מיקרופדיה תלמודית:ברית מילה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:45, 25 באוגוסט 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - סדר הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו[2]

קודם יום המילה

ליל שבת שאחר הלידה

בליל שבת שאחרי לידת זכר נוהגים להיכנס לבית שהתינוק שם ולטעום (תרומת הדשן רסט; רמ"א יו"ד רסה יב). שמות אחדים לכך:

  • יש שקראו לה ישוע הבן, על שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו (תרומת הדשן שם, על פי תוספות בבא קמא פ א ד"ה לבי, בשם רבנו תם).
  • יש הקוראים לה: סעודת זכר (מגדל עוז ליעב"ץ, תעלת הבריכה העליונה טו), או: בן זכר (ערוך השולחן שם לז).

ובדורות האחרונים התפשט המנהג לקרוא לה: שלום זכר (אגרות משה יו"ד ג קסא; משנה הלכות ו קסו)[3].

טעם כניסה זו: שנשתכחה מהולד התורה שלמד במעי אמו, כשבא מלאך וסטרו על פיו, וכעת באים לנחמו על כך (דרישה יו"ד רסד סק"ב, בשם תשובת מהר"י מנחם קב, על פי נידה ל ב; מגדל עוז שם).

ונהגו בכניסה זו בליל שבת דוקא:

  • מפני שהכל מצויים אז בבתיהם (תרומת הדשן שם).
  • או מפני שנאמר במדרש בטעם שהקרבן כשר רק מהיום השמיני להולדתו: משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאים שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת (ויקרא רבה כז י. ט"ז יו"ד רסה ס"ק יג). וקבעוהו בליל שבת, מפני שאם היה צורך רק בשבת לפני מילה היה די לעשות מילה ביום השביעי, שאי אפשר שלא יחול שבת בינתיים, ולא נעשה ביום השמיני אלא מפני שייתכנו שבעה ימים ללא ליל שבת - כגון שנולד בשבת בבוקר ושבעה ימים לאחר מכן הוא שישי בבוקר - אך לא שמונה, ונמצא שהקפידא היתה דוקא על ליל שבת (לקוטי מהרי"ח ח"ג קכב ע"ב).

ונהגו בכניסה זו בטעימה בלבד של פירות (ערוך השולחן שם לז)[4], ונוהגים לאכול בו עדשים או קטניות -או חומוס ("ארבעס", ילקוט מנהגים עמ' 87) - שהוא מאכל אבלים, שהתינוק אבל על התורה שנשתכחה ממנו (ראה לעיל. מטעמים לח).

תפילות שבת

קוראים לתורה בתורת חיוב את אבי הבן (לבוש או"ח רפב ז בהג"ה, בשם מנהג פוזנא; מגן אברהם שם ס"ק יח; שערי אפרים ב ח; באור הלכה קלו א ד"ה בשבת)[5], ובמוהל וסנדק נחלקו המנהגים:

  • יש הנוהגים שגם הם חיובים, והסנדק דוחה לאבי הבן והמוהל, ואבי הבן דוחה למוהל, אם מוהל בנו, ואם המוהל של ילד אחר מפילים גורל (לבוש שם, בשם מנהג פוזנא; מגן אברהם שם; שערי אפרים שם יב, שכך מנהג קצת מקומות).
  • יש הנוהגים שאינם חיובים כלל (שערי אפרים שם, שכך מנהג מקומו).
  • ויש הנוהגים שאינם חיובים לקריאה בתורה, אך מכל מקום מכבדים אותם בהגבהת ספר התורה (באור הלכה שם, בשם יש מקומות)[6].

סעודה בליל המילה

בלילה שקודם יום המילה נוהגים שבעל הברית עושה סעודה ומשתה לכבוד המצוה (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627; מהרי"ק קעח):

  • יש נוהגים בסעודה שלמה של פת והמוציא (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 624).
  • ויש נוהגים ביין ופירות בלבד (מהרי"ק קעח).

טעם סעודה זו, משום כבוד המילה (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627), ונעשית בלילה שלפני המילה:

  • מפני שזריזים מקדימים למצוות (נחלת שבעה יב).
  • או שלפי שמצות מילה חביבה ביותר, לכן יש לעשות לכבודה סעודה לא רק בגמר המצוה, אלא אף לפניה (חותם קודש ט יא).

סעודה זו אינה אלא מנהג, ואינה בכלל סעודה מצוה (מהרי"ק שם; מגן אברהם תרמ ס"ק יג; מגדל עוז שם יד; חוות יאיר ע)[7].

יש שנהגו לערוך שולחן בלילה שלמחר מלים התינוק, ולשום עליו כל מיני מאכל, ואומרים שעושים כן למזל התינוק הנולד - ואינם אוכלים המאכלים, אלא מניחים אותם כך לשם מזל (ש"ך יו"ד קעח סק"ו) - ואסור לעשות כן משום דרכי-האמורי (ראה ערכו), והרי זה בכלל הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיהו סה יא. רבנו ירוחם יז ה, על פי שבת סז ב; רמ"א שם ג).

שמירה בליל המילה

מלבד זה נוהגים להיות נעורים כל הלילה אצל התינוק בלילה זה (מטה משה עמוד ג חלק ז פרק ד דין ב; מגדל עוז שם, בשם מנהג המדינות הללו)[8], שהשטן מכוון להזיק לתינוק ולמונעו ממצות מילה, לפי שקשה לו שישראל מקיימים המצוה שבזכותה ניצולים מדינה של גהינום, וסמך לדבר: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר (בראשית יז ט) - שמצות מילה צריכה שמירה (מטה משה שם, בשם מצאתי כתוב).

ונוהגים לעסוק בכל הלילה בתורה (מגדל עוז שם, על פי הזוהר ח"א צג ע"א), ומתאספים בבית היולדת, ונערים באים וקוראים קריאת שמע ופסוקים נוספים להגן מפני המזיקים (אוצר דינים ומנהגים עמ' 112).

ויש לשמור התינוק מלהיות לבדו תיכף משיחשיך היום (זכר דוד א ל).

וכשחלה המילה בשבת, אין צורך בשמירה זאת, שהשבת עצמה שומרת, ואין צורך בשמירה נוספת (זכר דוד שם; זכור הברית ג ד), ומכל מקום נהגו אף בשבת שאחד נעור כל הלילה ולומד סמוך לתינוק (זכר דוד שם).

שם הלילה

יש הקוראים ללילה זה: ווא"ך נאכ"ט (לקוטי מהרי"ח ח"ג קכב ע"ב) - מילים ביידיש שתרגומם: ליל שמורים - ויש הקוראים לו: ברית יצחק (עלי הדס יח ט, בשם מנהג ארץ ישראל), ויש הקוראים לו: בילאד"ה, מילה הנגזרת מהמילה הספרדית וילאד"ה שפירושה ליל שימורים (עלי הדס שם, בשם מנהג תוניס).

ביום המילה

שליח ציבור

נהגו המוהלים לעבור לפני התיבה ביום המילה לתפילת שחרית (מנהגים דבי מהר"ם, סדר מילה; רמ"א יו"ד רסה יא):

  • שלפי שעוסק במצוה לכך ראוי לו להתפלל (מנהגים (טירנא), הגהות המנהגים טבת מ; ש"ך שם ס"ק כג, בשמו).
  • או שהתפלה היא במקום קרבן, והמילה היא קרבן (מטה משה שם י).
  • או מפני שנאמר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט ו. מנהגים דבי מהר"ם שם; רמ"א שם)[9].

אחרונים נחלקו אם מנהג זו דוחה המנהג שהאבל עובר לפני התיבה:

  • יש אומרים שהוא דוחה אותו, והמוהל יעבור לפני התיבה (מגן אברהם נג ס"ק כד).
  • ויש אומרים שאינו דוחה, והאבל יעבור לפני התיבה (מהר"ם מינץ מג; ש"ך שם).
  • ויש אומרים שהוא דוחה, ומכל מקום לא יעבור המוהל לפני התיבה לכל התפילה, אלא לעיקרה עד "למנצח", וסיום התפילה יסיים האבל (כנסת יחזקאל מד).

והכל מודים שבמקום שיש מנהג קבוע הולכים אחר המנהג (מהר"ם מינץ שם; ש"ך שם).

צורת אמירת "וכרות עמו"

יש הנוהגים לשנות בצורת אמירת הפסוקים בסוף פסוקי דזמרא, מ"וכרות עמו הברית" ועד לסוף שירת הים, שהמוהל אומר בקול רם פסוק אחד, והסנדק פסוק אחר (מנהגות וורמייזא, בירת מילה), או שהמוהל אומר בקול רם חצי פסוק, והקהל בקול רם חציו השני (אוצר התפילות א קכ ע"א), ויש להקפיד שכל הקהל יאמרו בלחש כל הפסוקים (אוצר התפילות שם).

טעם המנהג שבזכות המילה גזר הקדוש ברוך הוא את הים, שנאמר: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים (תהלים קלו יג) - אל תקרא "לגזרים" אלא לגוזרים, בשביל המילה (עוללות אפרים ג עמ' יג, על פי כלבו קכא), ומתחילים מ"וכרות עמו הברית", מפני שהקב"ה סייע לאברהם אבינו למול (לקוטי מהרי"ח ח"ג קכד ע"א)[10].

תחנון ואל ארך אפים

אין אומרים תחנון, ואין נופלים על פניהם ביום המילה, בבית הכנסת שיש בו המילה (כלבו עג; שבלי הלקט, מילה ה; שו"ע או"ח רסה יג), שאין תחינה אלא ביום צרה, וביום שמקיימים מילה שמחה היא (מהרי"ל, הלכות מילה יג, על פי שבת קל ב), אבל אומרים אל ארך אפים (מהרי"ל שם י)[11].

יענך ה'

נחלקו הדעות אם אומרים ביום המילה מזמור יַֽעַנְךָ֣ ה' בְּי֣וֹם צָרָ֑ה (תהלים כ ב):

  • יש אומרים שאין לאומרו (כלבו שם; רוקח קח, בשם מנהג וורמישא; מנהגים דבי מהר"ם, סדר המילה, בשם יש מקומות), לפי שאינו יום צרה אלא יום שמחה לאבי הבן (כלבו שם).
  • ויש מצריכים לומר (מנהגים דבי מהר"ם שם, בשם רוב מקומות; רוקח שם, בשם מנהג מגנצא; מהר"ם מינץ מג) משום צער התינוק, שכן תרגם יונתן על יענך ה' ביום צרה: יקבל השם צלותא ביומא דמהולתא (מהר"ם מינץ שם), ומשום צער אבי התינוק ואמו המצטערים בצער בנם והוא להם יום צרה (מנהגים דבי מהר"ם, סדר המילה), ועוד שיש במזמור זה תשעה פסוקים - מלבד הפסוק למנצח מזמור לדוד - כנגד תשעה חדשי העיבור (רוקח קח; מנהגים דבי מהר"ם שם), וכן המנהג (מנהגים (טירנא), הגהות המנהגים טבת מ; ש"ך שם ס"ק כד).

יהי רצון

הנוהגים לומר "יהי רצון" לאחר קריאת התורה, כשחל ביום שאומרים בו תחנון, נחלקו הדעות אם אומרים אותו ביום המילה:

  • יש אומרים שאין לאומרו (מנהגים (טירנא) שם; ש"ך שם).
  • ויש אומרים לאומרו, שיש בו בקשה לחיי הנימול בכלל ישראל, ולא גרע מ"מי שברך" שעושים לו (מגדל עוז ליעב"ץ, נחל עשירי ד).

הזכרת נשמות

כשחלה המילה בשבת אין מזכירים נשמות לאחר קריאת התורה בשחרית, אלא דוחים זאת למנחה (אשל אברהם או"ח רפד ז ד"ה או מילה)[12].

וכשחלה המילה בחול, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שיש להזכיר נשמות, שרק בשבת מצטרפות יחד שמחת השבת ושמחת המילה לבטל ההזכרה, ועוד שבשבת ניתן לאומרה במנחה, מה שאין כן בחול (אשל אברהם שם).
  • ויש אומרים שאין להזכיר נשמות (שערי אפרים י כז).

קריאת התורה

יש הנוהגים חיוב להעלות האב לתורה ביום מילת בנו (ט"ז יו"ד ת סק"א, בשם מנהג קצת מקומות).

כשחל בתענית צבור ובעשרת ימי תשובה

יום מילה שחל בתענית צבור, מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם, ואין אומרים והוא רחום, ולא נופלים על פניהם, אבל אומרים אל ארך אפים (שבלי הלקט ה; מהרי"ל, הלכות מילה י; שו"ע שם יב), ויש נוהגים להוסיף בו פזמונים מיוחדים וסליחות מיוחדות לברית מילה (מהרי"ל שם; מנהגים (טירנא), עשרת ימי תשובה; ש"ך שם).

וכן כשחל בעשרת-ימי-תשובה אין אומרים והוא רחום ותחנון, אבל אומרים אבינו מלכנו (ש"ך שם).

חליצת תפילין

כשמלים מיד לאחר תפילת שחרית, אין חולצים התפילין עד לאחר המילה, משום שהתפילין הם אות והמילה גם-כן אות (ש"ך שם; משנה ברורה כה ס"ק נה), ועשיית מצות המילה היא עשיית האות בגוף האדם, והנחת התפילין היא כנתינת טעם לעשיית המצוה (אגרות משה או"ח ד קא).

אף כשאין מלים מיד לאחר תפילת שחרית, יש נוהגים שאבי התינוק הסנדק והמוהל מניחים תפילין לפני המילה ומעוטרים בהם בשעת המילה (כף החיים או"ח כה ס"ק צו)[13].

הכנות למילה

כסא לאליהו

נוהגים לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית (המנהיג קכט; כלבו עג; טוש"ע יו"ד רסה יא), וכך אמרו: מלכות אפרים מנעו מישראל את המילה, ועמד אליהו וקנא קנאה גדולה, ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גילוי עריות, וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך; מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד למלאך הברית, שנאמר: וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא (מלאכי ג א. פרקי דרבי אליעזר כט).

ואין הסנדק יושב על כסא זה, אלא על כסא המושם לידו (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 625; הרוקח קיג), שמלשון המדרש מוכח שכסא זה מיוחד לכבודו של אליהו (באור רד"ל לפרקי דרבי אליעזר כט, על פי הזוהר ח"א צב ע"ב)[14].

נושאי התינוק

יש נוהגים שנותנים התינוק לאשה, והיא מביאה לפתח בית הכנסת לאיש, והוא המוליכו למקום הכסא של אליהו, וקוראים להם קוואט"ר, מלשון קטורת, שהמילה היא כקטורת (ערוך השולחן יו"ד רסה לה).

עמידת הקהל

כשמביאים את התינוק לבית המילה עומדים כל הקהל מפניו (מגדל עוז ליעב"ץ, נחל שנים עשר ח; ערוך השלחן יו"ד רסה יד), וכן בשעת הברית נהגו שעומדים כולם מלבד הסנדק (רמ"א יו"ד רסה ב, בשם יש אומרים, ושכך נוהגים), וסמך לדבר מהגמרא (שבת קלז ב), שבה נזכר ש"העומדים" בזמן הברית אומרים כשם שנכנס וכו' (ראה להלן. ארחות חיים מילה ז, בשם הר"מ), ומספר טעמים לדבר:

  • העמידה היא לכבוד נושאי התינוק, כפי שעמדו מפני מביאי בכורים (ברטנורא בכורים ג ג).
  • העמידה היא לכבוד אליהו הנביא (עדות לישראל עמ' קיח, בשם אור צדיקים).
  • שנאמר: וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית (מלכים ב כג ג. ארחות חיים שם, בשם הר"מ).

אמירת ברוך הבא

כשמביאים התינוק קורא המוהל בקול רם: ברוך הבא (המנהיג קכח) - כלפי התינוק (מנהגות וורמייזא, ברית מילה, הגהות טו); או כלפי אליהו הנביא (מנהגות וורמייזא שם) - ויש העונים אחריו: בשם ה' (המנהיג שם), ויש העונים אחריו: ברוך הנימול לשמונה (כן נדפס בסידורים; אוצר הברית ב עמ' רעד, בשם יש מקומות), וכשמלים מילה שלא בזמנה אין עונים זאת (כן נדפס בסידורים); ויש שנהגו לאומרו, שממתינים שבעה ימים מחוליו (דרכי חיים ושלום, מילה תתקכב)[15].

סנדק

המנהג שאחד נעשה בעל ברית לתינוק הנימול ותופס אותו על ירכיו כשמלים אותו (אור זרוע ח"ב קז), ונוהגים להדר אחר מצוה זו (הגהות מימוניות מילה א ט; רמ"א יו"ד רסה יא), וסמך למנהג זה שכך אמרו: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (תהלים לה י) - אמר לו דוד להקב"ה: אני משבחך בכל אברי וכו', בברכי אני נעשה סינדיקנוס לילדים הנימולים על ברכי (מדרש תהלים (בובר) לה).

וצריך לחפש אחר אדם היותר טוב וצדיק לעשותו סנדק, כדי שיבא אליהו וישב על הכסא אצלו (רמ"א שם רסד א).

נוהגים שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כמו שאמרו בקטורת: חדשים לקטורת (משנה יומא כו א) לפי שהקטורת מעשרת את הכהן, ולפיכך היו רוצים בכל פעם להעשיר כהן אחר (גמ' שם), ואף בסנדק כך (מהרי"ל, הלכות מילה א, בשם רבנו פרץ שם; רמ"א שם).

ומנהג יפה הוא שאבי הבן הוא המניח את התינוק על ברכי הסנדק (שערי תשובה או"ח תקנא סק"ג).

נר

נהגו להדליק נר בשעת המילה (תוספות סנהדרין לב ב ד"ה אור; שבלי הלקט מילה ז):

  • על שם "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו כג), והוא דרך שמחה וכבוד (שבלי הלקט שם).
  • או לפי שכך היו נוהגים בשעת הגזרה להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה לסימן לעוברים דרך שם שיכירו שיש שם ברית מילה וילכו לשמוע הברכות (שבלי הלקט שם).

ובמילת תאומים ידליקו נרות כפליים ממה שנהגו להדליק במילת ילד אחד (מהרי"ל, הלכות מילה יז; רמ"א שם ה)[16].

המילה וברכותיה

בבית כנסת או בבית התינוק

נהגו למול בבית כנסת (שו"ת הרשב"א ז תקלו; אוצר הברית ב עמ' רעא, בשם מנהג רוב קהילות האשכנזים, ומקצת קהילות הספרדים); ויש שנהגו למול דוקא בבית התינוק (אוצר הברית שם, בשם מנהג הרבה קהילות ספרדים והתימנים)[17].

במנין

במקום שאפשר עושים המילה בעשרה (העיטור ח"ב, המילה, דף נג טור ב במהדורת רמ"י, בשם רב צמח גאון; טוש"ע יו"ד רסה ו) לפרסום המצוה, ודומה ליוצא מבית האסורים שצריך להודות בפני עשרה (דרכי משה שם סק"א), ואמרו במדרש: כל עדות נאמנות לישראל בעשרה כו', עדות ברית מילה בעשרה (פרקי דרבי אליעזר יט; מדרש תהלים (בובר) צב), ולכן יעידו בעשרה על האב שהכניס בנו לבריתו של אברהם אבינו (אור זרוע ב קז).

עמידת אבי הבן

אבי הבן עומד על יד המוהל, להודיעו שהוא שלוחו, שהמילה היא כקרבן, ואמרו (עי' תענית כז א) היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו (תענית כז א. עיטור שם, דף נג טור א במהדורת רמ"י; טוש"ע יו"ד רסה ט)[18].

ברכת המוהל

המוהל מברך: אשר קדשו במצותיו וצונו על המילה (טוש"ע שם א), ואם המוהל הוא אבי הבן נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאף כאן מברך "על המילה" (טור שם, בשם בעל העיטור; רמ"א שם, בשם יש חולקין), וכן המנהג (טור שם; רמ"א שם)[19].
  • ויש אומרים שמברך "למול את הבן", שלדעתם כל העושה מצוה לעצמו מברך בלמ"ד (ראה ערך ברכת המצות. רמב"ם ברכות יא יא ומילה ג לא ו).

ברכת אבי הבן

ואבי הבן מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (שבת קלז ב, לגירסתנו; רמב"ם מילה ג ו; טוש"ע שם)[20], ונתקנה ברכה זו מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, ומברך שמהיום ואילך מוטלות עליו מצות אלו (עיטור שם, בשם רב יהודאי).

זמן ברכת אבי הבן

  • יש אומרים שאומרה לאחר המילה (תוספות פסחים ז א ד"ה בלבער, ושבת קלז ב ד"ה אבי, בשם רבנו תם; העיטור ח"ב מילה, דף נב טור ד במהדורת רמ"י, בשם רב שלום, ושכן מנהג שתי הישיבות; שבלי הלקט, מילה ד, שכן מנהג שתי הישיבות, ובשם רב שר שלום גאון ורב יהודאי גאון), ואף על פי שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצוות), במילה אנו חוששים שמא תתקלקל המילה ונמצא מברך ברכה לבטלה; ועוד שדוקא מי שהוא עושה בעצמו המצוה ובידו לקיימה מברך קודם, אבל כשאחר עושה המצוה אנו חוששים שמא לא יקיים ומברך לאחריה (שבלי הלקט שם, בשם תשובת רב שר שלום גאון); ועוד שאין ברכה זו בכלל ברכת המצות, שאינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו, אלא מודה ומשבח להקב"ה שציוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו (תוספות פסחים שם, בשם רבנו תם; רא"ש שם א י; ר"ן שם); או שהיא הודאה ושבח שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (ר"ן שם).
  • יש אומרים שאף זו בכלל ברכת המצות, וצריך לברך אותה עובר לעשיית המצוה (תוספות שם ושם, בשם הרשב"ם; העיטור שם, בשם תשובת הרי"ף), ועוד ש"להכניסו" משמעו להבא, ואחר המילה אין מקום ללשון זה (תוספות פסחים שם, בשם הרשב"ם), ולכן אבי הבן מברך קודם המילה ברכת להכניסו, ואחר כך מברך המל ברכת על המילה (תוספות שבת שם, בשם הרשב"ם).
  • יש סוברים שאין קפידא בדבר, ויכול לברך בין קודם המילה, ובין לאחר המילה (שו"ת מהר"ם אלשקר יח, בשם רב האי גאון; וכן דעת הב"ח והט"ז לשיטת רבנו תם).
  • ויש מכריעים שאבי הבן מברך בין חיתוך עור הערלה לפריעה (ראה ערך מילה), שמיד אחר המילה קודם שיעשה הפריעה יברך, שכיון שמל ולא פרע כאילו לא מל, הרי זה כמו עובר לעשייתה (רא"ש בשבת יט י, ובשו"ת כא א); ועוד, שברכה זו היא לגלות ולהודיע שזו המילה איננה כמילת הישמעאלים מילה בלא פריעה (ראה ערך בני קטורה) אלא מילה ופריעה, שכך כרת הוא יתברך ברית עם אברהם אבינו למול ולפרוע (ראה שם. ב"ח יו"ד רסה ג), וכן הלכה (טוש"ע שם א).

כשהאב מל

כשאבי הבן בעצמו הוא המל, נחלקו הדעות אם מברך ברכה זו:

  • יש אומרים שאינו מברך אותה, שלא מצינו שתי ברכות על מצוה אחת (אור זרוע ב קז; אבודרהם, מילה וברכותיה, בשם יש אומרים; בית יוסף שם, בשם הר"ר מנוח, שכתב בשם יש אומרים).
  • ויש אומרים שמברך שתי הברכות (אבודרהם שם, בשם תשובת הראב"ד), וכן המנהג (בית יוסף שם, בשם הר"ר מנוח).

לדברי הכל (ט"ז יו"ד רסה סק"א) יברך שתי הברכות - ולנוהגים בברכת שהחיינו (ראה להלן) שלש הברכות (אוצר הברית שם עמ' רצב, הערה כב) - קודם שיחתוך (מהרי"ל, הלכות מילה יח; ט"ז שם), שבין החיתוך לפריעה אי אפשר לברך, שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה ואין להפסיק אז בברכה, ועוד שיש צער לתינוק כשיפסיק באמצע ויתמלא החיתוך דם ובדוחק ימצא אחר כך הפריעה, ולאחר הפריעה אין לברך, שכיון שהוא עצמו עושה המצוה צריך לברך עובר לעשייתה (ט"ז שם).

כשהאב אינו שם

כשאין האב בשעת המילה, נחלקו הדעות אם מברכים ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:

  • יש אומרים שאין אחרים מברכים ברכה זו, שלא ניתקנה אלא לאב, שמצות המילה מוטלת עליו יותר משאר כל אדם (ראה ערך מילה), ואינה דומה לברכת "על המילה", שניתקנה לכל הפושט יד למול, בין האב ובין אחר (רמב"ם מילה ג א, בסתם; הגהות מימוניות שם, בדעת רש"י ויראים ורבנו שמחה; רא"ש קידושין א מ; רמ"א שם, בשם יש מי שאומר).
  • ויש אומרים שאם אין האב, מברכים אותה בית דין המלים במקום האב (ראה ערך מילה), או אחד מן העם (רמב"ם שם, בשם יש מי שהורה; שבלי הלקט מילה ד, בשם רב יהודאי גאון; רא"ש שם, בשם רב האי גאון; ראב"ד שם), ונהגו שהסנדק מברך (ראב"ד שם; טור ורמ"א שם), שהוא כמו שליח בית דין (הגהות מימוניות שם. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר מב).

כשהאב אינו יודע לברך

אם אבי הבן אינו יודע לברך, אחד מהעומדים שם מברך ומוציאו ידי חובתו (אבודרהם, מילה וברכותיה, בשם המפרשים; בית יוסף שם, בשמו), ואף בזה נוהגים שהסנדק מברך (רמ"א שם).

אמירת הקהל

לאחר ברכת האב מברכים העומדים בשעת הברכה, שכשם שנכנס הנימול בברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים:

  • יש הנוהגים לומר בלשון נסתר: כשם שנכנס לברית, כן יכנס וכו' (שבת קלז ב, לגירסתנו; רא"ש שם יט י, בשם רבנו תם; המנהיג קכג; ש"ך שם סק"ג; אוצר הברית ב עמ' רחצ, שכן מנהג האשכנזים).
  • ויש הנוהגים לומר בלשון נוכח, כלפי האב: כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו וכו' (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יב; ירושלמי ברכות ט ג; רי"ף שם; רמב"ם מילה ג ב; טוש"ע שם; אוצר הברית שם, שכן מנהג הספרדים)[21].

היה הילד ממזר, אין אומרים הקהל בקשה זו, שלא נוח לישראל הקדושים לקיים ממזרים שביניהם (מהרי"ל, הלכות מילה כ)[22].

שהחיינו

לאחר ברכתו, נחלקו ראשונים אם אבי הבן מברך ברכת שהחיינו:

  • יש אומרים שמברך אותה, לפי שהיא מצוה שאינה מצויה תדיר (רמב"ם ברכות יא ט, ומילה ג ג; טור שם), וכן המנהג הנפוץ (שו"ע שם ז, שכן המנהג בארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומצרים; אוצר הברית ב עמ' רצב, שכן מנהג רוב קהילות האשכנזים בארץ ישראל).
  • יש מחלקים: כשהאב הוא המוהל מברך שהחיינו, וכשאחר הוא המוהל אינו מברך (ראבי"ה שבת רפט; הגהות מימוניות שם, בשמו; בדק בית שם, בשם ארחות חיים והרמ"ה; שו"ע שם, בשם יש אומרים).
  • ויש אומרים שלעולם אינו מברך ברכה זו (תוספות בכורות מט א ד"ה לאחר; רוקח שעא; הגהות מימוניות ג ג, ורא"ש בכורות ח ח, שכן המנהג; שו"ת הרשב"א א קסו), ויש שנהגו כן (רמ"א שם, שכן המנהג "במדינות אלו"; אוצר הברית שם עמ' רצא, שכן המנהג בכל קהילות האשכנזים שבחוץ לארץ).

מספר טעמים נאמרו בהסבר דעה זו:

  • מילה היא מצוה המצויה תדיר (תוספות שם; רא"ש שם, בשם יש מפרשים).
  • שעדיין לא יצא התינוק מכלל נפל עד שלשים יום (רוקח שם; רא"ש שם, בשם יש מפרשים), וטרודים בו, ואין השמחה שלמה (רוקח שם).
  • שאין מברכים אלא על מצוה שיש בה שמחה, ובמילה יש צער לתינוק הנימול (הגהות מימוניות שם, ורא"ש שם, בשם יש מפרשים).
  • שגם לאם יש שמחה בקיום הברית של בנה, ועל דבר שיש בו שמחה לו ולאחרים אינו מברך שהחיינו אלא הטוב והמטיב (הגהות מימוניות שם, בשם רבינו שמחה).

עמידה בשעת הברכה

מלבד המנהג שכל הקהל עומדים בשעת המילה (ראה לעיל), כתבו ראשונים שצריך המוהל לעמוד בשעת הברכה (שבלי הלקט, מילה ד, בשם העיטור ורבינו טוביה; טור ורמ"א שם):

  • שנאמר במילה: הִמּוֹל לָכֶם (בראשית יז י), ונאמר בספירת העומר: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם (ויקרא כג טו) - מה ספירת העומר מעומד (ראה ערך ספירת העומר), אף מילה מעומד (שבלי הלקט שם, בשם רבינו טוביה).
  • או מפני שהמוהל אינו יכול למול יפה מיושב כמו מעומד, לפיכך נהגו לברך על המילה מעומד (שבלי הלקט שם).
  • או משום כבוד צבור (שבלי הלקט שם).
  • או כדי שישמעו כל העומדים שם את הברכה (שבלי הלקט שם).

ויש שכתבו שאף האב בכלל חיוב זה (טור ורמ"א שם).

כיסוי הערוה

נחלקו ראשונים בכיסוי ערות התינוק בשעת הברכה:

  • יש אומרים שצריך לכסות הערוה (העיטור ח"ב מילה, דף נב טור ד במהדורת רמ"י, בשם הרב, שכתב בשם אית מאן דאמר; רבנו יונה ברכות יז א מדפי הרי"ף, בשם יש שנוהגים; כלבו עג, בשם ה"ר יחיאל).
  • ויש אומרים שאין צורך, שעד שיהא ראוי לביאה אינה ערוה (שו"ת הרמב"ם (פריימן) קכ; העיטור שם, בשם הרב, שכתב בשם אית מאן דאמר, ובמסקנתו; רבנו יונה שם, בשם יש אומרים, ובמסקנתו; כלבו שם, בשם הר"ף), וכן הלכה (שו"ע שם ח), אבל צריך לנקותו מהצואה קודם שמברך (כלבו שם; רמ"א שם).

נתינה בעפר

נותנים את הערלה לאחר המילה בחול ועפר (שו"ע יו"ד רסה י)[23], הנתונים בספל שהובא למקום המילה (המנהיג, הלכות מילה, עמ' תקפד במהדורת מוסד הרב קוק, בשם מנהג צרפת; אבודרהם, מילה וברכותיה, בשמו), וכן רוקקים דם המציצה בתוכו (מהרי"ל, הלכות מילה טו, שכך נהגו באושטרייך; רמ"א שם)[24]:

  • לפי שאמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר כט): כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים משום עינוי הדרך, וכשהיו מוהלים היו נוטלים הערלה וטומנים אותה בעפר, מכאן אמרו חכמים מכסים את ערלת הדם בעפר הארץ (המנהיג שם; אבודרהם שם).
  • או לפי שאמרו במדרש: שכשבא בלעם הרשע וראה את המדבר מלא מערלותיהם של ישראל שהיו טמונות בתוכו, אמר: מי יכול לעמוד בפני זכות דם ברית מילה שהוא מכוסה בעפר, שנאמר: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כג י. אור זרוע ח"ב קז, בשם פרקי דרבי אליעזר).
  • או מפני שריבוי זרע ישראל נמשל הן לחול, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם (בראשית לב יג), והן לעפר, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (שם יג טז. אבודרהם שם).

חלה המילה בשבת, יכין העפר והחול מבעוד יום (בית יוסף שם ושו"ע שם; ב"ח שם, שכן המנהג)[25].

אחר המילה

ברכות שלאחר המילה

אבי הבן, או המוהל, או אחד מן העומדים שם מברך על הכוס בורא פרי הגפן (טוש"ע יו"ד רסה א), כהקדמה לברכת "אשר קידש" שנתקנה על הכוס, שאין אומרים שירה אלא על היין (בית יוסף יו"ד רסה א, שכן משמע מהמרדכי יומא תשכז).

ויש נוהגים ליטול הדס ביד - או שאר מיני בשמים (שלחן גבוה שם סק"י) - ולברך עליו ולהריח (שו"ע שם, בשם יש נוהגים; שלחן גבוה שם, בשם מנהג הספרדים שבארץ ישראל):

לפי שאמרו: בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמיד גבעת הערלות, וזרחה השמש עליהן, והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת הסמים וכעולה שכולה לאשים, אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שהיו בניו של זה באים לידי עברות אני נזכר להם אותו הריח, ומתמלא עליהם רחמים (בראשית רבה מז ז. שבלי הלקט, מילה ד, בשם אחיו).

או לפי שאמרו: קול ריחיים בבורני שבוע הבן (סנהדרין לב ב), שבשעת גזרת המלכות שלא למול את הבנים היו עושים סימן זה להודיע שיש שם ברית מילה, והוא סימן לשחיקת סממנים, לכך היו מוליכים הדס שהוא עצי בשמים ומברכים עליו (שבלי הלקט שם).

או שחששו לעילוף התינוק - מהכאב - או שאר אנשים המתעלפים כשרואים דם (לבוש שם א).

ברכת אשר קידש ידיד מבטן וכו'

לאחר ברכה זו מברך המברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן, וחק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה[26] להציל ידידות שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו[27], ברוך אתה ה' כורת הברית (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יג, בחתימת: ברוך כורת הברית; בבלי שבת קלז ב; ירושלמי ברכות ט ג, בלי הסיום למען בריתו וכו'; רמב"ם מילה ג ג; טוש"ע שם א. ועי' ש"ך ס"ק ה. ועי' נוסח אחר בתשובות הרמב"ם (הוצ' פרימן) קכא). ברכה זו נתקנה מתוך חביבות המצוה (יראים יט), ומזכירים בה האבות, שמצוה זו ניתנה להם, מה שאין כן שאר המצוות (תוספות רי"ד שבת קלז ב).

פירוש הברכה: ידיד –

  • יש מפרשים שהוא יעקב, שנאמר: וָאֹהַב אֶת־ יַעֲקֹב (מלאכי א ב), והיה מקודש מן הבטן, שנאמר בו בעודו במעי אמו: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כה כג), כלומר קדושת זרעו של אברהם בו תמצא, וכבר הוזכר שהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, וכשבאנו לברך על קדושת השאר וחתימת צאצאיו באות ברית, לא תמצא באברהם ויצחק, שיצאו מהם ישמעאל ועשו, אלא ביעקב (ערוך ע' ידיד, בשם רב שרירא; תשובות גאונים קדמונים (קאססעל) פט; שבלי הלקט השלם ב הל' מילה ד, בשם י"מ; אור זרוע ב ק,ז בשם יש מפרש).
  • יש מפרשים שידיד הוא יצחק, שנקרא ידיד, על שם הכתוב: אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק (בראשית כב ב), וקודם שנולד נתקדש למצוה זו, שנאמר: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וגו' וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ (שם יז יט), והיינו מילה (רש"י שבת שם).
  • ויש אומרים שידיד הוא אברהם, שנאמר עליו: מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי (ירמיה יא טו), וקידשו הקדוש ברוך הוא מן הבטן, שנאמר באברהם: כִּי יְדַעְתִּיו (בראשית יח יט), ונאמר בירמיה: בְּטֶרֶם אצורך אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ (ירמיה א ה. תוס' שבת שם, ומנחות נג ב; חידושי הרשב"א שבת שם. ועי' יראים השלם תב).

חוק בשארו – היינו חק המילה בבשרו של יצחק, וצאצאיו היינו בניו אחריו שאף הם נחתמו בברית קודש (רש"י ותוס' שם).

תפילה לשלום הילד

אחר כך אומר המברך תפילה לשלום הילד: אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה וכו' (העיטור ח"ב מילה, דף נג טור ב; שבלי הלקט שם; טור ורמ"א שם).

בתוך תפלת זו נותנים שם לילד, ואומרים: ויקרא שמו בישראל פלוני בן פלוני (העיטור שם; שבלי הלקט שם; טור שם), וכן אמרו במדרש שאף משה רבנו נקרא בשם בשעת מילתו (פרקי דרבי אליעזר מח).

כשמגיע למילים "בדמיך חיי" נותן מהיין באצבעו בפי התינוק (אבודרהם, מילה וברכותיה; שו"ע שם):

  • לפי שאמרו במדרש שלאחר חטא העגל משה מל ואהרן פרע ויהושע השקה אותם עפר העגל שעשו, כמו שנאמר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וגו' וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות לב כ. במדבר רבה יא ג, לפי אבודרהם שם), ואותה השקאה היתה להם למות ולא לחיים, ואנו אומרים השקאה זו של מילה ופריעה תהיה לחיים, ולא כאותה של יהושע (אבודרהם שם)[28].
  • או לפי שבימי התענית אסור המברך לטעום מהכוס (ראה להלן), ונהגו להטעימו לתינוק, הרגילו ראשונים לעשות כן אף בשאר ימי השנה (ראב"ן עירובין).

שתיית היין

מספר מנהגים יש בראשונים בזמן שתיית היין:

  • יש אומרים שהמברך שותה מהכוס לאחר תפילת "קיים את הילד", וסוברים שאין בקשת רחמים של תפילת קיים את הילד הזה נחשבת להפסקה בין הברכה לשתיה (העיטור ח"ב, המילה, דף נג טור ב במהדורת רמ"י; טור שם, בציטוט לשונו), וכן המנהג (כך נדפס בסידורים)[29].
  • יש אומרים שלאחר ברכת כורת הברית נותנים לתינוק בפיו מהיין, ולכן אין זו הפסקה בין הברכה לשתיה (העיטור שם, בשם יש אומרים; טור שם, בציטוט לשונו), שאף על פי שאין יוצאים ידי חובת כוס באותה טעימה של התינוק, מכל מקום כיון שהתחיל מיד אחר הברכה בטעימת התינוק שוב אין בקשת הרחמים הפסקה, ויוצא במה שישתה לבסוף (פרישה שם ס"ק יא, לדעה זו).
  • ויש אומרים שמיד אחר כורת הברית ישתה המברך (העיטור שם, בשם יש סדרים שכתוב בהן כך; טור שם, בציטוט לשונו)[30].

נוהגים לשלוח הכוס לאם הילד שתשתה (סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר מילה; אור זרוע ח"ב קז), שנאמר עליו שירה, ובקשת רחמים על התינוק ועל אמו (סדר רב עמרם שם)[31]. ואין לעשות כן אם לא שמעה היולדת הברכה, ולא תפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס (שו"ע או"ח תקנט ז).

עלינו

לאחר המילה נוהגים לומר תפילת "עלינו לשבח" (עדות לישראל עמ' קלא):

  • שנאמר בו: "שלא עשנו כגויי הארצות", והתינוק שנימול מעתה אינו עוד מגויי הארצות (מטעמים עמ' מ).
  • או שלפנים נהגו למול לאחר תפילת שחרית לפני עלינו לשבח (מהרי"ל, הלכות מילה ט), ולכן נשתרבב המנהג לומר כן גם כשמלים שלא בסמוך לתפילה (עדות לישראל שם).

ממזר

היה הילד ממזר, מכיון שהוא כישראל גמור לכל דבריו (ראה ערך ממזר) מברכים עליו ברכת אשר קידש, אבל אין מבקשים עליו רחמים בתפלת קיים את הילד הזה (העיטור שם, בשם תשובת גאון; טוש"ע שם ד), שלא נוח לישראל הקדושים לקיים ממזרים שביניהם (מהרי"ל, הלכות מילה כ), ומפרסמים בשעת המילה שהוא ממזר (מהרי"ל שם; רמ"א שם).

מילה ביום הכפורים ותשעה באב

ביום הכפורים ובתשעה באב נחלקו ראשונים כיצד לנהוג:

  • יש אומרים שמברכים על הכוס, ומניחים אותו עד הערב, ואז שותה אותו היולדת (העיטור ח"ב מילה, דף נג טור ב במהדורת רמ"י, בשם תשובת רב צמח גאון, שכתב בשם רבוותא קמאי; כלבו עג, בשם קצת גאונים; וטור ואבודרהם שם בשמם; רוקח סי' קיג).
  • יש אומרים שאין לעשות כן, שמא ישפך הכוס ונמצא שבירך ברכה לבטלה, ועוד שאין להפסיק כל כך בין הברכה לשתיה, וכשתשתה בערב צריכה ברכה אחרת, ונמצא שהברכה הראשונה היתה לבטלה (העיטור שם; כלבו שם, בשמו), וגם לתינוקות לא יתנו לשתות, שמא יתרגלו לשתות בתענית כשיגדלו (כלבו שם), ולכן יברך בלי כוס כלל, והרי זה דומה למקום שאין בו יין, שמברך בלי כוס (העיטור שם; טור שם, בשמו).
  • ויש אומרים שכיון שאין אומרים שירה אלא על היין, ולשתות אי אפשר, לא יברך כלל (מרדכי יומא תשכז, בשם ר"י בר שמשון).
  • יש אומרים שיברך על הכוס, ויתן לתינוקות לשתות, ואין חוששים שמא יתרגלו לכשיגדלו, כיון שאינו אלא דרך עראי ומקרה (מרדכי שם, בשם רבנו תם; תוספות עירובין מ ב ד"ה דילמא; טור או"ח תקנט, בשם התוספות).
  • ויש אומרים שיתנו לתינוק הנימול, שבקטן כזה לא שייך החשש שיתרגל (מרדכי הארוך יומא שם, בשם הראב"ן והראבי"ה).

אף בהכרעת ההלכה נחלקו בדבר:

  • יש פוסקים שמברכים ברכת אשר קידש, אך ללא כוס יין וברכת הגפן (שו"ע יו"ד רסה ד, ואו"ח תרכא ג)[32].
  • ויש פוסקים שמברכים כל הברכות כסדרן על הכוס (רמ"א יו"ד שם, בשם יש אומרים ושכן נוהגים), אלא שבתשעה באב נותנים לתינוקות לשתות (רמ"א שם)[33], וביום הכפורים נותנים רק לתינוק הנימול לשתות (רמ"א יו"ד שם, ואו"ח תרכא ג, בשם יש אומרים ושכן נוהגים).

הנוהגים לברך על ההדס (ראה לעיל) בתשעה באב אין מביאים הדס, כשם שאין מברכים על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב (ראה ערך תשעה באב), שהריח הוא תענוג (שו"ע יו"ד שם).

מילה בשאר התעניות

בשאר תעניות, שהיולדת אינה צריכה להתענות בהן (ראה ערך יולדת), מברכים על הכוס, והיולדת שותה ממנו (שו"ע שם)[34].

סעודת ברית

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה (שבלי הלקט שם; שו"ע שם יב), ואבי הבן מגדיל בשמחה ומשתה ויום טוב (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627):

  • לפי שאמרו במדרש: כשנולד יצחק בן שמונה ימים הגישו למילה וכו', ועשה משתה ושמחה, מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזכה למול את בנו, כאברהם אבינו, שנאמר: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק (בראשית כא ח. פרקי דרבי אליעזר כט), ו"ביום הגמל" פירושו: ביום ה"ג מל, היינו ביום השמיני, שה"ג בגימטריא ח' מל את יצחק (תוספות שבת קל א ד"ה שש).
  • או מפני שנאמר בגמרא שכל מצוה שקיבלו עליהם ישראל בשמחה, כגון מילה, עדיין עושים אותה בשמחה (שבת שם), דהיינו בעשית משתה (רש"י שם ד"ה בשמחה), ולא עוד אלא שיש מהאמוראים שהיה מברך בברכת המזון של סעודת מילה שהשמחה במעונו, כדרך שמברכים בנישואין (רב חביבא בכתובות ח א), ואף על פי שאין הלכה כמותו, הרי זה משום צער התינוק (כתובות שם), אבל מכל מקום יש ללמוד מכאן שעושים סעודה גדולה כמו ביום החופה (שבלי הלקט שם).
  • או לפי שאמרו במדרש: שאמירת דוד המלך אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח (תהלים נ ה) היא סעודת מילה (אבודרהם, מילה וברכותיה, בשם רבותינו), ומפרשים "זבח" כמו "זב ח'", והוא דם מילה שזב לשמונה ימים (אבודרהם שם).

סעודה זו היא סעודת מצוה, ונהגו לאסוף מנין עבורה (רמ"א שם)[35].

הזמנה לסעודה

אין לתת לשמש להזמין הרבים לסעודה (פתחי תשובה יו"ד רסה ס"ק יח), שכל מי שאינו מסב בסעודת מצוה של ברית מילה הוא מנודה (תוספות פסחים קיד א ד"ה ואין), ולכן נהגו שאין מזמינים כלל לסעודה (אוצר הברית ב עמ' שיא), אלא רק מודיעים על קיומה (אוצר טעמי המנהגים עמ' תח).

מאכל הסעודה

אין לצאת בסעודה זו ביין ומיני מתיקה, אלא יעשו סעודה ממש (חכמת אדם קמט כד), ונוהגים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה זו (רמ"א או"ח תקנא י), שאין שמחה אלא בהם (כן משמע במגן אברהם רמט סק"ו)[36].

זמירות

יש נוהגים לומר זמירות במשתה הברית (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627), ופיוטים מיוחדים לפני ואחרי ברכת המזון (מגדל עוז ליעב"ץ נחל שלש עשרה כג, בשם קהילות קודש פולין וקהילות קודש אשכנזים); ויש שנהגו אף בתוך ברכת המזון (מגדל עוז שם, בשם קהילות קודש אשכנזים).

סעודה ביום השלישי למילה

יש נוהגים לעשות סעודה ביום השלישי למילה (הנהגת מהרש"ל נ; חוות יאיר ע; שבות יעקב ג לו; פרי מגדים או"ח תמד משבצות זהב סק"ט)[37]:

  • מפני שביום השלישי למילת אברהם היתה סעודה (הנהגת מהרש"ל שם).
  • או מפני שביום השלישי מתחיל התינוק להתרפא ממילתו, ויש להודות על כך (עדות לישראל עמ' קטז, בשם ברית אבות).

ונחלקו הדעות אם היא סעודת מצוה:

  • יש אומרים שהיא סעודת מצוה, וגדולה מהסעודה ביום המילה, שהסעודה ביום המילה אינה נלמדת אלא מרמז לגבי מילת יצחק (ראה לעיל), והסעודה ביום השלישי כתובה במפורש לגבי אברהם (הנהגת מהרש"ל שם).
  • ויש אומרים שאינה סעודת מצוה (חוות יאיר שם; פרי מגדים שם), שאינה אלא מנהג (חוות יאיר שם).

בשני תינוקות

מצד עיקר הדין

כשיש שני תינוקות למול, כתבו ראשונים שמברך ברכה אחת לשניהם, כדרך שמברכים ברכה אחת בשחיטה וכיוצא בכל כמה דברים של מין אחד (ראה ערך ברכת המצות), ואין צריך שיהיה באופן שיכול לעשות שניהם בבת אחת (שו"ת הרשב"א א שפב; שו"ת הרא"ש כו ד; כלבו עג, בשם גאון; מרדכי חולין תרנז; טוש"ע יו"ד רסה ה)[38].

ואין הבדל בין כשהמוהל הוא אחד לכשהם שנים, וכשהם שני מוהלים - הראשון מברך על המילה ומוציא את השני, והשני מברך אשר קדש ומוציא את הראשון, ואפילו אין הילד השני לפניו בשעת הברכה (רשב"א שם; רא"ש שם; מרדכי שם; וטוש"ע שם), ואפילו אם בירך אשר קידש אחר מילת הראשון אין זה נחשב להפסקה, ויכול למול את השני מבלי ברכה שניה על המילה (רשב"א שם; רמ"א שם)[39]. ודוקא כשדעתו היתה על השני בשעה שמל את הראשון, וגם לא הסיח דעתו בינתיים, אבל אם לא היתה דעתו על השני, או שהסיח דעתו על ידי ששח בינתיים בדברים אחרים שאינם מצרכי המילה, שהרי זה הפסק, צריך לברך אשר קידש על הילד הראשון, וחוזר ומברך על הילד השני ברכת על המילה (מרדכי שם; רמ"א שם).

אם שני הילדים הם של אב אחד מברך "להכניסם" בבריתו של אברהם אבינו (רשב"א שם; מרדכי שם; מהרי"ל, הלכות מילה יז, בשם האגודה; רמ"א שם)[40] לאחר מילת שניהם, ומכל מקום אם בירך בין קודם המילה בין באמצעה יצא (רשב"א שם).

אף התפילה על הילדים נאמרת בלשון רבים: קיים את הילדים האלה לאביהם ולאמם וכו' (מהרי"ל שם; רמ"א שם).

הלכה למעשה

וכל זה מצד הדין, אבל כתבו הפוסקים שלמעשה יש לנהוג לברך כל הברכות על כל אחד ואחד מהילדים לחוד, לפי שעל הרוב מפסיקים בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי מילה, וכמה פעמים באים לידי שהיות גדולות והיסח הדעת (ים של שלמה חולין ו ט; ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק טו), ויהיו נזהרים שלא יביאו שני התינוקות ביחד לבית הכנסת, אלא בזה אחר זה, שיהיה הפסק ביניהם (ב"ח שם; ש"ך שם).

תינוק שנימול בזמנו ותינוק שנדחתה מילתו

היו שני התינוקות - אחד מהם מילתו בזמנה ביום השמיני, ואחד שלא בזמנה, שנדחתה מחמת חולי וכיוצא בזה (ראה ערך מילה), נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שיש להקדים למול זה שהמילה בזמנה, שחביבה מצוה בשעתה (ראה פסחים סח ב), ועוד שמילה בזמנה מצויה יותר משלא בזמנה, והרי זה בכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ערך תדיר. ברית אברהם או"ח יד).
  • ויש אומרים ששלא בזמנה קודמת, לפי שאחרי שעבר יום השמיני עובר עליו בכל רגע בביטול מצות עשה, וזה שזמנו היום אינו עובר עליו עד שיעבור כל היום ולא מלו (ראה ערך מילה. דבר אברהם א לג, ושם ב א-ד).

הערות שוליים

  1. ד, טור' רמו-רסא.
  2. על מצות מילה והלכותיה, ראה ערך מילה.
  3. אך מקדם קראו שלום זכר למנהג אחר - שהיה נהוג בליטא - שבשבת שמלבד הטעימה בליל שבת, לאחר תפילת מוסף נכנסו אצל היולדת לתת לה מזל טוב, וקראו לזה: שלום זכר (ערוך השולחן שם).
  4. ויש מי שכתב שנוהגים בסעודה ומשתה (רמ"א שם).
  5. ואם היו סבורים למולו בשבוע זה והיה חיוב, ואחר כך נדחתה המילה, אין שוב חיוב בזה (מגן אברהם שם).
  6. חלה מילה בשבת, הנוהגים לומר פיוטים בשבתות מיוחדות (ראה ערך פיוטים), אם מלים בבית הכנסת שלהם (תרומת הדשן פסקים וכתבים פא) אומרים בבית כנסת זה פיוטים מיוחדים בברכות קריאת שמע (מנהגים (טירנא), דיני יוצרות והפטרות).
  7. ויש מי שכתב שהיא בכלל סעודת מצוה (נחלת שבעה שם).
  8. ויש נוהגים בכל לילה מהלידה ועד למילה (מגדל עוז שם יג, בשם מנהג ארץ ישראל).
  9. ויש שלא נהגו כלל במנהג זה (ערוך השולחן שם לו).
  10. יש הנוהגים שהחזן מנגן פסוקי "רוממות אל בגרונם" (לקוטי מהרי"ח שם, בשם יש מקומות), מפני שביום המילה צריך לנגן שבחי ה', וזה רמוז בפסוק זה (לקוטי מהרי"ח שם); ויש הנוהגים שהחזן מנגן פסוקי "מזמור לתודה" (לקוטי מהרי"ח שם, בשם יש מקומות), משום שכתוב שם: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תהלים ק ב), וכל מצוה שקבלו בשמחה, כגון מילה, עדיין עושין בשמחה (שבת קל א. לקוטי מהרי"ח שם).
  11. ויש שנהגו שאם יש מילה בעיר אין אומרים תחנון בכל העיר (דרכי משה או"ח קלא סק"ז, בשם מנהג דורא).
  12. וכשחלה המילה בשבת שהמנהג לומר בה אב הרחמים - לנוהגים כן - גם אם חלה ביום שאין אומרים בו תחנון, נחלקו הדעות: יש אומרים ששמחת המילה מבטלת אמירת אב הרחמים (שערי אפרים י ל); ויש אומרים שאינה מבטלת אמירתו (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ח).
  13. יש מי שכתב שבראש חודש, למנהג שחולצים התפילין קודם מוסף, אם מלים מיד לאחר התפילה, לא יניחו תפילין, אבל אם מלים בשעת מנחה, יניחו (אוצר הברית ב עמ' רנב).
  14. אך יש שנהגו שהסנדק יושב על כסא זה (ערוך השלחן יו"ד רסה לד).
  15. ויש שנהגו שלא המוהל אומר אמירה זו, אלא הקהל עצמו אומר האמירה (מנהגות וורמייזא, ברית מילה; מגדל עוז ליעב"ץ נחל שנים עשר י).
  16. ויש שנהגו להדליק שנים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ונר תמיד שידלוק שלשה ימים (מהרי"ל שם, שכן נוהגים), ובמילת תאומים הנהיג אחד הראשונים שידליקו עשרים וארבעה נרות קטנים ושני נרות תמידים (מהרי"ל שם).
  17. ויש שנהג במילת ממזר להקפיד למולו בחצר בית הכנסת, לפרסם שהוא ממזר (מהרי"ל, הלכות מילה כ).
  18. יש נוהגים שאבי הבן נותן הסכין של מילה למוהל, ובזה הוא עושה אותו לשליח (כורת הברית רסה נה).
  19. ויש הנוהגים כדעה השניה (מנהג התימנים, מובא בשלחן ערוך המקוצר קנט י).
  20. ויש גורסים: "להכניס" (העיטור שם, דף נב טור ד במהדורת רמ"י, בשם שתי ישיבות שבסוריא); ויש גורסים: "לבריתו" (הגהת העיטור שם).
  21. ומהאחרונים יש המחלק: הרואים את האב יאמרו בלשון נוכח, והעומדים מרחוק או כשאין האב שם יאמרו בלשון נסתר (ט"ז שם סק"ב).
  22. על החיתוך, הפריעה והמציצה והלכותיהם, ראה ערך מילה.
  23. ובימי הגאונים נהגו כן בארץ ישראל, אך בבבל נהגו למהול על המים, ולתת מהמים על פניהם (אוצר חילוף המנהגים עמ' 41), ויש שכתבו שכשלוקחים חול יוצאים ידי שני המנהגים, שהחול נקרא עפר ומים (הגהות מימוניות מילה ג ט, על פי חולין כז ב).
  24. ויש שנהגו לתת את הערלה בחול, אבל את דם המציצה אל היין, ושופכים היין מתחת לארון הקודש (מהרי"ל שם, שכך נהגו בריינוס).
  25. ויש המפקפקים בזה, וסוברים שאפילו מכינם מערב שבת אסור להשתמש בהם, גזירה שמא יביא עפר בשבת שאינו מוכן (ב"ח שם; ש"ך שם סק"כ).
  26. ונחלקו הדעות אם אומרים בנוסח ברכה זו: "צִוָּה" להציל ידידות שארנו (העיטור ח"ב, המילה, דף נג טור א במהדורת רמ"י, בשם רב האי גאון; שאילת יעב"ץ א קמו); או צַוֵּה (השואל בשאלה לשר שלום גאון באוצר הגאונים שבת, התשובות תט, בשם יש אומרין; ש"ך יו"ד רסה סק"ה).
  27. יש שאין אומרים למען בריתו אשר שם בבשרנו (עי' אוצר הגאונים שם).
  28. ויש אומרים התפילה בנוסח אחר ובלשון ארמית: תשלח אסותא דחיי ודרחמי וכו' ויתקרי שמיה פלוני כו', וכוללים בה גם בקשה לרפואת אם הילד (סדר רב עמרם גאון (הרפנס), סדר מילה; סדור רב סעדיה גאון עמ' צט; אור זרוע ח"ב, בשם רבינו שמואל בר נטרונאי, שאמר בשם הירושלמי).
  29. ויש שנהגו לחוש לדעה שזו הפסקה, ולכן טועמים מיד לאחר "כורת הברית", ושותים לאחר סיום התפילה (אגרות סופרים א מז; עולת ראיה ח"א עמ' שצז, שכך היה מנהג הראי"ה קוק).
  30. ויש שנהגו שאין המברך שותה כלל מהיין (כלבו עג; תשב"ץ ג עט, בשם אורח חיים; ש"ך יו"ד רסה ס"ק יד), אלא התינוק ואמו (ראה להלן. כלבו שם), או השמש והתינוקות (תשב"ץ שם, בשם אורח חיים), או נערים קטנים בלבד (ש"ך שם).
  31. בקשת הרחמים על אם התינוק היא לפי נוסח התפלה שבלשון הארמית (ראה לעיל), ולפיכך יש שכתב שאין להביא טעם ממנהג זה למנהג השתיה (אור זרוע שם).
  32. אך בתשעה באב פסקו במקום אחד שאין מברכים על הכוס (יו"ד שם), ובמקום אחר שמברכים עליו ושותה ממנו היולדת אם היא מצויה שם (או"ח תקנט ז).
  33. ואם היולדת צריכה לאכול (באר הגולה או"ח שם), תשתה ממנו היולדת אם היא שם (שו"ע שם).
  34. ויש מהראשונים הסובר שבשאר תעניות מותר לתת לקטנים, אפילו לאוסרים ליתן להם ביום הכפורים ובתשעה באב, שבשאר תעניות אין חוששים שמא יתרגלו (בעל העיטור שם; טור שם, בשמו).
  35. ויש מהראשונים המפרש שזוהי סעודת שבוע הבן, שאפילו האמוראים שלא נהנו מסעודת הרשות אכלו בסעודה זו (אור זרוע ח"ב קז, על פי בבא קמא פ א, וחולין צה ב).
  36. על אכילת בשר ושתיית יין בסעודה זו, כשחלה מר"ח אב עד העשירי באב, ראה ערך סעודת מצוה.
  37. יש נוהגים לקרוא לסעודה זו מוזמנים רבים (עלי הדס יח כד); ויש הנוהגים למעט בה בקרואים, ולזמן הסנדק והמוהל ומקצת קרובים בלבד (מנהגים דק"ק וורמיישא רמג).
  38. ויש מהראשונים הסובר שצריך ברכה לכל אחד ואחד, ואינו דומה לשחיטת בעלי חיים, שברכה אחת לכולם, לפי שאפשר לשחוט שני בעלי חיים בבת אחת (ראה ערך שחיטה), ואי אפשר למול שני תינוקות ביחד (העיטור ח"ב מילה, דף נג טור ד במהדורת רמ"י).
  39. ויש שנראה מדבריהם שגם לכתחילה יברך אשר קידש אחר כל מילה ומילה (כן משמע בכלבו שם; רבנו ירוחם א ב, לפי הבית יוסף שם).
  40. ויש סוברים שיש לומר "להכניס בני" (מהרי"ל שם, בשם המרדכי); ויש מי שציוה לומר פעם אחת כנוסח הראשון, ופעם אחרת כנוסח השני (מהרי"ל שם).