מיקרופדיה תלמודית:גזלן

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:42, 15 במרץ 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

גזלן

הגדרה[1] - הגוזל ממון חברו לענין שנעשה חשוד ובלתי נאמן.

בעדות

הפסול

הגזלן פסול לעדות מן התורה (סנהדרין כה ב. וראה ערך פסולי עדות שהוא הדין גנב), שנאמר: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כג א), ודרשו חכמים: אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, אלו הגזלנים (סנהדרין כז א; טור חושן משפט לד); או לפי שנאמר: כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ (דברים יט טז. מכילתא משפטים מסכתא דכספא כ; רמב"ם עדות י ד), ואין חמס אלא גזלן (ספרי דברים שופטים קפט)[2].

ואף על פי שהוא חייב לשלם ואינו לוקה, ואין רשע פסול לעדות מן התורה אלא אם כן עשה עברה שחייבים עליה מלקות (ראה ערך פסולי עדות), מכל מקום הרי הוא רשע הואיל ולוקח ממון שאינו שלו בחמס (רמב"ם עדות י ד).

והסבירו האחרונים שרשע של חמס הוא כמו חשוד לאותו דבר, שכשם שבשביל ממון עובר על איסור גזלה, כך יש לחוש שיקח שוחד ויעיד עדות שקר (קצות החושן מו ס"ק יז)[3].

זמן הפסול

הגזלן נפסל לעדות מן התורה משעה שגזל ונעשה רשע, אלא שיש אומרים שלעדות ממון ישנה מחלוקת אמוראים בדבר, ולאביי אף כאן נפסל למפרע, משעה שגזל, ולרבא אינו נפסל למפרע; ויש אומרים שאין מחלוקת בדבר, ולדברי הכל נפסל למפרע (סנהדרין כז א).

אבל לדיני נפשות וגיטין וקדושין ועדות החודש לדברי הכל נפסל משעה שגזל (תוס' בבא קמא עג א ד"ה א"נ).

הלכה שאף לעדות ממון הוא פסול משעה שגזל (רמב"ם עדות י ד; שו"ע חו"מ לד ז)[4].

בבית דין

דיין שיודע בחברו שהוא גזלן או רשע, אין לו להצטרף עמו, שנאמר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. שבועות ל ב; רמב"ם סנהדרין כב י; טוש"ע חו"מ ז י), אף על פי שידון דין אמת, שמכל מקום גורם לפסוק את הדין על פי שלשה, ואין שם אלא אחד או שנים (ב"ח חו"מ שם).

דרבנן

מלבד הגזלנים הפסולים מן התורה, הוסיפו חכמים לפסול העוברים על גזל של דבריהם, או שחששו בהם שהם גזלנים, או שדבק בהם אבק גזל. ואלו הם:

  • החמסנים (סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד יג) - והם הלוקחים קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים, אף על פי שנותנים הדמים (רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערכים גזל; חמסן), שאין להם דין גזלן להיפסל מן התורה (ראה תוס' בבא קמא סב א ד"ה חמסן, בבא מציעא ה ב ד"ה בלא; טוש"ע שם, ושנט ט). ומשום לא תחמוד אינם נפסלים, אם משום שאיסור זה אינו קיים כשנותנים הדמים (תירוץ א בתוס' סנהדרין כה א ד"ה מעיקרא; סמ"ע לד ס"ק לב); או שאפילו שעובר בלאו מכל מקום אינו נפסל מן התורה מפני שבני אדם סבורים שאין לא תחמוד אלא בלוקח בלי כסף (סמ"ע שנט ס"ק יד).
  • הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן (סנהדרין שם; טור חו"מ לד ורמ"א שם יג).
  • הרועים - אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה פסולים מדרבנן, שחזקתם פושטים ידיהם בגזל, ומניחים בהמתם לרעות בשדות ופרדסים של אחרים, ולפיכך סתמם פסולים (סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד יג). ודוקא כשהם רועים בהמות של עצמם (בבא מציעא ה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם); אבל של אחרים אינו פסול עד שנודע שהם מרעים בשדות של אחרים (טור שם).
  • המוכסים - סתמם פסולים (סנהדרין כה ב; רמב"ם ושו"ע שם. וראה ערך גבאי; מוכס, על מהותם וחילוקי דיניהם).
  • מפריחי יונים - פסולים (סנהדרין כד ב). ונחלקו אמוראים בפירושו: בבבל פירשו שהם המשחקים ואומרים אם תקדים יונך ליוני אתן לך כך וכך, שזה כגזל, מפני שהדבר אסמכתא - התחייבות לחברו, שאדם מקבל על עצמו על צד הספק, התלוי בתנאי ידוע, בלי גמר דעת - ואינו קונה (סנהדרין כה א ורש"י ד"ה תנא. וראה ערך אסמכתא); ור' חמא בר אושעיא אמר שהם הלמדים להביא יונים ממקומם בעל כרחם שיש בזה משום גזל, מפני דרכי שלום (סנהדרין שם). ואף הוא מודה במשחקים בקדימת היונים שנפסלים, אלא שנכללים לדעתו במשחק בקוביא. אבל לסוברים שמפריחי יונים הם המשחקים בקדימת היונים, לדעתם המביאים היונים ממקומם, כיון שאין בזה גזל אלא משום דרכי שלום, כשרים לעדות (גמרא שם. וראה להלן על משחק בקוביא).

להלכה שני מיני מפריחי היונים הם פסולים לעדות (רמב"ם עדות י ד; שו"ע חו"מ לד טז), אלא שמשחקים באם תקדים יונך ליוני, נכללו במשחק בקוביא, ואינם פסולים אלא באותו האופן שמשחק בקוביא פסול (ראה להלן שדוקא באין לו אומנות אחרת).

משחק בקוביא

המשחק בקוביא פסול לעדות (סנהדרין כד ב). והמשחקים בקוביא, הם המשחקים בפספסים (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ה ב; סנהדרין כה ב), כגון בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו שחוק יקח כך וכך (רמב"ם גזלה ו י; טוש"ע חו"מ שע ב). ונחלקו אמוראים בטעם פסולם:

  • רמי בר חמא אמר מפני שאסמכתא היא זו, ואסמכתא אינה קונה, והרי זה כעין גזלן (סנהדרין כד ב ורש"י ד"ה המשחק וד"ה לא קניא).
  • ורב ששת אמר שאין זו אסמכתא (ראה ערך אסמכתא: משחק בקוביא, הטעם שאין זו אסמכתא), אבל המשחק פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם (גמרא שם). וישנם בזה שני פירושים:
  • יש מפרשים שמכיון שאינו עוסק בישובו של עולם אינו בקי בטיב דינים ומשא ומתן ואינו ירא חטא (רש"י שם ד"ה שאין); או שאינו יודע כמה טורח האדם אחר הממון, ונקל בעיניו להעיד שקר להפסיד ממון חברו (טור חו"מ שע ב).
  • ויש מפרשים שכיון שאינו עוסק בישובו של עולם, בחזקתו שאוכל מן הקוביא, שהוא אבק גזל (רמב"ם עדות י ד; שו"ע חו"מ לד טז).

ההבדל בין הטעמים של האמוראים הוא כשיש לו אומנות אחרת, שלטעם של ישובו של עולם הוא כשר (סנהדרין כד ב).

וכן הלכה שהמשחק בקוביא אינו פסול אלא כשאין לו אומנות אחרת (רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד טז), שאין זה גזל גמור אלא אבק גזל שבא לו על ידי שחוק והיתול, ובגזל כזה שמדבריהם אינו נפסל אלא כשיש לו הנאת הגוף מזה, שמסתמא אוכל מן הקוביא ונהנה ונתגדל ממעות איסור הללו (סמ"ע לד ס"ק מ, שע סק"ג), והדבר מכוער שאוכל ומתפרנס מדבר שהוא קצת גזל (לחם משנה שם); או שכיון שאין לו אומנות אחרת הוא משחק כדי להרויח וליהנות מזה, ולכן חשוד גם על עדות שקר משום חימוד ממון (ב"ח חו"מ לד). ולכן אם יש לו ממון אחר שנפל לו בירושה, ואינו מתפרנס מן הקוביא - הרי הוא כשר (טור חו"מ לד לדעת הרמב"ם; סמ"ע שם ס"ק מ; ט"ז חו"מ לד טז). וכן אם יש לו אומנות אחרת, אבל אינה מספיקה כדי פרנסתו - הרי הוא פסול (סמ"ע וט"ז שם).

לדעת הסוברים בטעם שאין לו אומנות אחרת שהוא מפני שאינו יודע כמה קשה טורח של אדם לפרנסתו (ראה לעיל פירוש הטור), כל שאין לו אומנות אחרת, אפילו יש לו ממון אחר להתפרנס - הרי זה פסול (טור חו"מ לד). ולהיפך אם יש לו אומנות אחרת אף על פי שאינה מספיקה לו להתפרנס ממנה אינו פסול בכך (סמ"ע שם לדעת הטור).

ויש סוברים שאם הוא משחק עם ישראל הוא פסול אפילו אם יש לו אומנות אחרת, שאסמכתא לדעתם אינה קונה, והרי זה גזל גמור (טור חו"מ שע, לדעת הרמב"ם); ולדעתם אם משחק עם גוי אינו פסול אפילו אם אין לו אומנות אחרת (טור שם; ב"ח חו"מ לד בדעת הרמב"ם).

אבל לדעת הסוברים שאין כאן גזל גמור, והאיסור משום שאינו עוסק בישובו של עולם, אף במשחק עם הגוי פסול כשאין לו אומנות אחרת (טור חו"מ שע, לדעת הרא"ש; סמ"ע שם סק"ג).

ויש סוברים שאפילו אם טעם הפסול משום גזל גמור מכל מקום פסול גם במשחק עם הנכרי, שכיון שאין לו אומנות אחרת חזקתו שמשחק גם עם ישראל, וכן פסול אף אם משחק עם ישראל בלי כסף, שכיון שאין לו אומנות אחרת חזקתו שמשחק גם בכסף (כסף משנה עדות י ד, לדעת הרמב"ם).

וכבר פשט המנהג לשחק בקוביא ואין פסול, אפילו במשחק עם ישראל, אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא (רמ"א חו"מ שע ג).

קליפי אגוזים

לא משחקי בקוביא בלבד אמרו שפסולים, אלא אף משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים פסולים לעדות (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ה ב; סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד טז), למרות שאינם עשויים לכך, ומקרה בעלמא הוא (רש"י סנהדרין שם ד"ה אפילו).

מפריחי יונים

וכן מפריחי יונים האומרים אם תקדם יונך ליוני הרי זה כמשחק בקוביא, ולא יונים בלבד אלא אף המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומרים כל הקודם את חברו או הנוצח את חברו יקח בעליו את שניהם, וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אחרת אלא שחוק זה (רמב"ם וטוש"ע שם).

הכרזה

גזלן שאינו פסול מהתורה אלא מדרבנן צריך הכרזה (סנהדרין כו ב), שכל הפסולים מדבריהם אינם פסולים אלא אם כן הכריזו עליהם בבית דין או בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם פסולים (רמב"ם עדות יא ו; טוש"ע חו"מ לד כג. וראה ערך פסולי עדות).

הרועה - נחלקו בו אמוראים אם צריך הכרזה לפוסלו (סנהדרין שם), לפי שהעברה שלו מפורסמת לכל (רש"י שם ד"ה לא). הלכה שאף הוא צריך הכרזה (רי"ף ורא"ש שם, וכן הרמב"ם וטוש"ע כללוהו בסתם עם כל הפסולים מדבריהם).

עדות אשה

גזלן הפסול מדבריהם כשר להעיד לאשה שמת בעלה שתהיה מותרת להינשא, וגזלן מן התורה פסול לעדות אשה (יבמות כה ב; רמב"ם גירושין יב יז; טוש"ע אבן העזר יז ג. וראה ערך עדות אשה).

בשבועה

להשביע גזלן

אין משביעים את הגזלן, מפני שהוא חשוד על השבועה (שבועות מד ב, מז א; רמב"ם טוען ונטען ב ב, גזלה ד ה; טוש"ע חו"מ צב ג). ודוקא כשיש עדים שלקח ממון חברו, אבל בלא עדים אינו חשוד, שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו שבשביל כך תפס אותו עד שיתברר הדבר (טוש"ע שם); ויש סוברים שאף בלי הטעם של ספק מלוה ישנה אין החשוד על הממון חשוד על השבועה (בבא מציעא ו א. וראה ערך שבועה).

ויש סוברים שאין הגזלן פסול לשבועה אלא מדבריהם, אבל מן התורה אינו פסול אלא לעדות, לפי שאמרה תורה אל תשת רשע עד, אבל על שבועה אינו חשוד, ששבועת שקר חמורה ביותר (תוס' בבא מציעא ה ב ד"ה דחשיד, בתירוץ א. וראה ערכים: שבועה; חשוד על השבועה, בפרטי הדינים).

מודה במקצת

הואיל ואין אדם נעשה חשוד על פי עצמו (ראה רמב"ם טוען ונטען ב ג; טוש"ע חו"מ צב ה. וראה ערך אין אדם משים עצמו רשע), לכן אם הודה בעצמו שגזל מקצת יכול הוא להישבע על השאר שבועת התורה של מודה במקצת, כיון שלא הוחזק גזלן בעדים (רמב"ם גזלה ד יא; טוש"ע חו"מ עה ח, שסד ח).

ויש מן הראשונים שסוברים שאם הודה בעצמו שגזל אינו יכול להישבע, כיון שלדבריו גזלן הוא (ר"י מיגש שבועות מו א ד"ה נמצא).

עד אחד

עד אחד שמעיד על אדם שגזל, נאמן בשבועה להכחישו, כדרך שהנתבע נשבע תמיד נגד עד אחד (מרדכי בבא מציעא רמז רכט, בשם רבנו שמחה; שו"ע חו"מ עה ח). שבעד אחד אינו נפסל, ואנו אומרים משום ספק מלוה ישנה שיש לו עליו גזל ממנו, וכשיוודע לו לאחר שיעיין בחשבונו שאינו חייב לו יחזיר לו ולכך ישבע, שבודאי מספק לא ישבע שמא ימצא ששבועתו לשקר (סמ"ע שם ס"ק כא, בשם תלמידי רשב"א).

שבועת היסת

כשם שהחשוד בגזל, בלי עדים, נשבע שבועת התורה, כגון מודה במקצת, או שעד אחד מעידו שגזל, כך הוא נשבע שבועת היסת מדבריהם. כגון אם זה תובעו גזלתני, והוא כופר הכל ואומר לא היו דברים מעולם, נשבע היסת ונפטר (מרדכי בבא מציעא רמז רכז, בשם ר"מ הלוי; ב"י חו"מ עה, בשם תלמידי רשב"א; שו"ע חו"מ עה ח).

ויש מהראשונים שסובר שכיון ששבועת היסת תקנת חכמים היא, לא תיקנו חכמים שבועה על דבר איסור של גזלה, ולכן פטור הנתבע בלי שבועה (מרדכי שם, בשם רבנו שמחה).

פסול דרבנן

הגזלן הפסול מדבריהם לעדות הוא פסול לשבועה מדבריהם, כגון משחקים בקוביא ומפריחי יונים (שבועות מה א; רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע חו"מ צב ג).

וכל גזלן מדבריהם הפסול לשבועה אינו צריך הכרזה, אף על פי שלהיותו פסול לעדות צריך הכרזה (ראה לעיל: פסולו לעדות); מפני שבפסולו לעדות יש הפסד לקוחות, שהפסול חתם בשטר המכירה לפני שנתפרסם פסולו (ראה ערך פסולי עדות), אבל בשבועה לא שייך טעם זה (מהר"ם שיף בבא מציעא ה א, לדעת הרמב"ם).

קנס

קנס קנסו חכמים לגזלנים שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטען ונוטל מן הגזלן, אם הוא מוחזק שגזלו בשני עדים (שבועות מד ב; רמב"ם גזלה ד א; טור חו"מ צ. וראה ערך טוען ונטען).

ואף על פי שכך דינו של כל חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל (ראה שבועות שם), בגזלן קנסו בקנס מיוחד שאפילו במקום שאינו חייב שבועה אלא מדבריהם, שאין מהפכים אותה לשכנגדו (ראה ערך שבועה), בגזלן קנסוהו שכנגדו נשבע ונוטל (לחם משנה שם).

ויש מפרשים שאפילו גזלן שטוען שאת שלו נטל ובדין נטל, אף על פי שמחוייב להחזיר מה שהעדים ראו שנטל, אפשר שמכל מקום אין לו דין חשוד, ומכל מקום כיון שיש לו דין גזלן קנסוהו שיהיה דינו כחשוד, ויהפכו השבועה על שכנגדו (ש"ך חו"מ צ סק"א).

מת הגזלן

מכיון שקנס הוא שקנסו חכמים, אם מת הגזלן לא קנסו בנו אחריו (ש"ך חו"מ צ סק"א).

בטענות ותביעות

טענת החזרתי

הגוזל את חברו ויש עדים שגזל, נחלקו הראשונים אם נאמן לומר החזרתי לך, כדרך שהמלוה את חבריו בעדים נאמן לומר פרעתי, ואין צריך להחזיר בעדים (ראה ערך כופר הכל):

  • יש סוברים שהגוזל את חברו בעדים צריך להחזירו בעדים, ואינו נאמן לומר פרעתי בלי עדים (רמב"ן בבא בתרא לד א, בשם יש מפרשים; מגיד משנה גזלה ד יד, וריב"ש שצב, בדעת הרמב"ם; דעה ב בשו"ע חו"מ שסא ח).
  • ויש סוברים שאף הגזלן נאמן לומר החזרתי, ואין צריך להחזירו בעדים (תשובות הראב"ד, הובאה בבעל התרומות מט יב; רמב"ן בבא בתרא לד א; בעל התרומות שם; דעה א בסתם בשו"ע שסא ח; ש"ך שם סק"ח)[5].
  • יש מהראשונים שכתב שאף לדעה זו אם קבל הנגזל על הגזלן תיכף אחרי הגזלה, אינו נאמן לומר החזרתי, שאין ההחזרה מצויה כל כך לשעתה (מאירי בבא בתרא לד א).

חזקה

הגזלן אין לו חזקה (בבא בתרא מז א). שאם החזיק שלש שנים בשדה של חברו וטען לקחתיה מידך אינו נאמן, ואין אכילתו שלש שנים בלי ערעור בעל הקרקע ראיה כמו בכל אדם (ראה ערך חזקת קרקעות). ואפילו אם אכל הרבה שנים לא החזיק, ותחזור שדה לבעלים (רמב"ם טוען ונטען יג ב,יא; טוש"ע חו"מ קמט יג), מפני שהוא בעל זרוע (רמב"ם שם ב), ויראים למחות בו (טור שם).

גזלן זה שאינו נאמן, הוא דוקא כשהוחזק בגזלנות על שדה זו (בבא בתרא שם; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם), כגון שיש עדים שגזלה ממנו (מגיד משנה שם).

ויש אומרים אפילו שגזלה ויצאה מתחת ידו בבית דין ועכשיו ראינוה תחת ידו, ואין ידוע שבפעם זו באה לידו גם כן בתורת גזלה, כיון שפעם אחת הוחזק גזלן על שדה זו שוב אין לו בה חזקה לעולם (יש אומרים במגיד משנה טוען ונטען יג יא; שיטה מקובצת בבא בתרא מז א, בשם הר"ן; טור שם).

ודוקא על אותה שדה אינו נאמן, כיון שמסר נפשו על שדה זו לגזלה (שיטה מקובצת שם); אבל על שדות אחרות נאמן (רשב"ם בבא בתרא שם; מגיד משנה שם).

ואם הוחזקו אבותיו שהם הורגים נפשות על עסקי ממון, אין לו חזקה על שום קרקעות של אחרים (בבא בתרא מז א, ורשב"ם ד"ה כגון; רמב"ם טוען ונטען יג יא; טוש"ע חו"מ קמו יג).

עשה תשובה

אם הדבר ידוע שעשה תשובה, אלא שאין עדים שהחזיר קרקע זו שגזל - יש אומרים שנאמן לומר החזרתיה לך, וקניתיה ממך אחר כך (טור חו"מ קמט, בשם יש אומרים); ויש אומרים שאינו נאמן (מסקנת הטור שם).

בנכסי גזלן

המחזיק בנכסי גזלן, אף הוא אין לו חזקה (רמב"ם טוען ונטען יא ב: טוש"ע חו"מ קמט יג), מפני שאינו חושש למחות (טור חו"מ שם).

הודאה

גזלן אפילו ראיה אין לו, שאם הוחזק גזלן על שדה זו, אף על פי שהביא ראיה שהודה בעל השדה בפני עדים שמכר לו שדה זו ולקח דמים, והבעלים אומרים לא מכרנו לך, אלא מפני היראה הודינו לך, מוציאים את השדה מיד הגזלן (בבא בתרא מז ב, ורשב"ם ד"ה גזלן; רמב"ם טוען ונטען יד ב, גזלה ט טו; טוש"ע חו"מ קנא א,ג).

ויש סוברים שכל עיקר דין ההודאה לגזלן שאינה מועילה אינו אלא כשהשדה הגזולה היא תחת יד הגזלן, שירא מלפניו שימסור נפשו עליה כיון שהיא תחת ידו, אבל אם יצאה מידו ואחר כך הודה, אפילו אם לא ראו נתינת מעות, ההודאה מועילה (רבי עקיבא איגר חו"מ קנא ג, בשם הראנ"ח א סג).

ויש שכתבו יותר מזה שבגזלן על שדה ידועה לעולם מועילה הודאה, ולא אמרו אלא בהורג נפשות (רבי עקיבא איגר שם, מדברי הראנ"ח בשם הריטב"א, ונראה שדעה יחידית היא).

שטר

כתב לו הנגזל שטר על השדה, נחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שקנה הגזלן; ויש אומרים שאף בשטר לא קנה, שמחמת יראת הגזלן כתב לו (בבא בתרא מז ב ורשב"ם ד"ה אף).

הלכה שלא קנה (טוש"ע חו"מ קנא ג).

נתינת מעות

ראו עדים שנתן הגזלן מעות לבעל השדה בדמי מכירת קרקע זו, נחלקו הראשונים בדבר:

  • יש אומרים שאף בזו לא קנה, ומוציאים את הקרקע מידי הגזלן, והבעלים מחזירים לו את הדמים (רמב"ם גזלה ט יד, טוען ונטען יד ב; טור חו"מ קנא, בשמו; המחבר בשו"ע חו"מ קנא ג, רה ח).
  • יש אומרים שאף בגזלן כל שראינו שנתן דמים הרי זה כאנסו ומכרו שהמכר קיים אם לא מסר מודעא (ראב"ד בהשגות גזלה שם; טור חו"מ קנא, בשם הרא"ש; רמ"א חו"מ קנא ג).
  • ויש שכתבו שבגזלן שקנה אחר שגזל הכל מודים שלא קנה, ולא נחלקו הראשונים אלא בקנה לפני שבאה לידו בגזלה, וכגון שגזל ויצאה מתחת ידו בבית דין, ושוב חזר וקנה מבעל השדה (סמ"ע רה ס"ק כ).

נכנס לבית חברו

כל הנכנס לבית חברו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאם בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן; ואם אומר לבעל הבית: ברשותך באתי, ואתה מכרתם לי, או נתתם לי, או בחוב שיש לי אצלך תפסתים - אינו נאמן, ומחזיר את הכלים לבעל הבית, ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטען ויכריע הדין ביניהם (רמב"ם גזלה ד יב; טוש"ע חו"מ שסד ב)[6].

הממון שבידו

הנאה מגזלן

אסור ליהנות מן הגזלן, מפני שממונו גזול (רמב"ם גזלה ה ח; טוש"ע חו"מ שסט ג), ובלבד שהוחזק גזלן (טור ורמ"א שם). ונחלקו אמוראים מאימתי מותר לקנות מן הגזלן:

  • רב אמר עד שיהא רוב ממונו משלו בלא גזלה, שהולכים אחר הרוב ונהנים ממנו (בבא קמא קיט א ורש"י ד"ה רוב).
  • שמואל אמר אפילו מיעוט שלו, שאנו תולים ואומרים מה שנתן לו משלו נתן (בבא קמא קיט א, ורש"י ד"ה אפילו).

להלכה נחלקו הראשונים:

יש פוסקים כרב (רשב"א בבא קמא קיט א, בשם רבנו חננאל; מאירי בבא קמא שם, בשם יש פוסקים); ורוב הפוסקים פסקו כשמואל (רי"ף ורא"ש בבא קמא שם; רמב"ם גזלה ה ח; אור זרוע בבא קמא תסז; מאירי בבא קמא שם; טוש"ע חו"מ שסט ג)[7].

גנב וגזלן

אף על פי שבגנב מובא שאסור לקנות דבר שידוע שהרוב אצלו הוא גנוב, בגזלן מספיק שידוע שמיעוט הממון יהיה משלו (ראה רמב"ם גנבה ו א, טוש"ע שנח א. וראה ערך גנב), ובטעם הדבר נאמרו באחרונים כמה הסברים:

  • יש שחילקו בין גזלן לגנב (תירוץ א במגיד משנה גזלה ה ח).
  • יש שחילקו בין רוב הדבר לרוב הממון, שרוב הדבר כשהוא גנוב או גזול, כגון דברים שאין דרך אדם למכור משלו, הולכים אחר הרוב ואסור לקנות ממנו, אבל אם אותו הדבר שהוא קונה אינו בחזקת גנוב כלל, אלא המוכר הוא הגזלן, אפילו המיעוט משלו מותר (תירוץ ב במגיד משנה שם, וכבאור המהרש"ל בים של שלמה בבא קמא י יח).
  • יש מסבירים חילוק זה שבענין הדבר הולכים אחר הרוב, אבל בענין הממון המיעוט שמשלו הוא ודאי והרוב הגזול אינו ודאי רק מה שמוחזק בכך, ולפיכך המיעוט עדיף (ים של שלמה שם).
  • יש מחלקים בין כשידוע לנו שהמיעוט שיש בידו הוא אינו גזול, שאז מותר ותולים שזה מהמיעוט, לבין מי שאינו ידוע לנו על מיעוט שלו, אלא שאדם זה בחזקת גנב, כגון רועה, שאז אף על פי שמיעוט אנשים כאלה אינם גנבים, הולכים אחר הרוב ואומרים שכל מה שבידו הוא בחזקת גנוב (סמ"ע שסט סק"ה).

מוכסים וליסטים

בני אדם שחזקתם גזלנים וחזקת כל ממונם גזל, מפני שמלאכתם מלאכת גזלנים, כגון המוכסים והליסטים, אסור ליהנות מהם, שחזקת מלאכה זו שהיא גזולה (רמב"ם גזילה ח ט; טוש"ע שסט ד)[8].

תשובתו

חזרה לכשרות

אף על פי שהחזיר הגזלן את הגזלה, אינו חוזר לכשרותו עד שיעשה תשובה, ויוודע שחזר בו מדרכו הרעה (רמב"ם עדות יב ד; שו"ע חו"מ לד ז,כט), ויעשה לפנים משורת הדין (ראה בית יוסף חו"מ לד, ודרכי משה שם ס"ק טו). ואפילו אם החזיר מרצונו צריך עדיין להוכיח שחזר מדרכו הרעה, ועושה דברים לפנים משורת הדין (כסף משנה עדות יב ד, ובית יוסף שם בדעת הרמב"ם).

  • יש סוברים שדוקא אם החזיר על ידי כפיית בית דין אין חזרתו תשובה גמורה להכשירו, אבל אם החזיר מרצונו הוכשר מיד (טור חו"מ לד; וכך משמע בשו"ת הרי"ף קנב).
  • יש מחלקים, שאם רגיל לגזול, אפילו השיב בלי כפיית בית דין אינו כשר עד שיעשה תשובה לפנים מן השורה, אבל אם גזל במקרה, מיד שהחזיר את הגזלה זוהי תשובתו (רמ"א חו"מ לד כט, בשם יש אומרים)[9].
  • ויש שכתבו יותר מזה שהגוזל במקרה אפילו השיב בכפיית בית דין הוכשר מיד (ב"ח חו"מ לד).

עדות

  • יש אומרים שאין הגזלן נעשה כשר אלא משיעידו עליו בבית דין שעשה תשובה, וכל השטרות שחתם עליהם בין הזמן שחזר בו לזמן שהעידו עליו בבית דין פסולים (ר"ן כתובות כב א, לדעת הר"ח והרי"ף; כסף משנה עדות י ז, לדעת הרמב"ם).
  • ויש חולקים וסוברים שכיון שהעידו שהיה כשר בשעה שחתמו הרי נתגלה הדבר למפרע שהיה כשר להעיד (ר"ן שם, לדעת רש"י והסכים לו; ש"ך חו"מ מו ס"ק סו).

משחק בקוביא

מאימתי חזרתם של משחקים בקוביא, משישברו את כלי המשחק שלהם ויחזרו בהם חזרה גמורה, שאפילו בחינם לא יעשו כן (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ה ב; סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות יב ו; טוש"ע לד ל).

לדעת הסוברים שהשחוק בקוביא הוא אסמכתא ולא קנה (ראה לעיל: בעדות ובראה אסמכתא), צריך גם להחזיר כל המעות שהרויח באסמכתא (רא"ש סנהדרין ג ט; רבנו ירוחם ב ד; רמ"א חו"מ לד לא, בשם יש אומרים); ולדעת הסוברים שאינה אסמכתא, אין צריך להחזיר (רבנו ירוחם שם, בשם יש אומרים, וסיים וכן עיקר; סמ"ע לד ס"ק עח)[10].

הערות שוליים

  1. ה טור תקיז – תקכט.
  2. וראה ערכים גזל; גנבה - מהו גזלן ומהו גנב.
  3. וראה מנחת חינוך לז סק"ו, שחולק, וכתב שיש רשעים של חמס שפסולים לא משום חשש שמשקר אלא משום גזרת הכתוב. וראה ערך פסולי עדות.
  4. מאירי בבא קמא עג א, בשם גאוני ספרד.
  5. וראה קצות החושן שסד סק"א, שהסתפק לדעה זו, אם משביעים את הגזלן שבועת היסת כשטוען החזרתי.
  6. וראה ערך כיבוש מלחמה, על קנין שנעשה בכיבוש מלחמה.
  7. וראה ערך יאוש, על דין יאוש בגזלן.
  8. וראה ערך גבאי; מוכס, וערך דינא דמלכותא דינא, בפרטי הדינים של גבאים ומוכסים, ומתי נחשבים לגזלנים.
  9. וראה יד דוד פסקי הלכות אישות א ד ס"ק רנד, שדחה דעה זו.
  10. וראה ערך ארבעה וחמשה, שהגזלן אינו משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה.