מיקרופדיה תלמודית:אלם (אדם השומע ואינו מדבר)

הגדרה^[1] - אדם השומע ואינו מדבר

גדרו

הגדרתו ושמו

השומע ואינו מדבר הוא הנקרא אלם, שנאמר: וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו (תהלים לח יד. חגיגה ב ב), או שאלם הוא נוטריקון בלשון ארמית: אשתקיל מלוליה - ניטל דבורו (חגיגה שם, ורש"י). ובירושלמי (חגיגה ב א), שאלם כולל ג' לשונות: יתחרשן, יתפרכן, ישתתקן^[2].

דינו העקרוני

אלם הוא כפיקח לכל דבריו (חגיגה שם; רמב"ם אישות ב כו), שהוא בן דעה, ואין חסרונו אלא בפיו (יבמות קד ב)^[3]. לפיכך:

מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות - בין במטלטלין ובין בקרקע, בין שהיה אלם מעיקרו – מלידה - ובין שהיה בריא ונשתתק (רמב"ם מכירה כט ג; טוש"ע חו"מ רלה יח), וכן גיטו גט (גיטין עא א), וכיוצא, אלא שבזה אינו דומה לפיקח, שהפיקח אינו צריך בדיקה אם יש לו דעת, והאלם צריך בדיקה (עי' להלן). וכן נשתנה דין אלם מפיקח במצוות ובדינים התלויים בדיבור (ראה להלן).

בדיקה בדעתו

המצבים ההלכתיים

• מי שנשתתק ואמרו לו: נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו, בודקים אותו שלש פעמים, אם אמר על לאו לאו, ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו (משנה גיטין סז ב; רמב"ם גרושין ב טז; טוש"ע אהע"ז קכא ה).

• והוא הדין שבודקים אותו למשא ומתן ולאותן העדויות שהאלם כשר להעיד (עי' להלן. גיטין עא א; רמב"ם מכירה שם, ונחלות ד א, ועדות ט יא; טוש"ע חו"מ שם, וסי' לה יא, וסי' רעט א).

• ויש שכתב שאף לשחיטה ולהפרשת תרומה, שהאלם כשר בהם (עי' להלן), אינו אלא אחר הבדיקה כדרך שבודקים לגיטין, שאם בממון הקל הצריכו בדיקה, כל שכן באיסור החמור (תבואות שור סי' א ס"ק נז).

מצבי האלם – בריא או חולה ונשתתק

בדיקה זו היא לברר שמא נטרפה דעתו (רמב"ם גרושין שם)^[4], ולכן אפילו ציוה לכתוב כשהיה בריא ואחר כך נשתתק, צריך בדיקה קודם הכתיבה (בית שמואל סי' קכא ס"ק ה). לפיכך:

• יש סוברים שדוקא נשתתק פתאום מתוך בוריו צריך בדיקה שלש פעמים, אבל נשתתק מחמת חולי - אין צריך בדיקה אלא פעם אחת (ירושלמי גיטין ז א), לפי שמחמת חולשתו הוא שנשתתק ודעתו צלולה (קרבן העדה שם; בית שמואל שם).

• יש אומרים שהנשתתק שצריך בדיקה שלש פעמים הוא שנעשה אלם מחמת חולי (רש"י במשנה גיטין שם; בית יוסף סי' קכא: וכן דעת כל הפוסקים), וכל שכן נשתתק בבוריו (בית שמואל שם).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו בנשתתק מתוך בוריו אין אנו חוששים כלל לטירוף דעתו, וכל הבדיקה אינה אלא לברר כונתו בהרכנתו, כי שמא מחמת חולי השיתוק הוא מרמז ומרכין, ובנשתתק מחמת חולי אין צריך בדיקה כלל, שמחמת חולשתו נשתתק, והחולי לא גרם לו ההרכנה, ואם כתב ואחר כך נשתתק אפילו מתוך בוריו - אין צריך בדיקה כלל (העיטור אות מ מתנת שכיב מרע, ועי' בית שמואל שם)^[5].

מצבי אלם - אלם מלידה

אף אלם מלידה צריך בדיקה למקח וממכר (רמב"ם מכירה כט ג, וטוש"ע חו"מ רלה יח, לשיטתם שהבדיקה היא משום דעת).

ובגט נחלקו הפוסקים: יש אומרים שאלם מלידה אין צריך בדיקה, שמכיון שגם בשעה שקידש היה אלם, כקדושיו כך גרושיו, וכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה (בית יוסף אהע"ז סי' קכא); ויש אומרים שאף בגט צריך אלם מלידה בדיקה (חידושי הרשב"א גיטין עא א, הובא בבית יוסף שם. ועי' בית שמואל שם ס"ק ט, וט"ז ופרי חדש שם).

צורת הבדיקה – מספר השאלות וסדרן

בדיקת האלם היא שלש פעמים, היינו שלש פעמים הן ושלש פעמים לאו, שהן שש בדיקות (תוס' גיטין ע ב ד"ה בודקין; רשב"א ור"ן שם).

אין בודקים אותו אלא בסירוגין, ואף בסירוגין לא כסדרם בדרך של לאו והן, לאו והן, שאנו חוששים שמא יש לו חולי כזה המרגילו תמיד להרכין ראשו להן וללאו בסירוגין (גיטין שם ורש"י ד"ה שיחיא), אלא שואלים אותו שאלה אחת של לאו ושתים של הן, ואחר כך שתים של לאו ואחת של הן (שם לגירסת רש"י); או הן אחד ושני לאוין, הן אחד ושני לאוין (טור אהע"ז קכא, ובית שמואל שם ס"ק ז, לדעת התוס'), כדי שלא יהיו שלשה לאוין רצופים (בית שמואל שם); או הן אחד ושני לאוין, לאו אחד ושתי פעמים הן (שו"ע שם ה, ועי' בית שמואל).

• יש אומרים שמותר אף בסירוגין כסדר: הן ולאו, הן ולאו, הן ולאו (ירושלמי שם, ועי' בית יוסף ומה שכתב בשם המרדכי שהירושלמי לא דייק בלשונו).

• ויש חולקים וסוברים שאין צריך אלא שלש בדיקות בלבד (כסף משנה ובית יוסף לדעת הרמב"ם, ומפרש בגמרא ובירושלמי: או או).

• יש אומרים שצריך לשהות שעה בין שאלה לשאלה (רש"י בפירוש סירוגין, ועי' בית שמואל שיש לחוש לדבריו).

• יש שכתבו שהדבר תלוי בדעת הבודקים אותו שיבדקוהו באופן שימצאוהו לבן דעת כפי האפשר (בית יוסף על פי פירוש המשניות לרמב"ם גיטין שם).

צורת הבדיקה – השאלות

כיצד בודקים אותו, כגון:

שואלים אותו: נכתוב גט לאשתך? והוא אומר הן, לאמך? והוא אומר לאו, לאשתך? והוא אומר הן, לבתך? והוא אומר לאו, לאשתך? ואומר הן, לאחותך? ואומר לאו (ירושלמי גיטין שם).

או שבודקים אותו בחורף בפירות הנמצאים רק בקיץ אם הוא רוצה שילקטו לו מן האילן, וכן להיפך (בבלי גיטין שם; רמ"א בשו"ע אהע"ז שם).

בבדיקת פירות - יש אומרים שאין צריך סירוגין (מרדכי שם סי' תכב, בשם ר"י); יש אומרים שבפירות דיה בדיקה אחת (בית יוסף, בשם רי"ו וסמ"ק); ויש אומרים שאף בזו צריכים בדיקת שלש פעמים לסירוגין (טור, בית שמואל וט"ז שם. ועי' ב"ח).

בדיקה בבגדים משל חורף לקיץ, או להיפך אינה בדיקה, כי שמא אחזתו חמה בימות הגשמים או להיפך (גמ' שם; טור שם).

ומרבני דורנו יש שכתבו ששאלות אלו הן לאו דווקא, אלא מתאימות לבדיקה כפי שנראה לחז"ל ולפוסקים ביחס לאנשים בזמנם^[6], אך אין מניעה הלכתית לברר את כשירותם השכלית של האילמים גם בדרכים אחרות (שו"ת שמע שלמה ח"ד חאבהע"ז סי' ט). לפיכך יש מי שכתב שבימינו יש לבדוק את האלם לפי ראות עיני הדיינים, ואם יש להם ספק במצבו הנפשי והשכלי של האלם יכולים להזדקק למבחנים נוירולוגיים ופסיכולוגיים, המסוגלים לברר עד כמה האלם הוא בר דעת, ואם נטרפה דעתו, ומה סוג האילמות שלו (שו"ת שמע שלמה שם אות ג)^[7].

צורת הבדיקה – בכתיבה

כתב האלם בכתב ידו, נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שאיו צריך בדיקה, כיון שיודע לכתוב (כסף משנה לדעת הרמב"ם גרושין ב טז).

• יש אומרים שצריך בדיקה כמו בהרכנת הראש (ר"ן גיטין שם, ועי' כסף משנה שם, ובית יוסף סי' קכא).

• ויש סוברים שאף בדיקה אינה מועלת, ולא מפני שחוששים לטירוף דעתו, אלא מפני שאין כותבים גט עד שישמעו את קולו (ספר התרומה הל' גיטין סי' קכה; הגהות מיימוניות שם), והרכנה עדיפה מכתיבה, לפי שמראה בגופו (רא"ש גיטין פ"ז סי' יט), וחשוב כמו קול (ירושלמי גיטין שם: היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש).

לא בדקוהו

לא בדקוהו להנשתתק, הרי זו ספק מגורשת (טור ובית יוסף שם).

בנשתתק מתוך חוליו - יש אומרים שבדיעבד כשר כשלא בדקוהו (בית יוסף), ויש אוסרים (בית שמואל ס"ק ה).

במצוות התלויות בדיבור

קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון

האלם חייב בכל המצוות, אפילו באותן התלויות בדיבור, כגון קריאת שמע ותפלה וברכת המזון, לפי שהוא יכול לשמוע את הקריאה והתפלה והברכה מאחר, ולצאת ידי חובתו בשמיעה מאחר בתורת שומע-כעונה (שאגת אריה סי' ו, עי"ש בארוכה; מנחת חנוך מצוה תכ)^[8].

שחיטה, תרומה

וכן בברכת המצוות - אם אחר מברך והוא שומע, הוא יוצא, ולכן יכול האלם לשחוט, אם הוא מומחה (עי' להלן), אפילו לכתחילה, אם יש אחר המברך (טוש"ע יו"ד א ז). אבל לא ישחט לכתחילה כשאין אחר לברך (עי' טוש"ע חו"מ סי' א).

וכן יכול לתרום לכתחילה תרומה כשאחר מברך (בית יוסף שם. וראה ערך שומע כעונה). אבל כשאין אחר לברך, לדברי הכל אין האלם תורם לכתחילה, וזו היא ששנינו: חמשה לא יתרומו, ואחד מהם האלם (תרומות א ו), מפני שאינו יכול לברך (ירושלמי שם ד). בדיעבד תרומתו תרומה (משנה שם), לפי שאין הברכות מעכבות (תוספות יום טוב שם).

במצוות אחרות

תפילין

האלם חייב בהנחת תפילין (ס' חסידים (מרגליות) סי' תשעד).

זימון

לעניין צירופו לזימון בעשרה - יש אומרים שאינו מצטרף כיון שאינו יכול לענות, אף על פי שחייב בברכת המזון מן התורה ועונה לזימון בהרהור (בן איש חי שנה א פ' קרח סי"ב; ערוך השלחן או"ח סוף סי' קצט); ויש אומרים, שמצטרף לזימון בעשרה, שאין עניית המיעוט מעכבת (שו"ע הרב או"ח קצט י, ושם ר א^[9])^[10].

מנין

אלם מצטרף למניין ככל הפקחים (שו"ע או"ח נה ח. ומקורו בבית יוסף בשם מהר"ם).

עליה לדוכן

כהן אלם – יש מי שסובר שלא יעלה לדוכן עם כהנים אחרים וישמע מהם הברכה, כי הברכה צריכה להיות באמירה ובקול רם (בית הלוי על התורה, סוף בראשית)^[11].

עליה לתורה

אלם לא יכול לעלות לתורה (שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' כז; שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' כ אות ג)^[12].

בקידושין

אלם קידושיו קידושין גמורים מן התורה (כנסת הגדולה אבהע"ז הגהות הטור מד א; שלטי גבורים גיטין עא א, בשם ריא"ז. וכן משמע ברמב"ם אישות ב כו).

האלם יכול לקדש בקידושי כסף על ידי רמיזה (שלטי גבורים שם).

לעניין אמירת "הרי את מקודשת לי" שאינו יכול לומר, יכול לכתוב את המילים הללו, ויכתוב בפירוש שמבקש מהעדים שידעו שכוונתו במסירת הטבעת לאשתו היא ברורה ומוחלטת לשם קידושין (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאהע"ז סי' כז סק"א)^[13].

בעדות

הדין וטעמו

האלם פסול לעדות מתוך הכתב (גיטין עא א), ואפילו כתב עדותו בפני בית דין ובדקוהו ונמצאת עדותו מכוונת (רמב"ם עדות ט יא). הטעם:

• שנאמר: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים (דברים יז ו), ודרשו: מפיהם ולא מפי כתבם (גיטין שם, ורש"י), שאין הגדת עדות אלא בפיו (רש"י דברים שם; בית יוסף חו"מ סי' כח, לדעת הטור. ועי' כסף משנה עדות שם), או שיהיו העדים ראויים להגיד בפיהם, והאלם שאינו ראוי להגיד בפיו פסול על ידי הכתב (תוס' יבמות לא ב ד"ה דחזו ועוד, בשם רבנו תם; רמב"ם עדות שם לגירסתנו, ועי' בית יוסף סי' כח גירסא אחרת ברמב"ם).

• ויש אומרים שהטעם שאלם פסול לעדות הוא משום שבפרשת קרבן שבועה נאמר: אִם לוֹא יַגִּיד (ויקרא ה א), ודרשו: פרט לאלם שאינו יכול להגיד (גיטין שם), והרי זה פסול הגוף כמו כל פסולי עדות, ואפילו בדבר שאין צריך הגדה בעדותו, כמו להיות עד לקדושין וכדומה (קצות החושן סי' מו ס"ק יט, ונתיבות המשפט שם ביאורים ס"ק כ)^[14].

אף מי שהיה מדבר ונשתתק, פסול לעדות (רמב"ם שם, ועי' סמ"ע סי' לה ס"ק כד).

בשטר

חתם על השטר כשהיה בריא ונשתתק, אינו יכול להעיד על כתב ידו (רא"ש גיטין ריש פ"ו; טוש"ע חו"מ מו לו) על ידי הרכנת הראש, או על ידי שיכתוב בכתב ידו שזוהי חתימתו, אבל על ידי דימוי חתימתו מקיימים, שאין זו עדות שלו אלא כמתקיים ממילא (ש"ך שם ס"ק צה, ועי"ש בסמ"ע).

נחלקו הפוסקים אם יכול האלם לחתום על השטר בתורת עד:

• יש אומרים שאינו חותם (ש"ך סי' מו ס"ק צג, לדעת הטור והשו"ע שם; קצות החושן שם ס"ק יט). טעמיהם: משום שזוהי עדות בכתב, והאלם כיון שאינו ראוי להגיד הרי הוא בכלל "מפיהם ולא מפי כתבם" (לשיטת רבנו תם לעיל); מפני שעדות שטרות היא מדבריהם, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (ראה ערכים עדות, שטרות), ובאלם לא תיקנו להכשיר כיון שאפשר בעדים בריאים (ש"ך שם, לדעת הרמב"ם והמחבר); מפני שאלם הוא פסול הגוף מגזרת הכתוב של אִם לוֹא יַגִּיד (קצות החושן כשיטתו לעיל).

• ויש אומרים שהאלם כשר לחתום בשטר. טעמיהם: מפני שעדות בשטר אינה נקראת "מפי כתבם", כיון שכתבוהו ומסרוהו ליד בעל הדין (ש"ך שם, לדעת הרי"ף יבמות פ"ג); מפני שכיון שנכתב בציווי הלוה, הרי זה מפי כתבו ולא מפי כתבם של העדים (ש"ך שם, לדעת בעל המאור ושאר פוסקים, ועי' שו"ת כנסת יחזקאל סי' פב). ולדעה זו יוכל האלם לחתום כעד גם על גט אשה (תורת גיטין סי' קכא ס"ק ה).

בעדות אשה

בעדות אשה, להעיד שמת בעלה, אף האלם כשר (גיטין עא א; רמב"ם גרושין יג כח; טוש"ע אהע"ז יז יב), בין כשכתב בכתב ידו את העדות (רמב"ם וטוש"ע שם), ובין כשהרכין בראשו (בית שמואל שם ס"ק לב), אלא שצריך בדיקה אם דעתו מכוונת, כדרך שבודקים בגיטין (רמב"ם וטוש"ע שם, ועי' לעיל).

ואין הבדל בין פקח ונשתתק, לבין מי שנולד אלם (ערוך השלחן אהע"ז יז עד).

שליח הולכה בגט

שליח שנתן גט לאשה, ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ראה ערך שליח להולכה) עד שנשתתק, אינו יכול לכתוב בפני נכתב ובפני נחתם בכתב ידו, והגט פסול עד שיתקיים בחותמיו (גיטין ה א; רמב"ם גרושין ז יח; טוש"ע אהע"ז קמב ו).

• יש אומרים שלכן אין האלם נעשה שליח להביא את הגט, מפני שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (שו"ת הריב"ש סי' רמ; רמ"א שם ז), ולא הקילו בעדות אלם אלא בעדות אשה שמת בעלה מפני תקנת עגונות, שאין עדים מצויים כל כך להעיד שמת בעלה, אבל בגט אפשר לקיימו בחותמיו, או שישלח הבעל גט אחר (כסף משנה שם, ובית יוסף סי' יז, ועי' בית שמואל שם ס"ק יא).

• ויש אומרים שהאלם כשר להעיד בכתב ידו "בפני נכתב ובפני נחתם", כמו שכשר בעדות אשה, וכל שכן הוא שהרי כאן הגט מוכיח עליו (ר"ן גיטין שם, ועי' באור הגר"א סי' קמב ס"ק כג).

קרבן שבועת העדות

אף מקרבן שבועת-העדות (ראה ערכו) נתמעט האלם, שנאמר: אִם לוֹא יַגִּיד, פרט לאלם שאינו יכול להגיד (גיטין עא א), שאפילו אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע - פטור מקרבן שבועה (רש"י שם ד"ה פרט).

בירושה

אם כתב האלם בכתב ידו שזה יורשו, אף על פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו, הרי זה נאמן לאחר שיבדקוהו (רמב"ם נחלות ד א; טושו"ע חו"מ רעט א).

דינים שאינם נוהגים באלם

חליצה

אלם ואלמת שחלצו - חליצתם פסולה, שהיבם צריך לקרות: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ (דברים כה ח), והיבמה: מֵאֵן יְבָמִי (שם ז. וראה ערך חליצה), ואף על פי שאין הקריאה מעכבת (ראה ערך חליצה), הרי זה בראוי לקריאה, אבל שאינם ראויים לקרות - הקריאה מעכבת בהם (יבמות קד ב; רמב"ם יבום ד יג; טוש"ע אהע"ז קסט מג), ומכל מקום אינה כחליצת שוטה וקטן שאינה כלום ואינה נפסלת לאחים ויכולה להתייבם, אבל חליצת אלם דין חליצה פסולה עליה (רמב"ם וטוש"ע שם).

כתיבת הפסוקים אינה מועילה, לפי שנאמר בהם אמירה: וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי וגו', וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי, ואין אמירה אלא בפה (תוס' גיטין עא א ד"ה והא יכול); ועוד, שכשם שלמדנו ממה שנאמר: וְעָנְתָה (דברים כה ט), שצריכה לומר בלשון הקודש כמו בעניית הלוים (עי' סוטה לב א), כך יש ללמוד משם לאמירה בפה דוקא (תוס' שם).

הַקְהֵל וראיה

האלם פטור ממצות הקהל (ראה ערכו), לפי שנאמר שם: וּלְמַעַן יִלְמְדוּ (דברים לא יב), ודרשו: למען יִלַמְדוּ, פרט לשומע ואינו מדבר (חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב א, ג ב), שאינו ראוי ללמד אחרים (רש"י שם).

ואף ממצות ראיה הוא פטור, שלמדו בגזרה שוה ראיה מהקהל, שבשתיהן נאמר: ראיה (חגיגה שם. ועי' רמב"ם ב א שלמד לראיה מפסוק שבהקהל).

סוטה

אלמת, אם היא סוטה, אינה שותה את המים המאררים, שנאמר: וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן (במדבר ה כב), פרט לאלמת (סוטה כז ב; רמב"ם סוטה ב ג), שהרי אינה יכולה לומר, וצריכים לקיים המקרא ככתוב (ראה ערכו); ואפילו לדעת הסוברים שאין צריך לקיים המקרא ככתוב, מכל מקום אין האלמת שותה, מפני שאינה יכולה לקבל השבועה שהכהן משביעה (תוס' שם א ד"ה דכתיב)^[15].

אף אשת אלם כשהיא סוטה אינה שותה, שנאמר: אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ (במדבר שם כט), להקיש אשה לאיש ואיש לאשה (ברייתא סוטה שם א), שתהיה שלמה כמותו והוא שלם כמותה, וכל מום שמעכב באחד מהם - מעכב אף בשני (רמב"ם שם), ולפיכך כשם שאלמת אינה שותה, כך האלם אינו משקה (סוטה שם ב).

בן סורר ומורה

אביו או אמו של בן-סורר-ומורה (ראה ערכו) שהיו אלמים, אין הבן נעשה על ידם סורר ומורה, שנאמר: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ (דברים כא כ), ולא אלמים (משנה סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י), ואפילו למי שאינו מצריך שיתקיים המקרא ככתוב, מכל מקום כאן הכתוב מיותר ולא בא אלא למעט (גמ' שם).

בדבר הצריך מומחיות

מי ששחט דבר הטעון שחיטה, ולא ידענו בו אם הוא מומחה, אנו אומרים רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם (ראה ערך שחיטה), והשחיטה כשרה בדיעבד, כשאיננו לפנינו לבודקו.

אבל באלם ששחט:

• יש סוברים שאין אומרים בו שמומחה היה, אף בדיעבד (ב"ח יו"ד סי' א), לפי שהאלמים רובם אינם מומחים (ביאור הגר"א שם ס"ק לב, על פי חגיגה ג א), או שהאלם יש להסתפק בו אולי אינו יודע כלל שצריך להיות מומחה לשחיטה, אף על פי שבדקנוהו ומצאנוהו שדעתו מיושבת (תבואות שור שם ס"ק נח. ועי' לעיל).

• יש חולקים וסוברים שאף באלם סומכים על רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, ואין חזקתו גרועה משאר בני אדם (ש"ך שם ס"ק ל).

• ויש שהכריעו, שאם נודע לנו בו שבקי הוא בטיב העולם ככל שאר בני האדם, יש לסמוך עליו בדיעבד שהוא מרוב המצויים אצל שחיטה שמומחים הם (שמלה חדשה סל"ג; תבואות שור שם).

אין מוסרים לכתחילה לאלם לשחוט, כשאיננו יודעים בו אם הוא מומחה, על סמך שנבדקנו אחר כך, כדרך שמוסרים על סמך זה לפיקח, לפי שבדיקתו קשה, וחוששים שמא יאכלו בלי בדיקה הגונה (שמלה חדשה ותבואות שור שם, מדקדוק לשון הטוש"ע).

הערות שוליים