גדם

הגדרה^[1] - אדם שידו קטועה

על גידם דנים בנוגע למצות שנאמר בהן יד, כף, או תפישה, לקיחה וכיוצא^[2].

גידם הוא מי שידו קטועה, ומצינו דרגות קטיעה שונות של הגפיים העליונות, החל מקטיעה מוחלטת מהכתף (ראה מנחות לז א. וראה להלן: תפילין), ועד לקטיעה של אצבעות בלבד (ראה תוספתא [צוקרמאנדל] בכורות ה ד: אצבעותיו גדומות).

תפילין

גידם, נחלקו בו תנאים אם חייב להניח תפילין:

• יש אומרים שמי שאין לו זרוע פטור מן התפילין (תנא קמא במנחות לז א).

• יש אומרים שהגידם חייב, מפני שנאמר: יָדְכָה (שמות יג טז) - לרבות את הגידם (אחרים שם) שאין לו יד, ש"ידכה" משמע יד כהה, היינו יד רצוצה ומקולקלת (רש"י שם ד"ה לרבות, לגירסת השיטה מקובצת שם).

• ויש אומרים שהגידם חייב, מפני שנאמר: יָדְךָ (שמות יג ט), ובא לרבות הגידם שמניח בימין (אבא יוסי החרם במכילתא בא, פסחא יז; רבי יוסי החרום בספרי ואתחנן לה), ש"ידך" משמע בין בשמאל ובין בימין (רבנו הלל לספרי שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדעה הראשונה והשנייה אינן חלוקות זו על זו (תוספות שם ד"ה אין; אור זרוע א תקעז, בשם רבותינו), שאם אין לו זרוע - היינו החלק שבין המרפק לכתף (תוספות שם ד"ה קבורת) - פטור, ואם יש לו זרוע אלא שאין לו יד - והוא הגידם - חייב (אור זרוע שם, לדעה זו), שכן כל הזרוע נקראת יד (ב"ח או"ח כז א, ובאור הגר"א שם סק"ו, על פי ערכין יט ב). אכן לדעה השלישית מי שאין לו זרוע כלל חייב להניח בימינו (כן משמע באור זרוע שם).

• ויש מפרשים שהדעה הראשונה חלוקה על השניה והשלישית, שלדעה הראשונה מי שאין לו זרוע - היינו יד - פטור מהתפילין, ולדעה השניה מי שאין לו זרוע מניח בקיבורת או בימינו (אור זרוע שם, בדעת רבנו אליקים; כן משמע ביראים שצט).

כשיש לו קיבורת

• לסוברים שהכל מודים שהגידם חייב בתפילין, מי שנקטעה ידו ונשארה הקיבורת חייב להניח בברכה (מחצית השקל שם סק"ג, בדעת התוספות).

• אכן לסוברים שמחלוקת בדבר, ההלכה כדעה שהגידם פטור מתפילין (אור זרוע שם).

ונחלקו הפוסקים בדבר:

• יש פוסקים כדעה הראשונה, שיניח בשמאלו עם ברכה (ב"ח שם ב; נחלת צבי שם סק"א; אליה רבה שם סק"ב).

• ויש פוסקים שיניח שם, אך ללא ברכה (רמ"א שם א), שאין לנו להכריע במחלוקת הראשונים (כן משמע בדרכי משה שם סק"ב), וספק ברכות להקל (רמ"א שם)^[3].

ולצאת מידי ספק טוב להניח שם ללא ברכה, ולברך על התפילין של ראש - להניח תפילין^[4] - ולכוין לפטור אף התפילין של יד (שערי תשובה שם ס"ק יד, על פי שבות יעקב א ג; באור הלכה שם ד"ה בלא ברכה).

אם נשאר גם קצת מן הקנה, לדברי הכל יניח ויברך (משנה ברורה שם סק"ה, על פי האור זרוע שם).

כשאין לו קיבורת

נחתכה כל הזרוע ואין לו גם הקיבורת, נחלקו בדינו:

• יש פוסקים שפטור לגמרי אף מלהניח בימין, שאין הימין יד כהה (שו"ת הרמ"א קכב).

• ויש פוסקים שיניח בימין ללא ברכה, ויברך על התפילין של ראש - להניח תפילין (ראה לעיל) - ויכוין לפטור אף התפילין של יד (שבות יעקב שם).

בשל ראש

אף על הצד שגידם פטור מתפילין של יד, מכל מקום חייב בתפילין של ראש (שבות יעקב שם; שאגת אריה לז).

גידם יד ימינו

גידם יד ימינו, אפילו אם נקטע כל ידו - חייב בתפילין, ויבקש מאחרים שיניחוהו עליו (משנה ברורה שם סק"ו ושער הציון שם, שכן דעת האחרונים, וכן משמע מרש"י מנחות לז א ד"ה אין לו זרוע).

נקטעה יד ימינו ונשארו לו הקנה והזרוע, שעתה בשמאל שלו הוא עושה כל מלאכה:

• יש שנסתפק לומר שעכשיו ידו הימנית היא יד כהה שלו, וחייב להניח התפלין על הימנית (פרי מגדים או"ח תרנא, אשל אברהם סק"י).

• יש שהכריע בודאי כן (משנה ברורה כז ס"ק כג, על פי דגול מרבבה שם).

• ויש שכתב שאם יש לו כח וגבורה יותר בימין, אלא שחסרות לו האצבעות לעשות בהן מלאכה, מניח בשמאל (צמח צדק [שניאורסון] או"ח ה).

נולד ללא יד שמאלית

נולד ללא יד שמאלית כלל, יניח על יד ימין, ויברך רק על של ראש (שו"ת שבות יעקב א ג).

נקטעה אצבעו השלישית

נקטעה אצבעו השלישית בכף ידו השמאלית, יניח כרגיל בברכה, ויכרוך על האצבע הסמוכה לאגודל (שו"ת תורה לשמה או"ח ט; שו"ת חלקת יעקב או"ח ט [בישן - ג קג]).

כתיבת תפילין

מי שנקטעה ידו השמאלית, אף על פי שאינו בר קשירה - לדעת הפוטרים אותו לגמרי (ראה לעיל) - מכל מקום כשר לכתוב תפילין (ראה ערך סת"ם), שבעצם הוא בכלל החיוב, אלא שהאונס פוטרו (מגן אברהם לט סק"ה).

מי שנקטעה ידו הימנית, וכל שכן כשנקטעו שתי ידיו – יש מי שכתב שפסול לכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות, אף על פי שיכול לכתוב בפיו (שו"ת רמ"ע מפאנו לח)^[5]; יש מי שכתב, שהגידם בשתי ידיו שכתב בפיו, ודרכו לכתוב כך, התפילין כשרים, אלא שיניחום בלא ברכה (שו"ת עמק יהושע (ממן) ג או"ח כג); ויש מי שכתב, שהתפילין הללו כשרים, ואפשר להניחם גם בברכה (שו"ת ציץ אליעזר יט ה).

נשיאת כפים

כהן שנקטעה ידו - יש אומרים שלא ישא כפיו, אפילו כשהכוהנים מכסים פניהם וידיהם, ואפילו רגילים אצלו, כי זה מום ניכר (שו"ת רדב"ז ו ב' אלפים קיז); יש אומרים שישא כפיו בלא ברכה (שו"ת אבני נזר או"ח לא); ויש מי שכתב שבזמנינו שמכסים הכהנים את פניהם וידיהם, אף אם נקטעו אצבעות ידיו, יכול לעלות לדוכן ולברך (שו"ת יביע אומר ח או"ח יג).

ברכת דיין האמת

הרואה את הגידם, מברך דיין האמת [ראה ערך ברכות הודאה: ברכת דיין האמת] (ברכות נח ב, ורש"י שם ד"ה קטע; רמב"ם ברכות י יב: קיטע; שולחן ערוך אורח חיים רכה ט, ומגן אברהם שם ס"ק טז, ומשנה ברורה שם ס"ק כה).

• יש אומרים, שיברך רק כשרואהו בפעם הראשונה (שולחן ערוך שם. וראה משנה ברורה שם ס"ק כט).

• יש אומרים, שיברך משלשים יום לשלושים יום (רמ"א שם).

• יש אומרים, שאחרי שלשים יום יברך בלא שם ומלכות (משנה ברורה שם סק"ל).

• ויש אומרים, שלא יברך כלל (חיי אדם סג א).

ומכל מקום, יש להיזהר שהאיש שעליו מברכים לא ירגיש בכך, כי זה יגרום לו צער (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם או"ח רכה סק"א).

שבת

גידם בשתי ידיו שכתב בשבת בפיו - חייב, שכן כך היא דרך כתיבתו (שו"ת ציץ אליעזר יט ה).

מחוסר יד מותר לצאת בשבת באיבר המלאכותי שהתקינו לו (פרותזה), מכיוון שהוא דרך שימושו (שמירת שבת כהלכתה יח טו, על פי שולחן ערוך אורח חיים שא טו, ומשנה ברורה שם ס"ק נו; שו"ת באר משה (שטרן) א יז, שביד מלאכותית מותר אפילו לשיטות האוסרים ברגל מלאכותית).

הסבה בליל הסדר

מצות הסיבה בליל הסדר היא על צד שמאל (ראה ערך הסבה). אם הוא גידם ביד ימינו, ואם יטה על שמאלו לא יוכל לאכול - יש מי שכתב, שצריך עיון איך ינהג (ביאור הלכה תעב ג ד"ה ואין); יש מי שכתב במקרה כזה לא חייבו חכמים הסבה (כף החיים תעב ס"ק כב); ויש מי שכתב, שיסב על צד ימין, ואם לא היסב כלל לא עיכב (חזון עובדיה א טו. וראה בנשמת אברהם או"ח תעב סק"א).

לולב

גידם, שאין לו אלא יד אחת, נוטל לולב, והאתרוג בזרועו (רוקח רכ; בית יוסף או"ח תרנא ד ומגן אברהם שם סק"י, בשמו; טוש"ע שם), היינו שיקח הלולב באותה יד שיש לו, אפילו היא של שמאל, שכיון שימינו קטועה זוהי עתה ימין שלו, והאתרוג בידו הגדומה בזרועו (מגן אברהם שם) בבית השחי (פמרי מגדים שם, אשל אברהם סק"י)^[6].

ואם אין לו יד כלל, ששתיהן חסרות, יקח שתיהן בזרועו, היינו הלולב בזרוע של ימין, והאתרוג בזרוע של שמאל (בית יוסף שם ושו"ע שם). הטעם:

• כשם שמצינו במצורע - שיש הסוברים שאם אין לו בוהן יד ובוהן רגל נותן על מקומו (ראה ערך אשם מצורע. רוקח שם).

• או לפי שלא נאמר בלולב ולקחתם ביד, כדרך שאמרו כן בחליצה (ראה לעיל. מגן אברהם שם; באור הגר"א שם ס"ק יג).

כשאין לו זרוע, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאינו יכול לקיים מצות הלקיחה בפיו (הלכות קטנות א עז; פרי מגדים שם), שאין לקיחה אלא ביד (הלכות קטנות שם); ויש שכתב שמכל מקום יטול בפיו בלא ברכה (שערי תשובה שם ס"ק יא).

• ויש אומרים שלקיחה אינה דוקא ביד, אלא גם ברגל או בדבר אחר, ולפיכך יטול בפיו עם ברכה (בכורי יעקב (אטלינגר) שם ס"ק יח).

עדים

כשנקטעה ידם

בחייבי מיתות בית דין נאמר: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ (דברים יז ז), ולפיכך אם נקטעה יד העדים - פטור (סנהדרין מה ב; רמב"ם סנהדרין יד ה), ואפילו לא נקטעה אלא כף היד (חוות יאיר קסז), שאנו מצריכים "קרא-כדכתיב" (ראה ערכו. גמ' שם) - שיתקיים הכתוב בכל הפרטים הנזכרים בו^[7].

ודוקא בחייבי מיתות בית דין שלא על רציחה, אך רוצח נהרג לעולם, ואפילו נקטעה יד העדים (ראה ערך רוצח).

גידמים מתחילה

ודוקא כשנקטעה יד העדים, אך אם היו העדים גידמים מתחילתם - אינו נפטר (גמ' שם), ויהרג ביד אחרים (רמב"ם שם)^[8].

ונחלקו בדבר:

• יש אומרים שכן הדין דוקא אם נקטעה ידם קודם שראו את העדות (רבנו יונה שם).

• ויש אומרים שכל שנקטעה ידם קודם שהעידו בבית דין, אפילו אחר שראו את העדות, נהרג על ידם, שאינם נקראים עדים עד שיעידו בבית דין (רבנו יונה שם, בשם יש מפרשים).

טעם חיוב ההריגה כשהיו גידמים מתחילתם, שנאמר: יד העדים, יד שהיתה כבר (גמ' שם). ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שזו היא יד שלהם מתחילה (רש"י שם ד"ה יד העדים; רמ"ה שם, בפירוש השני)^[9].

• יש מפרשים שלא הקפידה תורה אלא על היד שהיתה להם כבר שלא תיקטע, אבל אם לא היתה להם מתחילה אין הכתוב מדבר (רמ"ה שם, בפירוש הראשון; צמח צדק או"ח ז, בדעת הרמב"ם).

• ויש מפרשים שלא נאמר יד העדים אלא במקום שאפשר, ולמצוה בלבד, אלא כשבשעת העדות היה ראוי לקיים בהם יד העדים וגו', ונקטעה ידם אחר כך - פטור (מאירי שם).

הריגה כשאין חיוב מיתה

יש מן הראשונים שכתב שאף אם נקטעה יד העדים והוא פטור, מכל מקום הוא בכלל אותם שמאריכים מאסרם בלחם צר ומים לחץ עד שתיבקע כריסם (מאירי שם).

סוטה ונזיר

סוטה

להלכה שאנו מצריכים קרא-כדכתיב (ראה לעיל. תוספות סוטה יט א ד"ה וכהן) סוטה שהיא גידמת אינה ראויה לשתות מים המאררים, שנאמר במנחתה: וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ (במדבר ה יח. רב אשי בסוטה כז א-ב; רמב"ם סוטה ב ב-ג) - שתוכל לקחת בשתי ידיה (כן משמע ברמב"ם שם ג) - פרט לגידמת שהיא קטועת יד (רש"י סוטה שם ב ד"ה ונתן; רמב"ם שם), או שהיתה ידה עקומה או יבשה, שאינה יכולה ליקח בה (רמב"ם שם)^[10].

ואף אם הבעל היה גידם אינו משקה אותה, שנאמר: אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ (שם כט) - הוקש האיש לאשה (סוטה שם א; רמב"ם שם), ואף על פי שאינה אלא קטועת יד אחת, הרי נאמר: על כפיה, שתי הידים, ואפילו שהיתה ידה יבשה או עקומה, שאינה יכולה ליקח בה (רמב"ם שם).

נזיר

בנזיר, שנאמר בתנופת קרבנו: וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר (במדבר ו יט) אמרו: בין שיש לו כפים, בין שאין לו כפים (תוספתא נזיר (ליברמן) א ה; נזיר מו ב). ונחלקו בפירושו:

• יש אומרים שהתנופה בנזיר מעכבת, בין כשיש לו כפים ולא הניף, ובין כשאין לו כפים, ולפיכך אם אין לו כפים אין לו תקנה (רב, לפי הלשון הראשונה בגמ' שם א-ב).

• יש אומרים שהתנופה אינה מעכבת, בין שיש לו ולא הניף, ובין שאין לו ואינו יכול להניף (רב, לפי הלשון השניה בגמ' שם ב), וכן הלכה (רמב"ם נזירות ח ה).

• ויש מחלקים: אם יש לנזיר כפים - התנופה מעכבת, ואם אין לו כפים - אינה מעכבת (רב בירושלמי נזיר ו ט).

חליצה

יבמה גידמת חולצת, שלא נאמר בתורה וחלצה בידה (יבמות קה א; ירושלמי שם יב ו; רמב"ם יבום ד ח; טוש"ע אה"ע קסט לא) אלא "וְחָלְצָה" (דברים כה ט) - מכל מקום (מאירי שם קב א), וחולצת בשיניה (רבי לוי בר סיסי בירושלמי שם, ובבראשית רבה פא ב; רש"י שם ד"ה מהו שתחלוץ; טוש"ע שם), או בגופה (רבי לוי בר סיסי בבראשית רבה שם), ואף כשאינה גידמת וחלצה בשיניה - חליצתה כשרה (מאירי שם; טור שם)^[11].

אשה שנקטע אגודל יד ימינה, ולא יכולה להתיר קשרים ביד ימין, עדיף שתתיר הקשרים ביד שמאל, ותחלוץ הנעל ביד ימין, מאשר שיעשו החליצה במנעל ללא שרוכים (שו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סא).

בן סורר ומורה

היה אביו גידם או אמו גידמת אינו נעשה בן-סורר-ומורה (ראה ערכו), שנאמר: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כא יט) - ולא גידמים (ספרי כי תצא ריח; סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י)^[12].

סנהדרין

כשם שבית דין מנוקים בצדק, כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי הגוף (יבמות קא א; רמב"ם סנהדרין ב ח), שנאמר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד ז), ובסנהדרין הכתוב מדבר (גמ' שם, ורש"י ד"ה כך ב"ד), וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה, בעלי קומה ובעלי מראה (רמב"ם שם, על פי סנהדרין יז א), ודרשה מיוחדת באה בגידמים: כשם שאתה דורש באביו ואמו - של בן סורר ומורה - כך אתה דורש בזקני בית דין, שנאמר: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ (דברים כא ז) - פרט לגידמים (ירושלמי סנהדרין ח ה).

הערות שוליים