכה כרבא (ברכות שם; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע או"ח קסז א).

המנהג למעשה

מטעם זה יש נוהגים לברך קודם שיתחיל לחתוך (תוספות ברכות לט ב ד"ה והלכתא, ורא"ש שם ו יט, בשם יש נוהגים), אך כתבו ראשונים שהחתיכה היא הפסק בין הברכה לאכילה (ראה ערך היסח הדעת), ולכן יחתוך תחילה, אך לא יפריד הפרוסה מן הפת עד אחר שיברך (תוספות ורא"ש שם, וראה רש"י שם ד"ה אלא; טוש"ע או"ח קסז א), והחיתוך יעשה כך שאם יאחז בפרוסה תעלה הככר עמה, שבלא כן נחשבת כבר כפרוסה (רא"ש וטוש"ע שם. וראה ערך חבור). ויחתוך מלמטה, כדי שמלמעלה ייראה שלם ממש בזמן הברכה (כף החיים סק"ד).

ויש שכתבו שבלחם רך או דק שאין בחיתוכו שהיה והפסק, אין צריך לחתוך כלל לפני הברכה (כף החיים שם סק"ז, וראה שו"ע הרב שם ג), וכן בפת קטנה או חתיכה קטנה (ביאור הלכה שם ד"ה וצריך).

בדיעבד, שבירך קודם שהתחיל לחתוך, אין מעכב (ב"ח שם).

בשבת

בשבת שצריך לבצוע על שתי ככרות (ראה ערך לחם משנה), לא יחתוך כלל עד אחר הברכה (תוספות ברכות לט ב ד"ה והלכתא; רמ"א או"ח קסז א), שמא תיפול הפרוסה, ולא יהיה לו לחם משנה (מרדכי ברכות קכח; מגן אברהם שם סק"ה), או שמא יחתוך יותר מדי, ואין כאן לחם משנה (מגן אברהם שם, בשם אגודה ועוד).

אם שכח וחתך בשבת כמו בחול, אינו מזיק (מרדכי שם; רמ"א שם). והמדקדקים נוהגים לרשום בשבת בסכין על הלחם קודם הברכה (ב"ח שם, בשם מהרש"ל; מגן אברהם או"ח רעד סק"א).

בפת שאינה שלימה

כל הפרטים הנ"ל נוהגים גם כשמברך על כיכר שאינה שלימה, ויכול לבצוע בה אפילו מהצד שאינו שלם, אלא שיחתוך מהצד העליון והתחתון (פרי מגדים או"ח קסז באשל אברהם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ג); ויש שכתבו שיחתוך מהצד השלם (כף החיים שם סק"ה).

כשעונים 'אמן' אחריו

כיון שהברכה צריכה להיות קודם הבציעה, אין רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים (ברכות מז א; טוש"ע או"ח קסז טז^[3]), לפי שעניית אמן אף היא בכלל הברכה (רש"י שם ד"ה עד. וראה ערך אמן: אמן כברכה).

גודל הפרוסה

בשיעור הבציעה נחלקו בירושלמי אם הוא כזית או פחות (ירושלמי ברכות ו א, כפירוש הפני משה שם, וראה בית יוסף או"ח קסז, בשם הרוקח). הלכה שלא יבצע פרוסה קטנה, שנראה כצר עין, ולא יותר מכביצה, שנראה כרעבתן (רמב"ם ברכות ז ג; טוש"ע או"ח קסז א).

ואם רוצה לחזור ולפרוס מפרוסת הבציעה פרוסה קטנה יותר למאכלו, כמנהג רוב העולם, נחלקו הפוסקים:

• יש שכתבו שיכול לבצוע יותר מכביצה, והפרוסה שחוזר ופורס לא תהיה יותר מכביצה (משנה ברורה שם סק"ט).

• ויש שכתבו שאף בזה צריך להקפיד שלא לבצוע יותר מכביצה (קצות השלחן לז ס"ק יב).

• ויש שכתבו שתלוי אם בוצע מכיכר גדולה שאין באפשרותו להקפיד על זה, אך אם בוצע מכיכר קטנה יבצע גם את הפרוסה הראשונה לא יותר מכביצה (ערוך השלחן שם ו).

ואם אוכל עם הרבה בני אדם, וצריך לתת מהפרוסה כזית לכל אחד, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו (רמ"א שם. וראה משנה ברורה ס"ק טו), כי עיקר המצוה כשמוציא אחרים ידי חובתם לתת להם מהפרוסה, ולא מהלחם הנשאר (מגן אברהם שם סק"ו).

וכן בשבת, אף כשאוכל לבדו, מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה (ברכות לט ב; רמב"ם שם; טוש"ע רעד ב; רמ"א קסז שם).

אחיזת הפת באצבעותיו

בשעת ברכת המוציא יתן על הפת שתי ידיו, שיש בהן עשר אצבעות, כנגד עשר מצוות התלויות בפת, והן: איסור חרישה בכלאים (ראה ערך כלאי בהמה), איסור זריעה בכלאים (ראה ערך כלאי זרעים), איסור חסימת הבהמה בשעת דישה (ראה ערך חסימה), לקט (ראה ערכו), שכחה (ראה ערכו), פאה (ראה ערכו), תרומה (ראה ערכו), מעשר ראשון (ראה ערכו), מעשר שני (ראה ערכו) וחלה (ראה ערכו) (רוקח הלכות סעודה שכט; שבלי הלקט השלם קמא; טוש"ע או"ח קסז ד)^[4]. ולפיכך יש עשר תיבות בברכת המוציא (כלבו כד; טוש"ע שם).

ויתן שמונה אצבעותיו מעל הפת, ושני אגודליו מתחתיה (מגן אברהם שם סק"ב, בשם מהרי"ל).

אם ידו עטופה בכפפה, צריך להסירה (מגן אברהם שם סק"י).

תיבולה במלח או לפתן

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן - כל דבר הנאכל עם הפת - לפני כל אחד ואחד (ברכות מ א; רמב"ם ברכות ז ג; טוש"ע או"ח קסז ה: עד שיביאו לפניו, וראה מגן אברהם שם ס"ק יא), כדי שתהא פרוסת המוציא נאכלת בטעם, משום כבוד הברכה (שו"ע הרב שם ח), או כדי שלא יצטרך להפסיק בין ברכה לאכילה עד שיביאו את המלח והלפתן (באור הגר"א שם ס"ק כא).

ויטבול הפרוסה במלח שלש פעמים (משנה ברורה ס"ק לג).

היתה הפת נקיה ויפה, או שהיא מתובלת בתבלין או במלח, אין צריך להמתין (ברכות שם, לפי רש"י ותוספות שם, וראה ערוך ערך בשש פירוש ב'; טוש"ע שם), ולפיכך יש מהראשונים שכתבו שלכן אין אנו רגילים להביא על השולחן מלח ולפתן (תוספות שם ד"ה הבא).

ויש סוברים שאם נתכוונו לאכול פת חרבה מבלי מלח אין צריך להמתין (רמב"ם שם, וראה ערוך שם פירוש א'), אפילו שאין הפת נקיה ויפה (ב"ח או"ח שם).

מצוה במלח על השולחן

כתבו ראשונים שמצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצע, שאמרו במדרש כשישראל יושבים על השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצוה השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם (תוספות ברכות מ א ד"ה הבא; רמ"א או"ח קסז ה), ועוד שהשולחן דומה למזבח (ראה חגיגה כז א), והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב יג): עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (שבלי הלקט השלם קמא, בשם גאונים; רמ"א שם).

זמן האכילה למסובים

אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע (ברכות מז א; רמב"ם ברכות ז ה; טוש"ע או"ח קסז טו), ואם כל אחד אוכל מככרו, ואינם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם (ירושלמי ו א; תוספות ברכות שם ד"ה אין; רא"ש שם ז טו; טוש"ע שם).

ובשבת שצריכים לחם משנה (ראה ערכו), אינם רשאים לטעום קודם הבוצע, אלא אם כן היה לכל אחד לחם משנה (תוספות פסחים קו א ד"ה הוה גחין; טוש"ע שם).

ויש מן הראשונים אומרים שאין האיסור על המסובים אלא להקדים ולבצוע להם מן הפת שבצע המברך, אבל רשאים להקדים לטעום ממה שנתן להם (תוספות ברכות שם, בשם השר מקוצי).

חלוקה למסובים קודם טעימה

יש סוברים שאפילו לדעת האוסרים למסובים לטעום קודם הבוצע, מכל מקום מותר לבוצע לתת להם קודם שיאכל (רמ"א או"ח קסז טו), והם ימתינו עד שיטעם (מגן אברהם שם ס"ק לה);

ויש חולקים וסוברים שנתינה זו היא הפסק בשבילו בין הברכה לטעימה, מאחר שהם אסורים לטעום (ב"ח שם; ט"ז שם ס"ק טו. וראה מגן אברהם שם ס"ק לד).

כיבוד אחר בטעימה ראשונה

יש מהראשונים הסוברים שאם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו בחכמה, רשאי לתת לו רשות שיטעם קודם (רמב"ם ברכות ז ה), ורוב הראשונים חולקים (ראה דרכי משה או"ח קסז אות י).

כשאינם יוצאים בברכתו

יש מהאחרונים שמצדד לומר שאפילו אם אין הבוצע מוציא בברכתו את המסובים, לא יטעמו קודם הבוצע אם כולם זקוקים לככרו (פרי מגדים או"ח קסז אשל אברהם ס"ק לד), ומדרך הכבוד הוא (משנה ברורה שם ס"ק עו).

צורת נתינת הפרוסה למסובים

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, ואינו נותן ביד האוכל, אלא אם כן הוא אבל (רמב"ם ברכות ז ה; טוש"ע או"ח קסז יח), ונתנו רמז לדבר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (איכה א יז), על שם פרוסת המוציא שנותנים לאבל בידו (שו"ת הרשב"א א רעח; אבודרהם הלכות ברכות שער ראשון; רמ"א שם), וכשאינו אבל אין ראוי לעשות כן, שלא יתרע מזלו (אליה רבה שם ס"ק כד; משנה ברורה שם סק"צ).

בשבת, שאין אבלות נוהגת בפרהסיא (ראה ערך אבלות: אבלות בשבת וברגל), יפרוס כדרכו (אליה רבה שם; משנה ברורה שם ס"ק פט).

הבוצע קודם בסעודה

הבוצע פושט ידו לקערה תחילה (ברכות מז א; טוש"ע או"ח קסז יז), שכיון שחלקו לו כבוד לבצוע להוציא המסובים, ראוי לכבדו שיפשוט ידו לקערה תחילה (ב"ח שם; לבוש שם; משנה ברורה שם ס"ק פז), ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו - רשאי (ברכות וטוש"ע שם. וראה ערך סעודה)^[5].

חיבוב מצוה בפרוסת הברכה

יש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחרת, שתהא נאכלת לתיאבון, משום חיבוב מצוה (שבלי הלקט השלם קמב, בשם הר"י משפירא; רמ"א או"ח קסז כ), ויש שכתבו שטוב לאכול ממנה קצת גם בסוף הסעודה, כדי שישאר טעם המוציא בפיו, על שם בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ (דברים כח ה), שירי מאכל, ונאמר (יואל ב יד): וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה (ספר חסידים תתפח; של"ה א שער האותיות; מגן אברהם שם ס"ק מב).

נתינתה לבעל חיים או לגוי

כתבו ראשונים שנהגו כל ישראל שלא להאכיל לבהמה וחיה ועוף ולא לגוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא (אבודרהם הלכות ברכות שער א; של"ה שער האותיות; ט"ז או"ח קסז ס"ק יח; מגן אברהם שם ס"ק מב), היינו כשחותך מפרוסת הבציעה חתיכה קטנה, לא יתן גם מאותה הפרוסה הקטנה (ט"ז שם); ויש שכתבו שאין שום סמך לדבר, ושאין נזהרים בכך (בית יוסף שם. וראה ט"ז שם שכתב סמך לדבר).

הבוצע

בעל הבית

בעל הבית - היינו בעל הסעודה (משנה ברורה או"ח קסז ס"ק עב) - הוא הבוצע, כדי שיבצע בעין יפה (ברכות מו א; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע שם יד), ואפילו שיש גדול ממנו (טוש"ע שם), ואפילו שהאורח הוא כהן ותלמיד חכם (שו"ע הרב שם יט).

וכתבו אחרונים שמכל מקום נהגו לחלוק כבוד לגדול (מגן אברהם שם ס"ק לב; שו"ע הרב שם), ויש מפקפקים בזה (ראה משנה ברורה ס"ק עד).

דיני קדימה כשאין בעל הבית

כשאין בעל הבית מיסב עמהם, או שהיו כולם בעלי הבית, הגדול שבהם בוצע (תוספות ברכות מו א ד"ה לא; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע או"ח קסז יד), והיינו הגדול בחכמה (שו"ע הרב שם יד; משנה ברורה שם ס"ק סז. וראה ערך כבוד חכמים).

היו כולם שוים ואחד מהם כהן, מצוה להקדימו, ואם הכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם, ואם הכהן גם כן תלמיד חכם, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו, אבל אין חיוב בדבר (מרדכי מגילה ד תתכח; רמ"א שם. וראה ערך הנ"ל וערך כהן).

חתן

החתן ביום חתונתו בוצע, אף על פי שיש גדול ממנו (מגן אברהם או"ח קסז ס"ק כט).

כשכל אחד מברך לעצמו

כתבו אחרונים שאפילו כשכל אחד מברך לעצמו, ואין הבוצע מוציאם, מכל מקום המנהג שהגדול בוצע תחילה (פרי מגדים או"ח קסז באשל אברהם ס"ק כט).

נטילת רשות

הבוצע יאמר תחילה "ברשות מורי ורבותי" (שבלי הלקט השלם קמ; רמ"א או"ח קסז יד). הטעם:

• מידת ענוה היא, שאפילו שהבוצע הוא הגדול, נוטל רשות (שו"ע הרב שם יט).

• לפי שבני הסעודה בוחרים את הכהן או החשוב, הוא אומר ברשות רבותי, כלומר אם אתם מסכימים הקדוש ברוך הוא מסכים עמכם, והם משיבים ברשות שמים, כלומר לכך אנו מסכימים שיסכימו מן השמים שהגון אתה לברך (שבלי הלקט שם, בשם רב האי גאון).

• לפי שאינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך (ראה לעיל), על כן נוטל רשות שלא יראה כרעבתן (שבלי הלקט שם, בשם אחיו).

ואם יש שם כהן צריך ליטול רשות ממנו בפירוש (מגן אברהם שם ס"ק לג).

על ברכת המוציא, ראה ערך ברכת הפת.

הערות שוליים