גומלין

הגדרה^[1] - אדם מרמה לטובת חברו כדי שחברו ירמה לטובתו, כשיצטרך לכך, ולכן אין לסמוך עליו במקום שיש לחוש לדבר.

חשש גומלין נדון בעיקר בנוגע לעדות, במקום שיש לחוש שמעיד שקר לטובת חברו, כדי שגם חברו ישקר לטובתו; ויש שדנים על חשש גומלין גם במעשה איסור, שמא מניח לחברו לעשות, כדי שגם חברו יניחנו לעשות כן.

בעדות

סוחרי תבואה המעידים זה על זה

סוחרי תבואה שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהם: שלי חדש ושל חברי ישן, שלי אינו מתוקן - שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות - ושל חברי מתוקן, לדעת חכמים אינם נאמנים, ולדעת רבי יהודה נאמנים (דמאי ד ז).

יש מפרשים שחדש היינו תבואה שנקצרה לפני העומר, שאסור לאכלה עד אחר העומר (רש"י כתובות נו ב ד"ה שלי, בשם יש מפרשים).

יש מפרשים שהחדש גדל בשביעית, ואסור להשהותו אחר הבעור (ראה ערך בעור שביעית. תוספות שם כד א ד"ה שלי, בשם רשב"א).

ויש מפרשים שחדש וישן אינם ענין לאיסור והיתר, אלא לטיב התבואה (ריבמ"ץ דמאי שם; רמב"ם מעשר יב ז), ונתחדש בזה, שאף על פי שמוסיף גם דברים אחרים לגרע את שלו ולשבח את של חברו, אינו נאמן (רש"י שם כד א, ושם נו ב; ר"ש ורא"ש דמאי שם), או שאף על פי שנראה יותר כמערים מכל מקום לרבי יהודה נאמן (תוספות שם כד א).

מחלוקתם היא האם חוששים כאן לגומלין - שלדעת חכמים חוששים לגומלין, שהאחד מעיד על חברו כאן, וחברו יעיד עליו במקום אחר (כתובות נו ב ורש"י; פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ד ז; ר"ש ורע"ב שם), אלא שיש סוברים שלא חששו אלא אם יש היכר שאף הוא הולך למכור (רבא בכתובות כד א, לפירוש רש"י שם ב ד"ה בשכלי; ר"ש דמאי שם); ויש סוברים שאפילו בלא היכר חששו (תוספות שם ד"ה בשכלי בשם רבינו חננאל, שמפרש דברי רבא באופן אחר; כסף משנה שם בדעת הרמב"ם).

לדעת הירושלמי יש מפרשים שלא מטעם גומלין אמרו חכמים שאינו נאמן, אלא לפי שאין עם הארץ נאמן להעיד על המעשרות (שנות אליהו להגר"א דמאי שם), אבל לדעת הבבלי עם הארץ נאמן בשל אחרים כל עוד אינו חשוד, שהרי רובם מעשרים (ראה ערך דמאי וערך עם הארץ), ואין אדם חוטא ולא לו (ראה ערכו. פני יהושע כתובות שם. וראה רמב"ם מעשר שם יז. וראה ערך חשוד).

אף לדעת רבי יהודה בכל מקום חוששים לגומלין, אלא שהקלו חכמים בדמאי, לפי שרוב עמי הארץ מעשרים (כתובות כד א, ושם נו ב ורש"י); או מפני שהוא ספק של דבריהם (שם נו ב); או מפני חיי בני העיר (ירושלמי דמאי שם, ראה ריבמ"ץ שם), שיהיה נמצא בהן הפירות לרוב (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם בפירוש המשניות שם, ובמעשר יב י).

כשאין הנאה קרובה

הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם, ושאל: מי כאן נאמן, מי כאן מעשר, ואמר לו אחד: אני איני נאמן, איש פלוני נאמן, הרי זה נאמן; הלך ולקח ממנו, ואמר לו: מי כאן מוכר ישן, אמר לו: מי ששלחך אצלי, אף על פי שהם כגומלים זה את זה, הרי אלו נאמנים (דמאי ד ו; רמב"ם מעשר יב ז), שאין אדם חוטא ולא לו, ולפיכך לא ישלחנו לאיש שאינו נאמן, מפני שאין לו הנאה קרובה בזה, וכל זה כדי להקל עליו מפני שאינו מכיר אנשי המדינה (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי שם^[2]. וראה ערך חשוד, ושם הדין כשמכיר אדם שם).

על כהן המעיד לכהן אחר על מום של בכור שבא מאליו אם חוששים לגומלין, ראה ערך חשוד.

בעדות כהונה

שני אנשים המעידים זה על זה: זה אומר אני כהן וחברי כהן, וכן חברו אומר, הרי אלו נאמנים, אף על פי שנראים כגומלים זה את זה (כתובות כג ב, ושם כד א; רמב"ם איסורי ביאה כ יא; טוש"ע אהע"ז ג ד). אלא שיש מהראשונים סוברים שלא אמרו אלא כשיש הוכחה נוספת שהוא כהן (כלי אומנותו בידו. תוספות שם כד ב, בשם רבינו חננאל), ורוב הראשונים סוברים שאין צורך להוכחה זו (רש"י שם, ור"ש דמאי שם שמפרשים אחרת; רמב"ם איסורי ביאה שם, כפירוש הכסף משנה מעשר ב י בדעתו; טוש"ע אהע"ז שם), והסבירו אחרונים שלא אמרו חוששים לגומלין אלא בעם הארץ, שעל פירותיו אינו נאמן, ולכן בשל אחרים במקום של חשש גומלין אינו נאמן, אבל בסתם בני אדם שהם בחזקת כשרות, אין חוששים לגומלין (פני יהושע כתובות כד ב בתוד"ה ואיבעית אימא; ערוך השלחן חו"מ עז ז).

ויש מהתנאים סוברים שאף כאן חוששים לגומלין (רבי אלעזר שם, לפרש"י שם ד"ה מעלין, ותוספות רי"ד שם; רבי יהודה שם, לאביי ורבא בגמרא שם), אלא אם כן היו שלשה, שנים מעידים על זה, ושנים מעידים על זה (רבי יהודה שם), שבשני עדים לדברי הכל אין חוששים לגומלין (רשב"א שם כד א).

בעדות שבויה

שתי נשים שנשבו, שאם אומרת כל אחת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות (ראה ערך שבויה), בזמן שהן מעידות זו על זו - נאמנות (כתובות כג ב ורש"י; רמב"ם איסורי ביאה יח יז; טוש"ע אהע"ז ז א), ואין חוששים לגומלין (כתובות כד א, ותוספות ד"ה וכן), שבשבויה שאיסורה קל - הקלו (תוספות שם; וראה רמב"ם שם).

בעדות פריעת חוב

הוציא אחד שטר על שלשה בני אדם שחייבים לו כך וכך ממון, וטענו כולם פרענו זה בפני זה - אם כל אחד חייב סך ידוע בפני עצמו, ואין ביניהם שותפות, מעידים זה על זה ואין חוששים לגומלין (ספר התרומות מד ג; בית יוסף חו"מ לז, בשם תשובות רבני צרפת, ושו"ע שם ה, וסמ"ע ס"ק יז; טוש"ע חו"מ עז ה).

בחשש מעשה

עשה יין של נכרי בכשרות, כדי שיהיה מותר לישראל, והיה היין בבית הנכרי בעיר שכולה נכרים, היין אסור משום יין נסך עד שישב הישראל וישמור (ראה ערך יין נסך); אבל היה בבית נכרי אחר שאינו הבעלים של היין, לדעת תנא קמא אין חוששים, אבל לדעת רבי שמעון בן אלעזר אסור (עבודה זרה סא א וב. ראה שם מחלוקת אמוראים שיש שהפכו את השיטות), שחוששים לגומלין, ואף על פי שהנכרי ייחד לו קרן זוית ויפחד לנגוע ביין שלא יתפס עליו כגנב, חוששים שיניח לבעל היין לנגוע, כדי שבפעם אחרת יגמלנו ויניחנו גם הוא לנסך (רש"י שם).

להלכה, יש פוסקים כרבי שמעון בן אלעזר (רמב"ם מאכלות אסורות יג ד), ויש פוסקים כתנא קמא (תורת הבית ה ד; טוש"ע יו"ד קלא א).

אף לדעת המתיר, אם הניחו הנכרי אצל אריסו, שמפחד ממנו ולא יגלה שנגע ביין - אסור (עבודה זרה שם ב), וכן אצל כל מי שהוא משועבד לו (רא"ש שם; מאירי שם ד"ה מה שבארנו. ובטוש"ע השמיט).

הערות שוליים