גבאי; מוכס

הגדרה^[1] - ממונה ממלכי האומות לגבות מס ומכס

הגבאי הוא הגובה מס המלך הקצוב וקבוע (ראה רש"י סנהדרין כה ב ד"ה גבאין, וסמ"ע חושן משפט לד ס"ק לד), והמוכס הוא שלוקח המס לפי האומד שלו, שהמלכות מטילה מס כך וכך לגבותו מן היהודים מכל אחד ואחד לפי ממונו, והמוכס מעריך אותם ונוטל מהם לפי ערך זה (רבנו חננאל סנהדרין שם ד"ה והגבאין), או שהוא קונה מס המלך בכך וכך לשנה, והוא גובה אחר כך לעצמו (כסף משנה עדות י ד).

נאמנותם לעדות

הגבאים והמוכסים הם מאלה שחכמים הוסיפו למנותם מפסולי עדות שמדרבנן, כיון שראו שהם לוקחים יותר מן הקצבה שמדין המלכות^[2] (סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חושן משפט לד יד), אלא שמתוך שרוב העם אינם יודעים שמי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו נפסל לעדות, צריכים העדים להודיעו על כך, ואחר כך יפסל (רמב"ם עדות יב א; טוש"ע לד כד).

סתם גבאי כשר עד שנודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי להם לגבות (רב יהודה בסנהדרין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ולכן מלך שמשים מס דבר קצוב, והעמיד ישראל לגבות אותו למלך, אותו גבאי אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה ולא יקח לעצמו כלום (רמב"ם גזלה ה יב; טוש"ע חושן משפט שסט ז. וראה ערך מסים וארנוניות).

סתם מוכס, נחלקו בו ראשונים: יש אומרים שדינו שוה לסתם גבאי (תוספות סנהדרין כה ב ד"ה סתם), אבל רוב הראשונים סוברים שבגבאי בלבד אמרו שסתמם כשרים, אבל סתם מוכס פסול (רבנו חננאל סנהדרין שם ד"ה והגבאין; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד יד), שכן אמרו במוכסים (שבועות לט א).

בזמן הזה

בטעם ההבדל בין גבאי למוכס יש שכתבו לפי שהמוכסים מכיון שאין קצבה קבועה לגולגולת מטעם המלך, אלא גובים לפי אומדן הממון, הם מחניפים לעשירים ומקילים להם ומכבידים על העניים, אבל לא שלוקחים יותר מהראוי לעצמם (רבנו חננאל סנהדרין כה ב ד"ה והגבאין; רמ"א חו"מ לד יד), ומתוך כך כתבו ראשונים שאף שמאי העיר וראשי הקהל שמשימים מס על בני העיר לפי אומד הדעת צריכים להיזהר שלא יחניפו לאחד ויכבידו על האחר, שלא יפסלו לעדות ולשבועה (אור זרוע סנהדרין כה; רמ"א שם).

ויש שכתבו שהמוכס נוטל יותר מהראוי לו לעצמו, אם מפני שהוא קונה את מס המלך בכך וכך לשנה והוא גובה הכל לעצמו, ולכן חשוד ליקח יותר ממה שציוה המלך (כסף משנה עדות י ד), או שמכיון שהוא גובה באומד הדעת לפי הסחורה או לפי ממון האדם, בדבר שאין קצבתו ידועה, יכול ליטול יותר מבלי שירגישו כל כך (סמ"ע לד ס"ק לד).

יש שכתבו שבזמן הזה גם סתם גבאי פסול, שידוע שלוקח יותר (כסף משנה שם).

נאמנותם לטומאה וטהרה

אינו נאמן לטהרות

הגבאי דינו כעם-הארץ (ראה ערכו), שאינו נאמן לטהרות, ואף חבר (ראה ערכו) שנעשה גבאי דוחים אותו מחברות (בכורות לא א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב י ח), וכן כשנעשה מוכסן (רמב"ם שם).

מטמא כלים שבבית

גבאי שנכנס לבית לגבות המסים, כל הכלים שבבית טמאים, לפי שמחפשים בכל כלי הבית ליקח משכון בעד המסים (טהרות ז ו, ור"ש שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב יב יב), ואינו נאמן לומר נכנסתי אבל לא נגעתי (תוספתא טהרות ח ה. וראה משנה חגיגה כו א).

היו עמו גוים כשנכנס לבית, נחלקו בדבר הבבלי עם הירושלמי והתוספתא: לשיטת הבבלי הרי זה חמור יותר מכשנכנס לבדו, שכן אימת הגוי עליו, ולפיכך הוא מחפש בכל הבית, ולכן אפילו כשאין עדים שנכנס אינו נאמן לומר נכנסתי אבל לא נגעתי (חגיגה שם ורש"י); לשיטת התוספתא והירושלמי כשגוי עמו קל יותר מכשנכנס לבדו, שאימת הגוי עליו שלא יחשדנו שגנב שום דבר, ולכן הוא ירא ליגע בכל כלי הבית, ולפיכך אפילו כשיש עדים שנכנס לבית, או שמשכונו בידו - נאמן לומר לא נגעתי (תוספתא טהרות ח ה; ירושלמי חגיגה ג ו).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה ראשונה (ר"ש בטהרות שם), ויש פוסקים כדעה שניה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם).

הממון שבידם

פריטת מטבעות מהם

אין פורטים מטבעות מכיס הגבאים, שחזקת כל ממונם גזל (משנה בבא קמא קיג א; רמב"ם גזלה ה ט; טוש"ע חושן משפט שסט ד), שכיון שמוסיף על הקצבה - אין במכס זה משום דין המלכות דין, הואיל ונגבה שלא כדין, והכל גזל (שו"ע הרב גזלה וגנבה יב)^[3].

נטילת צדקה מהם

וכן אין נוטלים מהם צדקה (משנה שם), ואסור ליהנות מהם, שחזקת מלאכה זו שהיא גזל (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[4].

ולא אסרו אלא במוכס שאין לו קצבה, או שהוא מוכס העומד מאליו שלא מטעם המלך, או שהוא מוכס גוי (בבא קמא קיג א; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם ו), אבל מכס שפסק המלך ואמר שיקח שליש או רביע או דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף מה שגזר המלך - אינו בחזקת גזלן (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

מותר ליקח פרוטות מתוך ביתו של המוכס, או מן השוק (משנה בבא קמא שם; טוש"ע שם ד. והרמב"ם השמיט) שלא מתיבה שמניח בה מעות המכס (רש"י), לפי שדרכם היה שלא ליתן המעות של המכס במקום אחר, מפני אימת המלכות (רבנו יהונתן בשיטה מקובצת בבא קמא קיא א ד"ה ולא).

אם הוא כמציל מידו מותר ליקח אף מן תיבת המכס, כגון שהיה חייב פרוטות למוכס בחצי דינר ואין לו הפרוטות, נותן דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשיווי חצי דינר השני (ברייתא בבא קמא שם; טוש"ע שם, והרמב"ם השמיט).

תשובתם

תשובתם קשה

הגבאים והמוכסים תשובתם קשה, לפי שגזלו את הרבים ואינם יודעים למי להחזיר, לפיכך למי שמכירים שגזלו מהם יחזירו להם, ושאין מכירים - יעשו בהם צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות, דברים הצריכים לכל, ויהנו מהם גם הנגזלים (בבא קמא צד ב; טוש"ע חושן משפט שסו ב), ואף על פי כן מאחר שאינו מחזיר גזילה לבעליה ממש, אין תשובתו תשובה גמורה (ראה רש"י יבמות כא א ד"ה עריות, ורשב"ם בבא בתרא פח ב ד"ה אפשר, ותוספות שם ד"ה התם, ושם לה ב ד"ה דתני, וסנהדרין כה ב ד"ה סתם. וראה ערך גזל הרבים).

משעשו תשובה

משעשה התשובה שאפשר לו לעשות, ועשה בהם צרכי רבים, הרי הוא כשר לעדות, אף על פי שאין זו תשובה גמורה (ראה ב"י לד במלוי ברבית, על פי הרא"ש סנהדרין ג ט, וראה באור הגר"א לד ס"ק סד), ואם לא פירש ממלאכתו ועדיין עוסק בגבאות או במכס - כתבו ראשונים שאינו נאמן, שחשוד לחזור לקלקולו (תירוץ ב' בתוספות סנהדרין שם).

הערות שוליים