גונב נפש

הגדרה^[1] - איסורו וחיובו של גונב אדם ומוכרו לאחרים.

האיסור והחיוב

מקור האיסור

הגונב נפש עובר בלא תעשה (רמב"ם גניבה ט א), שנאמר: לֹא תִּגְנֹב (שמות כ יג), ולאו זה הוא אזהרה לגונב נפשות שעונשו במיתת בית דין, בדומה ללא תרצח ולא תנאף האמורים באותו ענין שחייבים עליהם מיתת בית דין [ראה ערך רוצח וערך אשת איש. וראה להלן] (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ח; סנהדרין פו א ורש"י. וראה עוד ביאור במאיר עין למכילתא שם, ובערוך לנר סנהדרין שם).

הלאו נמנה במנין המצות (ספר המצוות לא תעשה רמג; סמ"ג לאוין קנד; החינוך לו).

המוכר את האדם עובר בלא תעשה (רמב"ם שם), והוא בכלל לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד (ויקרא כה מב. סנהדרין שם; רמב"ם שם). ועובר על הגניבה לבדה, אף אם לא מכר, ועל המכירה לבדה, אף בלא גניבה, כגון שלא הוציאו מרשותו (מנחת חינוך לו א, וכן משמע ברמב"ם שם).

עונש מלקות

על הלאו של מכירה אין לוקים, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין (סנהדרין פו ב ורש"י. וראה ערך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין).

על הלאו של גניבה נחלקו אמוראים: חזקיה סובר שלוקים עליו (סנהדרין שם), שעונש המיתה הוא על המכירה שלאחר הגניבה, אבל הגניבה בפני עצמה עומדת, ואין בה מיתה אלא מלקות (ר"ן שם); ורבי יוחנן סובר שאין לוקים עליו, לפי שהתחלת המכירה היא (גמרא שם), ועל שניהם הוא חייב מיתה, ואין על הגניבה לבדה חיוב (ר"ן שם). הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם גניבה ט א. וראה רמב"ם סנהדרין כא ט).

גניבת גוי וחצי עבד

אין עוברים בלאו זה אלא בגניבת נפש מישראל (ספר המצוות לא תעשה רמג; החינוך לו; רמב"ם גניבה ט א), שנאמר בעונש: גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים כד ז. יראים השלם שם). ויש מן הראשונים סוברים שלא תגנב נאמר אף על גניבת גוי (ראב"ן בבא קמא קיג ב).

מיתת בית דין

הגונב נפש והשתמש בו ומכרו לאחרים - חייב מיתה (רמב"ם גניבה ט ב. וראה סנהדרין פה ב), שנאמר: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא (דברים כד ז), והתעמר בו היינו שהשתמש בו (ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רעג; רש"י סנהדרין פה ב ד"ה עימור. וראה אונקלוס ותרגום יונתן דברים שם).

מיתתו בחנק (סנהדרין פד ב; רמב"ם שם), שסתם מיתה שבתורה חנק (ספרי שם. וראה ערך ארבע מיתות בית דין).

שימוש ומכירה

לא מכרו, או מכרו קודם שהשתמש בו - פטור (רמב"ם גניבה ט ג; סמ"ג לאוין קנד). ויש מן הגאונים שכתב שנהרג עליו, אבל לא מכרו ולא נשתמש בו - אינו נהרג (ספר המקח לרב האי גאון שער כט).

התראה

אינו חייב מיתה אלא כשהתרו בו (ראה ערך התראה), והתראה בשעת הגניבה אינה מועילה, שחיובו בא במכירה (מנחת חינוך לו טז).

הגניבה

הנגנב

אחד הגונב את הגדול, או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, ובין שהיה הגנב איש או אשה - נהרגים (סנהדרין פה ב; רמב"ם גניבה ט ו).

גר ועבד

אחד הגונב ישראל, או גר, או עבד משוחרר - חייב (סנהדרין שם; רמב"ם שם), שאלו בכלל אחינו הם בתורה ומצוות (רמב"ם שם). אבל הגונב עבד כנעני - פטור (סנהדרין שם, ושם פו א; רמב"ם שם).

בנו והמצויים בידו

הגונב את בנו, נחלקו תנאים: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה^[2] מחייב, וחכמים פוטרים, שנאמר: וְנִמְצָא בְיָדוֹ (שמות כא טז), להוציא הגונב את בנו שמצוי בידו תמיד (סנהדרין פה ב, ושם פו א ורש"י. וראה טעם אחר בירושלמי יא ב). הלכה כחכמים (רמב"ם גניבה ט ה).

ומטעם זה אף מלמד תינוקות שגנב אחד מהקטנים הלומדים אצלו - פטור (רבא בסנהדרין שם). וכן הגונב את אחיו הקטן, וכן האפוטרופסים שגנבו את היתומים, ובעל הבית שגנב את אחד מבני ביתו - פטורים, שהם מצויים בידם (רמב"ם שם).

הכנסה לרשות הגנב

אין הגונב חייב עד שיגנבנו בעדים (ראה רש"י סנהדרין פה ב ד"ה שיכניסנו), ויכניסנו לרשותו (סנהדרין פה ב; רמב"ם גניבה ט ב), שנאמר: וְנִמְצָא בְיָדוֹ (שמות כא טז), והיינו ברשותו (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ה, וראה רש"י סנהדרין שם).

עדיין הנגנב ברשות עצמו, שלא הכניסו הגנב לרשותו - פטור (סנהדרין שם ורש"י; רמב"ם שם ג. וראה מגיד משנה שם שיש מפרשים אחרת, וראה להלן: המכירה), שהרי לא גנבו (רש"י שם). וכתבו ראשונים שאם הגביה את הנגנב, אנו קורים בו ונמצא בידו, שלא תהא חצרו קונה לו יותר מידו (רמב"ן על התורה שם), ויש מהראשונים שמסתפקים בדבר (תוספות סנהדרין פה ב ד"ה עד שיכניסנו); אבל אם הוציאו מרשות הבעלים במשיכה לרשות הרבים או לסמטא (ראה ערך משיכה) - חייב (מנחת חינוך לו ג).

גזילת נפש

יש מהאחרונים שכתבו שהגוזל נפש, כגון שתקפו לפני אחרים - פטור, כיון שיודעים בו שנמכר ויפדוהו ואינו אבוד, שהרי כתוב גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו, שיבדילנו מקרוביו שהם בעליו (שו"ת ר"ב אשכנזי לט, וכן כתב במנחת חינוך לו יד).

ויש חולק וסובר שאין הבדל בין גונב נפש לגוזלו, שאין הקרובים בעליו, וקפידת התורה היא בשביל הנגנב שהופרד מהם, והוא הרי יודע, וכל שיש דעת בעלים אין זו גניבה אלא גזלה (ראה ערך גנבה: גדרה), והכתוב קראו גונב מפני שרוב הנגנבים הם קטנים (ראה אבן עזרא שמות כא טז), וקטן בפניו כשלא בפניו הוא (ראה כתובות יא א), והרי זה בגדר גניבה (באור הר"י פרלא לספר המצוות רס"ג לא תעשה צא).

העימור

בשיעור העימור - השימוש - נחלקו תנאים: לרבי יהודה אינו חייב עד שיתעמר בו עימור ששוה פרוטה, ולחכמים חייב אף בפחות משוה פרוטה (סנהדרין פה ב), כגון שנשען עליו, או נסמך בו (רמב"ם גנבה ט ב), שהתעמר בו משמעו עימור כל שהוא (קרית ספר גנבה שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

כשהוא ישן

נתעמר בו כשהוא ישן, כגון שנשען עליו כשהוא ישן - יש מהראשונים סוברים שהדבר ספק אם דרך עימור בכך (רש"י בפירוש ספק הגמרא שם), וספק נפשות להקל, ופטור (ראה מגיד משנה גנבה ט ג); ויש סוברים שחייב (רמב"ם שם ב), שדרך עימור בכך (תורת חיים סנהדרין שם), ואין הדבר ספק אלא כשגנבו כשהוא ישן, והשתמש בו ומכרו ועדיין הוא ישן (רמב"ם שם ג, ראה שם במגיד משנה, וקרית ספר, ותורת חיים שם).

יש מהראשונים שכתב שאם היה הגנב ישן, כגון שעשה לו איזה תשמיש בתוך שנתו, הרי זה שימוש וחייב (מאירי סנהדרין עמוד 307, וראה שינויי נוסחאות ברמב"ם שם הוצאת שבתי פרנקל).

עימור בעובר

גנב אשה מעוברת ומכר את העובר, והעמידה בפני הרוח, הדבר ספק אם דרך עימור בכך, ונמצא שהשתמש בעובר (סנהדרין פה ב, לפירוש רש"י, וקרית ספר גנבה שם). הלכה שפטור, שספק נפשות להקל (קרית ספר שם).

יש מהאחרונים שכתב שאין הספק אלא לסוברים עובר לאו ירך אמו הוא (ראה ערך עובר ירך אמו), והוא נפש בפני עצמו, ומצד המכירה אין חסרון, אבל לסוברים עובר ירך אמו, והוא כאחד מאבריה (ראה ערך הנ"ל), פטור מטעם אחר, שכיון שירך אמו הוא הרי יש כאן שיור במכירה (ראה להלן: המכירה. מנחת חינוך לו ח).

המכירה

אין הגונב נפש ומתעמר בו ומכרו חייב אלא כשיש עדים על המכירה (ראה רש"י סנהדרין פה ב ד"ה שיכניסנו, בשם מכילתא).

מכירה זו אינה קיימת כלל ומעשיו לא הועילו, שהרי האדם הנגנב אינו שלו (ראה ערך גנבה וערך יאוש), אלא שכך חייבתו תורה (בבא קמא סח ב, ורש"י ד"ה גניבה בנפש, וראה מנחת חינוך מצוה לו ו).

מכירה חלקית או מתנה

אינו חייב עד שימכור את כולו, ולא שמכר את חציו (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ה), ואפילו שייר אחד ממאה שבו (מנחת חינוך לו ח, על פי בבא קמא עח ב). וכן אינו חייב כשנתנו במתנה (רשב"א בבא קמא עח ב ד"ה גנב ונתן, וראה מנחת חינוך שם), וכן אם הקדישו, שהקדש הוא כמתנה לגבוה (מנחת חינוך שם).

הקניינים

יש מהראשונים סוברים שאינו חייב כשימכור עד שיוציאו מרשותו של הגנב, שקנין כמשפט הקניות אינו מועיל לחייבו עד שימצא ברשותו של הלוקח (רמב"ן על התורה שמות כ יג, וראה לעיל: הגניבה שיש מפרשים דין זה על רשות הנגנב), ומדברי ראשונים אחרים מדקדקים שהקניינים המועילים בכל מקום מועילים גם כאן לחייבו (רמב"ן שם, לדעת רש"י, וכן ראה מנחת חינוך לו בדעת הרמב"ם), אלא שנסתפקו אחרונים בדעתם אם הקניינים הם של מכירת עבד כנעני (ראה ערך עבד כנעני), או כקנייני עבד עברי (ראה ערך עבד עברי), או כקנייני מטלטלים (ראה ערך מטלטלים), מאחר שבאמת אינו עבד (מנחת חינוך שם).

מכרו לגוי

בין שמכרו לישראל ובין שמכרו לגוי - חייב (לחם משנה עדות כא ט; מנחת חינוך שם). ויש מי שכתב שאם מכרו לגוי אינו חייב, שהרי מכירה זו אינה מכירה (ראה לעיל), אלא שהתורה חייבתו כשעשה מעשה מכירה, ומצינו מכירה באדם כשמוכרים אותו בית דין לעבד עברי, מוכרים עבד עברי רק לישראל ולא לגוי (זרע אברהם יד).

לאחד מקרוביו

מכרו לאביו של הנגנב, או לאחיו, או לאחד מקרוביו - פטור, שנאמר: גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו, עד שיוציאנו מרשות אחיו (סנהדרין פו א; רמב"ם שם ג), היינו שיבדילנו מהם במכירה (רמב"ם שם, וראה לעיל: הגניבה).

בבן נח

בן נח חייב מיתה (ראה ערך בן נח: עונשם ושכרם) על גניבת נפש (רמב"ם מלכים ט ט, על פי סנהדרין נז א), ואף על גזילת נפש (כסף משנה שם) בלי מכירה (מנחת חינוך מצוה לו. וראה ערך הנ"ל: בגזל), ואף חיובו על גניבת נפש הוא בתורת גזל, שהרי הוא מוזהר על הגזל (ראה רמב"ם וכסף משנה שם, ומנחת חינוך שם). ואין חילוק בין שגנב מישראל או מגוי (מנחת חינוך שם, על פי סנהדרין שם ורמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל).

הערות שוליים